החברים של ג'ורג'

בין בנדיקטוס ה-16 ויהודה וינשטיין

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • בני

    במשפט "המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ,"
    חסרה האות 'ב'

    • מני זהבי

      "מערכת הטחון" זה דווקא לא רע.
      היא טוחנת לאבק חלק לא מבוטל מהאנשים שמגיעים לשורותיה, חלק גדול יותר של אוכלוסייה שהיא כובשת, ואת המוח של כולנו.

      • יריב

        LOL

  • ניר מלצקי

    מערכת המשפט, אליטה אשר בוחרת את עצמה ועושה לדין לעצמה, מן הסתם כמו כל אריסטוקרטיה תגן על חבריה

    • חנן

      מערכת המשפט אינה גוף מונוטוני, אינה אליטה, אינה בדיוק בוחרת את עצמה ובטח שאינה עושה דין לעצמה. ויינשטיין אינו חלק מ"מערכת המשפט" – הוא עורך דין עשיר כקורח שלא ממש צריך טובות משופט שלום וממלא תפקיד בצורה לא טובה.

      • "אינה אליטה"? מעניין איך אתה מגדיר אליטה.

        "אינה בוחרת את עצמה"? אה… חמישה מתוך תשעה החברים בוועדה לבחירת שופטים שייכים לגילדת המשפטנים. קרא לזה איך שתרצה.

        הנקודה היא לא הזדקקות לטובות. הנקודה היא שמירה על מעמדו המורם מעם של מוסד המשפט.

        • חנן

          ואיך אתה מגדיר אליטה?
          סליחה, בפעם האחרונה שבדקתי היו בועדה שלושה שופטים. האם גם עורכי דין שייכים ל"אליטה" הזאת?

          • אלכס ז.

            לפי ההגדרה המילולית:
            http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%94

            תלוי אלו עורכי דין. אלו שנמצאים בועדה למינוי שופטים בוודאי כן. כך גם כל אוהבי הון-שלטון נוסח רם כספי.

            • חנן

              אם כבר אתה מביא הגדרה מויקיפדיה, כדאי שתקרא בעיון את מה שכתוב שם…

              • אלכס ז.

                קראתי. אם אתה מתקשה אני יכול להסביר לך לאט ובסבלנות.

                • חנן

                  אז תסביר מותק, כי לפי מה שכתוב שם (ובל נשכח שמדובר בסך-הכל בויקיפדיה…) קשה לכנות את השופטים "אליטה".

                  • אלכס ז.

                    א. הם קבוצת מיעוט האוכלוסיה.
                    ב. יש להם השפעה גדולה על החברה.
                    ג. יש להם תפיסה עצמית אליטיסטית כשומרי הסף של הדמוקרטיה או כמצפון השלטון (למרות שזה רחוק מהאמת).
                    ד. יש להם גישה מוגברת לחינוך יוקרתי ולאפשרויות כלכליות.
                    ה. יש להם חינוך ושפה ייחודיים להם (השפה המשפטית) והיא משאב נחשק כלכלית.

                  • אלכס ז.

                    "ובל נשכח שמדובר בסך-הכל בויקיפדיה…"

                    כן, בל נשכח שמדובר באחת האנציקלופדיות הטובות בעולם. הבה נתעלם ממחקרים שמצאו שרמתה, בממוצע, דומה לזאת של אנציקלופדיה בריטניקה.

                    • חנן

                      אז ככה:

                      א. השופטים הם קבוצת מיעוט כפי שכל קבוצה מקצועית ברמת פקידות גבוהה יחסית היא "מיעוט". (כמו, נגיד, קצינים בצבא). השופטים יהיו האחרונים להתנגד שיוסיפו עוד שופטים למערכת – העומס עליהם בלתי אפשרי ואם אני לא טועה אין עוד מדינה מערבית עם עומס עבודה כזה על שופטים.

