החברים של ג'ורג'

השקר כמפלט הראשון של מערכת הבטחון

במשך שנים, התלוננו ישראלים שעוברים לרצועת עזה – קבוצה קטנה ומצומצמת, בעיקרה של ישראלים פלסטינים עם קשרי משפחה שם – כי כאשר הם עוברים לרצועה, הם מתבקשים להפקיד את הדרכונים שלהם במחסום ארז, לעתים מבלי שהם מקבלים את הדרכונים אחר כך. עמותת גישה (גילוי נאות: הח"מ מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה מספר פעמים למבוך הביורוקרטי של משרד הבטחון ולרשות האוכלוסין בנושא. הנוהל בלתי חוקי וגם תמוה. ישראלי שיוצא לצרפת לא נדרש להפקיד את דרכונו בנתב"ג, כידוע. המתפ"ש – הקיצור ההולם כל כך של מתאם הפעולות בשטחים – הודיע לה שאין לה מושג על מה היא מדברת ושהנוהל הוא באחריות רשות האוכלוסין. זו, בתגובה, אמרה שהיא בכלל לא מטפלת בנושא ושכל הנושא של כניסת ישראלים לעזה הוא בשליטת מערכת הבטחון.

כשנחשף השקר הקטן הזה, שלח מת"ק עזה מכתב שבו נטען שאמנם אין נוהל שמסמיך את כוחותינו המזוינים להחרים את דרכוניהם של ישראלים, אבל שרבים מן הישראלים שיוצאים לרצועה "מבקשים להפקיד את דרכוניהם מרצונם החופשי." וואלה.

הביטו במסמך שמופיע מתחת לפסקה זו. הוא מתעד את מעברה של א', אזרחית ישראלית-פלסטינית, לרצועת עזה לפני כחודשיים. שימו לב למילים שנוספו אליו בכתב יד, בתחתית המסמך: "הנ"ל מבקשת להפקיד את דרכונה הישראלי למשמרת במעבר ארז. חתימתה…"

darkon2

יש רק בעיה אחת. א' לא קוראת עברית מי יודע מה ולא הבינה על מה חתמה. היא ודאי לא כתבה את זה בעצמה. מעדותה עולה שהפקידה אמרה לה בפשטות "תני לי את הדרכון ותחתמי פה." אז זה מה שהיא עשתה. פניות "גישה" בנושא לאלוף איתן דנגוט, המתפ"ש, לא נענו עד כה.

אין מה לראות כאן, לכו הביתה. רק עוד ראיה לכך שאזרחותם של הפלסטינים הישראלים היא עלה תאנה ותו לא מבחינת הממשלה הישראלית, ושאפשר לנהוג בהם כפי שלא היו מעיזים לנהוג באזרח ישראלי בן העם הנבחר. צרפו לזה את הסיפור על בדיקת הרקמות שהמדינה דורשת מאזרחית שמחזיקה בתעודת מעבר לרצועה שהונפקה על ידי המדינה, ותקבלו עוד נדבך מהסיפור. וכמובן, השקר האוטומטי של "אין נוהל כזה" הוא רק עוד ראיה לכך שמערכת הבטחון לא היתה מזהה את אמירת האמת גם אם היתה נתקלת בה במרתף חקירות חשוך.

(יוסי גורביץ)

כבשת הרש

יצאתי בשבוע שעבר לסיור מטעם האגודה לזכויות האזרח במה שמכונה על ידי צה"ל, כחלק מהנסיון שלו לקבוע עובדות בשטח, "שטח אש 918." המדובר – לבצלם יש מפה כאן – באזור מאספר יאטה בדרום הר חברון, שתושביו מכונים לעתים בתקשורת "שוכני המערות", אף שלא כולם כאלה.

תושבת במראייר אל עביד. מהאזורים העניים ביותר בארץ

במקום מתגוררים כ-1,200 בני אדם, בכ-12 ישובים קטנים. ב-1999, הודיע צה"ל בפתאומיות שבכוונתו לפנות את המקום מיושביו, כדי להשתלט על כ-30,000 דונמים ולהפוך אותם לשטח אש. מן הראוי לציין שספק אם זה בכלל חוקי, על פי החוק הבינלאומי: הכוח הכובש רשאי לתפוס שטח, באופן זמני, לצרכי לחימה. אימונים אינם חלק מצרכי הלחימה. מצד שני, צה"ל כבר השתלט לצרכי "שטחי אש" על כ-18% משטחי אזור סי. ב-2000 הורה בג"צ למנוע את הפינוי. תריסר שנים חלפו, וב-2012 הודיע צה"ל שוב שבכוונתו להשתלט על השטח. שוב הוגשה עתירה לבג"צ, צה"ל הודיע שהוא מצמצם את השטח שעליו בכוונתו להשתלט, ובג"צ הוציא צו ביניים שאוסר על הפינוי.

כפר שמיועד להריסה, דרום הר חברון

לטענת המדינה, מדובר באנשים שאינם דיירי קבע, אשר על כן מותר לה לנשל אותם מאדמות שבהן הם ישבו הרבה לפני שהוקמה המדינה. לצורך העניין, עורכי הדין של המדינה – שכהרגלם, הם השפחה החרופה של מערכת הבטחון – טוענים מבלי למצמץ שאם אתה חי בשטח מסוים חצי מהשנה (בעונת החקלאות) ואת החצי השני מבלה במרעה, אתה לא דייר קבע, ועל כן זכותם למנוע ממך את הגישה לחקלאות. בדיונים בבג"צ, הסכימה המדינה להתיר לתושבים לחזור לשטח במשך חודשיים בשנה, כמו גם בשבתות ובחגים (!). לכו תנהלו חקלאות בצורה הזו.

מה פתאום נזכרו בצה"ל באזור יאטה? ובכן, לטענת עורכי הדין של המדינה – כשנאלצו להיענות לדרישת בג"צ ולהסביר את התנהלותם – ההשתלטות על השטח הכרחית משום שצה"ל חייב ליישם את לקחי מלחמת לבנון השניה. אם התירוץ הזה נשמע לכם מוזר, בהתחשב ב, איך נאמר, ההבדלים בין תנאי השטח בנגב ובין דרום לבנון, אתם לא היחידים. הפעם העסק כנראה דחוף מאד לצה"ל, כי חמישה ימים לאחר לצו הביניים הוא התחיל להתאמן בשטח באופן שפוגע ישירות באורח חייהם של התושבים: החמושים שלו מחנים כלי רכב ומקימים אוהלים על החיטה והשעורה ששתלו התושבים, דגנים שאמורים לשמש אותם בשנה הבאה. את אחד הכפרים הקיפו חמושי צה"ל בתעלות, שמונעות מהתושבים לצאת למרעה או לעבודה. האגודה לזכויות האדם דרשה לקבל צו על בזיון בית המשפט בעקבות האירוע (זהירות, מסמך.) הדיונים בבג"צ בעתירה הראשית צפויים להתחדש באמצע החודש.

