החברים של ג'ורג'

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה ×–×” "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל ×–×” לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל ×–×” כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, ×›×™ היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)

מקום המשפט, שמה הרשע: אמש הגישה הפרקליטות מסמך לבית המשפט, בהביעה את התנגדותה לישום בקשת ההבאס קורפוס של עורכי דינם של העצורים מהמשט לעזה. פרקליט המדינה משה לדור כתב ש"לא ברור מה המקור החוקי לדרישה זו".

יש להניח שלדור לא התכוון שהאנשים שבהם החזיקה ישראל יוכרזו כשבויי מלחמה. איך אנחנו יודעים את ×–×”? ×›×™ הלילה אמר היועץ המשפטי לממשלה שהוא התכוון להעמיד לדין כמה מהם. אמנם, לא ברור באיזה סעיף. הטענה שאפשר להעמיד לדין אנשים משום שהם התנגדו לפעילות של חיילי צה"ל מחוץ לתחומי מדינת ישראל היא הרבה מעבר לבעייתית. לא שישראל לא עשתה זאת קודם לכן – היא העמידה לדין אנשי חיזבאללה שכל מה שעשו ×”×™×” מילוי חובתם הפטריוטית על ידי ירי לעבר חיילי צה"ל – אבל בעבר היא לפחות העמידה פנים שמדובר בטרוריסטים מסוכנים.

ההצהרה של לדור בעייתית מאד. אם ישראל מרשה לעצמה לאסוף אנשים מספינה בלב ים, ואז למנוע מהם גישה לסיוע משפטי, באיזה אופן אפשר להבדיל בין הפעולה הזו ובין חטיפה? השילוב המדהים הזה – מצד אחד למנוע סיוע משפטי כי לא ברור "מה המקור החוקי לדרישה" ומצד שני לדרוש את העמדתם של האנשים לדין, כי הם תקפו את חיילי צה"ל – מבהיר סופית שלצד הגנרלים והקולונלים שלנו יצטרכו לעמוד לדין בהאג שורה ארוכה-ארוכה של פרקליטים. לדור לא יהיה בשורה הראשונה – היא שמורה לטיפוסים כמו פליאה אלבק – אבל כנראה שיהיה לו מקום טוב בשניה.

המהירות בה התודעה מתפוגגת: יומיים בקושי חלפו מאז ההתקפה על המרמרה, וכל מה שנכתב כאן בשבוע שעבר, כל הסכנות האיומות שפוטמנו בהן על ידי הגנרלים שלנו, הדוברים שלהם והתקשורת המתמסרת, נמוגו. לצבא יש שקר חדש – הופתענו, לא ציפינו, מי בכלל יכול היה לצפות – ועל כן יש להדחיק במהירות את כל מה שבא קודם.

ושוב, נזכיר: כבר ביום חמישי איים צה"ל שאם המצב יתדרדר, לא תהיה לו ברירה אלא לפתוח באש. כבר אז דיברו על פעילים של אל קאעדה. כל כך מדהים שהעובדה הזו מתמסמסת.

צה"ל בעליל פתח בהתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי, המטרה הקבועה שלו. אתמול התפרסם מונולוג של לוחם שייטת בידיעות אחרונות, לאמור: "ירדנו מהמסוק בידיים חשופות, 15 לוחמים עם רובי צבע. על ×’×’ הספינה חיכו לנו 30 איש. אנחנו באו לדבר והם באו למלחמה." עכשיו, יש כמה אפשרויות לצורה שבה נוצר הטקסט ×”×–×”. יכול להיות שלוחם השייטת ×”×–×” אכן מאמין שהשתלשלות למסוק באפוד ונשק היא סוג של שיח, ושהתגובה הנכונה של אנשי הספינה היתה צריכה להיות "אהלן וסהלן, לא קר לך ברוח הזו?" – ואז לא ברור איך נתנו למטומטם קליני ×›×–×” להחזיק משהו מסוכן יותר מסכין חמאה; או שהוא פשוט משמיע את הגרסה החדשה למציאות של דובר צה"ל.

ברור למה דובר צה"ל חוזר על המנטרה החדשה ומנסה להשכיח את הישנה. ברור גם למה לוחם שייטת חוזר עליה – הוא חייל, אחרי הכל. ברור גם למה הציבור הישראלי בולע את זה – כי הוא תמיד מאמין למה שקצינים סמכותיים אומרים ויש לו זכרון של יתוש לוקה אלצהיימר. מה שלא ברור הוא איך עיתונאים, אותם עיתונאים עצמם שהסבירו לנו לפני פחות משבוע – פחות משבוע מזורגג! – כמה המשט מסוכן, מדקלים עכשיו את דף המסרים החדש של דובר צה"ל. מה, גם אתם לא זוכרים מה כתבתם? או שפשוט ויתרתם על כבודכם העצמי והצטרפתם למקהלה?

וכן, אני יודע שכתבתי על זה אתמול. מכל מה שקורה פה, זה הדבר שמדהים אותי יותר מכל.

זכות הרמיסה של ישראל: ישראל מונעת, בין השאר, העברת מלט לרצועה. על מניעת המלט הזו היא היתה מוכנה לדחות את הצעתה של קטאר ליחסים דיפלומטיים. ישראל טוענת כי הפלסטינים ישתמשו במלט לבניית בונקרים.

וזה נשמע הגיוני, עד שאתה חושב על זה שוב. מה זה עניינכם אם הם יבנו בונקרים? בונקרים הם מבנים הגנתיים פר אקסלנס. זה דומה לדרישות הישראליות שלא להציב טילי נ"מ באיראן. בשני המקרים מניחה ישראל מראש שיש לה זכות לתקוף כאוות נפשה, באיראן או ברצועה, ושכל דבר שעשוי להפריע לה להתנהג כבריון שכונתי הוא עילה לפעולה. לפלסטינים ולאיראנים, מבחינת ישראל, לא רק שאין זכות לתקוף אותה – גם אין להם זכות להתגונן מפניה.

