הגיע הזמן להשתחרר מאשליית ה”אובייקטיביות”. היא משרתת רק את השליטים

ממשלת ישראל החליטה להשתלב במרחב, והיא מתכוונת להפסיק את פעילותה של רשת אל ג’זירה. או, למצער, להעיק עליה – כי בכלל לא בטוח שיש לה סמכות חוקית להפסיק את פעילותה. משרד החוץ, אגב, חושב שזה רעיון ממש לא מוצלח, אבל מבחינת שר החוץ אם המדינה תשרף וזה יקושש לו עוד שני מנדטים, אז נלך על זה. בהתאם, הודיע אתמול (ד’) ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שלע”מ תשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, כתב אל ג’זירה. לחן היה נימוק מעניין: כראם לא אובייקטיבי.

מדוע כראם איננו אובייקטיבי? משום שהוא אמר בראיון שהעבודה העיתונאית שלו היא חלק מהמאבק שלו למען שחרור העם הפלסטיני. חן אמר, כחלק מהנימוקים שלו, שדבריו של כראם ”מעמידים בסימן שאלה את יכולתו לסקר כעיתונאי מקצועי, נציג רשת זרה, את הסכסוך הישראלי פלשתיני בו לדבריו הוא נוטל חלק פעיל.”

איזו ערימה של צואת פרים מהבילה.

אם השם ניצן חן אומר לכם משהו, זה משום שפעם הוא היה עיתונאי. אתם עשויים לזכור אותו מתקרית ה”תצא בחוץ.” לאחר סיום עבודתו כעיתונאי עבר חן, תוך שמירה על אובייקטיביות כמובן, לשרת בשלל תפקידים ממשלתיים. המוסדות הלאומיים שלו, כמובן, לא הפריעו לו לעשות עבודה אובייקטיבית כעיתונאי.

הכתב הממוצע בישראל הוא מצביע מרכז, לפיד/קדימה כזה, והוא יוצא צה”ל. הוא מגיע עם מטען יוצא דופן לעבודה שלו: ההנחה הבסיסית שצה”ל הוא מהטובים, ההנחה השקופה לחלוטין שציונות היא דרך החיים הנכונה, היעדר יכולת בסיסית לתקשר עם פלסטינים, אמונה מובהקת שהדברים של צה”ל הם מובנים מאליהם אלא אם יש מידע שבעליל סותר אותם. הוא מאמין, בלי אפילו לדעת שהוא מאמין, בתפיסת שוק חופשי; וכמובן, הוא מאמין שליהודים יש זכויות יתר היסטוריות בשטח שהיה פעם פלסטינה המנדטורית.

אף אחת מהאמונות הללו איננה “אובייקטיבית.” כולן נקיטת עמדה מובהקת. אבל זו העמדה של השלטון, אז אף אחד לא שם לכך לב.

בכל בוקר, מדווחים שלל כלי התקשורת הישראליים על שלל הציד הלילי של חמושינו האמיצים: 6ק3 עצורים פלסטינים, חלקם קטינים, שמכונים אוטומטית “מבוקשים” ושמיד מועברים “לחקירת שירותי הבטחון.” אף אחד לא שואל האם הם אכן מבוקשים, למה בעצם עצרו אותם, האם הצבא יביא אי פעם ראיות גלויות נגדם, ומה ניצב מאחורי המושג “חקירת שירותי הבטחון.” האם מדובר בעינויים אקטיביים? פסיביים? מכות? סטירות? סתם מניעת שינה? איומים? איומים על בני משפחה? אין מה לראות פה, לכו הביתה. אנחנו “אובייקטיביים.”

לפני שבוע רעשה הארץ כאשר חקיין כלשהו ניסה להפיל בפח את אמנון אברמוביץ’, ולגרום לו לומר שהוא חותר תחת בנימין נתניהו. ודאי שאברמוביץ’ ישמח לראות את נתניהו נופל. למישהו יש ספק בכך? יש לנו מושג ברור מהן עמדותיו של אברמוביץ’, אבל בשל הקשקוש ה”אובייקטיבי” אסור לו לומר מהן. מישהו חושב ברצינות שקלמן ליבסקינד אובייקטיבי? נחום ברנע? בן כספית?

אדם הופך להיות עיתונאי, בהנחה שהוא לא ציניקן מושלם או ניהיליסט, משום שהוא מאמין שהעולם מצריך תיקון; שחשיפת העוולות תוביל לתיקונן, או לפחות לפעולה לעבר תיקון; ושהציבור צריך לדעת מה נעשה בשמו. עיתונאי יעסוק במה שמטריד אותו ומציק לו. ברגע שבחרת לתאר נושא מסוים ולא אחר, האובייקטיביות שלך עפה מהחלון. עצם המסגור של האירוע המתועד כבר מנטרל את האובייקטיביות.

