החברים של ג'ורג'

כתבתי בפוסט של אמש ש"אין לי שום טרוניה כלפי החמוש הישראלי שהרג אמש שני חמושים פלסטינים שניסו להשליך לעברו בקבוקי תבערה." הייתי צריך לדעת טוב יותר.

בינתיים, קיבלנו יותר פרטים על התקרית ההיא. התמונה עגומה למדי. צה"ל כבר התחיל לחקור אותה. צה"ל הרג שני פלסטינים. לטענת הצבא – נזכיר שזו רק טענת הצבא – אחד מהם נהרג לאחר שהשליך בקבוק תבערה. תחילה דווח רק על הרוג אחד. גופת ההרוג השני, נאג'י בילביסי, נמצאה רק שעות רבות אחרי התקרית. הצעיר נמצא כשהוא ירוי בגבו. חמוש צה"ל שהיה אחראי ככל הנראה לירי ירה בו תוך כדי מרדף – ועכשיו הוא טוען שהוא "חש בסכנה." צריך לציין שמאחר ויש הרוג שנודע עליו רק שעות ארוכות לאחר מותו, צריך ראשית קודם כל לסלק את החשד שהוא נרצח לאחר שנתפס והחמושים ניסו להסתיר את הרצח הזה ולא דיווחו על ההרג.

אבל נניח שלא זה המצב, אם החמוש חש בסכנה, מדוע הוא יצא למרדף מהעמדה המבוצרת שלו? ג'ון בראון העלה עוד שתי שאלות ראויות: אם החמוש ראה שפצע את בילביסי, מדוע הפקיר אותו לדמם למוות? אם בילביסי היה מרוחק כל כך שהחמוש לא ראה שפגע בו, כיצד "חש מאוים"?

לחמושי צה"ל יש היסטוריה עגומה של "תחושת איום." המקרה היותר ידוע לשמצה הוא זה שבו חמושים ירו למוות בשני פלסטינים לאחר שלטענתם הם תקפו אותם בקלשון. מאוחר יותר, כשנחקרה התקרית, החמושים שינו את גרסתם וטענו שהם הותקפו במזרק. למיטב ידיעתי, איש מהחמושים לא הועמד לדין.

בתקרית הנוכחית, כבר טענו החמושים שהיה ירי לעברם. לא ×”×™×”. אחר כך הם דיברו על כך ששני פלסטינים השליכו לעברם בקבוק תבערה. הגרסה הנוכחית היא שאחד השליך בקבוק תבערה ונורה, והשני נורה בעת מרדף אחר כך. אני מצטער, והייתי צריך לומר זאת מראש: לא מאמין לכם בלי ראיות. שיקרתם מספיק. אם צה"ל טוען שהופעלו בקבוק תבערה נגד אנשיו, אני רוצה ראיות לכך. הפלסטינים, אגב, שמשקרים לא יותר מצה"ל, טוענים שפתחו עליהם באש לאחר ידוי אבנים, לא ידוי בקבוקי תבערה. בצה"ל אומרים שכל האירוע תועד במצלמות אבטחה. אם לא תשמעו על התקרית הזו יותר, ואין להניח שהתקשורת הישראלית תחזור אליה – כולה פלסטינים, למה לעצבן את הקורא היהודי – סימן שמה שהן תיעדו ×”×™×” די מביך. אולי ×–×” ייגמר במזרק.

אני רוצה להתנצל על כך שקיבלתי את עמדת צה"ל ללא עוררין בפוסט של אמש. אשתדל להזכיר לעצמי לא לחזור על הטעות הזו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אמש התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.

כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.

אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.

עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."

אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.

אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?

וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.

הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין ×”×–×” כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.

לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.

לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.

כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.

ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)

היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.

חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.

כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.

Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."

ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.

למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.

אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.

והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.