כמובן, במלט עושים עוד כמה דברים חוץ מבניית בונקרים. למשל, בונים מחדש את הבתים שהרסה ישראל בפלישה הקודמת שלה. את ישראל ההומניטרית כל כך, זה לא מעניין.

למה שמאלוב-ברקוביץ' עדיין בקדימה? העובדה שלציפי לבני אין שליטה במפלגתה היא סוד קטן מאד, ובכל זאת צריך לשאול מדוע ח"כ יולי שמאלוב-ברקוביץ' עדיין נמצאת בקדימה ולא נבעטה ממנה.

הבוקר פרסמה שמאלוב-ברקוביץ' – שהתמחותה, כפי שכבר ראינו, היא בהתלהמות לאומנית – מאמר שטנה ב"ישראל היום". כהומו סובייטיקוס מצוי, היא קוננה על "שיגעון הדמוקרטיה הישראלית והדבקות בערכים "הומניים" ו"אוניברסליים"" ש"אחז בחברי הכנסת הערבים", והודיעה שהיא פנתה ליועץ המשפטי כדי לפתוח בחקירה כנגד חברי הכנסת בשל "הסתה".

עכשיו, אפשר להבין מדוע שמאלוב-ברקוביץ' לא מבינה את משמעותה של החסינות המהותית, וקל מאד להבין שהיא לא יודעת שהשוואה בין צה"ל ובין הצבא הגרמני היא אולי נואלת, אבל עדיין חוקית לגמרי. תבינו אותה: היא יוצאת ברית המועצות. זה לא בא לה טבעי, כל הקטע הזה של דמוקרטיה וחופש דיבור.

אבל מה שאי אפשר להבין הוא מדוע היא עדיין בקדימה. שמאלוב-ברקוביץ' אימצה במאמר שלה את "אין אזרחות בלי נאמנות" של ליברמן. האם העמדה הזו מייצגת את עמדתה של קדימה? אם לא, מדוע לא לשלוח את שמאלוב-ברקוביץ' אל המפלגה של אנסטסיה מיכאלי, שניסתה היום לתקוף פיזית את חברת הכנסת חנין זועבי?

השאלה פשוטה וחדה: האם ציפי לבני, שכייסה את בוחרי השמאל בבחירות האחרונות, מוכנה לאפשר לתואמת ליברמן לשמש כח"כית במפלגתה? האם ציפי לבני מקבלת את הסיסמה של "אין אזרחות בלי נאמנות"? זה הכל.

לראשונה, אוי לחרפה, מוצמדים לחברת כנסת שומרי ראש – מחשש שחברי כנסת אחרים יפגעו בה.

קול האספסוף: התכנית של עירית לינור וקובי אריאלי ממשיכה לשמש כקול האספסוף. כזכור, לפני כשנה קרא אריאלי לבריונים לתקוף פיזית את מוסרי העדויות לשוברי שתיקה. היום דיברה לינור בעליצותה הרגילה (דקה 5:13 והלאה; תודה לעופר על ההפניה) על הצורך בהטבעתה של הספינה קורי רייצ'ל. מסתבר שהיא חושבת, אם אפשר לקרוא כך לתהליך המתחולל במוחה, שאם מודיעים על כך מראש, זה בסדר. הליצן שישב לידה השמיע צופר ספינות ושניהם צחקו.

ככה נשמעת תוכנית דיעות היום, ברדיו הצבאי.

הערה מנהלתית: אני רוצה להודות על התרומות שנכנסו בימים האחרונים לקרן הטבק והאלכוהול. הן שימשו לרכישת אוהל אור וצעצועי צילום נוספים. בעניין זה, פרסום נטול בושה – אנשים המעוניינים בצילומי פורטרט או צילומי מוצרים מתבקשים לפנות למייל ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הזה נכתב אמש לבקשתו של רון מיברג ופורסם הבוקר ב"אחר", מגזין רשת בתשלום בעריכת מיברג שאני ממליץ עליו את המלצתי (שמטבע הדברים איננה נטולת פניות). בהסכמתו של מיברג, באופן חריג הטקסט מפורסם גם כאן).

לפני כשבוע וחצי הגיעו שלושה חיילים מהנח"ל החרדי – המורכב למעשה בעיקרו מנוער גבעות, לא מחרדים – למאהל בדואי. סיבת הגעתם, ויציאתם מבסיסם, לא ממש ברורה. בין החיילים ובין אחד הבדואים במקום התפתח ריב. כתוצאה מכך, ניגש אחד החיילים וירה כדור בנאקה שרבצה בסמוך, שהיתה שייכת לבדואי אחר. כתוצאה מכך מתה הנאקה.

מצה"ל נמסר שהוא רואה את האירוע בחומרה ושהחייל נשפט ל-40 ימי מחבוש.

* * * * *

בשנת 2003 רצח החייל הבדואי תיסיר אל הייב את פעיל השלום הבריטי בכוונה תחילה, ואחר כך ניסה לטשטש את הראיות. אל הייב ירה בהורנדל, על פי הודאתו, למרות שידע שהאחרון לא מהווה לו כל סכנה.

הוא היה בדואי, ולכן על הריגה מכוונת של פעיל שלום הוא נידון לשמונה שנות מאסר, לפני המתקת עונשו.

* * * * *

לפני כחודשיים וחצי, נתקל סיור של החטיבה הידועה לשמצה כפיר בשני פלסטינים. כעבור זמן קצר לאחר מכן, שני הפלסטינים היו מתים. בחקירה המהירה שנערכת לאחר מכן, טענו החיילים ששני הפלסטינים תקפו אותם בקלשונים ושלא נותרה להם ברירה אלא לירות. הממצאים בשטח, בלשון המעטה, לא תאמו את הגרסה הזו, ועל כן הציגו החיילים גרסה חדשה: הפעם הם הותקפו בבקבוק שבור ומזרק (!). בצה"ל אמרו בתגובה ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל (מפקד הכוח – יצ"ג) שחש שנשקפה סכנה לחייל".

הסמל הודח מתפקידי פיקוד.

