פורסם היום שבחור טברייני שלח לאשפוז צעיר מפני שדיבר עם בחורה. צעיר ערבי שדיבר עם בחורה יהודיה ליתר דיוק. לפי מה שפורסם, הוא שאל "באיזו זכות אתה מדבר איתה" והכה בראשו בחפץ מתכתי. בנוסף לפסק הדין התמוה שמאשים באונס מישהו שלא טרח ליידע בחורה שהוא ערבי לפני הקוויקי שעשו (ונאה דרש גדעון לוי שכינה זאת "התחזות לאדם"), ולתכניות של עיריות פתח תקווה ותל אביב למניעת קשרים בין בחורות יהודיות ובחורים ערבים, מי שמסתובב בירושלים יכול לראות את פרצופו העגום של נריה אופן, (שהורחק משכונת פסגת זאב בעוד אקט אנטי-דמוקרטי בזוי, בצו אלוף פיקוד העורף), ניבט אליו מפוסטרים על לוחות המודעות. ההסבר המסופק שם להרחקתו הוא "מפני שניסה למנוע מערבים להטריד בחורות יהודיות". במשפט הזה, שווה להסתכל עוד פעם.

צעירים ערבים שמגיעים לשכונות יהודיות ומטרידים צעירות היא תופעה נפוצה בירושלים. אפשר לייחס אותה לכל מני דברים, אבל היא בהחלט קיימת. אבל מן הסתם, נריה אופן, המתנחל הקיצוני, לא בדיוק הגיע לשכונה עקב סנטימנטים פמיניסטיים. הערסים המקומיים החמושים בנשק קר, שאותם הוא ארגן כדי לעסוק ב"ניקוי השכונה מערבים" (הם, או שכמותם, חגגו את יום השואה לפני שנתיים בלינץ' בעוברי אורח פלסטינים) לא בדיוק ג'נטלמנים גדולים בעצמם בכל מה שקשור ביחסם לנשים, בלשון המעטה. מה שיש כאן זו פשוט נסיגה גלויה ליסודות הקמאיים שמניעים את הגזענות והלאומנות באשר היא- גברים ש"מגנים" על המונופול שלהם על הואגינה של בנות השבט, מפני הגברים של השבט השכן. את המשפט "להגן על הבחורות" צריך לקרוא כ"להגן על הרכוש".

ואם מדברים על נסיגות, היום פורסם ששרידיו הפיזיים הרב מרדכי אליהו זצוקמרהדגג"ש וכולי, ירדו לקבר יחד עם קלסר עב כרס שמכיל דיונים ופסיקות של "בית דין של מקובלים" שפסק שהמשיח צריך להגיע עכשיו ומייד. למיטב הבנתי (המוגבלת, שכן אני בסך הכול תוצר של החינוך החילוני הרדוד), נשמתו של הרב אמורה להגיש את הגרסה האסטרלית של הקלסר (כי אני די בטוח שגרסת הנייר עדיין במקומה) ל"בית דין של מעלה", וזה אמור לבצע את הפסיקה כלשונה. אם כי לא ברור מה יכולה להיות הסנקציה.

תראו. העניין הזה של אנשים שמתחצפים לאלוהים זה דבר ישן מאוד ביהדות. לדעתי האישית, זה כנראה הדבר הכי יפה ביהדות. אברהם נכנס באלוהים על כוונתו לגרום ל"נזק סביבתי" במסע הענישה שלו על סדום ועמורה במילים "התספה צדיק עם רשע", יש את הסיפור התלמודי היפה עם הקירות ואמת המים, שבו נאמר לאלוהים שהתורה כבר לא בידיים שלו ושיתעסק בענייניו. ויש גם את הסיפור על האסירים באושוויץ שהעמידו את אלוהים למשפט שדה. אבל תסמכו על הפסיכים המקומיים שלא יסתפקו בכיעור שקיים ביהדות בשפע גם בלעדיהם, אלא יוסיפו עליו נדבך משלהם ויכערו גם את מה שנשאר.

מי שדחף את הקלסר לידי הגופה היה איש בשם ישועה בן שושן. הוא היה זה שכינס אותו "בית דין" סודי של מקובלים, שבו השתתף גם אליהו. בן שושן הוא איש רב כישרונות. הוא מיסטיקן, שוחט, מוהל, בעל עבר צבאי מפואר בסיירת שקד, והוא גם ניסה לפוצץ את המסגדים בהר הבית כדי למנוע את הנסיגה מסיני, במסגרת מה שכונה אז "המחתרת היהודית". אבל בואו נעמיק קצת את תוך מאורת הארנב. הכוונה לא הייתה לגרום לבלגאן מדיני כזה או אחר שיעצור את השלום הבזוי, הרעיון לא היה כל כך ארצי. בן שושן חושב שהמוסלמים יכולים להיאחז בארץ רק מפני שהם "יונקים כוח רוחני" מהר הבית. ברגע שתחנת השאיבה שעל ההר תפוצץ, יהיה אפשר להעיף אותם. אבל זה רק חלק מהסיפור.

יהודה עציון, טרוריסט לשעבר נוסף מה"מחתרת" ואיש מכובד ב"מגזר" גרס שהמשבר שייווצר מפיצוץ המסגדים יהיה כל כך חמור, שאלוהים לא יוכל שלא להתערב ולמנוע את השמדת עמו הנבחר, ועל הדרך גם ייזכר שהוא הבטיח לרב קוק גאולה ויעשה, סוף סוף, את העבודה שלו. אז כן, ידוע לי שרוב הימין הדתי מחזיק בגרסאות מדוללות של התפיסות הנ"ל, אבל כשזה הרב מס' 1 ב"מגזר", שלפחות מאה אלף אנשים מופיעים בלוויה שלו, שהוא בעצמו טרוריסט לשעבר ואלה האנשים שהוא עובד אתם, אני מודאג.

מה שמשותף לשתי התופעות הנ"ל הוא לא רק העובדה שהן מצביעות על נסיגה רבתי והתכנסות סביב המרכיבים הקמאיים ביותר של הזהות היהודית – תופעה שהתגברה קשות החל משנות ה-90 כתגובת התקפדות של ציבור עם מנטאליות שטעטל להיפתחות הפתאומית של ישראל לשאר העולם ולקריסת הסכמי אוסלו והאלימות שבאה בעקבותיה. המשותף בין התופעות הוא שה"הגנה" על הואגינה היהודית מפני חדירת גורמים זרים היא בסך הכול גרסה עממית של מיסטיקה מוטרפת שבה מחזיקים המנהיגים הרוחניים של הימין הדתי. "עשב בר" נוסף, הלל וייס, אמר בזמנו ש"כיבוש הוא מצוות עשה, באישה ובארץ". גם ארץ ישראל היא אישה שעליה גברי השבט תובעים בעלות אקסקלוסיבית.