הייתי בכל מיני חלקים של מה שהיה פלסטינה המנדטורית, אבל ספק אם הייתי בחלק עני יותר. חלק ניכר מהתושבים מתגוררים במערות – מערות ממש. שאר הכפרים שראינו מזכירים יותר חושות. צריך להביא לפה את כל אנשי ה-Hasbara שעדיין טוענים – אמנם, הטענה הזו היתה הרבה יותר נפוצה לפני 1987 – שבעצם לפלסטינים טוב יותר תחת הכיבוש הישראלי, ושהם משגשגים.

אחד הכפרים שבהם ביקרנו הוא אל פח'ית. יש בו בית ספר שמשמש כבשת הרש. מראייר אל עבידכ-85 מילדי הסביבה. בישראל, הוא היה כנראה היה מוכרז כסכנה לציבור ונהרס. פה, זה כל מה שיש. הילדים למדים שתי כיתות בכל חדר – א' וב' ביחד, למשל. חלק מהילדים גרים במרחק של שעתיים הליכה מבית הספר. הם צריכים לקום כל בוקר ולצאת מהבית בשש. כך הם גם צריכים לחזור. למרות שהאזור כולו נמצא בשטח סי, כלומר באחריות בטחונית ואזרחית של ישראל, בית הספר נבנה, מומן ומפוקח על ידי הרשות הפלסטינית. היא זו שמספקת את הספרים ואת בגדי הלימוד, וגם זו שהבטיחה, בעתיד, לספק לילדי בית הספר של אל פ'חית גם הסעה. אם זה היה תלוי בישראל, הילדים של האזור הזה, שנמצא בשליטתה, לא היו מקבלים חינוך כלל. אולי כך לא היו מבינים את הצווים שמוצאים נגדם.

כיתה בבית הספר באל פ'חית

כפר אחר שבו ביקרנו הוא מראייר אל עביד, שהתושבים בו אכן גרים במערה ומשתמשים בכלים שהיו נחשבים מיושנים גם בתחילת המאה ה-20. אחד מילדיהם, שיחד עם ילדי הכפר טוענה מלווה בדרכו לבית הספר על ידי חיילים מחשש להתקפות מצד מתנחלי חוות מעון הסמוכה – אף אחד לא מתכוון להפוך אותה, מאחז בלתי חוקי, לשטח אש – הותקף על ידי מתנחל באבנים מספר ימים קודם לסיור שלנו. החייל קצת התרשל בליווי.

ילדי אל פח'ית בדרכם הביתה. חלקם הולכים שעתיים ברגל

כלומר, ישראל הגדולה והעשירה זקוקה לאדמות של העלובים האלה, כדי להקים עליהן עוד שטח אש, כאילו אין לצה"ל די שטחי אש בנגב הקרוב. גם את המעט שיש, ישראל חייבת לגזול.

ואולי המפתח הוא אחר לגמרי. אולי המפתח הוא חוות מעון. אולי – וכאן אני מייצג לגמרי את עצמי – הסיפור על שטח אש הוא הסחת דעת. אולי המטרה היא השתלטות על אדמות, כדי להעביר אותן אחר כך, כשכולם ישכחו מהן, להתנחלות כלשהי שרוצה להרחיב את שליטתה. צה"ל כבר עשה תרגילים כאלה בעבר. אסור למדינה להחרים יותר אדמות בתואנה של "צורך בטחוני" רק כדי להעביר אותן למתנחלים, אבל יכול להיות שמישהו, אולי במחלקת ההתיישבות של משרד הבטחון, החליט שבג"צ נמצא בתהליך של כניעה, ושבעוד חמש שנים – תהליכים כאלה תמיד לוקחים זמן, הם לא מיידיים – אפשר יהיה לגזול גם את כבשת הרש הזו; שבג"צ יתכופף בפני הכלי היעיל תמיד של "עובדות בשטח." אני חושב שעל כל פנים, זה הסבר סביר יותר מאשר התפיסה שצה"ל זקוק דווקא לשטח הזה כדי ליישם בו את לקחי מלחמת לבנון השניה, ושצריך לומר לו שמגוריהם של אנשים ופרנסתם הדלה חשובים יותר מהרצון שלו בעוד שטח אימונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

"לעולם לא עוד"? פחחחחח!

צפו בסרטון הזה.

הוא מתאר את מה שעובר על משפחה אחת מני רבות של פליטים שנפלו בידיהם של הבדואים בסיני, שמשתמשים בפליטים כבני ערובה. במקרים שבהם לבני הערובה אין קרובי משפחה שיכולים לשלם את הסכום הנדרש, לעתים קרובות הם נרצחים ואיבריהם נמכרים להשתלה. בינתיים, הם עוברים עינויים מחרידים. הנשים נאנסות. כל החטופים מורעבים.

זה לא חדש. זה קורה כבר שנים, פחות או יותר בשתיקה כללית. זה קורה מרחק יריקה מהגבול שלנו, באזור שנמצא בתיאום בטחוני הדוק בין ישראל ומצרים. משרד הבטחון, תוך הפרה אגבית של הסכמי השלום עם מצרים, התיר למצרים להכניס כוחות משוריינים לאזור שבו הם לא אמורים להיות. על הפליטים המעונים אף אחד לא אמר מילה.

עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי אחרי שמיעה של חצי מההקלטה הזו היה זעם מסמא, שרצה לראות את חיל האוויר עושה דרזדן קטנה ממחנות העינויים האלה – הפצצת דרזדן כפי שחווה אותה ויקטור קלמפרר: הפצצה משחררת (כתבתי על זה בשעתו מאמר בעייתי למדי).

זה היה רעיון ממש רע, מכמה סיבות. בתור התחלה, למרות שחלק מהקורבנות ודאי היו מנצלים את ההזדמנות כדי להמלט, חלק ניכר מהם היה נהרג. שנית, זה היה שם קץ מיידי להסכם השלום עם מצרים. אין מצב שמשטר מצרי כלשהו היה עובר לסדר היום על התקפה ישראלית מכוונת על אדמתו הריבונית– בצדק מוחלט, מבחינתו.

הבעיה נעוצה במילה "ריבונית." מחנות העינויים האלה פועלים בהסכמה בשתיקה של ממשלת מצרים. יש לה דברים דחופים יותר לעשות מאשר להתעסק עם השבטים הבדואים. בהתחשב בגזענות כלפי שחורים שטבועה בתרבות הערבית – המילה ל"שחור" היא "עבד", שריד למאות ארוכות של עבדות – ובהיסטוריה המפורסמת של רגישותה של מצרים לזכויות אדם, זה כנראה לא צריך להפתיע אף אחד. מותר גם לחשוד שחוסר העניין של מצרים במחנות העינויים נובע גם מקצת שוחד שמוזרם אליהם מכיוון הבדואים. כך או כך, מצרים אחראית למה שקורה בהם.