                      ב. איזה השפעה גדולה בדיוק יש לשופטים על החברה? (שים לב, בכל מקרה ההגדרה בויקיפדיה מדברת על "עוצמה חברתית" המאפשרת שליטה כזאת.. לא חושב שלשופטים יש איזושהי "עוצמה חברתית" יוצאת דופן)

                      ג. כאן אתה מבלבל בין (מה שנדמה לך שמאפיין) שופטים בבית המשפט העליון, לבין שופטים באופן כללי. בכל מקרה, כשאתה כותב "תפיסה עצמית אליטיסטית" אתה מתעלם מהמשך המשפט ("שלפיה מעמדם המועדף מוצדק בגלל כישורים עודפים). (ובכל מקרה, השימוש במילה "אליטיסטי" כדי להסביר "אליטיזם הוא מפוקפק.)
                      לא יודע כמה שופטים אתה מכיר, אבל לי יצא לא מעט. אין להם שום "תפיסה עצמית אליטיסטית" והם לא מאמינים שיש להם כישורים עודפים.
                      (מה שרחוק מהאמת זה בעיקר מה שאתה כתבת.)

                      ד. נו באמת – "גישה מוגברת לחינוך יוקרתי ולאפשרויות כלכליות.".. הם לא מקבלים יותר כסף מהעובדים בנמל אשדוד.

                      ה. את החינוך והשפה "היחודיים" כל אחד יכול ללמוד, אפילו אתה. (או שגם בוגרי המכללות הם "אליטה"?)

                      מה שניסית לעשות כאן הוא בפירוש לירות חץ ולצייר את המטרה סביבו (או במילים פחות "אליטיסטיות", פשוט לאנוס את הטקסט)

                      בהמשך הערך בויקיפדיה ניתנים "מאפיינים מובהקים, המשותפים לכל או לרוב האליטות הקבועות הנוצרות בחברות אנושיות" – המאפיינים האלה הם "בעלות על קרקע והון", "שונות פיזית", "מוצא", חינוך שונה", "שפה והתנהגות" ו"דת". אף אחד מאלה לא מאפיין את השופטים באופן מובהק.

                      עכשיו לגבי ויקיפדיה – עם כל הכבוד (ויש), אתה לא תשכנע אותי שתכנים הנכתבים ע"י חובבים הינם בעלי איזשהו תוקף מחייב. גם אם "הקהילה" יכולה לתקן אותם.

  • עמית

    "האמון הזה הרבה, הרבה פחות מעורער"
    משהו לא מסתדר במשפט, לא צריך להיותשהאמון יותר ויותר מעורער?

  • זימזמה. כלומר, התוקף לוקח בעלות על הניגון עצמו?
    מופלא.

  • בוזגלו

    לא יפרסמו את שמו של השופט רק בגלל שהחוק אוסר על כך בפירוש. לא בגלל שהוא שופט, אלא שכתוצאה מכך יפורסמו גם שמות ילדיו הקטינים.
    בית המשפט רשאי להתיר פרסום אך ספק אם יעשה זאת.

  • ערן ר

    שמו של השופט אסור לפרסום, אך התקשורת מפרסמת את התמונה שלו מאתר בתי המשפט, תוך היא מטשטשת את פני השופט. אדם עם מספיק מוטיבציה וזמן פנוי לעבור על שמות השופטים יכול לעבור על העמודים של השופטים שם ולמצוא במי מדובר.

    חוץ מזה, יש כאן ערבוב של שני דברים שהם קרובים, אבל לא זהים. טכנית, וינשטיין הוא לא חלק מהרשות השופטת, אלא חלק מהרשות המבצעת/אוכפת, וכך גם פרקליטות המדינה (ומי שאמור להחליט על העמדת ליברמן לדין או לסגור את תיקי "האי היווני"). שיהוי הדין שוינשטיין או הפרקליטות או התביעה המשטרית מבצעת לא קשורה למערכת המשפט.

    יותר מזה, כשנכתב "כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד", אני לא חושב שזה נכון (אם כי ייתכן שאני מוטה בדעתי, בהתחשב בכך שאני עובד במערכת המשפט, בתפקיד קטן יחסית), וכך גם ההמשך הנוגע לעלויות המשפט.

    ייתכן שהכוונה היא לגישה לסעדי בג"צ, ולא דווקא סעדים בסמכות בימ"ש שלום (הסביבה שבה אני מסתובב), ואז ייתכן שזה נכון (אני לא יודע אם זה כך). מהדברים שאני רואה במסגרת עבודתי, היכולת של המערכת לספק סעדים לאזרח היא דווקא גבוהה, אם כי לא תמיד הסעדים ניתנים, בדרך כלל מסיבות משפטיות ולא מסיבות שרירותיות.