(שלום בוגוסלבסקי)

יש הרבה מה להגיד על המשט עוד לפני הפארסה שראינו הבוקר. יש מה להגיד על אידיוטים מועילים, הומניטרים נעלים בעיני עצמם שחולקים ספינות ופורשים כנף על כמה מהגרועים שבפונדמנטליסטים. שום דבר לא מנע מהם לארגן משט בלי שום ראאד סלאח ותומכי חמאס, ולהצהיר בפה מלא שעם אלה הם לא רוצים שום עסק, הם בעד אזרחי עזה, לא בעד ממשלת הטרור שלהם. אבל הם לא עשו זאת.

יש הרבה מה להגיד על ממשלות ישראל האחרונות, שמצליחות שוב ושוב להכניס אותנו לפינות שבהן כל מה שנותר לנו לבחור זה על איזה סלע נדפוק את הראש בדרך למטה. השליטה שלנו על האוויר והמים הטריטוריאליים של עזה היתה טעות קולוסאלית. מצור כזה קל להטיל, אבל קשה להסיר, והמשט של היום, על תוצאותיו, היה צריך לעלות כתוצאה סבירה של המצור כבר בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בו. ספק אם זה נעשה.

התירוצים של צה"ל לפיאסקו של הבוקר גורמים לי להתבייש בו. צה"ל הוא כנראה הצבא היחיד בעולם בו שמירה על שלום הלוחמים חשובה מהשלמת המשימה. נכון, לא נעים שאני, ג'ובניק שכמותי, טוען שחיילים צריכים להיפגע, אבל ככה צבא עובד. בגלל זה מלחמה זה דבר שרצוי להימנע ממנו עד כמה שאפשר. היה ברור שהמשט הוא פרובוקציה שמטרתה לשדר לכל העולם חיילים ישראלים פוגעים בפעילים הומניטאריים, ומשימתו של צה"ל היתה להשתלט על הספינות, מבלי לתת להם את מבוקשם. ואכן, השתלטות על שש אוניות עמוסות באזרחים מתנגדים בלב ים בלי לספק להם תמונות זוועה לשדר לכל העולם זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית. אם צה"ל חשב שזה לא יעבוד, הוא היה צריך להגיד לממשלה שהיא דורשת את הבלתי אפשרי.

הבה נבהיר את המצב. פעולת צה"ל לא נועדה רק למנוע את הגעת הספינות לעזה. בשביל זה, לא היה צריך להעלות חייל אחד על הסיפון. הפעולה נועדה להוציא את העוקץ התקשורתי מהפרובוקציה. כלומר, במקום לספק לתקשורת העולמית הצגה של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים, לספק הצגה של טיפול "קשוח אבל הוגן", עם אוהלים ממוזגים, עמדות מחשב וכיבוד קל. אחרי הבוקר, התוצאה ברורה: התמונות הם של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים. הפעילים ניצחו, אנחנו נכשלנו, אחד אפס להם. במדינה מתוקנת, מפקד חיל הים היה מתפטר. אבל אצלנו, במקום לקחת אחריות על הכישלון-מתרצים, שלא לומר מתבכיינים.

האם צה"ל באמת ציפה שלא תהיה התנגדות? הרי לכל אחד יש זכות להתנגד להשתלטות על ספינתו במים בינלאומיים. דובר צה"ל, כמובן, "לא ידע להגיד" האם ההשתלטות נעשתה במים בינ"ל או לא. למי שלא יודע, "מים טריטוריאליים" הם 16 מייל ימי מהחוף (מייל ימי=1653 מטרים). כלומר, החל משעה לאחר היציאה מהנמל בקפריסין ועד שעה טרם הגעתו לעזה, המשט נמצא במים בינ"ל. האם צה”ל סמך על כך שאף חייל לא יחוש בסכנה? האם באמת הצבא הזה שלנו תלה את ביצוע המשימה, השתלטות בלי תמונות מכוערות לתקשורת, בכך שהפעילים לא יתנגדו? ואם הם יתנגדו, האם חשב צה"ל שחיילים לא ייפגעו? באיזה סרט האנשים האלה חיים? כשמאות לוחמים מצוידים היטב מיחידות שנחשבות בין המובחרות בעולם מתמודדים עם מאות אזרחים, גם אם כמה מהם חמושים ב"סכינים ארוכות" ומקלות, כטענת צה"ל, אני מצפה שיבצעו את המשימה, ויספגו אבידות אם צריך. ואם הממשלה לא מוכנה שחיילים יספגו אבידות, שלא תשלח אותם לפעילות מבצעית. ואם היא שולחת אותם לפעילות מבצעית נגד אזרחים ובכל זאת לא מוכנה שיספגו אבידות, שתדע שזה אומר שהאזרחים יספגו אבידות, על כל הנזק הדיפלומטי שכרוך בכך. הסיפור שהאזרחים אשמים במותם שלהם משום שהעזו להתנגד לצבא שפלש אליהם, וזה בכלל לא משנה מאיזו סיבה, היא קשקוש שבו יכולים להאמין רק ישראלים שטופי מוח. אני מת לדעת מה לעזאזל שמו לנו במים שגורם לאנשים להאמין שמטיסים לוחמי שייטת 13 ללב ים רק כדי שיעסקו בהגנה עצמית.

ההישג של הפעילים על הספינות לא מסתכם בכך שהפרובוקציה הצליחה, והתמונות הקשות סופקו. הצבא הוכיח בהתמודדות אתם את אותו הדפוס שהראה ב"עופרת יצוקה". גם שם, הוא הכניס לוחמים ללב עזה כדי שיעסקו בהגנה על עצמם מפני האזרחים הסובבים אותם, ולא כדי לבצע משימה, גם אם המחיר הוא בפגיעה בהם, כמו שעושה כל צבא נורמאלי. על זה אמר ליבוביץ' זצ"ל שהוא לא יודע אם מדובר ברשעות מטופשת, או בטיפשות מרושעת.

(שלום בוגוסלבסקי)

הערה מנהלתית: מאחר ו"אחר" ביקשו ממני לכתוב על מאורעות היום, לא אכתוב פוסט עצמאי בנושא. עם זאת, הטקסט שאכתוב ל"אחר" יעלה, באופן חריג, לבלוג מחר בערב.