רק שזה לא פוטר את ישראל מאחריות. זה קורה במרחק אפסי מהגבול שלה. היא מדינה שחרטה על דגלה את המושג "לעולם לא עוד." אפשר היה לצפות ממנה שמאחר והפצצה, או פלישה קרקעית, יסבו נזק ניכר הרבה יותר מהתועלת – מלחמה שרק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת לאן היא יכולה להתפתח – שהיא תעשה משהו אחר בנידון. למשל, לחץ בינלאומי על מצרים. למשל, דרישה חוזרת ונשנית במליאת האו"ם לטיפול בבעיה הזו. למשל, להזכיר את העובדה שיש כוח בינלאומי בסיני, ושמה שקורה במחנות האלה מעמיד אותו במצב שמזכיר את אלה של כוחות האו"ם בסרברניצה וברואנדה. אפשר היה לצפות, אילו היה אכפת לישראל מגורלם של האנשים האלה, שהיא תשקיע בלחץ בינלאומי בנושא, אני לא יודע, עשרה אחוזים מהלחץ שהיא מפעילה בנושא איראן.

אלא שכמובן, האמת העגומה היא שלישראל אין שום עניין בהם. גרוע מכך, היא רואה בפליטים האלה סכנה לאומית. לאחרונה פורסם דו"ח נלעג למדי, שממליץ למדינת ישראל להתעלם מהאו"ם ולהתייחס לארגוני זכויות האדם כאל "מטרד אסטרטגי" (זה בסדר, משרד ראש הממשלה, באמצעות שלוחותיו ב"אם תרצו", כבר עושה את זה), ולעצור "חתרנים ומסיתים." המסמך פורסם זמן קצר לאחר שנודע שישראל העבירה, בניגוד לחוק ולהסכמים הבינלאומיים, כאלפיים פליטים סודאניים חזרה לסודאן, ואחרי שנודע שהיא מוליכה שולל פליטים אריתראים ומחתימה אותם על "הסכם חזרה מרצון", כשהברירה שלהם היא בין גירוש ובין שלוש שנות מאסר. זה, בתורו, קרה אחרי שישראל קיבלה תקנה מזעזעת, שאומרת שאפשר לעצור פליטים במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי לשלוש שנים אם מוגשת נגדם תלונה – גם אם מתברר מיד שלתלונה הזו אין בסיס וגם אם הפליט הוא זה שהתלונן.

קשה שלא להגיע למסקנה שהאינטרסים של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כפי שהם מובנים על ידי בנימין נתניהו ואלי ישי, דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של המענים הבדואים; קשה שלא להתרשם שמבחינתם, דווקא טוב שיש שם כמה חלאות המין האנושי, שמענים, אונסים ורוצחים, שמרעיבים ילדות בנות שמונה ומחזיקים אותן כבולות. הברברים האלה הם סוג של פתרון. הם מספקים לישראל הרתעה מסוימת כלפי עלובי החיים שמנסים להגיע אליה מהדיקטטורה הצבאית האריתראית – דיקטטורה צבאית שישראל היא בין המדינות שמקיימות אותה.

פעם ההגנה על המדינה היהודית – כלומר, על הפריבילגיות של מה שיהיה בקרוב המיעוט היהודי בתחום שליטתה של ישראל, וההגנה על תומת דמן של בנותיו – כללה החזקה תחת שלטון צבאי של מליוני פלסטינים. עכשיו היא כוללת הסכמה בשתיקה, תוך חילול זכר השואה שישראל מתיימרת לייצג, עם עינויין של ילדות בנות שמונה ועם רצח לשם קצירת איברים. בשתיקה? הלוואי שאתבדה, אבל אף אחד לא יופתע אם עוד כמה שנים ייפתחו פרוטוקולים שיראו שכמה אובר-חוכמים מאיזה ארגון שו-שו ישראלי היו במגעים עם השבטים הבדואים הללו ודירבנו אותם, במתנות נשק וכסף, לשמש כשומרי הגבול הלא רשמיים של ישראל, אלה שעושים את מה שלקוזאקים של אלי ישי אסור.

אור לגויים, כן?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כן, אפרטהייד (גרסה 2,387)

אמש (ב') עלינו, ארוסתי גלינה ואני, על אחד מקווי האוטובוסים החדשים המיועדים לפועלים פלסטינים. למי שלא מודע לנושא, החל מאתמול החלה חברת אפיקים להפעיל שני קווים שמיועדים אך ורק לפועלים פלסטיניים שעובדים בישראל, והיא מסיעה אותם בנפרד מנוסעים ישראלים למחסומים בגדה המערבית. אפיקים עושה זאת בהנחיית משרד התחבורה, שמסתבר שתחת ישראל כץ התאהב ברעיונות הפרדה: תחילה הושיבו את הנשים בחלק האחורי של האוטובוס, עכשיו מוציאים את הגויים הטמאים מהאוטובוסים בכלל.

למה בעצם נוצרים הקווים הללו? משום שהמתנחלים לא רוצים לנסוע יחד עם פלסטינים באותו האוטובוס. הם התלוננו ומשרד התחבורה הקשיב. בסוף השבוע, החלו חיילים להוריד את הפועלים הפלסטינים מהאוטובוסים ה"רגילים" של אפיקים ולנתב אותם, כשלעתים הדבר מצריך הליכה של כמה קילומטרים, לאוטובוסים היעודיים שלהם.

כמובן, את השרץ הזה ממהרים להצדיק בשם תירוץ ה"בטחון", שסרחון נבלתו כבר עולה השמימה. ה"בטחון" יענה על הכל, גם כשאין שום קשר בין השאלה לתשובה. כפי שנחשף לאחרונה, תובע צבאי ענה בגסות על שאלותיו של פרקליטו של עציר מנהלי, וסירב לענות על שאלות משום שהתשובות "חסויות," כלומר שאלות רלוונטיות יפגעו ב"בטחון." אלא שכפי שמצא הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, לא היתה כל מניעה בטחונית לענות על השאלות. זה פשוט תירוץ נוח, שהמדינה, עובדיה ועבדיה – אלה הממהרים לאמץ את דבריה בלי חקירה ודרישה – התאהבו בו.

ובמקרה הזה, התירוץ מגוחך במיוחד. כל עובד פלסטיני שנמצא בישראל ברשיון עבר בדיקה ואישור של השב"כ. הם יותר רחוקים מטרור מכמה מתנחלים שאני יכול לחשוב עליהם. יתר על כן, אם פלסטיני היה רוצה לפוצץ אוטובוס ישראלי – וזו לא אפשרות בלתי סבירה – קשה מאד להניח שהיה בוחר דווקא באוטובוס שיש בו לא מעט פועלים פלסטינים. יתר על כן, אם הבעיה היתה חשש מפיגועים, למה מורידים את הפלסטינים מהאוטובוסים של אפיקים רק בכניסה לגדה? מה, הם לא יכלו להפעיל את המטען שלהם בצומת הומה בישראל עצמה?

