בין בנדיקטוס ה-16 ויהודה וינשטיין
לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)
בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.
התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.
תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.
ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.
אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.
דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.
כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.
בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.
והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.
ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.
ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