(יוסי גורביץ)

הדיון בממשלה על גבולות ירושלים המאוחדת לקח חמש עשרה דקות בדיוק. זה הזמן שהוקדש לאחת ההחלטות המכריעות בתולדות המדינה, ואולי המטומטמת ביותר (והתחרות קשה). את סיפוח מזרח ירושלים הירדנית היה אפשר להבין, קשה לשער שהיו יכולים להחליט אחרת, ולא בטוח שצריך היה. אם היו מספחים רק אותה, ונסוגים משאר הגדה, יכול להיות שזה היה מצליח. זאת היתה גם הזדמנות פז לממש, ביוזמתנו ובתנאים שלנו, את הפתרון שבו תמכה, מסורתית, התנועה הציונית מראשיתה, בינאום העיר העתיקה. אבל בחירה בין עדיפויות אף פעם לא היתה הצד החזק שלנו. כאן רוצים את הכול ועכשיו, ולא חושבים על ההשלכות.

ועדה התכנסה כדי להכריע על גודל השטח שיסופח, וההצעות נעו בין סיפוח הרובע היהודי והכותל, דרך סיפוח העיר העתיקה כולה, ששטחה קילומטר מרובע אחד, לסיפוח כל ירושלים הירדנית, ששטחה היה שבעה קילומטרים מרובעים בלבד. ואז קם נציג צה"ל, אחד בשם רחבעם זאבי, ודרש לכלול בגבולות המוניציפאליים של העיר נתח ענק מהגדה המערבית. הוא קשקש משהו על טווח תותחי ה"הוביצר" של הירדנים, והציע למתוח "רצועת ביטחון" ברדיוס של כחמישה עשר קילומטרים לכל כיוון. ראש העיר, טדי קולק, כמעט התפלץ, והתקשר בבהילות לשר הביטחון, משה דיין. מסתבר שרחבעם זאבי העלה את הדרישה לגמרי על דעת עצמו, ולא כעמדה של צה"ל או משרד הביטחון. דיין, בכל אופן, לא ידע מזה. זאבי חשש שהממשלה תיסוג מהשטחים שנכבשו, למעט ירושלים, והאמין שבקביעת גבול מוניציפאלי, הוא קובע את גבולות הקבע של מדינת ישראל. אני מניח שאם לירדנים היו טילי "שיהאב", הוא יכול היה להשתמש בהם כתירוץ להרחיב את גבולות העיר עד דמשק. וזה היה הגיוני באותה מידה, כי שכהצעתו של זאבי, שעד אז אף אחד לא העלה שכמותה על דעתו, הגיעה לדיון בממשלה, לממשלה לא היה את האומץ להיות "נגד ירושלים". הממשלה צמצמה מעט את הצעתו של זאבי, וקבעה את גבולות העיר רק מפאתי רמאללה שבצפון, ועד פאתי בית לחם בדרום. במקום הקילומטר המרובע היחיד של העיר העתיקה, או שבעת הקילומטרים של העיר הירדנית, ממשלת ישראל צירפה לירושלים שבעים קילומטרים מרובעים שלמים, שבהם שכנו כשלושים ישובים פלסטיניים, בהם מחנה פליטים, שאף אחד מהם מעולם לא היה חלק מירושלים. וכך, במחי החלטה טיפשית אחת, גוש מיושב בדלילות של מדבר יהודה הפך ל"סלע קיומנו", ועד עצם היום הזה הפוליטיקאים שלנו מרעיפים מלל על הקשר הנצחי שבין עם ישראל למחנה הפליטים שועפאת. והלוואי שזה היה נעצר כאן.

ב-1970 הציע נשיא ארה”ב ניקסון תוכנית שלום שכללה את חלוקת העיר, וזאת למרות שהוא לא היה איזה כושי מוסלמי אנטישמי אלא "ידיד ישראל" לבן וממושקף. וזה הכניס את הממשלה להיסטריה שנמשכת עד היום. גולדה מאיר אמרה לטדי קולק -  שעדיין לא התאושש מכך ששטחה של עירו הוכפל פי שלוש והוטל עליו לספק שירותים לאוכלוסיה כפרית של פלסטינים – שכראש עיר, הוא צריך לדאוג לפנות את האשפה. את המדיניות, תקבע ממשלת ישראל ישירות. וכך הופקעה ירושלים מתושביה, יהודים ופלסטינים כאחד, לטובת "פרויקט לאומי" שמעולם לא התחשב בדבר הקטן שנקרא "מציאות".

תכנית האב שהוגשה ב-1968 – שדיברה על עיר קטנה, ממורכזת ונעימה, שתתבסס על נכסי תרבות, אקדמיה, תיירות וממשל -  נזרקה לפח לטובת פרויקט מגלומני למלא את המרחבים הטרשיים שבין הכפרים הפלסטינים בשיכוני אינסטנט ליהודים. קודם בנו את השכונות, על גבעות מרוחקות, אחר כך זרקו בהן עולים ושאר אוכלוסיות מוחלשות, ובסוף גם טרחו לבנות כביש שיחבר אותן, דרך הכפרים, לעיר עצמה. גרתי באחת מהן רוב חיי: אלה מקומות מחורבנים לגור בהם, ואף אחד לא סיפר לתושבים שהם נמצאים שם רק כדי לדאוג שהרווחים בין הכפרים אכן יתמלאו ביהודים, ולא חלילה בריבוי הטבעי של תושבי הכפרים עצמם. כדי לוודא שזה יקרה, היה צריך לעצור במקביל כל בניה פלסטינית.