(יוסי גורביץ)

תאשים את צה"ל, חבוב: תא"ל יואב "אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת" מרדכי, שסופר את הזמן עד לאזרחות ולג'וב הבא, מצא הבוקר (ב') לנכון להתגולל על בר רפאלי, מטרה מקובלת על אולטרה-לאומנים, וכתב בצדקנות למשרד החוץ שזה ממש לא נאה ולא יאה שרפאלי משתתפת בקמפיין hasbara של ישראל, שכן היא לא שירתה בצה"ל.

מרדכי כנראה לא קלט שיש משהו לא תקין בכך שקצין בצבא – כזה שאמור להיות תחת שליטה אזרחית – שולח מכתב נזיפה למשרד ממשלתי. משרד החוץ, כנראה בהשפעת העובדה שהוא כבר לא מנוהל על ידי אביגדור ליברמן, בעט בחזרה, כראוי.

אני לא מעוניין לצאת להגנת רפאלי, ולו משום העובדה שהיא עושה עבודה נהדרת בכוחות עצמה, אבל יש דבר שצריך להיאמר כאן: היחיד שאחראי לכך שרפאלי לא שירתה בצה"ל הוא צה"ל. הוא שחרר אותה משירות. יש רק דרך חוקית אחת להשתחרר מצה"ל – לשכנע את הצבא שהוא צריך לשחרר אותך – ואף אחד לא טוען שרפאלי עריקה. אם מרדכי רוצה לטעון שהיא הונתה את רשויות הצבא, אז שיעשה את זה בגלוי, שיתכונן למשפט דיבה – ושיתכונן להסביר למה הארגון שלו לא עשה כלום בנידון עד עכשיו.

מותר לחשוד שמרדכי, כאמור, חושב פחות על הג'וב שלו ויותר על הג'וב הבא, באיזו מפלגת מרכז קיצוני, וקבלות על כך שתקפת את אויבת האספסוף תמיד מועילות בקריירה השניה.

קיצוניות: ג'ון בראון, שהתחקה אחרי הבהמות שחגגו את מותם של הפלסטינים בתאונת הדרכים בירדן בסוף השבוע, התמקד באחד היותר בוטים שבהם, חן שפטיבן. הלז מתאר את עצמו כ"מי שגאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל ואני גאה בהיותי יהודי!", ולדבריו הוא חייל בגדוד 51 של גולני. הוא גם משמיע קריאות למות ערבים (בין השאר, "אין יותר טוב מערבי שמת!"), והיה רוצה לראות כאן משטר נוסח אסד. בכך, כמובן, הוא חושף את ערוות הימין היהודיסטי ששולח אותנו לסוריה.

אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שגזען בוטה ומסוכן משרת – על פי עדותו, לפחות – ביחידה קרבית, שמגיעה דרך קבע למגע עם פלסטינים. פניתי לדובר צה"ל בשאלה, בהנחה ששפטיבן מייצג נכונה את עובדת שירותו בצה"ל (זה לא תמיד המצב), באילו צעדים הם מתכוונים לנקוט נגד שפטיבן, בהתחשב בכך שלחיילים אסור להביע דעות פוליטיות. הם אמורים לחזור אלי מחר, אבל היה רגע משונה בשיחה: שאלתי את החיילת שבצד השני האם הם מתכוונים להרחיק את שפטיבן משירות בשטחים. היא שאלה, בכל הרצינות, האם זה לא צעד קיצוני מדי. הסברתי לה שהוא קורא להריגת פלסטינים, שהוא חמוש, ושהגדה מאוכלסת, אפעס, בערבים. היא חזרה על עמדתה שמדובר במהלך קיצוני.

כנראה שקריאה להרג פלסטינים מצד חמוש צה"ל היא כבר מהלך שגרתי לגמרי.

עדכון: דובר צה”ל שלח את התגובה הבאה: “מדובר בהתנהגות פסולה של החייל אשר אינה מייצגת את צה"ל וערכיו.הנושא הועבר לידיעת מפקדיו עבור המשך בירור וטיפול והחייל זומן לשיחה עם מפקד הגדוד, בעקבותיה חזר בו ממעשיו והחליט מיוזמתו למחוק את אמירותיו מהרשת החברתית.”