* * * * *

בדצמבר 2009 קיבל השופט נעם סולברג את תביעת הדיבה של הקצין ר' נגד אילנה דיין. בשנת 2004, רדף ר' אחרי ילדה בת שלושה עשרה ועשרה חודשים (כפי שסולברג מקפיד להדגיש שוב ושוב בפסיקה שלו) בשם איימן אל המס. הוא היה אז מפקד מוצב ברפיח. אל המס כבר היתה פצועה אנושות מירי חייליו של ר'. סולברג קבע, כפי שאמר ר' מספר פעמים בחקירתו, שר' יצא מן המוצב כדי "לבצע וידוא הריגה" באל המס, קרי לרצוח פצוע. סולברג קבע שר' ירה בילדה הפצועה שני כדורים מטווח אפס.

אז למה קיבל סולברג את התביעה נגד דיין? כי היא לא ציינה את "הנסיבות המיוחדות", קרי שר' – הקצין החמוש כדבעי, המוקף בחיילים, איש אומנויות הלחימה – חש לחוץ ונסער מהמעמד. איימן אל המס, נאלץ סולברג להודות, לא היוותה לר' כל סכנה. לא היתה כל התקפה על המוצב; היתה רק היסטריה מפני התקפה. כדי לחזק את טיעונו, מציין סולברג שנורתה יריה מרפיח לעבר הכוח של ר'.

סולברג משתדל לטשטש את העובדה שהיריה הזו באה אחרי שר' כבר רצח את אל המס.

* * * * *

קבלו את הרב"ט (או, במקרה של ר', הסרן) האסטרטגי. בכינוי הזה מתייחסים בצה"ל בשנים האחרונות לחיילים זוטרים שבפעולות נמהרות שלהם, מאיימים על הסדר האזורי הכולל, בעיקר על תדמיתו של צה"ל. הדוגמא המובהקת ביותר מחוץ לישראל של "רב"ט אסטרטגי" היא לינדי אינגלנד הידועה לשמצה מאבו גאריב. אתם אולי לא יודעים את שמה, אבל את התמונה שלה, גוררת אסיר בקולר, אתם מכירים היטב. כולם מכירים. התמונה הזו, והתמונה של האסיר האלמוני פשוט האיברים שאלקטרודות חוברו אליו, אחראיות לתבוסה מהדהדת של האמריקנים בעיראק. הן תשמשנה מגייסים איסלמיסטיים וסתם שונאי ארה"ב במשך העשורים הקרובים.

רשמית, צה"ל רואה ברב"טים האסטרטגיים (כשהם היו ירדניים ולא ישראליים, קראנו להם "המשוגע התורן") בעיה. בפועל, כפי שאפשר לראות מהדוגמאות שלמעלה, הוא לא מתמודד איתה. הוא מעולם לא התמודד איתה: כבר אלתרמן ציין (ב"על זאת") כיצד

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה.

נַעַר ×¢Ö·×– וְחָמוּשׁ… נַעַר-כְּפִיר.

וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר

אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה

נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר.

וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב:

"אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"….וְנִסָה.

רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו…

וְדָמוׁ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

אבל החיילים שהוא דיבר עליהם לא הועמדו לדין. לאחר טבח כפר קאסם, טבע השופט בנימין הלוי את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל". אבל הקצין שהיה אחראי לפקודה הבלתי חוקית, אל"מ יששכר "אללה ירחמו" שדמי, נקנס בעשר אגורות. הרוצחים עצמם נידונו לתקופות מאסר קצרות יחסית, לכל היותר 17 שנות מאסר, בשל רציחתם של 47 אזרחים ישראלים; והם זכו כולם לחנינות תוך זמן קצר. חיילים ישראלים שרצחו אזרחים זכו, לאורך השנים, ליחס סלחני קבוע. משאלתו של אלתרמן

לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה!

בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה!

מעולם לא התקיימה.

אפשר היה גם אחרת. כאשר כבש הצבא האמריקני את יפן, ב-1945, היה חשש אדיר מפני התנגשויות בין החיילים ובין הנכבשים. השנאה משני הצדדים היה עצומה. האמריקנים זכרו היטב את פרל הארבור ואת מצעדי המוות של באטאן, את השלדים המהלכים ששוחררו ממחנות השבויים ואת הרבים שלא זכו לשחרור; היפנים טרם הספיקו לעכל את אסונות הירושימה ונגסקי, ולא הצליחו להתמודד עם הכניעה והכיבוש. כאשר הכריז הקיסר הירוהיטו על הכניעה, פרץ מרד צבאי, שדוכא במאמץ. יתר על כן, שני הצדדים סבלו מגזענות קשה כלפי האחר.

המצב, על כן, היה נפיץ. המושל של יפן, הגנרל דגלאס מק'ארתור לא היה מוכן להשלים עם "רב"טים אסטרטגיים" בצבא שלו, וכאשר חייל אמריקני סטר לאזרח יפני, הוא שלח אותו לחמש שנות מאסר. וב"עונש הפלדה" הזה היה די: לא היו עוד תקריות כאלה ביפן. הכיבוש האמריקני ביפן הצליח לזכות באחד התארים הנדירים בהיסטוריה: כיבוש נאור ומוצלח.

אילו רצה צה"ל למנוע את התופעה, היורים בגמל היו נכנסים לשנתיים מאסר, אל הייב היה מקבל את 25 השנים בכלא שהרוויח ביושר, ר' היה מודח ונכלא. הוא לא רוצה. יש לכך כמה סיבות. ראשית, ההתיילדות של החיילים. יותר ויותר, מתייחסים בשנים האחרונות לחיילים כאל ילדים. הדימוי הזה נפוץ מאד כלפי גלעד שליט. למיטב ידיעתי, מעולם לא התייחסו כך לנעדר אחר, רון ארד. החיילים הילדים הישראלים זוכים להגנה ניכרת מהציבור, שתמיד מזדעק כאשר אוכפים עליהם משמעת – לא רק, אבל ביחוד כאשר האכיפה הזו מגיעה בשל פגיעה באזרחים לא ישראלים. התפיסה היא ש"הילדים סבלו מספיק" מעצם שירותם בצבא, ומי בכלל יכול לשפוט לוחמים – גם כאשר הם בוזזים, גם כאשר הם משתמשים בילדים, ילדים של ממש, כמגנים אנושיים.