אפשר, למשל, למצוא בירושלים אזורים ליהודים שעוברים פיתוח מואץ, ומיועדים למאתיים אחוזי בניה (שמונה קומות). ובמטווחי אבן (במטרים, לא כמליצה), אזורים פלסטינים שעדיין מקוטלגים כ"אזור כפרי" על פי תכנית המתאר הירדנית, ושם אסור לבנות יותר משתי קומות. בעצם, אסור לבנות כמעט בכלל. פלסטינים תושבי ירושלים מקבלים אישורי בניה לעיתים נדירות מאוד, ובהליך אישור פרטי ארוך ומסורבל. הקרקעות שלהם מופקעות "לצרכי ציבור", ומועברות ליהודים. מן הסתם, זה לא עובד בכיוון ההפוך. וכמובן שהדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא טורחת לתכנן בנייה לצרכי התושבים הלא יהודים של עיר הבירה ה"מאוחדת". הפלסטינים בירושלים הבינו מזמן את מה שאצלנו מתחיל לחלחל רק עכשיו. אי אפשר לצרף לעיר, או למדינה לצורך העניין, שטח מיושב בפלסטינים, ולצפות שיהיה בה רוב יהודי מכריע. אפשר, לכל היותר, לשמור על שליטה יהודית מכריעה באמצעות דיכוי. וכמובן שהשיטה נכשלה. במקום להגר "מרצון" ולבנות במקומות אחרים, הפלסטינים בונים ללא אישור. זאת "הבניה הבלתי חוקית" הערבית שהימין מטרטר עליה כל כך הרבה לאחרונה. למרות שהעירייה הורסת יותר ממאה מבנים פלסטיניים בשנה (לתשומת לב אלה שטוענים שאי אפשר להרוס את "הולילנד"), ישראל נכשלה בפרויקט המגלומני, ולא הצליחה לחנוק את הכפרים הפלסטיניים שצירפה לעיר, בין השאר מפני שעודדה את מתנחלי מזרח העיר לעזוב אותה לטובת התנחלויות ביהודה ושומרון. בנוסף לכל הצרות, תנופת הבניה האדירה בשכונות הטבעת במזרח משכה לעיר עשרות אלפי מהגרים פלסטינים, בעיקר מחברון. הרי אי אפשר לצפות שיהודים גאים יעשו את העבודה המלוכלכת שלהם בעצמם, נכון?

ירושלים, כמו הארץ בין הים לירדן, היא עכשיו עיר דו-לאומית דה-פקטו, שבה הפלסטינים מהווים כארבעים אחוזים מהאוכלוסייה, האזורים היהודים והפלסטיניים מופרדים כמעט לגמרי, וירושלים היהודית מנסה לשלוט ביד רמה בתושבים הפלסטיניים, כשה"שליטה" היהודית ב"בירת הנצח" מתבטאת לא במתן שירותים ואכיפת חוק, אלא בלמרר לפלסטינים את החיים. עשר ספריות קונגרס היה אפשר למלא בקלישאות המבוהלות, המתלהמות והמנופחות של פוליטיקאים ישראלים על "לב העם היהודי", ולפי עיתוני הימים האחרונים, לשונם עוד נטויה. אבל בסופו של יום, הדבר היחיד שמשאיר את ירושלים "יהודית" זו אפליה שיטתית של כל האחרים. זה, והעובדה שהפלסטינים לא מצביעים בבחירות.

המחיר? סכומים דמיוניים השקיעו הממשלות בירושלים בעשורים האחרונים, ומה שקיבלנו בתמורה היא עיר שבקושי ראויה למגורי אדם. ירושלים של מטה (להבדיל מזאת שבמוחו הקודח של הישראלי הממוצע, שיעלה אותה על ראש שמחתו אבל לעולם לא יבוא לחיות בה) נראית כמו שילוב בין מחנה פליטים, שטעטל, והמוזיאון הלאומי לפשעים ארכיטקטוניים ע"ש רם כרמי, שמחלקת הניקיון שלו יצאה לחופשה ולא חזרה. הדרך היחידה שנותרה כדי לשמור על איזו ירושלים "יהודית" ולא, חלילה, עיר לכל תושביה, זה לגזור אותה לשניים. כתושב העיר, שום דבר לא היה משמח אותי יותר מאשר אם כל אותם "אוהבי ירושלים" בעיני עצמם, שרוממות ירושלים בגרונם, היו פשוט עוזבים את העיר הזאת בשקט. דפקתם את העיר הזאת מספיק. עכשיו, איך אמר סטינג, If you love somebody, set him free.

(שלום בוגוסלבסקי)

אני אגלה לכם סוד קטן. גם אני, אם אקבל פקודה שאני לא יכול למלא, מצפונית, אסרב. ואני חושב שזה נכון לכל אחד ואחת. למעשה, אם יש מישהו שאין לו שום קווים אדומים וימלא כל פקודה בכל מצב, צריך לקשור אותו בחדר מרופד, יחד עם הקב"ן שהרשה לו להתגייס וההורים שגידלו אותו. אחד מהדברים שהופכים חברה דמוקרטית לגמישה מספיק לספוג זעזועים זה סובלנות יחסית להפרת חוק אידיאולוגית מתונה. זה יכול להיות חסימת כבישים תוך כדי הפגנה, לקשור את עצמך לטרקטור כדי למנוע הריסת בית, או לסרב פקודה בצבא. החוק צריך לגבות מחיר על דברים כאלה, כדי להבטיח שאנשים יעשו אותם רק אם משהו ממש חשוב להם ולא סתם כי בא להם, וזה גם ברומטר ציבורי למידת הלגיטימציה שהשלטון מקבל מהציבור. דמוקרטיה, במהותה, היא מערכת וולונטרית, ואם הרבה אנשים מוכנים לעבור על החוק, ולשלם מחיר אישי, סימן שיש בעיה. פה זה נגמר, וכל הטיעונים ממשפחת ה-"זה לא אותו דבר כי השמאלנים עושים את זה מתוך [השלם את החסר] ואילו הימנים עושים את זה בגלל [השלם את החסר]" פשוט לא מעניינים. ציפורים עושות את זה, דבורים עושות את זה, וגם שמאלנים וימנים עושים את זה.

אין שום דרך, בהגדרה, לקבוע מתי זה "בסדר" לעבור על החוק. כשמדינה מטאטאת את השאלות הקיומיות שלה מתחת לשטיח במשך שישים שנה, ולא מוכנה לקבל שום החלטה לכאן או לכאן, אין מה להתפלא שיותר ויותר קבוצות מוצאות את עצמן מחוץ למיינסטרים ומנסות למשוך את השמיכה אליהן, על חשבון מי שנמצא בצד השני של המיטה. לא ברור איך ומתי ציות הפך ל"אושיות הדמוקרטיה הישראלית". הדמוקרטיה הישראלית היא לא ממש דמוקרטיה, ואם היא היתה, לא ציות עיוור לפקודות היה האושיה שלה. כיבוד החוק בגלל הלגיטימציה שהאזרח מעניק לשלטון, בתמורה לזה שהוא מייצג אותו, כן. ציות עיוור, לא.