שמור: לפני כשבועיים שלחתי מכתב למשרד התחבורה, במחאה על תכנית קווי האפרטהייד שהוא הפעיל לכמה עשרות שעות, עד שהבלגאן בתקשורת הזרה הוריד אותו מהעץ. בסוף השבוע הבחנתי במכתב שהגיע אלי מהמנהל האזרחי, מה שקצת הפתיע והדאיג אותי. כבר כמעט 22 שנים לא קיבלתי דואר מהמנהל האזרחי, ואלה היו השנים היפות בחיי. ובכן, קמ"ט תחבורה במנהל האזרחי בגדה המערבית החליט לענות לי על המכתב ששלחתי למשרד התחבורה. אריאלה זריהן, ראש ענף תחבורה ציבורית, כתבה לי – תחת הכותרת "הנדון: קווי אפרטהייד בישראל", ואם גרמתי למישהו בצה"ל לכתוב את הביטוי הזה, אני כבר רואה בכך הצלחה – את מכתב ה-hasbara הרגיל, זה שהם הוציאו גם לתקשורת.

לא ברור מה פתאום המנהל האזרחי, שעיסוקו בתושבי הגדה, טורח לכתוב לאזרח ישראלי. אין לו שום סמכויות כלפי ואני לא יכול לפנות אליו בתלונות. אני פניתי בתלונה למשרד התחבורה הישראלי, והייתי מצפה שהוא ולא איזה קצין יענה לי.

אבל מעבר לכך, היתה חלמאות נוספת. המכתב שנשלח אלי, שהכיל תוכן בלתי מסווג לחלוטין, נושא את הסיווג הצבאי "שמור." מאחר ואין לי אפשרות, בהתאם לכך, לפרסם את התוכן שלו, ומאחר וכמה שיחות טלפון למנהל האזרחי לא זכו לתשובה, אני מפרסם כאן את מה שמותר לפי לפרסם, במסגרת מדיניות "חלם תחילה" של צה"ל. למותר לציין שאין לי מושג מה לעשות עם המכתב, כי אין לי מגרסה או מבערה, ולזרוק אותו לזבל זה פשוט להזמין כתבה על כך שצה”ל לא שומר על המסמכים שלו כמו שצריך. במחשבה שניה, רגע.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו מינימום מגעים עם גורמים צבאיים.

(יוסי גורביץ)

חשיפת פרשת האסיר איקס פתחה פתח לדיון בשלל נושאים שבדרך כלל נותרים מחוץ לשיח הציבורי: שאלת הנאמנות של יהודי התפוצות למדינות בהם הן מתגוררים, נהלי הגיוס ואיכות המגוייסים למוסד לתפקידים מיוחדים, שלל תיאוריות קונספירציה הזויות יותר ופחות לגבי התאבדותו של בן זיגייר, ועוד כהנה וכהנה. לקהילת הבדואים של שבט אל עזאזמה הפרשה הזו הציפה את העלמותו המסתורית של סלאמה אבו מעיוף שנאסף על ידי אנשי שב"כ במכונית פרטית לפני יותר משלושים שנה ומאז לא נודעו עקבותיו.

סלאמה סעיד סלימאן אבו מעיוף נולד בשנת 1939 לא רחוק מבאר שבע. במשך שנים שרת כגשש בצה"ל, ובסוף שנות השבעים נולד לו ילד. יום אחד לקראת סוף שנת 1981 חזר אבו מעיוף באוטובוס מקניות בבאר שבע, ירד בתחנת צומת הנגב, ונצפה כשהוא עולה או מועלה למכונית פרטית (על פי גרסה אחת היתה זו סובארו) ובה אנשים שהיו מוכרים כאנשי שב"כ. למחרת הגיעו אנשי שב"כ לקחת גם את אחיו וחקרו אותו אודות סלאמה במשך מספר ימים לפני ששוחרר. אבו מעיוף לא נראה מאז, אחיו נפטר, ובנו, שגדל ללא אב, ניסה עם השנים לגלות מה קרה באותה חקירה ממנה לא שב: עורך דין ששכר לא הצליח לקבל תשובות ישרות מהמשטרה, פניה לצלב האדום גם היא לא צלחה, ונסיונות לפנות לחברי כנסת שיעזרו לברר את גורל אביו נדחו בנימוס. סלאמה אבו מעיוף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.