אז כבר היו לנו כבישים מופרדים ליהודים וערבים, באמצעות הניסוח המסורבל שאומר שהכניסה אליהם מותרת רק למי שזכאי לעלות לארץ על פי חוק השבות, או, במילים אחרות, יהודי. ויש לנו שתי מערכות חוק שונות שפועלות בגדה המערבית שתחת שליטת ישראל: האחת צבאית – מערכת כיבוש שאמורה היתה להיות זמנית, כמו הכיבוש עצמו – והאחרת חוקי ישראל, שמופעלים לא על פי קריטריון של שטח אלא על פי קריטריון של אזרחות. התוצאה היא שתושבים של רחוב אחד בחברון נשפטים על פי מערכת חוק אחת, ותושבים ברחוב הסמוך על פי מערכת חוק אחרת. אם ילד פלסטיני ייחשד בהשלכת אבנים על חייל, חמושי צה"ל יפרצו לביתו באישון לילה, יקחו אותו בעיניים מכוסות לחקירה שלעתים מלווה בעינויים, וישליכו אותו למעצר עד תום ההליכים; אם מתנחל ייחשד בהשלכת אבן על חייל, סביר להניח שלא יקרה לו כלום. ודאי שאף אחד לא יעלה על הדעת לפרוץ לבית שלו באמצע הלילה.

ועכשיו יש לנו גם הפרדה באוטובוסים. הנסיעה עצמה עברה ללא אירועים: הנהג, ערבי ישראלי, התעקש תחילה שלא להעלות אותנו. הוא ניסה שורה של תירוצים עד שנשבר והודה שהסיבה לקיומו של הקו היא גזענות. הוא הבהיר לנו שאין לו איפה להוריד אותנו אלא בשטחים: מותר לו להעלות נוסעים בתחומי ישראל, אבל אסור לו להוריד אותם שם.

ככה עובד האפרטהייד הישראלי: אף פעם לא באמצעות חקיקה ראשית, תמיד באמצעות סעיפים בתקנות. לא כותבים "הכניסה לערבים אסורה" על כבישים בגדה; זה יעורר רגשות לא נוחים בקרב חלק (הולך ומתמעט, למרבה הצער) של ישראלים ויקשה על מערכת ה-Hasbara, שהמנוע שלה מתנשף גם ככה. כותבים "הכניסה מותרת למי שהם זכאי עליה לישראל על פי חוק השבות," שזה אותו דבר בדיוק אבל הרבה יותר מסובך ומצריך תרגום. לא אומרים שמתנחלים לא כפופים להגבלות הנסיעה של הפלסטינים – רק מקפידים שהם עוברים במחסומים בלי שום בדיקה (ומי שרוצה לדעת עד כמה מחסומים הם הכבדה, צריך להזכר בצווחות השבר של המתנחלים ערב הנסיגה מרצועת עזה, כשצה"ל החל לעכב את רכביהם כדי לוודא שהם לא מבריחים פנימה עוד מתנחלים). לא אוסרים על יהודים לעלות על קווים שמיועדים רק לפלסטינים; רק מוודאים שליהודים לא יהיה איפה לרדת לפני איזה מחסום בשטחים.

והחלק הזה של האפרטהייד שולח גשושות גם לתוך ישראל עצמה. אם עד כה הוא היה מוגבל כמעט כולו לשטחים הכבושים, עכשיו מתחילים להפריד בין פלסטינים ויהודים כבר בישראל עצמה.

זה בסדר. העולם שם לב יחסית מהר הפעם. מבזק למערכת ה-Hasbara: צריך עוד יללות ועוד האשמות ב"אנטישמיות!" בכל פעם שמישהו מעז לומר שמדובר באפרטהייד. יש עוד כמה אנשים שזה עובד עליהם.

בעיקר יהודים ישראלים, למרבה הצער.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: לאן נעלם סלאמה אבו מעיוף

חשיפת פרשת האסיר איקס פתחה פתח לדיון בשלל נושאים שבדרך כלל נותרים מחוץ לשיח הציבורי: שאלת הנאמנות של יהודי התפוצות למדינות בהם הן מתגוררים, נהלי הגיוס ואיכות המגוייסים למוסד לתפקידים מיוחדים, שלל תיאוריות קונספירציה הזויות יותר ופחות לגבי התאבדותו של בן זיגייר, ועוד כהנה וכהנה. לקהילת הבדואים של שבט אל עזאזמה הפרשה הזו הציפה את העלמותו המסתורית של סלאמה אבו מעיוף שנאסף על ידי אנשי שב"כ במכונית פרטית לפני יותר משלושים שנה ומאז לא נודעו עקבותיו.

אבו מעיוף במדי צה"ל

סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

דרכונו של אבו מעיוף

בשבוע שעבר נעמד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בפני וועדת חוץ ובטחון והכריז "אני יכול לומר באופן חד משמעי כי בישראל לא נעלמים אנשים", "זו לא דיקטטורה, זו לא ארגנטינה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אנשים נעלמים ונמצאים בכלא בלי שאף אחד יודע מזה. אין את הדבר הזה במדינת ישראל. לא היה ולא יהיה" אומר מקור משפטי בכיר, לעומתם כותב דדי צוקר ש"בשנת 1994 היו בכלא עוד שלושה אסירים חסרי שם שנשפטו וריצו עונש מאסר, עוד שלושה איקסים".

אני לא יודע מה קרה לסלאמה אבו מעיוף ואני לא מתיימר לנחש אם הוא חי או אם קרה לו משהו אחר. הפרטים היחידים שידועים בוודאות הם שאדם כזה היה קיים, שהוא החזיק בתעודת זהות מספר 3564136, שהוא שרת בצה"ל, שהוא הביא לעולם ילד, ושהוא נעלם אחרי שעלה למכונית פרטית בחברת אנשי שב"כ שחזרו למחרת ולקחו גם את אחיו לחקירה. השאלות הפתוחות במקרה הזה הן רבות: באיזה חשד עצרו אנשי השב"כ את אבו מעיוף ולאן לקחו אותו? האם קרה לו משהו בדרך לחקירה? במהלכה? בסיומה? האם הוא יצא ממתקן החקירות, אם כן – לאן הלך? ואם לא, היכן הוא? מדוע נחקר גם אחיו? מדוע לא שוחרר יחד עם אחיו? מדוע לא פתחה משטרת ישראל בחקירה כאשר דווח לה על העדרו? מדוע במשך מעל שלושים שנה לא טרח איש לספר לבנו שהיה רק בן ארבע מה קרה לאביו? איך יכול להיות שאדם במדינת ישראל נלקח על ידי כוחות הבטחון ולאיש לא אכפת מספיק לשאול לאן הוא נעלם?

חמוש בידיעה כי בישראל לא נעלמים אנשים פניתי דרך עיתונאי מכובד לבדוק את קיומו של צו איסור פרסום בנושא והתשובה שקיבלתי היא שקרוב לודאי לא קיים אחד כזה, בטח לא אחד בן 30. לדברי נ', בנו של סלאמה, המשטרה לא פתחה מעולם בחקירה בנסיון למצוא מה עלה בגורל אביו, והסיפור על חבר הקהילה שנלקח על ידי שירותי הבטחון ולא שב מצטרף לערימת חוסר האמון של הבדואים במוסדות המדינה. שלושים שנה מאוחר יותר שבה ומהדהדת קביעתו של ליברמן כי בישראל לא נעלמים אנשים, ורק נ', בנו של סלאמה, עדיין לא יודע לאן לקחה המדינה את אביו.