    • דניאל ר

      לא צריך שום מוטיבציה, יש חיפוש תמונות בגוגל.

    • נאמן להווה

      תמיד יש סיבות למה הסעדים לא ניתנים וברור שהם מנוסחים כסיבה משפטית, אבל התוצאה הסופית היא זהה.

      אם אין לך השכלה משפטית ועורך דין צמוד יהיה מאוד קשה לעשות את כל הצעדים הנדרשים על מנת לקבל סעד מבית המשפט.

  • הסיבה שלא מפרסמים את שמו היא לא כדי להגן עליו אלא כדי להגן על ילדיו. יש להם זכות שלא כל מי שסביבם יידעו שאביהם הכה אותם.

  • עדו

    הבעיה היא שהפגנות סוערות נגד מערכת המשפט זה בדיוק, אבל בדיוק מה שכוחות החושך במדינה הזאת מייחלים לו.
    הכרתי פעם אישה יוצאת קיבוץ שעמלה שנים לפרסם ספר על התנועה הקיבוצית מהצד הפחות מחמיא. בדיוק כשהספר היה מוכן קם מנחם בגין ונשא את נאום 'המיליונרים עם ברכות השחייה' המפורסם והספר נגנז ומעולם לא יצא לאור. האישה רצתה לעשות חשבון נוקב עם הקהילה שממנה באה אבל לתת תחמושת לצד השני זה כבר יותר מדי.

    • אילן

      אה, זה לא מה שרוב הישראלים טוענים בקשר לארגוני זכויות האדם בשטחים?

      • עדו

        ואכן, כתבתי בפוסט הקודם מה מפריע לי בסרבנות שטחים. יש אנשים רעים מאד בצד השני שיכולים לנצל את זה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    האם גם השופט וגם ויינשטיין במקרה מקורבים לליכוד?‏

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

      I was born in Dusseldorf, and my daddy called me Rolf
      Don't be stupid, be a smarty, come and join the Nazi pary

  • יעל נצר

    ההנחה ששירותי הרווחה יפעלו אחרת בכל במקרה של ״בוזגלו״ היא גם מרחיקת לכת

  • פיני

    התקיפה שסיפרה עליה האורחת שלך.
    זה קורה הרבה, ובדרך כלל לא מדווח מהרבה סיבות:
    הנשים הנפגעות מופתעות ולוקח להן כמה עשרות שניות עד שהן מתאוששות ואז התוקף כבר נעלם.
    לא נגרם להן נזק שדורש טיפול רפואי פיזי, ולכן קשה להן להתלונן.
    בדרך כלל זה קורה בסביבה זרה להן והן די מעדיפות לא לעורר רעש ותשומת לב לעצמן במקום הזר.

  • רועי

    "אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה."
    זה מבוסס על אנקדוטות סלקטיביות או על מחקר?

  • סמולן

    אה, לא. אין פתרון טוב לבעיית השמירה על השומרים. יש רק את הרעיון של הפרדת רשויות ובקרה מתמדת. הוא לא עובד באופן יעיל למניעה של בעיות, אלא רק לסילוק האחראים לבעיה מסויימת אחרי שהתרחשה. במקרה הנוכחי, התקשורת פעלה היטב במסגרת המערכת הנוכחית, ויצרה לחץ על העולם המשפטי. ככה עובדת שיטת הפרדת הרשויות, ונכון שהמקרה מדגים למה השופטים הם לא אנשים שאלוהים נגע בהם.

    אבל: אין שום מידע שטוען שהשופט המדובר עיוות משפט בשום צורה שהיא. לכן, למרות שמסתבר שהוא אדם ככל האדם בביתו – ואפילו אדם לא להיטי במיוחד – המשפטיזם לא חטף מהלומה קטלנית כמתואר. המשפטיזם, נזכיר, לא מבוסס על הרעיון הקווינטליאני של שלטון על ידי אנשים ראויים (מטבעם, או עקב חינוכם, או לא משנה מה). המשפטיזם מבוסס על הרעיון שהחוק הכתוב יכול להתמודד עם כל המצבים האנושיים באשר הם, כלומר שאין צורך ב"מצב חירום" מהסוג שקרל שמיט נטה להצביע עליו. אם החוק האנושי כולל גם מרכיבי בקרה ותיקון, אז סבבה: הנה הדגמנו איך המערכת דווקא עובדת (כי אדם לא מושלם לא היה במקביל שופט מעוות).