כשעיתונאי ישראלי מתאר משהו, הוא תמיד מביא איתו את השקפת עולמו. לעתים קרובות הוא אפילו לא מודע לה. כשאתה מתאר הפגנה פלסטינית כ”הפרת סדר”, המילה עצמה חסרת אובייקטיביות: היא אומרת שיש סדר טבעי, זה של כיבוש, ויש מי שמפר אותו. אנחנו אפילו לא חושבים עליה. כשעיתונאי ישראלי כותב, בלי מחשבה יתרה, את המילה “התבוללות”, הוא מדבר על המצב שבו בן העם הנבחר מוותר מרצונו החופשי על הניצוץ האלוהי שבו ובוחר להיעלם בעמים. אין שום דבר אובייקטיבי בביטוי הזה: הוא אוטומטית מכפיף את אושרו של הפרט לצורך של הקהילה היהודית-אורתודוקסית לשרוד עוד דור. העובדה שהביטוי הזה הוא הכל חוץ מאובייקטיבי לא מפריעה לו להיות בכל מקום.

היסטורית, התפיסה שעיתונות צריכה להיות "אובייקטיבית" היא צעירה ביחס. היא תולדה של שנות ה-50 בארה"ב. לא בטוח שהיא הועילה במשהו לחיינו. הפוליטיקאים למדו תוך זמן קצר איך לנצל אותה: פוליטיקאי אומר שקר מובהק כלשהו – הדוגמא שהוציאה אותי בשעתו מהכלים היתה כשנתניהו אמר שהוא יורשו של שרון, שבועיים לאחר שהגדיר אותו כדיקטטור – ואתה צריך לדווח על השקר הזה כאילו הוא תלוי באוויר. אם תכתוב את האמת לצד הציטוט השקרי, אתה "לא אובייקטיבי."

אז לא, אליאס כראם איננו “אובייקטיבי.” הוא בן לעם שחי תחת כיבוש והוא מתאר את המצב כפי שהוא רואה אותו, לא כפי שהקונסנסוס הציוני היה רוצה שיראו אותו. בכך הוא עושה עבודה עיתונאית מהמדרגה הראשונה: אומר את מה שהשלטון שתחתיו הוא פועל היה מאד רוצה שלא נשמע. עיתונות, אמר אורוול, היא לכתוב משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם; כל השאר הוא יחסי ציבור. וכשאתה בוחר לפרסם משהו שמישהו לא רוצה שיתפרסם, אתה “לא אובייקטיבי” כלפיו.

לכולנו ייטב אם נפסיק לדרוש מעיתונאים אובייקטיביות בלתי אפשרית, ונתחיל לדרוש מהם לדבר על ההטיות שלהם בגלוי. הם לא יהיו טובים פחות או מוטים יותר. אנחנו נדע עם אילו הטיות אנחנו צריכים להתמודד. ואשר לניצן חן – טוב, יש שמות לעיתונאים שחוצים את הקו והופכים לצנזורים.

ועוד דבר אחד: אתמול הודיע חיל האוויר בקול תרועה וחצוצרות שהוא תקף שיירות של חיזבאללה בסוריה כ-100 פעמים בחמש השנים האחרונות. אני מבין שהחיל צריך להצדיק את התקציבים שלו. מעבר לכך שההודעה הזו מפרקת לגורמים את הטענה הישראלית שהיא לא מתערבת במלחמת האזרחים הסורית, ציין יפה יוסי מלמן שבמשך שנים אסור היה לכתוב את זה אלא רק לייחס את הדיווחים על התקיפות ל”מקורות זרים.” לפעם הבאה שיגידו לכם שמאחורי הצנזורה יש שיקולי בטחון.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

להפתעתי גיליתי שהצנזורה הצבאית דורשת שאאשר סטטוסים ופוסטים מראש. נראה מה יאמר בית המשפט

כשזה התחיל חשבתי שזו מתיחה.