(נועם ר.. הפוסט פורסם לראשונה בבלוג o139.)

בין בנדיקטוס ה-16 ויהודה וינשטיין

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התנגדות

Resistance 2

היום, בבילעין.

(יוסי גורביץ)

חגי הדמים

ביום ראשון לפנות בוקר, יום החג הראשון של פורים, יצא חסן אוסרף לעבודת יומו, נקיונות מטעם עיריית תל-אביב יפו. קבוצה של בליינים שיכורים יצאה ממועדון, קלטה שמדובר בערבי, והחלה להפליא בו את מכותיה. כמאה מפגינים מחו שלשום (ב') בדולפינריום על התקיפה הגזענית הזו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) קרא לעיריית תל אביב, שאוסרף הוא אחד העובדים שלה, להקפיא את עבודתה לאות מחאה במשך שעה; הוא קרא למשטרה לבצע את עבודתה נאמנה ובמהירות, ולהביא את האחראים לדין שיגבה מהם "מחיר משפטי מדויק"; והוא קרא לשר החינוך הישראלי להקדיש את שנת הלימודים הקרובה למאבק בגזענות. חנין נקט כאן כנראה בשיטת ההתנגדות של ואצלב האוול: להעמיד פנים כאילו המציאות מצייתת לחוקים הרשמיים, ולפעול לפיהם כאילו אין משטר. ברור הרי לכל ששר כמו גדעון סער לא יעשה שום דבר כזה, אבל גם ברור שזה מה שצריך היה לקרות.

דב חנין בהפגנה בדולפינריום, שלשום

עוד זה מדבר וזה בא: שלשום, יום שני של פורים בירושלים, תקפו קבוצה של חובשי כיפה ושביס אשה ערביה ברכבת הקלה בירושלים. זה כבר לא היה לפנות בוקר, זה היה באור יום. עוברי אורח שנקלעו למקום לא ידעו מה לעשות עם עצמם. על פי העדויות, איש בטחון של העיריה עמד בקרבת מקום וחייך.

מקרים כאלה, כמובן, קרו גם בעבר. היתה התקיפה בכיכר החתולות, שבסיומה היו רק שני עצורים שהואשמו בהסתה לגזענות. היה הרצח של חוסאם רווידי, מקרה שבו למרות שהרוצח הלך ואסף סכין ותקף בו את הקורבן, החליטה הפרקליטות להעמיד אותו לדין רק על הריגה. ולפני כשבוע למדנו שאם אתה יהודי שמעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתיהם של פליטים, תצא מזה בארבעה חודשים של עבודות שירות. הפרקליטות ובתי המשפט, בעקביות גבוהה, קובעים מחיר נמוך יותר לדמם של לא יהודים.

והמסר מחלחל למטה. יש יותר ויותר פוגרומים, לא רק מצד מתנחלים אלא גם מצד סתם יהודים טובים. ומאחר והמשטרה עצלנית, והפרקליטות בררנית, והפסיקה רחמנית – שהרי בתוך עמו יושב השופט – יהיו עוד הרבה מהם. אחרי הכל, פקידי מדינה – רבנים – כבר למדו שאפשר לקרוא בגלוי לציבור היהודי שלא להשכיר דירות ללא יהודים, או אף להמנע מהעסקת לא יהודים, מבלי שיקרה לך משהו. היו אף רבנים שלמדו שהם יכולים לכתוב ספר על הלכות רצח לא-יהודים, כשהם מדגישים שבמקרים מסוימים יש סיבה טובה לרצוח ילדים דווקא, וגם להם לא יקרה שום דבר. עלון של כמה רבנים מובילים דיבר על הצורך העתידי להקים מחנות השמדה לעמלקים. שור לא געה. הרשות נתונה. הפליטים החיים בדרום תל אביב כבר למדו לפחד.

ובכל זאת, סמיכות המקרים הזו – שני לינצ'ים ביומיים – איננה מקרית. היא מתרחשת בחג הנקמה היהודי, חג הנהפוכו, החג שבו היהודים שולחים את ידם באויביהם. בעקביות, מברוך גולדשטיין והלאה, הוא הופך לחג שבו לא כדאי – עוד יותר מהרגיל – להיות לא-יהודי בישראל. יהודים בגולה למדו מזמן שיש ימים שבהם לא מומלץ לצאת מהבית, ודאי לא אחרי חשיכה: פסחא היה חג מועד לפורענות. יהודי הונגריה יודעים גם היום שכמה ימי זכרון של הימין הקיצוני הם כאלה שמוטב לא להסתובב בהם יותר מדי בחוץ.

עכשיו גם בישראל יש כאלה. כיף. המיינסטרים הישראלי רעם ביומיים האחרונים בשתיקתו. לא שמעתי את יאיר "זועבי'ז" לפיד או את בנימין נתניהו מגנים את ההתקפות. הם מכירים היטב את נפש בהמותיהם: גינוי כזה יהיה ממש לא פופולרי.

וגם זה סוג של כניעה ליודו-נאציזם.

(יוסי גורביץ)

בין שרלטנות ומק'ארתיזם: ארכיבישוף תעשיית השקרים מכה שנית

באחד הטורים האחרונים שלו, מתייחס בן דרור ימיני לוויכוח "King and Country" הידוע לשמצה באוקספורד, שבו קבע מועדון הדיונים של האוניברסיטה כי "הבית הזה לא ישוב ויילחם עבור המלך והמולדת." ימיני מצטט שם את צ'רצ'יל ודבריו החריפים בנושא. הוא רק מצטט אותו מחוץ להקשר.

הנה מה שכתב צ'רצ'יל בזכרונותיו ("חשרת הסופה", עמ' 81, "עם הספר" 1959, תרגם את זה יפה אהרן אמיר): "ב-1933 קיבלו הסטודנטים של האיחוד האוקספורדי, בהשראתו של פלוי מר ג'וד, את החלטתם שתזכר לדיראון עולם, 'כי הבית הזה מסרב להלחם למען המלך והמולדת'. קל היה לפטור בצחוק מקרה כזה באנגליה, אבל בגרמניה, ברוסיה, באיטליה, ביאפאן העמיק-השתרש הרעיון של בריטניה היורדת ומתנוונת, והוא שקבע בשיקולים רבים. חלום לא חלמו הנערים הפותים שקיבלו את ההחלטה כי נגזר עליהם לנצח או למות מות גיבורים במלחמה הקרובה הממשמשת ובאה, ולהוכיח שהם הדור הנאה ביותר שהתגדל אי פעם בבריטניה." ההדגשה שלי. כלומר, 15 שנים לאחר מעשה, צ'רצ'יל יכול להתייחס להחלטה ההיא בסלחנות, כמשובת נעורים, ולהזכיר שהאנשים שקיבלו אותה הם אותם האנשים שקצת יותר משבע שנים הוא יאמר עליהם בפרלמנט ש"מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך."