    שנית, מדובר במקרה יחידאי למדי. אין נטייה ברורה בקרב שופטים להכות את ילדיהם. לא יותר משיש לסוכני מוסד נטייה להתאבד במהלך חקירות בארץ. אלו מקרים נדירים, שאמנם מתאימים כמו כפפה למחשבות נפוצות בשמאל הרדיקלי של ישראל ומנגנוניה, אבל אין שום בסיס עובדתי לטענה שמדובר במקרים ייצוגיים.

    • לנה

      נכון, מערכת טובה היא לא כזו שנכנסים אליה רק אנשים טובים, אלא כזו שהמנגנון שלה גורם להתנהגות טובה של האנשים הרגילים שבתוכה. דווקא לכן השאלה העיקרית היא לא כמה שופטים מכים את ילדיהם או לכמה כמרים יש נטיות פדופיליות, אלא מה המערכת עושה איתם כשהם מפרים את הכללים (במיוחד לאור העובדה שמדובר בעבירות שהחוטאים בהן נוטים להיות עבריינים מועדים/סדרתיים). כשהמערכת הופכת את עצמה לחממת עשבים שוטים, העשבים השוטים ירבו וישגשגו בתוכה.
      מצב שבו לחץ ציבורי חריג מאלץ את המערכת לתקן את דרכיה הוא כמו מצב שבו אזעקה מודיעה על תקלה במפעל – יופי שהאזעקה עובדת, אבל זה לא אומר שאין תקלה.
      מכיוון שהמקרה של השופט הסתתר מעין הציבור במשך למעלה משנתיים, אין סיבה מיוחדת להניח שאילו היו מקרים אחרים היינו יודעים עליהם, שהמקרה שלפנינו הוא בהכרח יחידאי, או שעבירה אחרת הייתה מטופלת בצורה שונה.

      • סמולן

        אולי לא הבנת. המערכת המשפטית כמעט ולא מסוגלת להיות "טובה" ביחס לעצמה. בשביל זה יש לנו, לפי שיטת ריבוי הרשויות, מערכות לא-משפטיות. הן צריכות לבקר את המערכת המשפטית, והיא אותן. הרי זה לא כאילו התקשורת מצטיינת בביקורת עצמית (http://www.the7eye.org.il/49801). מה שתפקודי לטעמי במקרה הזה היא המטא-מערכת.

  • גבריאל

    "אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה."
    בהתאם לציפייתך הרגילה מאמצעי תקשורת, ממוסדים או עצמאים, יהיה נחמד אם תוכל לתת מקור, או אם אין כזה, למחוק את ההשתלחות הזו.

    • הירנוט
      • יאיר

        אנקדוטה לא מצביעה על מגמה.
        ואלון לא חשוד בפדופיליה (מין עם ילדים, עד גיל 14 ).
        לעניננו, הגיוני שבחברה מדירת נשים הסוטים שאינם יכולים להטריד נשים מתמקדים בטרף הזמין, ילדים.

      • גבריאל

        כלומר, כל השופטים מכים את ילדיהם?

        אם אין לך משהו לתרום לדיון, אנא אל תתרום. אני חושב שהצבתי בפני יוסי אתגר שהוא אמיתי והוגן. מתיחת ביקורת על עמדות ואידיאולוגיות היא דבר אחד, ויוסי לא נמנע ממנה. אבל כאן מדובר בטיעון מציאותי, שאמור להיות מגובה בנתונים. אם אין כאלה, יואיל נא יוסי, יוריד את המשפט המיותר הזה (ואולי גם יתנצל). אם יש, שיקשר למקור, כדי שנדע שיש מציאות שעליה נסמך המשפט הזה, ולא מדובר בהשתלחות שונאת-סטריאוטיפית בעלמא.

        • לנה

          התגובה ששלחתי נבלעה בסנן הספאם כי היו בה מספר קישורים. באופן עקרוני, הקישור הבא:
          http://001.mn/hblog/category/%D7%A4%D7%93%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%94/
          מרכז כמה עשרות כתבות בנושא. חלקן אמנם מתמקדות על אירועים פרטניים ואינן מבססות מגמה, אך יש גם הרבה שעוסקות בתופעה בכללותה ובכשלון במגזר להגיב אליה באופן אפקטיבי.