הבעיה מתחילה כשמישהו חושב שהוא לא צריך לשלם מחיר על סרבנותו. כבר נטחן עד דק שזה בסדר גמור לבטל את ההסדר עם ישיבת הר ברכה, כי הרב מלמד יכול להטיף למה שבא לו חוץ מאלימות, אבל הצבא לא חייב לעבוד איתו ולשלם לו אם זה לא מתאים לו. וכן, אם הצבא חושב שפרופסורים באוניברסיטה שמטיפים לסרבנות מהווים בעיה מבחינתו, הוא לא חייב לשלוח חיילים ללימודים אצלם. משום מה, אני לא חושב שפרופסור צימרמן, שאמר פעם מעל הקתדרה שהוא לא יאשר מועד ג' למי שהיה במילואים בשטחים, אבל כן יאשר מועד ג' למי שישב בכלא על סירוב לשרת בשטחים, יתעקש על זה שצה"ל ישלח חיילים להתחנך דווקא אצלו או ידרוש עבורם שירות מקוצר, וזאת למרות שאני בטוח שהוא היה שמח להשפיע על דמותו של צה"ל לא פחות מאשר הרב מלמד. למה הצבא מפחד מישיבות הסדר ולא מפחד מאוניברסיטאות זה בעיקר העסק שלו. יכול להיות שזה בגלל שהאוניברסיטה לא מכינה צעירים לשירות צבאי, והלימודים בה לא נחשבים כחלק מהשירות עצמו. יכול להיות שזה בגלל שבישיבה יש סמכות רוחנית עליונה ולשום פרופסור אין סמכות כזאת. יכול להיות שזה בגלל שאת החילונים צריך לשכנע אחד אחד לקום מהכורסא, ואילו אצל המתנחלים פשוט מרוקנים את האולפנא, מעלים אותם על אוטובוס של המועצה המקומית ואודרוב להפגנה. אולי זה בגלל שמתנחלים נזכרים שהם אינדיבידואלים בחברה דמוקרטית רק כשלמישהו יש טענות אליהם, ובשאר הזמן הם "ציבור", ולא סתם ציבור אלא כזה שחושב שהאינדיבידואלים שמרכיבים אותו צריכים לקבל יחס מועדף לאור ה"תרומה" שהציבור תורם, לדעתם הבלתי משוחדת, למדינה.

בסופו של דבר, השיח ה"סרבני" , ובטח השיח ה"דמוקרטי" של הימין, הוא שיח שקרי. רב חרד"לי מבין ומתעניין בדמוקרטיה בערך כמו שאני מבין ומתעניין בהלכות פתיחת קופסת שימורים בשבת. הנושא האמיתי הוא לא הזכות לסרב, ולשלם את המחיר, אלא רצונם של טיפוסים כמו מלמד לקבוע מהי המדינה הזאת. מלמד לא כועס על זה שסותמים לו את הפה, אלא על זה שמפריעים לו לעצב את הצבא בצלמו ובדמותו, ובתנאיו שלו. הציבור החרד"לי יצא למאבק על דמותה של המדינה, וצה"ל הוא החזית, הנתיב של קבוצה שולית אל לב המיינסטרים. זאת הסיבה לנהירה של דתיים לקצונה וליחידות מובחרות. ואז באה הדרישה להדיר נשים כדי שהמסגרת תתאים להם, אחר כך, הרבנות הצבאית משתלטת על נושא החינוך והסברת מטרות הלחימה, ומספרת לחיילים שהם לא נשלחו בפקודת הממשלה כדי להשיג מטרות פוליטיות או ביטחוניות כאלה ואחרות, אלא משתתפים בג'יהאד על שלמות ארץ ישראל. ועכשיו הדרישה היא שצה"ל יכפיף את עצמו לסייגים פוליטיים שמתחפשים לרגישות דתית, תוך האשמה אורווליאנית לגמרי שהמתנגדים להם נגועים ב"שיקולים פוליטיים". וברגע שכל זה מצליח בצבא, אפשר להמשיך הלאה.

זאת לא קונספירציה, רבנים מזוקנים לא ישבו בחדר אפוף עשן ותכננו את זה, אבל זאת מגמה קיימת ומובהקת, ומה שאנחנו רואים זאת רק ההתחלה. מה שהציבור רק מתחיל לקלוט, זה שיש כאן ויכוח מהותי ונוקב על מהי המדינה. לא על צביונה או דמותה של המדינה, אלא על השאלה האם המדינה היא המכשיר של האזרחים בשירות האינטרסים שלהם, כפי שהם מבינים אותם, או מכשיר בידי אלוהים בשירות תוכניתו להביא את הגאולה לעם הנבחר. הימין הדתי לא חושב שצריך לנהל את הויכוח, אולי זה קצת דמוקרטי מדי בשבילם והם פשוט מעדיפים לעשות ולא לדבר. כך או כך, לא מפתיע לראות זאת אצל מי שחושבים שהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי ועכשיו הכושי יכול ללכת. ושאר הציבור משחק את המשחק ומתעסק בויכוחי סרק על סרבנות וחסימת כבישים, שלא לדבר על שטויות כמו איזה ציבור "תורם" יותר למדינה.

אבל ליד כל מגמה יש את המגמה ההפוכה. ראינו את זה קורה בשמאל. כשהחלקים הרדיקליים שלו הקצינו, נסחפו לעולם של הפשטות פוסט-מודרניסטיות בגרוש והתדרדרו להתבטלות בפני לאומנות ערבית ופונדמנטליזם איסלאמי, הופיעו מגמות של שמאלנים שלא מסתדרים עם שמאלנים ומחפשים להגדיר את עצמם מחדש. מגמה דומה, אם כי קבורה עמוק מתחת לפני השטח, קיימת גם בציבור הדתי-לאומי. הפנטזיה המסורתית להחזיק את החבל משתי קצותיו הופכת לקשה יותר לתחזוקה עם הצפת הסתירות המובנות במדינה הזאת. כך שאני צופה שתהליך של הגדרה עצמית מחדש יתחיל גם בחלקים של הציבור הזה, ואני רואה שם פוטנציאל מעורפל לכמה תשובות טובות שאף אחד אחר לא יכול לתת.

אולי אם הם לא היו מזלזלים בציבור החילוני-דמוקרטי כחסר ערכים משל עצמו, טוב רק בשביל להיות "חמורו של משיח", והיו מפנים את הלהט המהפכני שלהם להתחדשות יהודית שכוללת לא רק אותם, במקום לכיבוש קברי אבות ונקמה בגויים, דברים היו נראים אחרת. עד ששחקן חדש כזה לא יופיע בזירה, אנחנו משחקים משחק סכום אפס, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד.