האם בן דרור ימיני לא יודע את זה? בספק. למה הוא ציטט כפי שציטט? כי אין לו עניין בהיסטוריה או בדיוק היסטורי. המטרה שלו היתה להשוות בין סטודנטים ב-1933 ובין סטודנטים ב-2013, ששוקלים כעת החלטה בעד BDS, כלומר ההחרמה של ישראל ומניעת השקעות בה בשל הכיבוש הישראלי בשטחים. חשוב לציין שימיני מתייחס להצבעה בעד BDS כאל סממן של "רקבון ועיוורון." צ'רצ'יל לא ראה זאת כך: הוא לא חשב שבריטניה רקובה בגלל החלטה של כמה סטודנטים. למה זה חשוב? כי התפיסה שהמערב הוא רקוב ורופס היא תפיסה נאצית במהותה, שנשענת על "שקיעת המערב" של שפנגלר. ימיני מוכר לנו פה אתוס נאצי במקורו, ועוטף אותו ברטוריקה של "העולם החופשי." הוא פשוט החליף את האויב: הנאצים של היטלר הפכו ל"מפלצת האיסלמיסטית."

הרטוריקה של ימיני חלולה במיוחד, משום שהיא מכוונת כנגד אנשים שמטרתם היא קידום מאבק פלסטיני לא אלים. חרם, אחרי הכל, הוא לא פעולה אלימה. ימיני טוען שפעולה כזו אסורה. ימיני גם מתנגד, כמובן, לאלימות פלסטינית. אז פעילות אלימה אסורה, ופעילות לא אלימה גם היא אסורה. איך בדיוק אמורים הפלסטינים להתנגד לכיבוש? בהפגנות שהתקשורת הישראלית מקפידה לא לסקר, ושכאשר הן מסוקרות בתקשורת הזרה ימיני ממהר לתאר אותה כאנטי ציונית?

לא תמיד החזיק ימיני בעמדות כאלה. ב-8.4.1994, הוא כתב ב"על המשמר" ש"מעבר לנתונים היבשים, על הכנסה לנפש ורמת השכלה, שגם הם שנויים במחלוקת, יש ממדים אחרים, שאינם מדידים. מי שלא עבר את חוויית החיפוש, את חוויית המחסום, את חוויית העוצר, את חוויית ההשפלה והרמיסה. את חוויית העמידה בתור לאיזה אישור במינהל הצבאי, ואת הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי, שמתלווה לחוויות האלו, לא מבין שום דבר. לכן, גם אם הבנק העולמי יגלה בעוד שנתיים שבעזה העצמאית יש ירידה בהכנסה לנפש ורמת החינוך שם ירדה, זו לא סיבה לאף אחד להחליט בשביל העזתים שהם זקוקים לכיבוש." ההדגשה שלי. כך כתב ימיני לפני 20 שנה, כשלצה"ל עדיין היו מעצורים מסוימים. היום, למרות ש"הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי" לא הלך לשום מקום אלא רק החמיר, אם תעז לכתוב את המילים האלה, ימיני יוקיע אותך כאנטי ציוני. אולי גם כאנטישמי. וכדי לעשות את זה, כמו במקרה של צ'רצ'יל, הוא לא יהסס לעוות את דבריך.

כל ההקדמה הארוכה הזו למה? מה אכפת לכם מעוד שמאלני שהתפכח – כלומר, הפך ללאומן יהודי? החסרי משוגעים אתם כי הבאתי גם את זה להשתגע עליכם? הסיבה היא פשוטה: בסוף השבוע כיוון ימיני את האש שלו לעבר הבלוג של "יש דין," שנכתב על ידי, ובהתאם גם כלפי עמותת "יש דין."

ימיני טען שאני "בלוגר שגילה הבנה ל-ZOG", ושהבלוג שלי "חש קרבה ואהדה לכינוי האנטישמי ZOG." כהרגלו של ימיני, מדובר בסילוף. הנה מה שכתבתי: "לימין הקיצוני האמריקאי יש מטבע לשון בעייתית. הוא מכנה את גבעת הקפיטול Zionist Occupied Ground ואת הממשל האמריקאי Zionist Occupied Government או בקיצור ZOG. השימוש בביטוי הזה נחשב כמזהה אוטומטי של אדם כאנטישמי. הבעיה היא, שבצורה שבה ישראל מתנהלת בארה"ב, בניצוחו של האמריקנולוג הידוע בנימין נתניהו, הביטוי הזה הופך יותר ויותר סביר ליותר ויותר אמריקאים." ההדגשה שלי. כלומר, ימיני לקח הבעת חשש שהתנהלותה הכוחנית של ממשלת ישראל בארה"ב (חרחור המלחמה כנגד איראן, ההתערבות הבוטה בבחירות 2012, וכעת הנסיון של הלובי היהודי לטרפד את מינויו של צ'אק הייגל, עליו התוודה אליוט אייברמס בסוף השבוע אצל נחום ברנע) תעורר אנטישמיות, והפך אותה… לאנטישמיות.

זה לא כל כך חדש, על זה כתבתי כבר כאן, אבל זה היה רק שלב א' של התרגיל. אחר כך מגיע תרגיל דומה: ימיני טוען שאני "יצאתי נגד השפעת ההון היהודי." שקר. לא היה ולא נברא. התנגדתי לפעולתו של שלדון אדלסון. אם ימיני טוען שאדלסון הוא "הון יהודי", אז בעיית האנטישמיות היא שלו, לא שלי.

אחר כך הגיע שלב ב': "איך זה שעמותה שההנהלה הציבורית שלה עמוסה באנשים רציניים, ביקורתיים אבל ציוניים לעילא, שוכרת את שירותיו של אדם כזה? לאחר ש"יש דין" שיתפה פעולה עם ועדה של האו"ם שיזם האנטישמי ריצ'ארד פאלק, שעוד נחזור אליו, הכל כבר אפשרי." אז קודם כל הופכים את הביקורת שלך לאנטישמיות, אותך עצמך לאנטישמי, ובהתאם מגדירים את מי שמעסיק אותך כמי שמתחבר לאנטישמים. אגב, גם ריצ'ארד פאלק לא אנטישמי.

קוראים למהלך הזה guilt by association, נסיון להאשים מישהו במשהו שהוא לא עשה על ידי כך שמחברים אותו למישהו אחר, שעליו טפלת כבר אשמה. מהלך האשמה-על-ידי-קרבה של ימיני הוא כפול: הוא בודה טענת אנטישמיות כלפי, הוא בודה טענת אנטישמיות כלפי ריצ'רד פאלק, ואז מגיע לבעיה האמיתית שלו עם "יש דין": שהיא שיתפה פעולה עם ועדה של האו"ם. זו שקבעה שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. הפוסט ההוא של ימיני הוא מופת של שקר והטעיה: הקמת הוועדה, טוען ימיני, הוצעה על ידי פקיסטן, והצעת ההחלטה הוגשה לדבריו על ידי בוליביה, קובה ומאוריטניה. הוא "שכח" לציין את מה שמצא הבלוגר נועם ר.: שבין מציעי ההחלטה אפשר למצוא מדינות קצת יותר מקובלות, כמו נורווגיה, סלובניה, שוודיה, שווייץ ואחרות.