הנקודה השניה בעייתית יותר, ונובעת מהראשונה. צה"ל למד על בשרו שאם יש משהו שהציבור הישראלי לא מוכן לו, אלה אבידות של חיילים. כתוצאה מכך, הוא מעניק לחיילים יותר ויותר סמכות להפעיל כוח מוגזם וקטלני גם אם אין סכנה לחייהם אלא רק "חשש" לסכנה כזו. המקרה של ר', שבו ילדה פצועה אנושות היא איום, הוא מקרה מובהק. כך גם המקרה של פיגוע המזרק. ברגע שחייל חושב שהוא עשוי להמצא בסכנה, צה"ל יתן לו גיבוי. כמעט תמיד. ולא משנה מה הוא עושה.

לתפיסה הזו יש תוצאות מחרידות. ראשית, היא שוברת את יכולתו של צה"ל לשמש כצבא לוחם. חיילים, מה לעשות, נועדו להסתכן וצבאות אינם יכולים להתקדם אלא אם הם סופגים אבידות. במהלך מלחמת לבנון השניה, הופסקו שוב ושוב התקפות, משום שאחד החיילים נפגע. בעבר, החייל היה נשאר מאחור עם החובש והכוח היה ממשיך בהסתערותו. במלחמת לבנון, פגיעה בחייל אחד היתה בולמת את כל הכוח, וביצוע המשימה – שאמנם היתה לעיתים, כמקובל בכל צבא ובכל מלחמה, מטומטמת להחריד – נדחה כדי לעסוק בפינוי, מה שברוב המקרים אפשר לאנשי החיזבאללה לחמוק ממגע, ובמקרים רבים להלחם שוב. צבא שהדבר שעומד בראש מעייניו הוא שמירת בטחונם של חייליו לא יוכל לנצח, ומוטב שכלל לא יצא מהקסרקטין.

למעשה, מוטב לוותר עליו כליל. לפרקו. כי ההשלכות של חוסר הנכונות לסכן את "הילדים" היא העברת הסיכון לאנשים אחרים. קודם כל, לאזרחי ישראל: החיזבאללה הצליח לתקוף את צפון ישראל ולשתק אותה במשך יותר מחודש בשל סיבה אחת בלבד – חוסר נכונותו של צה"ל לשאת באבידות. כלומר, במקום שהצבא ישמש מגן לאזרחים, הפכו האזרחים מגן לצבא.

אבל הסובלים העיקריים מההחלטה לשמור על "הילדים" בכל מחיר הם אזרחי האויב. במלחמותיו האחרונות הפעיל צה"ל כוח אש עודף, שמטרתו למנוע מצב של התקלויות עם האויב. התוצאה היתה מספר מסחרר של הרוגים אזרחיים בצד השני, הן בלבנון ובמיוחד בעופרת יצוקה. התוצאה היתה, בהכרח, גם עליה חדה בתקריות האש הידידותית: אם מותר לך לשפוך כוח אש שפעם היה שמור לקרבות נוסח סטלינגרד על כל משהו שעשוי אולי להיות איום, אתה תפגע גם באנשיך. כמחצית מהרוגי צה"ל בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית.

אלא שהריגת אזרחיו של האויב, בלוחמת גרילה, היא נשק אסטרטגי שלו. אתה מגייס עבורו לוחמים חדשים – ואתה מעניק לו נקודות חשובות בקרב על התודעה, שהיא חלק בלתי נפרד מלוחמת גרילה ולמעשה החלק החשוב ביותר בה.

צה"ל לא נלחם בצבא סדיר מאז 1982, קרי לפני כמעט שלושים שנה. כל המלחמות שלו מאז היו מלחמות גרילה או דיכוי מרד ונערכו בחלקן הגדול בשטחים עירוניים צפופים. צבא שיתעקש לא לסכן את חייליו, שיתעקש להניח להם להפעיל כוח מוגזם פראית כלפי כל איום מדומיין ושיאפשר להם לחמוק מעונש על פשעיהם, יפסיד בכל מלחמה שיהיה מעורב בה והוא מהווה איום אסטרטגי על קיומה של מדינת ישראל.

אתמול, בהתקפת השייטת על מרמרה, הופגנו כל הכשלים האלה. הלוחמים נתקלו בהתקפה, זיהו איום דמיוני – רובה שאחד מהם חשב שהוא רואה מאחורי גרם מדרגות – והגיבו בכוח בלתי פרופורציונלי. הרובה האיום לא נמצא עד כה, וישראל ספגה תבוסה אסטרטגית שלא נראתה כמוה מאז עופרת יצוקה.

אבל לאסופת הרב"טים האסטרטגית לא יקרה שום דבר. הם רק ילדים והם חשבו שהם נמצאים בסכנה. וזה חשוב יותר מכמה צעקות של גויים, גם אם הם במקרה שרי חוץ. אחרי הכל, הם בסך הכל עשו את מה שצה"ל לימד אותם, לאורך שני עשורים ויותר, שמצופה מהם לעשות.

א. ליל הסכינים. אמש כבר החלו בצה"ל להאשים את הממשלה בפיאסקו של הקרב על המרמרה. הממשלה, אמר קצין בכיר לערוץ 10, נתנה לצבא משימה: לעצור את המשט. עצרנו אותו. מה עוד אתם דורשים? שנעשה את זה בצורה שלא תהיה תבוסה אסטרטגית? מצטערים, זה לא אנחנו. אל תדרשו יותר מדי.