בשבוע שעבר נעמד שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן בפני וועדת חוץ ובטחון והכריז "אני יכול לומר באופן חד משמעי כי בישראל לא נעלמים אנשים", "זו לא דיקטטורה, זו לא ארגנטינה. אנחנו לא מדינת עולם שלישי שבה אנשים נעלמים ונמצאים בכלא בלי שאף אחד יודע מזה. אין את הדבר הזה במדינת ישראל. לא היה ולא יהיה" אומר מקור משפטי בכיר, לעומתם כותב דדי צוקר ש"בשנת 1994 היו בכלא עוד שלושה אסירים חסרי שם שנשפטו וריצו עונש מאסר, עוד שלושה איקסים".

אני לא יודע מה קרה לסלאמה אבו מעיוף ואני לא מתיימר לנחש אם הוא ×—×™ או אם קרה לו משהו אחר. הפרטים היחידים שידועים בוודאות הם שאדם ×›×–×” ×”×™×” קיים, שהוא החזיק בתעודת זהות מספר 3564136, שהוא שרת בצה"ל, שהוא הביא לעולם ילד, ושהוא נעלם אחרי שעלה למכונית פרטית בחברת אנשי שב"×› שחזרו למחרת ולקחו גם את אחיו לחקירה. השאלות הפתוחות במקרה ×”×–×” הן רבות: באיזה חשד עצרו אנשי השב"×› את אבו מעיוף ולאן לקחו אותו? האם קרה לו משהו בדרך לחקירה? במהלכה? בסיומה? האם הוא יצא ממתקן החקירות, אם כן – לאן הלך? ואם לא, היכן הוא? מדוע נחקר גם אחיו? מדוע לא שוחרר יחד עם אחיו? מדוע לא פתחה משטרת ישראל בחקירה כאשר דווח לה על העדרו? מדוע במשך מעל שלושים שנה לא טרח איש לספר לבנו שהיה רק בן ארבע מה קרה לאביו? איך יכול להיות שאדם במדינת ישראל נלקח על ידי כוחות הבטחון ולאיש לא אכפת מספיק לשאול לאן הוא נעלם?

חמוש בידיעה כי בישראל לא נעלמים אנשים פניתי דרך עיתונאי מכובד לבדוק את קיומו של צו איסור פרסום בנושא והתשובה שקיבלתי היא שקרוב לודאי לא קיים אחד כזה, בטח לא אחד בן 30. לדברי נ', בנו של סלאמה, המשטרה לא פתחה מעולם בחקירה בנסיון למצוא מה עלה בגורל אביו, והסיפור על חבר הקהילה שנלקח על ידי שירותי הבטחון ולא שב מצטרף לערימת חוסר האמון של הבדואים במוסדות המדינה. שלושים שנה מאוחר יותר שבה ומהדהדת קביעתו של ליברמן כי בישראל לא נעלמים אנשים, ורק נ', בנו של סלאמה, עדיין לא יודע לאן לקחה המדינה את אביו.

(נועם ר.. הפוסט פורסם לראשונה בבלוג o139.)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו ×”×’×™×¢×” כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, ×”×’×™×¢×” כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם ×”×™×” מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך ×”×’×™×¢ The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"×› לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)

צפו בכתבה הזו.

יותר מזה אני לא בטוח שמותר לי לומר. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל רק אם מערכת הבטחון מרשה לכם.

הפוסט סגור לתגובות.