(שלום בוגוסלבסקי)

בעקבות אירועי ההמרדה האחרונים בצה"ל, קרא איגוד ישיבות ההסדר "לקיים שיח עמוק בחברה הישראלית על שימוש בצבא למשימות בעלות אופי של שיטור ואכיפת חוק". והקריאה צודקת ונכונה. רוצים שיח? קבלו.

השימוש בצבא ל"שיטור ואכיפת חוק" זה סימפטום לפריצת גבולות. למעשה, כל דבר שמאיים כרגע על החברה הישראלית הוא סוג כזה או אחר של פריצת גבולות. והראשונים שפרצו את החומה הם המתנחלים, כל השאר זה אפקט הדומינו בפעולה. יום אחרי מלחמת ששת הימים, לשטח שנמצא תחת ריבונות ישראלית נוסף שטח בשליטה צבאית ישראלית. יותר מארבעה עשורים של טשטוש ההבחנה הזאת עשו את שלהם והנושא נמצא לחלוטין מחוץ לשיח המתנחלי, ובקושי קיים בשיח הציבורי בכלל.

אבל ישראל מעולם לא סיפחה את יהודה ושומרון, לא העניקה אזרחות לתושביהם ולא החילה את ריבונותה על השטח הזה. לפי החוק הישראלי, אלו שטחים "מוחזקים" והריבון בהם הוא צה"ל. לפי התפיסה הדתית-לאומנית, העם, התורה והארץ-חד הם, מה שלא משאיר הרבה מקום למי שלא הם. לכן, הם שוברים בשיטתיות את כל הקווים שתוחמים, במדינה דמוקרטית, בין דת למדינה, בין אזרחות ללאום, בין הצבאי לאזרחי, בין הפרטי לציבורי, בין האישי לממלכתי, בין משפט ופוליטיקה, בין אמצעי למטרה ובין רצוי למצוי, כדי להפוך את המבנה המורכב של מדינה דמוקרטית, שכולו איזונים ובלמים בין אינטרסים מתנגשים של בני אדם אמיתיים, לאידיליה אחדותית אוטופית מגוייסת.

ברגע שהוקמה ההתנחלות הראשונה והיהודי אזרח ישראל הראשון עבר לגור בה, גבול הריבונות הישראלית נפרץ, שכן פתאום נוצר מצב אבסורדי לפיו על שטח שמחוץ לריבונות ישראל חי אזרח שכן נמצא תחת ריבונות ישראל, ובמרחק יריקה ממנו, על אותה קרקע, לא-אזרח של שום-מדינה שכפוף לא לממשלה נבחרת אלא לצבא זר. ומרגע שהגבול נפרץ, טיבו של הקרע להתרחב ולהסתעף, ולמוטט את הגדרות שתוחמות את חיינו.

פתאום אזרחים מתחילים להסתובב חמושים ברובי סער צבאיים, אנשים שאינם אזרחים מקבלים גישה לבית המשפט העליון הישראלי, ישובים אזרחיים יהודים משמשים כבסיסים צבאיים, וישובים ערבים משמשים כמתקני אימונים לצבא. כשפרקטיקות אזרחיות מישראל הריבונית זולגות לשטח שבשליטתה הצבאית, דברים זולגים גם בכיוון השני. פרקטיקות משפטיות של צבא כובש מוצאים את דרכן למערכת המשפט האזרחית, הקו המפריד בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים שאינם אזרחים מתמוסס, המשטרה מתחילה להתייחס אליהם כאל אויב והם, מצדם, מתנתקים ממוסדות המדינה או קוראים תיגר על הגדרתה הלאומית. גופים אזרחיים, ישיבות הסדר, ארגוני זכויות אדם ומיסיונרים יהודים ונוצרים מתחילים להסתובב בצה"ל. רבנים מחלקים פקודות ותעמולה פוליטית לחיילים, הרבנות הצבאית קובעת מטרות משל עצמה למלחמה (דבר שרק הממשלה מוסמכת לעשותו), צה"ל מתחיל להתעסק בלייהד עולים שאינם יהודים עפ"י ההלכה כדי לפטור את המדינה מחוסר היכולת שלה להתמודד עם הסתירות של עצמה, בית המשפט העליון גולש לקבלת החלטות פוליטית והפוליטיקאים מנסים להשתלט על הרשות השופטת, עולים מקבלים תעודות זהות לא במשרד הפנים אלא בכותל, קצינים נכנסים לבתי ספר כמחנכים וכל המדינה הופכת למיש-מש אחד גדול שבו כולם דוחפים ידיים לעסקים של כולם ואף אחד לא אחראי על כלום. אהוד בנאי, בדיאגנוזה קולעת על מצבה של ישראל, כתב כך:

הוא לגמרי לא שקט, חי על הקצה.אף פעם לא יודע מה הוא בעצם רוצה.

מקלל ומתנצל, משתולל ומתקפל, הוא בוכה לבד בלילה כשאף אחד לא מסתכל.

קם כל בוקר ורואה, שהלילה מתמשך. לא זוכר מאיפה בא ועכשיו לאן ילך.

מתהפך מצד לצד, קרוע מבפנים. מבולבל ומפוצל, הוא חי על כדורים.

אין לו זמן לשבת לאכול כמו בן אדם, את הכל הוא שם בפיתה, טס בכביש לפני כולם.

עוקף מהימין, ואחר כך שובר לשמאל, רוצה להתיישר, אבל כבר לא ממש יכול.

ביני לבינך, בינינו לבינם, בין חושך לאור, בין יבשה לים.

בין קודש לחול, בין המתוק למר, בלי גבול – אין גבול לשום דבר.

ואכן, שום אורגניזם לא יכול להתקיים בלי גבולות. בינו לבין כל מה שלא הוא, ובין החלקים שמרכיבים אותו. אורגזינם שגבולותיו נפרצו הוא לא אורגניזם חי אלא המבורגר, ולשם לוקחת אותנו האידיליה המתנחלית של "הכל אחד". במציאות, אי אפשר לירות וגם לבכות, אי אפשר לדרוש נאמנות מאזרחים ערבים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, אי אפשר לערב את יהודי הפזורה במדיניות שלנו בלי שישנאו אותם על מה שאנחנו עושים, אי אפשר להחרים את גולדסטון וגם להתלונן שהוא לא שמע את הצד שלנו ואי אפשר ליישב אזרחים בשטח צבאי ואז לטעון שהצבא לא אמור להתעסק אתם.