פעם אחר פעם מתברר צה"ל כחוליה החלשה, הכושלת – אבל זו שמשתמשים בה שוב ושוב בנסיון להוכיח שהיא עוד יכולה, כמו פעם. מלחמת לבנון הראשונה היתה אמורה, בין השאר, לפצות על אובדן הכבוד של מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון השניה היתה אמורה להיות פיצוי על הבריחה מלבנון ב-2000, לחתוך דרך קורי העכביש של נסראללה. תרגיל הירי "עופרת יצוקה" היה אמור להיות פיצוי על מלחמת לבנון השניה. אנחנו יודעים איך כל זה הסתיים.

כשצה"ל מקבל על עצמו משימה צבאית, ונכשל בה – כמו שהוא עושה בארבעים השנים האחרונות – האחריות היא קודם כל עליו. בסופו של דבר, כן, יש גם פוליטיקאים. אבל בראשיתו של דבר, יש קרב מחלקתי/פלוגתי (לא עשינו שום דבר יותר גדול מזה מאז 1982) כושל. צה"ל תמיד נכשל, תמיד מכשיל – ותמיד מפיל את התיק על ההנהגה הנבחרת.

כן, הממשלה היתה חסרת אחריות מתמיד. אבל לא היינו שומעים את הטענה הזו אם לוחמי השייטת אכן היו משתלטים על המרמרה בלי לירות ביותר מחמישים איש. הממשלה – או, ליתר דיוק, שר הבטחון, ראש הממשלה, ובוגי יעלון – מסרה לצה"ל משימה. הוא לא עמד בה. היו גם פשלות אחרות, בלי שום ויכוח. כולן מחווירות לעומת העובדה הבסיסית הזו.

ב. תאמו את השקרים שלכם, אתם פאתטיים. במשך כל אתמול ייבבו מפקד חיל הים, האלוף אלי "חשפנית" מרום, שר הבטחון, דובר צה"ל ושאר ירקות שהם נורא הופתעו, שהם בכלל לא חשבו שזה יהיה ככה, שהפושטים ציפו לקבל כוס תה מרענן כשהם מגיעים לסיפון, ופתאום – בום, אלות, סכינים, איזה מוט ברזל שלאיזה חייל נראה כמו קנה רובה, וטראח – תשעה הרוגים ועשרות פצועים.

וזה היה עשוי, במאמץ, להשמע משכנע, אלמלא העובדה שבשבוע האחרון הזהירו אותם קודקודים עצמם שוב ושוב שעל סיפון המרמרה נמצאים אנשי ארגוני טרור, תומכי אל קאעדה, קלינגונים, אנשי חמאס, ושלל מרעין בישין, ושעל כן – כבר ביום חמישי! – "יש חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות" וש"אנחנו רוצים להימנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות נאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון".

אז מתי שיקרו לנו בצה"ל? כשטענו שמשט ×¢×–×” הוא סכנה ברורה ומיידית לבטחון ישראל – או כשקוננו אתמול ואמרו שמי ידע, מי חשב, מי העלה על הדעת? ואיך, לעזאזל, התיישרה כל התקשורת הישראלית עם עמדת מיניסטריון האמת הזו, בלי פקפוק ובלי להזכיר דברים שנאמרו לפני פחות משבוע?

דבר אחד ברור: כשטען היום ראש מחלקת מבצעים בצה"ל שחיל הים נמנע מלשתק את מנועיה של המרמרה "בגלל חשש למשבר הומניטרי", הוא שיקר שקר גס ומטומטם – ואף אחד לא הזכיר לו שאותם מסוקים שהורידו לוחמים יכולים גם להשליך בקבוקי מים.

ג. חותרים למגע בכל הפיאסקו הזה, בכל גל הבכיינות – עליו מיד – שוב ושוב חוזרים על הטענה ש"לוחמים לא היתה ברירה". בולשיט. ודאי שהיתה להם. היו להם כמה וכמה ברירות.

כשהתחוור שהנוסעים הזועמים קשרו את הכבלים של המסוק לתורן, מה שכל מפקד אחראי היה עושה היה לנתק מגע, להתרחק, ולחזור עם תגבורת. זה מה שהמשטרה, וגם חיילים שפויים, היו עושים. לא זה מה שקרה: ההסתערות – התמרון היחיד שצה"ל מכיר – התבצעה למרות הכל.

גם כאשר החלו הלוחמים לרדת אל הספינה, עדיין היתה אפשרות אחרת: נסיגה. קפיצה לים ושחיה אל הספינות הישראליות הסמוכות. אבל בצה"ל לא נסוגים. התוצאה היא מותם של תשעה אזרחים, פציעתם של עשרות נוספים, ותבוסה אסטרטגית. וכמובן, הכותרת "להצדיק ולשתוק" ב"מעריב" היום.

ד. ליבבה תמיד אנחנו. הציבור הישראלי, והתקשורת הישראלית, מזמן לא נראו דוחים כל כך. יחידת קומנדו עילית, מגובה בספינות, מסוקים ולוחמה אלקטרונית, הסתערה במים בינלאומיים על ספינה נושאת דגל זר שעל סיפונה קבוצת אזרחים חמושים בנשק קר. מספר התוקפים – כ-20 עד 30 – היה דומה עד זהה למספר המותקפים.

ובכל זאת, ולמרות ההרוגים והפצועים, עלתה היבבה של הישראלים השמיימה. איך הם העזו לעשות לנו את זה. זה היה אמבוש. מלכודת. לינץ'. במועצת הבטחון של האו"ם, טען השגריר הישראלי שהלוחמים "התגוננו מלינץ'".

לינץ', במובן המקובל של המילה, הוא התקפה רצחנית מצד המון כלפי מספר קטן של אנשים, בדרך כלל בני מיעוט שאינם מסוגלים להגן על עצמם. במקרה שלנו, אנחנו מתבקשים להאמין שאנשי הקומנדו שהסתערו על מספר זהה של אנשים שלכל דבר ועניין לא היו חמושים – לא, דובר צה"ל, כאפייה איננה נשק – נפלו קורבן ללינץ'.