(יוסי גורביץ)

תקציב צה"ל גדל בשנת 2012, כמקובל, בכ-10% מעבר לתקציב שיועד לו, והסתכם – על פי סיכומים ראשוניים – בכ-60 מיליארד שקלים. עכשיו, מעניין לברר למה הוא משמש בעצם. מי הם האויבים המאיימים על מדינת ישראל?

לאורך השנים, נלחמו בישראל צבאותיהן של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק (בעיקר חילות משלוח קטנים), וקצת לבנון. במלחמת העצמאות היא נאלצה להתמודד גם עם צבא השחרור של קאוקג'י, שהורכב ממתנדבים מכלל המדינות הערביות – במידה מסוימת, זה היה המודל הראשון של צבא המוג'הדין שלעתיד יביס את ברית המועצות באפגניסטן.

היעיל שבצבאות הללו היה הצבא הירדני, שנבנה על ידי קצינים בריטיים והובל ב-1948 על ידי קצין בריטי, הגנרל סר ג'ון בייגוט גלאב, שנודע בכינויו "פאשה גלאב." אבל הצבא הירדני לא נלחם בישראל מאז 1973 – אז זו היתה בעיקר מחווה שולית ולא מורגשת – ומאז 1970, ישראל ערבה לגבולותיה של ירדן. ב-1994 נחתם הסכם שלום בין ישראל לירדן וצבא ירדן הפך מאז למעשה לבעל ברית.

מצרים היתה, ללא ספק, האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל, לפחות כל זמן שהיתה בחוג הסובייטי. אבל אחרי 1973, מצרים נעה מערבה, וב-1978 נחתם הסכם שלום בינה ובין ישראל. להוציא תקרית איומה אחת בראס בורקה ב-1985, בה טבח חייל מצרי בתיירים ישראלים (היתה גם תקרית ירדנית דומה), הצבא המצרי בעיקרו משתף פעולה עם הצבא הישראלי.

הצבא המצרי נשען על סיוע אמריקאי כבד, של כשני מיליארדי דולרים. מצבו כרגע, עם קריסת המשטר במצרים, מעורער מאד. נסיון שלו לצאת למלחמה עם ישראל – מה שהגנרלים מאד לא רוצים לעשות – ימשוך באחת את הסיוע הצבאי האמריקאי, ונסיון לחזור לשטחים המפורזים של סיני ייגמר בדיוק כמו ב-1967. אפילו אם ממשלה של האחים המוסלמים תרצה לצאת למלחמה עם ישראל כדי לחזק את מעמדה מבית – השבוע קיבלנו תזכורת שאפשר להוציא את האחים המוסלמים מהמחתרת, אבל קשה להוציא מהם את האנטישמי – סביר להניח שיקרו כמה דברים. קודם כל, הצבא צפוי להתנגד. שנית, הממשלה עצמה עשויה להזכר במה שקרה לגנרלים הארגנטינאים שניסו את התרגיל הזה מול הבריטים ב-1982, רק כדי לאבד את השלטון. ושלישית, העם המצרי מוכיח עד כה שהוא לא לגמרי טיפש. בכלל לא בטוח שיקנו שם לוקש כזה. מלחמה כזו צפויה לפורר את הצבא מבית. זאת, כמובן, אם נקבל את התפיסה שהרעיון שממשלות ערב מחרחרות מלחמה עם ישראל כדי להסתיר את הבעיות החברתיות שלהן איננו השלכה (פרויקציה) של מנהיגי ישראל של מנהגיהם-שלהם על השכנים.

הלאה. צבא סוריה מעורב מזה כשנה וחצי במלחמת אזרחים. הוא מרוסק, וגם אם משטר אסד יצליח להחזיק מעמד – בהחלט יתכן, לאור העובדה שאמ"ן חוזה את נפילתו הקרובה – הוא לא צפוי להוות סכנה כלשהי לישראל בעשור הקרוב לפחות. יצוין שמאז שנות השמונים המוקדמות, כלומר מאז הפלישה הישראלית ללבנון, צבא סוריה נמצא ממילא בתפיסת התגוננות כנגד ישראל.