מבזק לימיני: יש דין הוא ארגון זכויות אדם. הוא משתף פעולה עם ארגוני זכויות אדם אחרים, גם אם הם לא מוצאים חן בעיני ימיני. הוא משתף פעולה עם ארגונים בינלאומיים, גם אם אלה לא מתיישרים עם האורתודוקסיה הציונית של ימיני. ככה זה בחיים.

ספק אם יש מי שהזיק למאבק באנטישמיות כמו ציונים נוסח ימיני, שכבר הפכו את המושג ללעג ואת הכינוי לכמעט כינוי של כבוד. אם ימיני והארגונים הציונים מכנים אותך אנטישמי, זה כנראה בגלל שעמדת לצידם של נרדפים מול רודפיהם, בגלל שתמכת בחירות מול שעבוד, בתפיסה שכל אדם נברא בצלם, באמונה ש"כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא," בכך שלא האמנת שיש אנשים שיש להם פחות זכויות, בכך שסירבת לקבל את התפיסה שהעולם לא ניתן לתיקון ושאין ברירה אלא, כדי לשמור על זכויותיהם של חלק מהאנשים, לדכא מיליוני אנשים אחרים. בקצרה, בגלל שהתייצבת לצד מסורת יהודית אירופאית-אמריקאית מפוארת – כמעט תמיד לא יהודית-אורתודוקסית, כמעט תמיד מורכבת מבני אדם חופשיים ולא מעבדי הרבנים – שאומרת שבמקום שבו יש עוול, יש להתייצב לצד הסובלים ממנו, לא בצד המעוולים; מסורת ששלחה צעירים יהודים למות בדרום האמריקאי על קידוש חירותם של שחורים שלא הכירו, ששלחה את השל לצעוד לצידו של מרטין לותר קינג, שהפכה חלק מיהודי דרום אפריקה ללוחמים הנחושים ביותר באפרטהייד, שהפכה יהודים למנהיגים בולטים בכמעט כל תנועה סוציאליסטית. בקצרה, על כך שהשתייכת לאותה מסורת יהודית ששנאו כל כך הנאצים, כשדיברו – בעקבות ניטשה – על היהודים כממציאי המצפון, כממציאי הסוציאליזם, כ"מנוונים" הגדולים של הלאומנות והשנאה. זה מזמין נחרת בוז: ימיני קורא לי אנטישמי? אני גאה, אני הקטן, להחזיק בכרטיס חבר באותו המועדון עם פטר ביינרט ויוסי שריד. אחרי הכל, יש לי ניחוש טוב באיזה כרטיס מועדון מחזיק ימיני.

מעבר לכל זה, ישנה, שוב, שאלת הגילוי הנאות. ימיני תוקף אותי, וזה סופר לגיטימי – קנאת סופרים תרבה חוכמה – אבל משום מה, הוא שוכח לציין את העובדה שאני תקפתי אותו פעם אחר פעם. חשפתי את העובדה שבכל הנוגע לפליטים, אין הבדל ניכר בינו הרטוריקה שלו ובין זו של מיכאל בן ארי; ציינתי שהוא מקדם את עלילת הדם על ה"אנסים המוסלמים מנורווגיה"; עמדתי על הריקנות של הרטוריקה שלו בכל מה שקשור לדו"חות ארגוני זכויות האדם, על כך שכמו "אם תרצו" הוא איננו מערער על העובדות, רק מוחה על עצם ציונן; תקפתי את השקרים הגסים שלו בכל מה שקשור למצור על רצועת עזה; את השקרים שלו בכל מה שקשור לפליטים, בין השאר כשטען שפליטים שמשלמים מס לממשלת אריתריאה – ממשלה שישראל ידידותית איתה – תומכים בכך בטרור; את ההיסטריה רוויית העיוותים והשקרים שלו אחרי שסא"ל אייזנר חשף בסרטון וידאו את דמות פניו של הכיבוש; והיה עוד. ימיני מודע לטקסטים האלה. בחלק מהמקרים הוא הגיב עליהם. אבל כשהוא יוצא לתקוף אותי, ובאמצעותי את "יש דין", הוא לא מתייחס להיסטוריה המשותפת שלנו, אולי מתוך תקווה שקוראיו לא ישימו אליה לב.

זו איננה התנהלות הגונה, אבל ימיני כבר מזמן לא עיתונאי הגון. מי שכתב ב-1994 ש"מי שלא עבר את חוויית החיפוש, את חוויית המחסום, את חוויית העוצר, את חוויית ההשפלה והרמיסה. את חוויית העמידה בתור לאיזה אישור במינהל הצבאי, ואת הטמטום הצבאי, הכוחני והברוטלי, שמתלווה לחוויות האלו, לא מבין שום דבר," היה מגדיר היום את בן דרור ימיני דאז כאנטי ציוני, אם לא אנטישמי.

העדפתי את בן דרור ימיני הישן. אבל הוא כבר לא איתנו. חבל. ישראל החופשית, שפעם היה ממגיניה המובהקים, ענייה יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לקראת סופו של השקט המתעתע

מהומות קשות פרצו אתמול (ה') בגדה, סמוך למחנה המעצר עופר. דווח על עשרות פצועים בקרב הפלסטינים; התקשורת הישראלית התעלמה מכך ודיווחה על פציעתם של שלושה עיתונאים ישראלים. במקביל, הבוקר הודיע השב"ס כי שני שובתי רעב פונו לבית החולים בשל חשש למצבם. אתמול, בתרגיל המסורתי שימיו כימי "הזמן הצהוב", החליט בית המשפט כי שובת הרעב סאמר עיסאווי, שנעצר אחרי עסקת שליט משום שיצא מכפרו ונכנס לשטחי הגדה, יישב בכלא שמונה חודשים – לגמרי במקרה, עוד שבועיים הוא כבר יגמור לרצות שמונה חודשי מאסר מנהלי.

בכלל לא בטוח שעיסאווי ישוחרר, עם זאת: ועדת שחרורים מפוקפקת עומדת לדון ב"מידע סודי" שהתקבל עליו, לפיו הוא "שב לפעילות אסורה" – ומבחינת בתי המשפט הצבאיים, פעילות פוליטית גם היא יכולה להיות פעילות אסורה. יצוין שעיסאווי נידון ל-26 שנות מאסר בשל חברות בארגון טרור, אחזקת אמצעי לחימה, סחר בציוד מלחמתי, אימונים צבאיים ומספר נסיונות לגרימת מוות; לשם השוואה, לאחרונה נידון יהודי ישראלי שהיה מעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתים שבהם התגוררו פליטים לארבעה חודשי עבודות שירות. צדק ישראלי בפעולה. יש לציין שההרשעה של החשוד באספקת בקבוקי התבערה בעייתית מאד; התביעה נאלצה להודות שבעצם אין לה ראיות. בית משפט נורמלי שהיה מתחשב גם בזכויות הנאשם היה דוחה את הסכם הטיעון וזורק את הפרקליטות מכל המדרגות. אבל, כרגיל, זה לא מה שקרה, והרף של ארבעה חודשי שירות על אספקת ציוד לוחמה ששימש לנסיון לרצח של משפחות פליטים התקבע כתקדים.