          • גבריאל

            כמעט שמחתי, ואז עברתי על הכתבות. על כולן. אין שם סימוכין לטענה של יוסי. יש שם טענה שיש פדופילים חרדים – ודאי נכון – ושיש השתקה של נושא התקיפות המיניות בכללותו במגזר (גם נכון). אין שם סטטיסטיקה. אין שם אפילו ריכוז יוצא דופן ביחס לגודל האוכלוסייה של דיווחים על פדופיליה (מה שלא מעיד על כלום, כי כאמור, מדובר בנושא מושתק).
            יוסי כתב "אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה."
            זו טענה שמשתלחת באידיאולוגיה ובציבור, והיא אמורה להתבסס על נתונים. מבלוגר שאמור להיות רציני, כפי שיוסי נחשב, אני מצפה להיות מסוגל לעמוד מאחורי טענה כזו, או למחוק אותה ולהתנצל עליה.

            • לנה

              עוד משהו:
              http://www.skeptictank.org/cabuse6.htm

              כה אומרים לנו:
              A disturbing fact continues to surface in sex abuse research. The first best predictor of abuse is alcohol or drug addiction in the father. But the second best predictor is conservative religiosity, accompanied by parental belief in traditional male-female roles.
              This means that if you want to know which children are most likely to be sexually abused by their father, the second most significant clue is whether or not the parents belong to a conservative religious group with traditional role beliefs and rigid sexual attitudes.

              המאמר עוסק בהתעללות מינית ולא בפדופיליה, בתוך המשפחה ולא באופן כללי. לא בדקתי כמה מהנתונים עליהם הוא מתבסס בא מיהודים חרדים (ולא, נגיד, נוצרים פונדמנטליסטים), ואני די בטוחה שהנתונים הם לא מהארץ, כך שיש להניח שהוא לא עונה על דרישותיך, אבל כך או כך, זה מעניין.

  • דדי

    "ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד." – משפט מאוד מאוד בעייתי, אתה ממש שותף לפשע. אינך יודע מה ההקשר שבו נאמרו הדברים, האם בכלל נאמרו ואינך מכיר את הפרטים לאשורם. גם אני לא, אך מהיכרות עם המשטרה ומערכת המשפט הפלילי והאופן שבו התקשרות מדווחת על דברים אני מציע להמתין לסיום חקירה לפני שתולים את השופט. אם אני מעריך נכון הדברים יתבררו לא כ"חוסר עניין" אלא כ"לא היו מעולם".

    אגב, אין קשר בין המערכות שאתה כותב עליהן, ואולי אף להפך: אם כבר אז קיימת ביניהן סוג של איבה ולא סוג של קליקה.

    • לנה

      מי "תולה את השופט"? גורביץ בקושי אמר עליו שתי מלים במאמר שמוקדש לביקורת על ויינשטיין (אם כי הטיעון שהועלה בטוקבקים נגד פרסום שמו נכון בהחלט). קריאה להמתין לסיום חקירה לפני שמבקרים כשהביקורת העיקרית היא על אי-קיום חקירה היא קצת מלכוד 22, לא?

  • גבריאל

    יוסי, אני עדיין מקווה לתגובה. אתה עומד מאחורי המשפט "אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה"? אם כן, על בסיס אילו נתונים? אם לא, מדוע הוא עדיין שם?

    • גבריאל

      ?

  • בכלל לא בטוח שהטענה שלבכירי הכנסיה אחריות לביצעו פשעים נגד האנושות היא "רטוריקה מוגזמת" – http://interspem.wordpress.com/2011/10/02/%D7%91%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%9C-%D7%AA%D7%93%D7%90%D7%92-%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%A0%D7%A4%D7%92%D7%95%D7%A9-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%9A-%D7%91%D7%94%D7%90%D7%92/

    פשעים נגד האנושות זה לא רק טיהור אתני או חיסול שיטתי של מתנגדים פוליטיים. לא בטוח שזה תיאור מדויק משפטית להתנהלות הכנסיה בנושא הזה, רטוריקה מופרזת – לא בהכרח. רטוריקה מחמירה לתיאור מעשים חמורים.