צבא עיראק עדיין מתאושש מהפלישה האמריקאית למדינה. הוא קטן מאד עכשיו, ומונה כ-300 אלף איש. הוא מתמקד בעיקר בשמירה על המולדת משלל כנופיות איסלמיסטיות. היכולת שלו להגיע לישראל – ירדן בדרך, נזכיר – לא קיימת.

הצבא הלבנוני מעולם לא היה גורם בעל משקל בזירה. גורודיש העיר פעם בבוז שהוא מסוגל לכבוש את לבנון עם תזמורת צה"ל. הלבנונים כבר הוכיחו שכיבוש של ארצם הוא רעיון לא חכם במיוחד, ולאף אחד אין חשק מיוחד להכנס לעוד סיבוב עם החיזבאללה, אבל הארגון הזה מעולם לא ניסה לבצע פלישה של ממש לישראל, אלא להגן על אדמתו או להחזיר את השבויים שלו. והוא, איך לומר, קצת עסוק כרגע עם קריסת המשטר הסורי.

מעבר לאויבים ההיסטוריים, ישנה איראן, שפומפמה ב-20 השנים האחרונות על ידי כל הממשלות הישראליות כאויב קיומי. הכוחות הצבאיים שלה, וההוצאות הצבאיות שלה, קטנות משמעותית מאלה של ישראל, והגיאוגרפיה – פתחו מפה, ×–×” עשוי להפתיע אתכם – ממילא הופכת את הרעיון שכוחות שריון או ×—×™"ר איראניים יתנגשו עם כוחות ישראליים לפנטזיה.

אז למה בעצם אנחנו צריכים את חלקו הגדול של צה"ל? אני יכול להבין את התפיסה שקיצוץ בחיל האוויר, בהנחה שיהיה כזה, צריך להיות קטן. אבל למה אנחנו צריכים את כל אוגדות החי"ר והשריון האלה? למה הן טובות? אוגדת שריון, או אוגדת חי"ר, היא מבנה שמיועד להתנגש עם מבנים בגודל דומה. הפעם האחרונה שמשהו כזה קרה היתה ב-1982, לפני יותר מ-30 שנה. גם אז, האוגדות המסורבלות של צה"ל מצאו את עצמן בעמדת נחיתות מול כוחות גרילה קטנים הרבה יותר. מישהו באמת חושב שיש סיכוי של ממש שאוגדות משוריינות ינהלו קרבות ברמת הגולן כמו שעשו ב-1973? אם לא, למה אנחנו מוציאים עליהן מיליארדים על גבי מיליארדים של כסף?

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, ארגונים לא אוהבים לפרק את עצמם. ארגונים צבאיים ודאי לא אוהבים זאת. עם קריסתה המפתיעה של ברית המועצות, עלתה בארה"ב השוועה ל"דיווידנד שלום", קרי לקיצוץ מסיבי בהוצאות הבטחון. אבל הן לא רק שלא קטנו, אלא גברו (אם כי נראה שאובמה ינסה אשכרה לקצץ קיצוץ של ממש הפעם). למערכת "בטחון" תמיד קל לשכנע את הציבור שהוא ניצב בפני איומים. מאחר והחומר המודיעיני סודי, בהגדרה, אז קל לאנשי הצבא לבוא לציבור בארשת חתומה ולומר שאם הוא רק היה יודע מה שהם יודעים, אז הוא היה נענה מיד לכל דרישותיהם. העובדה שלמודיעין הזה לעתים קרובות אין כל בסיס (עמוס גלעד: "העולם יזדעזע כשיגלה מה יש לסדאם חוסיין"), ושאפשר לומר כמעט ללא חשש שקצין המודיעין הממוצע יודע פחות מקורא המגזינים הנבון, היא כנראה הסוד השמור ביותר של מערכות בטחון. מערכת הבטחון האמריקאית הקריצה שלל איומים (זוכרים איך מכרו לנו את סין בתור האיום הגדול הבא?), והתקפת ה-11 בספטמבר באה לה ממש בזמן.