וכמובן, התקשורת, שמזמן הפכה לחנפת האספסוף ולא זו שאומרת לו את מה שהוא לא רוצה לשמוע, מיהרה לשחק את התפקיד. היא שידרה שוב ושוב את התמונות של תוקפי המרמרה שחוטפים מכות. היא לא שידרה את התמונות של הירי, ואת מה שקרה אחריו. כלומר, לב האירוע – מותם של כעשרה אנשים ופציעתם של עשרות אחרים – נעלם מהצופה הישראלי. כל מה שיש הוא חיילים חוטפים מכות ואחד מהם מועף אל מעבר לסיפון. מה שקרה לפני – ההסתערות הפיראטית בלב ים, בלילה, תחת נסיון להשתקה תקשורתית – ומה שקרה אחרי – הגוויות, הפצועים, צעקותיה של חברת כנסת "אל תירו, יש פה פצועים" – נדחקים. כל מה שיש הם חיילי צה"ל חוטפים מכות. אלה לא חדשות, זו הצטרפות לתעמולה.

נקודה למחשבה: את מה שעשו אנשי המרמרה לשייטת 13, עשו מעפילי אקסודוס לאנשי הצי הבריטי. שתי הספינות היו הרבה יותר מצג תקשורתי מאשר מאמץ הומניטרי אמיתי. ועדיין, לא נראה לי שמישהו בישראל – בהנחה הבעייתית שהוא יודע על מה אני מדבר – יעמוד דווקא לצידם של המלחים והנחתים הבריטים ב-1947.

אגב, הם הרגו רק ארבעה. והם נתקלו בהרבה יותר התנגדות. והם לא היו אנשי יחידה מובחרת.

ה. משרתי ההסברה. לאורך כל סוף השבוע הופצצנו על ידי אפרט ה-Hasbara שלנו, שאם לשכנע את הגויים הרשעים אינו מצליח לפחות הוא שוטף את מוח תושביו, בטענה המתחסדת שמשט החופש לעזה לא הסכים להעביר חבילה לגלעד שליט ושעל כן הוא איננו משט הומניטרי.

העובדה שמשט הומניטרי יכול לעשות הבחנה דקה בין מליון וחצי אזרחים הנתונים מזה ארבע שנים כמעט במצור ובין גורלו של חייל היתה כנראה מוגזמת לתושבי ישראל. השטיק ההסברתי הזה עבד – שוב, על הישראלים, שהם ככל הנראה המטרה של משרד התעמולה.

אבל הטענה הזו היתה שקרית. מטה המאבק של גלעד שליט קיבל הצעה להעביר מכתב לשליט מאחד המשתתפים במשט, חבר הפרלמנט האירי מרק דיילי. הוא העדיף שלא להיענות להצעה – ולצאת בהודעה מפוברקת לעיתונות הישראלית. זו, מצידה, לא טרחה לפשפש יותר מדי במידע שהוצע לה, ובלעה את השקר על קרביו.

ו. כשלון התעמולה. הרבו לקונן במקומותינו אתמול, אפילו יותר מתמיד, על כשלון ה-Hasbara. הטענה הזו תמיד היתה מטומטמת – הבעיה היא לא בתדמית, היא במציאות – והיא היתה מטומטמת במיוחד אתמול. מדינה ששר החוץ שלה הוא ליברמן, שסגנו הוא דני איילון וששר ה-Hasbara מגיע ממפלגת ישראל ביתנו, עדיף שתוותר על המאמץ.

ובכל זאת צריך לומר משהו. יבבנינו האמיצים השתלטו על המרמרה בסביבות שמונה וחצי בבוקר, אחרי כמעט ארבע שעות של מאבק שאלמלא תוצאותיו הטראגיות היה פארסה. ובכל זאת, ישראל לא הצליחה לשדר תמונה של שייח' ראעד סאלח אלא כמעט תריסר שעות לאחר מכן. נחזור על זה: בעידן הרשת, מול חופיה של "אומת סטארט אפ", לא הצליח המערך הטכני של ישראל להעביר תמונה של עצור שעות ארוכות לאחר שנעצר. בינתיים, פרחו להן שמועות שרק במזל רב לא גרמו להתלקחות במגזר הערבי. הטמטום הזה הוא באמת בלתי מובן.

ז. לא למדו דבר ולא שכחו דבר. חיל הים ממתין בסבלנות להגעתה של ספינה הומניטרית נוספת, שיצאה מאירלנד. הוא מתכוון לפעול בדיוק באותו אופן. "יצרנו התרעה", אמר גורם בכיר, והוסיף "נפעל על פי אותו מודל בנחישות".

שמה של הספינה, אגב, הוא הרייצ'ל קורי.

(יוסי גורביץ)

יש הרבה מה להגיד על המשט עוד לפני הפארסה שראינו הבוקר. יש מה להגיד על אידיוטים מועילים, הומניטרים נעלים בעיני עצמם שחולקים ספינות ופורשים כנף על כמה מהגרועים שבפונדמנטליסטים. שום דבר לא מנע מהם לארגן משט בלי שום ראאד סלאח ותומכי חמאס, ולהצהיר בפה מלא שעם אלה הם לא רוצים שום עסק, הם בעד אזרחי עזה, לא בעד ממשלת הטרור שלהם. אבל הם לא עשו זאת.

יש הרבה מה להגיד על ממשלות ישראל האחרונות, שמצליחות שוב ושוב להכניס אותנו לפינות שבהן כל מה שנותר לנו לבחור זה על איזה סלע נדפוק את הראש בדרך למטה. השליטה שלנו על האוויר והמים הטריטוריאליים של עזה היתה טעות קולוסאלית. מצור כזה קל להטיל, אבל קשה להסיר, והמשט של היום, על תוצאותיו, היה צריך לעלות כתוצאה סבירה של המצור כבר בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בו. ספק אם זה נעשה.