לכל דבר יש השלכות. מי שרוצה לחיות בשטח שבשליטת הצבא יהיה כפוף לצבא. רוצים להיות אזרחים כמו אלה שבקו הירוק? שיספחו את השטחים ויתנו אזרחות גם לפלסטינים שחיים בהם. לא רוצים לתת אזרחות לפלסטינים? תחיו כאזרחי פלסטין ושמשטרת פלסטין תתעסק אתכם. לא רוצים להיות כפופים לממשלת פלסטין? תתכבדו ותעברו לצד הזה של הקו הירוק. אלה האפשרויות ואין בלתן. מישהו צריך להגיד שאי אפשר לתת למדינה הזאת להתפרק רק כי כמה אנשים רוצים לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה.

(שלום בוגוסלבסקי)

כשמקשיבים לאוסף הקוריוזים, הקלישאות והפרשנויות הנקודתיות שנקרא בישראל, משום מה, "דיון ציבורי", אפשר לחשוב שיש  לנו זמן. אנחנו פרנואידים עד העצם, אבל זה לא מפריע לנו לשבת בנינוחות על הספה ולבחון במיקרוסקופ את הנאום  האחרון של ביבי או להתבכיין על דו"ח  גולדסטון. על התמונה הגדולה, הפיל שמהדס לנו באמצע הסלון, אף אחד לא מדבר. פה ושם תראו מישהו ממשש לו את החדק ומדבר על "מדינה יהודית", כמו ציפי ליבני שהנכיחה את המונח וקישרה אותו לפיתרון שתי המדינות בבחירות האחרונות, או ביבי, שבטיפשות מדהימה שמט את הקרקע מהלגיטימציה היחידה שאולי יש לה-רצון רוב אזרחי ישראל, כשהפך אותו לסעיף במשא ומתן בינ"ל. עיוור אחר ממשש את הרגל של מחיר הכיבוש ושלישי מושך בזנב של יחסי הרוב היהודי עם המיעוט הערבי בתחומי ישראל. הדיבור על ההתנחלויות רודד לבבל"ת משפטני על זכויות מקרקעין ואישורי בניה, ואת מלחמת התרבות שעומדת להתחיל בין ישראל החילונית ליהודה הדתית, שמתפרצת כבר עכשיו מקו פרשת המים שאותו זיהה כבר מזמן פרופ' ליבוביץ' זצ"ל-זכויות האישה, אנחנו פוגשים רק בבלגאן התורן/י על השבת בירושלים. אז הנה התמונה הגדולה, המקום שאליו הכול מתכנס. נא להכיר: פיל.

השאלה שלנו היא לא האם "שטחים תמורת שלום" זה עסק טוב או רע, ובטח לא מי צודק או מי היה כאן קודם.  הבעיה שלנו היא שעם הקמת המדינה, הבטחנו לאומות העולם, בתמורה ללגיטימציה שלהן, שנהיה מדינה "יהודית ודמוקרטית", וככה רובינו גם מעדיפים את זה. העניין הוא שהסיבה שהמדינה היא "יהודית" היא שרוב מוחץ של אזרחיה הוא יהודי, והסיבה שהמדינה היא "דמוקרטית" למרות שהיא "יהודית" היא, ובכן, שרוב מוחץ של אזרחיה הם יהודים, והם רוצים את זה ככה. זאת דמוקרטיה "באיכות נמוכה", והמדינה גם לא "יהודית" מי יודע מה, אבל זו פשרה שרוב האנשים יכולים לחיות אתה. או היו יכולים אם היינו מצליחים לגרום לה לעבוד ואם לא היינו מיישבים מאות אלפי יהודים בשטח מאוכלס בפלסטינים שאנחנו לא יכולים לכלול בחברה שלנו בלי לאבד את הסידור היהודי-דמוקרטי שנשען אך ורק על רוב יהודי מוחץ. למעשה, אנחנו רוצים שלושה דברים: ארץ ישראל, מדינה יהודית, ודמוקרטיה, אבל יכולים לקבל רק שניים מהם. איזה שניים, על זה כל הויכוח.

ההבנה הזאת דחפה את רוב הציבור החילוני-מסורתי לקבל, בתיאוריה ובמידה והפלסטינים יהפכו לפינלנדים, את עקרון החלוקה לשתי מדינות. זה הציבור שלא רוצה לוותר על ה"יהודית-דמוקרטית". על הדמוקרטיה הוא לא רוצה לוותר בגלל שהוא מתיימר להשתייך למועדון היוקרתי שנקרא "המערב". מדינה "יהודית" דרושה לו מפני שמדובר בציבור שמאוד חשוב לו להזדהות כ"יהודי", אבל הוא לא מוכן למלא את זה בתוכן מעשי או ערכי בחייו הפרטיים. מה שעושה אותו "יהודי" זה האזרחות במדינה "יהודית". כלומר, סמלים רשמיים, פחות שיקסעות להתבולל בהן בסביבה, ו"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו" הישן והטוב עם צה"ל שמחליף את אלוהים על תקן צור ישראל ואיזה גמד פרסי עם פה גדול שמחליף את המן, טיטוס, חמלניצקי והיטלר על תקן עמלק.

הימין הדתי צודק. זהו פיתרון דל מבחינת ההגשמה היהודית כלאום. והשאלה שמוטחת בהם, "מה הפתרון שלכם", נותרת ללא מענה. אבל זה לא בגלל שאין להם מענה, בהחלט יש להם, יותר מאחד. הם פשוט לא טרחו להניח אותו על השולחן, והסיבה לזה היא שהשעון מתקתק, וכל יום שעובר בלי פתרון שתי המדינות, מקרב אותנו אליו, לפחות לדעתם. אז למה לתת לדיון הציבורי להפריע? הימין החילוני הצמיח פתרון כבר בשנות השבעים, וכל הזכויות שמורות לאריק שרון. ישראל תמשיך לשלוט ביהודה ושומרון, אך יהיו בה מובלעות פלסטיניות אוטונומיות, "בנטוסטנים" בלשונו. כשאריק הגיע לשלטון, הוא עמל על הגשמת תכניתו, כרגיל, בלי לשתף אותנו. יהודה ושומרון בותרו לשלוש מובלעות באמצעות גושי ההתנחלויות וחומת ההפרדה. ההתנתקות יצרה את בנטוסטן עזה, ומשמשת כדחליל להפחדת הציבור מפני "ויתורים". "המפץ הגדול" יצר מערכת פוליטית בלי אופוזיציה שתפריע לה. יש גוש מרכזי גדול, וקומץ "קיצונים" מימין ומשמאל. ציפי לבני, כשסירבה להשתתף בממשלת נתניהו, נעלמה (ונאלמה) באופוזיציה וביבי, שהכתיר את שרון כיורשו בנאום התבוסה לברק בזמנו, הוא ממשיך דרכו של שרון היום. ביבי קורא לזה "שלום כלכלי", הפלסטינים במובלעות יקבלו אוטונומיה, ויוותרו על זכויותיהם הפוליטיות תמורת צמיחה כלכלית. התמיכה העולמית ההכרחית למהלך המופרך הזה, תושג באמצעות "מתקפת ההסברה" המיתולוגית הנצחית. הימין החילוני אשכרה מעמיד את כל המדיניות שלו על זה שכמה קלישאות שואה וצעקות על אנטישמיות ישכנעו את מנהיגי העולם לתמוך במדיניות בסגנון דרום-אפריקה טרם קריסתה.