כלי התקשורת דיווחו בהרחבה יחסית על הצתת מספר מכוניות בכפר קוסרא אתמול (ה'). פעולות "תג מחיר", צריך להזכיר, כלל אינן ספונטניות; הן חלק מאסטרטגיה עליה החליטה הנהגת המתנחלים, אסטרטגיה שהיא גם מממנת. בימים האחרונים נרשמת עליה ניכרת במספר התקפות הטרור הללו מצד מתנחלים. אני לא יודע למה, אבל אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שבהתנחלויות מודאגים מביקורו הקרוב של אובמה ומהלחץ המתחדש להקפיא את הבניה בהתנחלויות, ומבהירים לממשלה שאם היא אפילו תחשוב על זה, היא תדליק לה אינתיפאדה נוספת. מהבחינה הזו, צריך להודות, המתנחלים השתכללו: פעם הם היו מאיימים עלינו במלחמת אזרחים. היום הם מאיימים לפגוע בפלסטינים כדי לשלוח אותם לדרך הטרור.

רכב שהוצת ע"י מתנחלים בקוסרא. צילום: עבד אל-כרים א סעדי, בצלם

ייאמר לזכותם של הפלסטינים שהם למדו היטב את הלקח של האינתיפאדה השניה: פניה לאלימות רק תיתן למשת"פ הבכיר של המתנחלים, צה"ל, את ההזדמנות להפעיל כלפיהם אלימות קטלנית וחריגה. המאבק הלא-אלים, היומיומי והראוי להערצה של הפלסטינים מתחיל לשאת את פירותיו, ודאי אם "חמש מצלמות שבורות" אכן יזכה באוסקר. אז יהיה המאבק הלא-אלים הזה חלק מהדיון המיינסטרימי. ארגוני Hasbara ישראלים, שכנראה לא צפו בסרט, כבר מתחילים לצווח שמדובר בסרט "הסתה," אולי המילה הריקה ביותר במילון הפוליטי הישראלי.

אבל מאבק לא אלים מצריך המון משמעת עצמית. אני קורא הרבה תיקים של "יש דין" בימים האחרונים – הם משמשים כבסיס לבלוג שאני כותב עבורם – ומעשי העוול הם יומיומיים ובלתי פוסקים. אין יום שאין בו מעשה זוועה, אין כפר שלא נפגע מפוגרומצ'יקי הגבעות. צה"ל, שאמור להגן על הפלסטינים – אין למעשה שום בסיס חוקי אחר לנוכחותו בשטחים שנכבשו לפני יותר מ-40 שנים – הוא המשת"פ בהא הידיעה של הפגיעה בהם. המקרה של יאסוף הוא דוגמא מובהקת: תחילה מנע צה"ל מהתושבים גישה לאדמותיהם, אחר כך הקימו המתנחלים מאחז על האדמות – "תפוח מערב" – ובתגובה לכך, בנה צה"ל שער שמונע גישה מהפלסטינים לאזור, כלומר הפך לרשמית את ההפקעה הבלתי חוקית. מי שראה באיזו קלות ובאיזו מהירות פינו חמושי צה"ל את המאחז הפלסטיני בבאב אל שאמס ובבורין, צריך להבין שלא צה"ל ולא הממשלה מעוניינים בפינוי המאחזים היהודיים. צה"ל הוא שחקן מרכזי בסיפוח הזוחל שמנהלת ישראל בגדה מאז 1967. הוא והמתנחלים הם זרועות שונות של אותה המטרה ואותו הגוף.

בהתאם, הצבא מגן על המתנחלים כאשר הם יוצאים לפוגרומים. ללא ההגנה של צה"ל, הפוגרומים האלה היו נגמרים מהר מאד. המשטרה עושה את שלה וסוגרת את התיקים בנושא, כמעט ללא יוצא מן הכלל וכמעט ללא חקירה. כל זה, למותר לציין, לא מגיע לתקשורת הישראלית אלא כאשר יש פיגוע "אסטרטגי", כזה שיכול להפר את השקט, כמו הצתת מסגד, ורוב הישראלים כלל לא מודעים למה שהמתנחלים והצבא עושים בשמם.

נאמר זאת כך: אם אני הייתי פלסטיני שמתנחלים התעללו בכבשיו בעוד החמושים מכוונים אלי נשק ובחיוך מונעים ממני להגן עליהם, אני לא הייתי תומך במאבק לא אלים לאורך זמן. בשלב כלשהו, אני הייתי רוצה מאבק אלים מאד. הייתי מבין רציונלית שמאבק כזה יפגע בי פגיעה אנושה; שהוא יהיה השגיאה החמורה ביותר שאני עשוי לעשות; שהוא יאפשר לחמושים להפעיל נגדי, נגד משפחתי וכלפי הקרובים לי כמות איומה של אלימות בלתי מבחינה; שבקנה המידה הצבוע של העולם האלימות שאני מפעיל תמיד פסולה והאלימות היומיומית של הכיבוש היא משהו שכולם כבר התרגלו אליו; ועדיין יום אחד, כשהיאוש יתגבר על הפחד, כששאריות התקווה יהיו זכרון רחוק, יבוא פיצוץ. והפיצוץ, כשיבוא, לא יבחין בין מתנחלים וסתם ישראלים, בין חמושים ובין לא-לוחמים. זה הטבע האנושי, שחוקי המלחמה הם גדר רעועה – הכרחית מאד אך רעועה – כלפיו. אי אלימות עבדה בהודו, בקושי רב, אבל בהודו לא היו מתנחלים; ואפשר לומר בבטחון שישראל הרגה יותר מפגינים פלסטינים מאשר ההודים שנהרגו על ידי הבריטים בשלושים השנים שמאז טבח אמריצאר, אולי אפילו כולל אמריצאר.

כך שכאשר טרור המתנחלים מתגבר, וכאשר האסירים הפלסטיניים שובתים רעב – וצריך לזכור, כפי שאמר יפה דיסקין ב"שומרי הסף," שמבחינת הפלסטינים אנשי השב"כ גם הם טרוריסטים – וכאשר המרכז הפוליטי הישראלי מתחבר אל הימין המתנחל על סיסמת "אבו מאזן, אבו עלא ואבו אני לא יודע מי" שלו, שאף אחד לא יתפלא אם ממש בקרוב ייקרע השקט המתעתע, זה שמאפשר לישראלים לשכוח שהם כובשים, בקול נפץ עז.

רק אל תגידו "לא ידענו." המידע היה שם, נגיש לכל מי שרצה. בחרתם לא לדעת.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות לכך שהגורם העיקרי לדה-לגיטימציה של צה"ל הוא החמושים עצמם, הנה עוד אחת. במדור "מדובר באירוע נקודתי שלא מקרין על ערכי צה"ל" של דובר צה"ל הוכרז מצב חירום.

(יוסי גורביץ)