התירוצים של צה"ל לפיאסקו של הבוקר גורמים לי להתבייש בו. צה"ל הוא כנראה הצבא היחיד בעולם בו שמירה על שלום הלוחמים חשובה מהשלמת המשימה. נכון, לא נעים שאני, ג'ובניק שכמותי, טוען שחיילים צריכים להיפגע, אבל ככה צבא עובד. בגלל זה מלחמה זה דבר שרצוי להימנע ממנו עד כמה שאפשר. היה ברור שהמשט הוא פרובוקציה שמטרתה לשדר לכל העולם חיילים ישראלים פוגעים בפעילים הומניטאריים, ומשימתו של צה"ל היתה להשתלט על הספינות, מבלי לתת להם את מבוקשם. ואכן, השתלטות על שש אוניות עמוסות באזרחים מתנגדים בלב ים בלי לספק להם תמונות זוועה לשדר לכל העולם זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית. אם צה"ל חשב שזה לא יעבוד, הוא היה צריך להגיד לממשלה שהיא דורשת את הבלתי אפשרי.

הבה נבהיר את המצב. פעולת צה"ל לא נועדה רק למנוע את הגעת הספינות לעזה. בשביל זה, לא היה צריך להעלות חייל אחד על הסיפון. הפעולה נועדה להוציא את העוקץ התקשורתי מהפרובוקציה. כלומר, במקום לספק לתקשורת העולמית הצגה של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים, לספק הצגה של טיפול "קשוח אבל הוגן", עם אוהלים ממוזגים, עמדות מחשב וכיבוד קל. אחרי הבוקר, התוצאה ברורה: התמונות הם של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים. הפעילים ניצחו, אנחנו נכשלנו, אחד אפס להם. במדינה מתוקנת, מפקד חיל הים היה מתפטר. אבל אצלנו, במקום לקחת אחריות על הכישלון-מתרצים, שלא לומר מתבכיינים.

האם צה"ל באמת ציפה שלא תהיה התנגדות? הרי לכל אחד יש זכות להתנגד להשתלטות על ספינתו במים בינלאומיים. דובר צה"ל, כמובן, "לא ידע להגיד" האם ההשתלטות נעשתה במים בינ"ל או לא. למי שלא יודע, "מים טריטוריאליים" הם 16 מייל ימי מהחוף (מייל ימי=1653 מטרים). כלומר, החל משעה לאחר היציאה מהנמל בקפריסין ועד שעה טרם הגעתו לעזה, המשט נמצא במים בינ"ל. האם צה”ל סמך על כך שאף חייל לא יחוש בסכנה? האם באמת הצבא הזה שלנו תלה את ביצוע המשימה, השתלטות בלי תמונות מכוערות לתקשורת, בכך שהפעילים לא יתנגדו? ואם הם יתנגדו, האם חשב צה"ל שחיילים לא ייפגעו? באיזה סרט האנשים האלה חיים? כשמאות לוחמים מצוידים היטב מיחידות שנחשבות בין המובחרות בעולם מתמודדים עם מאות אזרחים, גם אם כמה מהם חמושים ב"סכינים ארוכות" ומקלות, כטענת צה"ל, אני מצפה שיבצעו את המשימה, ויספגו אבידות אם צריך. ואם הממשלה לא מוכנה שחיילים יספגו אבידות, שלא תשלח אותם לפעילות מבצעית. ואם היא שולחת אותם לפעילות מבצעית נגד אזרחים ובכל זאת לא מוכנה שיספגו אבידות, שתדע שזה אומר שהאזרחים יספגו אבידות, על כל הנזק הדיפלומטי שכרוך בכך. הסיפור שהאזרחים אשמים במותם שלהם משום שהעזו להתנגד לצבא שפלש אליהם, וזה בכלל לא משנה מאיזו סיבה, היא קשקוש שבו יכולים להאמין רק ישראלים שטופי מוח. אני מת לדעת מה לעזאזל שמו לנו במים שגורם לאנשים להאמין שמטיסים לוחמי שייטת 13 ללב ים רק כדי שיעסקו בהגנה עצמית.

ההישג של הפעילים על הספינות לא מסתכם בכך שהפרובוקציה הצליחה, והתמונות הקשות סופקו. הצבא הוכיח בהתמודדות אתם את אותו הדפוס שהראה ב"עופרת יצוקה". גם שם, הוא הכניס לוחמים ללב עזה כדי שיעסקו בהגנה על עצמם מפני האזרחים הסובבים אותם, ולא כדי לבצע משימה, גם אם המחיר הוא בפגיעה בהם, כמו שעושה כל צבא נורמאלי. על זה אמר ליבוביץ' זצ"ל שהוא לא יודע אם מדובר ברשעות מטופשת, או בטיפשות מרושעת.

(שלום בוגוסלבסקי)

הערה מנהלתית: מאחר ו"אחר" ביקשו ממני לכתוב על מאורעות היום, לא אכתוב פוסט עצמאי בנושא. עם זאת, הטקסט שאכתוב ל"אחר" יעלה, באופן חריג, לבלוג מחר בערב.

(יוסי גורביץ)

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל ×–×” – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם ×–×” המצב, יואיל נא השב"×› להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ×›×›×” עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא ×”×–×”, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"×›.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

ההפיכה האמונית עושה עוד צעד קדימה: אליקים לבנון, שבעוונותיהם הרבים של תושבי אלון מורה משמש כרב ההתנחלות, הורה בתחילת השבוע לאחת מהמתנחלות במקום שלא להתמודד על תפקיד בוועד המקומי. לבנון העלה שני נימוקים: ראשית, ההלכה אוסרת על הענקת שררה לנשים; שנית, ישנה בעיית "התערובת בין נשים וגברים".

הטענה השניה, הנפוצה כל כך, על הפרת צניעות, נראית מופרכת מאי פעם. האם מעלה לבנון על דעתו שחברת המועצה תגיע לישיבותיה באופן שבו תיארו הסוטים שבכותבי התלמוד את הופעתה של ושתי לפני אחשוורוש? האם הוא מאמין באמת ובתמים שעצם נוכחותה של חברת מועצה בקרב מספר גברים – ביניהם הוא עצמו – תגרום לפריצת אורגיה המונית? תגרום לחברי מועצה מקשישים ומכובדים לפרוץ בריקודי חשק? כנראה שלא, והיא הנותנת: טענת ×”"צניעות" לא מיועדת, בבסיסה, למנוע הילולות בכחנליות; היא מיועדת להשאיר את האשה "במקומה".