זה נכון על אחת כמה וכמה לצה"ל, הארגון שהוא המקפצה הגדולה ביותר לכוח – בעיקר כוח פוליטי, אבל גם כוח תאגידי – בישראל. אם אתה מצליח להגיע לתפקיד תת אלוף, ובמקרים מסוימים אלוף משנה, עתידך מובטח. בתנאי, כמובן, שתקפיד לומר את מה שהמערכת רוצה לומר: את מה שישמר אותה. השמע מאיים באופן מעורפל, ויהיה בסדר.

ושנית, מה שצה"ל לא כל כך מדבר עליו, ישנו הכיבוש. כזכור, הפעם האחרונה שכוחות של צה"ל ניהלו מלחמה "אמיתית," כלומר לא מלחמת גרילה, היתה ב-1982. עד 1987, אפשר היה לשמור על הגדה והרצועה הכבושות במספר קטן מאד של חיילים. לא אחרי פריצת האינתיפאדה הראשונה: כאן כבר היה צורך באוגדות. בעשור האחרון, צה"ל הקים חטיבת כיבוש ייעודית, כפיר, שמכילה שישה גדודים – ככזו, היא כפולה בגודלה מחטיבה רגילה – והיא עושה את רוב העבודה בגדה. אבל עד הקמתה של כפיר, תפקידו העיקרי של צה"ל מאז 1987 היה תחזוק הכיבוש, ואין כמעט יחידה צה"לית שלא עוסקת בו גם כיום. לכשיקרסו היחסים עם הרשות הפלסטינית, כלומר כשהפלסטינים יגיעו – שוב – למסקנה ששיתוף הפעולה עם ישראל לא מועיל להם, סביר להניח שצה"ל יזדקק שוב להרבה יותר כוחות בגזרת גדמ"ע.

הסד"כ של צה"ל עומד כעת, על פי פרסומים זרים, על כ-176,500 חמושים בסדיר ועוד כ-445,000 אנשי מילואים. בשנות השמונים, סד"כ הסדיר היה קטן משמעותית ונאמד בכ-100,000. האיומים הצבאיים, כפי שראינו, לא גדלו מאז שנות השמונים, להיפך; ואף על פי כן הצבא גדל, ותקציבו גדל. הוא גדול מדי על ישראל.

גודל הצבא, והכיבוש, הם שני האיומים העיקריים על החברה הישראלית. אי אפשר יהיה לבנות כאן חברת רווחה, כל עוד הצבא גדל בעקביות ואוכל יותר ויותר מכספי המסים, בלי שום פרופורציה לאיומים האמיתיים על ישראל. ואם אנחנו רוצים לצמצם את הצבא למחצית ולהחזיר אותו לגודל שפוי יותר, לא נוכל לעשות את זה אם אנחנו משמרים את הכיבוש. שזה, כזכור, רוב מה שהצבא עושה. כנגד המהלך השפוי הזה ניצבות שתי קבוצות לחץ יוצאות דופן: הצבא ויוצאיו, שמחזיקים בחלק ניכר מתפקידי המפתח בביורוקרטיה ובממשלה הישראלית; והמתנחלים, שהצבא מאפשר את קיום מדינת הרווחה שלהם, ושמחזיקים בכוח דיספרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

וכל זמן שנאפשר לשליטים שלנו לנפנף בדחלילים – האחרון הוא איום במלחמה עם סוריה, או בפלישה ללבנון, עקב החשש שאסד יאבד שליטה על הנשק הכימי שלו; שוב אנחנו נדרשים לצאת למלחמה בשל חשש היפותטי – אי אפשר יהיה לשקם את החברה, את מערכת הבריאות, את מערכת החינוך, את מערכת התחבורה ואת כל מה שהופך את החיים לראויים למחיה.

אם על ישראל לחיות, על צה"ל לעבור דיאטה חריפה.

(יוסי גורביץ)

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים ×›×™ הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"×— לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי ×”×™×” לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא ×”×™×” מוכן לעשות. רק ×–×” ×”×™×” חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)