אם חשבתם  שזה מוזר להשעין את כל המדיניות על פרופגנדה, מה דעתכם להשעין אותה על האיש המזוקן שבשמיים? כבר בימי הרב קוק האב, הציונות הדתית נדרשה לשאלה איך קורה שחילונים הם אלה שמגשימים את ה"אתחלתא-גאולה", והתשובה היתה שחילונים לא חייבים להאמין בתכנית האלוהית כדי לשתף אתה פעולה. לכן, האוונגארד המהפכני מבית מדרשו של גוש אמונים" לא חשב להיוועץ בנו, הכופרים. מי שאלוהים לצידו, לא צריך תמיכה, לא מבועלי נידות ולא ממדינות אחרות, ולכן הימין הדתי גם לא רואה צורך במימוש ההבטחה שניתנה לגויים עם הקמת המדינה, שנהיה דמוקרטיה. מבחינתם, לא צריך שרוב תושבי המדינה יהיו יהודים כדי שהמדינה תהיה יהודית, מספיק שהיהודים ישלטו בה ושהיא תתנהל באופן "יהודי". כל הלא יהודים מוזמנים להישאר במעמד של "גר תושב" ולעסוק בענייניהם, כל זמן שהם יודעים את מקומם, זוכרים מי הבוס, שואבים מים וחוטבים עצים בלי להתבכיין. מפעל ההתנחלויות נועד להפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. ומי אמר שהמדינה האחת תהיה כמו שהם רוצים אותה? ובכן, אלוהים ידאג לזה (וכבר היו כאלה שחשבו שאפשר "לעודד" אותו להתערב, ע"י פיצוץ כיפת הסלע למשל) ובכל אופן, "הניצוץ" המיסטי בנשמתו של כל יהודי כשר יגרום לו להתייצב לצידם ברגע האמת, ויש מצב שהם צודקים, אבל לא הייתי קורא לזה "ניצוץ".

פתרון שתי  המדינות הלאומיות נראה בלתי אפשרי  כרגע. לא סביר שממשלה ישראלית כלשהי תוכל לפנות מאות אלפי מתנחלים. להשאיר אותם בפלסטין אי אפשר כי גם במקרה הלא סביר שהם יקבלו יחס הוגן, יהיו מי שידאגו ללבוש טלאי צהוב, לצאת לעשות בלגאן ולהצטלם כשהם מקבלים מכות משוטרים ערבים משופמים וכך בכל מקרה נמצא את עצמינו חוזרים לשם "להגן עליהם". החלוקה לשתי מדינות לא תפתור את שאלת "יהדותה" של המדינה, המניע למהלך הזה מלכתחילה, כי המיעוטים בישראל כבר לא מוכנים להשלים עם הסידור הזה. לא נראה שתהיה בקרוב, לנו או לפלסטינים, הנהגה שבכלל מסוגלת לחתום על הסכם, וכפיית הסכם מבחוץ, מסוג הרעיונות שהשמאל המקומי משתעשע בהם לאחרונה, הוא תסריט לא סביר. וכמובן שאי חלוקת הארץ אין משמעה המשך המצב הקיים עד שהפלסטינים "יהפכו לפינלנדים" אלא הסלמת הסכסוך, פלסטיניזציה של המיעוטים בישראל, הקצנת הקונפליקטים בתוך החברה היהודית ובסופו של דבר, תהליך שבו החברה הישראלית מתפרקת מבפנים, ובו בזמן מאבדת את התמיכה והלגיטימציה שלה מבחוץ. בקיצור, סוף המדינה כפי שאנחנו מכירים אותה. התהליך הזה, אם מישהו לא שם לב, בעיצומו.

לכן, ברגע שיתברר שפתרון שתי המדינות העצמאיות נוסח השמאל לא יאומץ ע"י ישראל, ופתרון המדינה היהודית בצד מעין-מדינה מפורזת\בנטוסטנים של הימין החילוני לא יתקבל ע"י אף אחד חוץ מישראל, הציבור יאלץ להכריע בין שתי הגרסאות של המדינה האחת. גרסת האפרטהייד הדתי של המתנחלים מול גרסת האינטלקטואלים הדמוקרטית והחילונית. חסל סדר "יהודית ודמוקרטית". מעכשיו, או "יהודית" או "דמוקרטית". היות שאפילו מיקרונזיה לא תיתפס תומכת באפרטהייד תיאוקרטי יהודי, ואפילו אלוהים לא יגרום להסברה הישראלית לעבוד, זהו תסריט שלא יתממש (מה שלא ימנע מתומכיו לנסות להגשימו בכל האמצעים). אז נשארנו עם תסריט המדינה הדו-לאומית הדמוקרטית, תסריט נעים יותר מהאלטרנטיבה, אבל לא בהכרח מעשי יותר. ספק אם חברה שמכילה שני לאומים עם היסטוריה של מאה שנות סכסוך, שכל אחד מהם מסוכסך לעילא בתוך עצמו ואף אחד מהם לא מחזיק בתרבות דמוקרטית ששווה משהו, תוכל להכיל את המתחים של עצמה. יותר סביר שזה פשוט יוביל למרחץ דמים שיגמר במדינה פלסטינית אחת גדולה עם מיעוט יהודי, בערך כמו במדינות הפוסט-קולוניאליות באפריקה. לא כיף בכלל. אם למישהו יש פתרון יצירתי ומעשי, זה הזמן.

נ.ב  טרנספר ופלישת חייזרים לא נחשבים כפתרון "מעשי".

(שלום בוגוסלבסקי)