לבנון כלל לא מסתיר זאת. כשפרצה המהומה התקשורתית, הוא כתב בנחת מזכר עבור וויינט, ובו טען שכל העסק הוא בעצם הסדר טבעי. תפקידו הטבעי של הגבר הוא להיות בחוץ, תפקידה הטבעי של האשה הוא להיות בפנים הבית, וכל נסיון לערער על הטבע לא יצלח. הטיעונים לא חדשים: אותם הטיעונים עצמם, בשינויים קלים, מופיעים כבר אצל קסנופון, מושמים בפיו של סוקרטס. הם ימשיכו לשמש כטיעונים הבסיסיים של כל משטר פטריארכלי באשר הוא. לבנון דורש ש"אשה תשפיע במזכירות דרך בעלה", כי זה הסדר הטבעי של הדברים.

עכשיו, תגובת הנגד האוטומטית שלי לדרישה הזו היתה לשלול את זכות ההצבעה של נשות אלון מורה, כי אחרי הכל אם הן נדרשות להשפיע במועצה דרך בעליהן, אז אין שום סיבה לתת להן להשפיע על החיים של כולנו. אבל, במחשבה שניה, לבנון היה מאמץ את העצה בשתי ידיים.

הנושא לא חדש והוא אף פעם לא ×”×™×” צניעות. כאשר כמה חיילי הסדר יצאו מהופעתה של זמרת, ×–×” לא ×”×™×” משום שהם חששו שהם לא יעמדו בפרץ ולא תהיה להם ברירה אלא לאנוס אותה לעיני היחידה כולה; ×–×” ×”×™×” נסיון להעמיד נשים "במקומן", כלומר מחוץ למרחב הציבורי. מקומה של אשה הוא רק במרחב הפרטי, כרכושו ("בשלושה דברים האשה נקנית…") של בעלה או של אביה.

נזכיר שחיילי הסדר כבר פרצו במרד וסירבו לקבל הדרכה מחיילות – באישור הרבנים שלהם, ביניהם לבנון, שאסרו על חיובם של חיילים לקבל הדרכה מחיילות. למה? הם לא אמרו, אבל המדובר הוא בדיוק באותו איסור שעכשיו לבנון חושף בפה מלא: איסור על הענקת שררה לנשים. עוד קודם לכן, בקריצה המוכרת לעייפה, הורה הטרוריסט המורשע מרדכי "היה לא תהיה" אליהו לחיילים דתיים שלא לקבל פקודות מנשים, כשאמר שאסור אפילו להקשיב לאשה "נואמת", אם היא מניעה את ידיה. זה היה אחרי שחייילים דתיים סירבו לנסוע ברכב אחד עם אשה, אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. לפני כשנתיים, כשהארגון הדתי "מעיינות הישועה" פרסם את תמונות פעיליו, הוא השחיר את תמונות הנשים. גם אז השתמשו בתירוץ ה"צניעות"; גם אז הוא לא היה רלוונטי. נזכיר גם את יצחק לוי, החרד"לניק הבולט הראשון בממשלה, שכשר התרבות – אבוי לאותה בושה – יצא מאולם בירדן כדי שלא לשמוע זמרת ישראלית שרה.

אז אזהרות לא חסרו לנו. היו המון ניסויי כלים מצד החרד"לניקים לפני שהם הציבו איל ניגוח כזה מול הדמוקרטיה הישראלית. התעלמנו מהן. ומה קורה עכשיו? המועמדת מסירה מיד את מועמדותה, המועצה של אלון מורה מתייצבת לצד הרב, ושדולת הנשים פוצחת בצעד המגוחך של דרישה מאלי ישי להדיח את לבנון. כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אין ספק.

בארגון "קולך" איימו לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה של לבנון. כנגד מה, בעצם? לבנון נתן פסק הלכה. לפסקי הלכה אין, עדיין, משמעות חוקית. המועמדת הסירה את מועמדותה. כנגד מה אפשר לעתור?

ההתנחלות אלון מורה איפשרה, בשתיקתה, את הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי שלה. כמה רבנים אחרים, מתונים יותר לכאורה, גמגמו כמה מילים אבל נזהרו מאד שלא לתקוף ישירות את לבנון. שאר אישי הציבור והפוליטיקאים כלל לא התערבו: אחרי הכל, מדובר לכאורה בעסק פנימי של דתיים.

אבל, מאחר וההתקפה הצליחה בלי שום התנגדות ראויה, נסיון העבר מלמד שבקרוב ינסה רב אחר – שמואל אליהו? – לחזור על השטיק בישוב שלו, בתנאי שזה ישוב שבו יש רוב דתי ושחבריו מהססים להתעסק עם רבנים. ואחר כך יהיה עוד אחד. ועוד אחד. עד שסוגיית שלילת זכות ההבחרות של נשים תהיה סוגיה לגיטימית בישראל. זה יקרה, כנראה, תוך שנתיים. וכשזה יקרה, אפשר לסמוך על ראש האופוזיציה היקרה שלנו, ציפי לבני, שתדע היטב את תפקידה כאשה ותתקפל אל המרחב הפרטי – כפי שעשתה עכשיו. אחרי הכל, כבר יש לה נסיון בזה.

במובנים רבים, ההפיכה האמונית של לבנון ושותפיו גרועה יותר מהמצב בקרב החרדים. שם מעולם לא היו לנשים זכויות ולא היתה העמדת פנים של זכויות. המקבילה האמיתית היא החמאס ותנועות האחים המוסלמים: כמוהן, לבנון והחרד"לניקים שוללים זכויות שכבר הוענקו – ברוב המקרים, באפס התנגדות.

בקרוב אצלכם.

(יוסי גורביץ)