ביום חמישי שעבר הבחנתי בהודעה בעמוד הפייסבוק שלי. הכותבת היתה לדבריה הצנזורית הראשית, אחת אל”מ אריאלה בן אברהם, שבו דרשה ממני לאשר את צו הצנזורה. כניסה לעמוד הפייסבוק של בן אברהם הראתה עמוד ריק כמעט לגמרי – רק השם והתמונה שלה (למעשה, נראה שבצנזורה התפדחו ממנו כל כך אחרי פרסומי הימים האחרונים, שכשניסיתי להכנס אליו היום לצרכי כתיבת הפוסט הזה הוא לא היה קיים יותר). ההנחה הראשונית שלי היתה שימני כלשהו מנסה להטריל אותי. בעצת ידידים, שלחתי מייל לצנזורה בכל זאת. סוג של שאלת קיטבג, כשחושבים על זה. התשובה שלהם היתה חיובית: על פי ההנחיות שהם שלחו, כל סטטוס בפייסבוק שעוסק פחות או יותר בכל נושא שקשור למערכת הבטחון ומספר נושאים שלא קשורים למערכת הבטחון בשיט, חייב אישור על ידיהם מראש.

עניתי להם שזה לא יקרה, פרסמתי את הנושא בטוויטר ופייסבוק, והלכתי לדבר עם עורכי דין. ובום. יומיים של עיסוק תקשורתי בלתי פוסק באירוע הזה. למדתי ממנו כמה דברים: שהם שלחו את הצו הזה לכ-30 כלי מדיה חדשה; ושהטענה שלהם היא שאני כלי תקשורת משום שעמוד הפייסבוק של הבלוג מוגדר כאתר מדיה.

נתחיל ממה שקל לפרק. הבלוג קיים מאז מאי 2006. העמוד בפייסבוק הוקם מאוחר משמעותית יותר, ב-2010 או 2011 אני חושב. כשהקמתי את העמוד, פייסבוק דרשה שאבחר קטגוריה לתחום שבו הוא יעסוק. אופנה לא התאימה לי, אז הלכתי על תקשורת. מספר האנשים שמורשים לעדכן את העמוד הוא אחד, אני. לבלוג הזה יש עוד שניים-שלושה אנשים בעלי הרשאות, אבל הם לא השתמשו בהן כבר כמה שנים. אם אדם אחד עם עמוד בפייסבוק נחשב כלי תקשורת בגלל הקטגוריות של פייסבוק, אז אולי כדאי שבצנזורה הצבאית לא יתעסקו במדיה חדשה. הם לא מבינים בזה מספיק. כמובן, הצנזורה יכולה להחליט – ויהיה בזה אפילו הגיון – שאם יש לך מספר גדול מספיק של עוקבים, אתה בעצם כלי תקשורת. עם זאת, הם לא הצליחו להגדיר את הנושא כך עד כה.

ויש פה מספר בעיות מהותיות נוספות. הצו שנשלח אלי מתייחס לסמכותה של הצנזורה על פי תקנות שעת חירום. אלה תקנות מ-1945 שמתייחסות לתקשורת כתובה ואלקטרונית, בתקופה שכלי תקשורת אכן היו ארגונים. הטענה של הצנזורה היא שפרסום ישראלי על נושא מסוים – הדוגמא הקלאסית היא כלי הנשק הגרעיניים שיש לישראל (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) – מאששת את החשדות של האויב על ישראל. קשה יהיה לטעון שבמצב שבו לכל אדם יש יכולת לכתוב כל דבר, הטענה הזו עדיין עומדת. יתר על כן, בכלל לא ברור מנין נטלה הצנזורה את הסמכות להפעיל את סמכויותיה על המדיה החברתית. זו פועלת כבר מספר שנים ללא הפרעה ואם הצנזורה רוצה להרחיב את סמכויותיה לשם, אז שתקושש חקיקה ראשית. לא מסיגים חירויות אלא בחקיקה.

צריך לציין שהדרישה איננה בלתי הגיונית כשלעצמה: מצב שבו הצנזורה מכריזה שהיא חלה בכל מקום פרט למדיה החברתית פשוט יזמין אנשים לבצע עבירות בטחון במדיה החברתית. מצד שני, הדרישה לצנזר כל סטטוס או ציוץ מראש (הם לא התייחסו לטוויטר, אבל למה לא בעצם?) מבהירה את האבסורד שבעצם מוסד הצנזורה בעידן הנוכחי. בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שישראל היא מדינה דמוקרטית, זכרו שטכנית כל סטטוס בפייסבוק של ישראלי מצריך אישור צנזורה.

ולא, אני לא מגזים. הצנזורה אמנם אומרת שאין לה כוונה לדרוש מ”פרופילים פרטיים” להכפיף את הסטטוסים שלהם בפייסבוק לאישור מראש, אבל באותה הנשימה אומרת שהסמכויות שלה חלות על כל פרסום “בין אם מדובר בכלי התקשורת המסורתיים ובין אם מדובר בפרסום בדרך אחרת.” כלומר, יש לה את הסמכות אבל היא בוחרת שלא להפעיל אותה. זה יכול להשתנות, וכל מה שצריך כדי שזה יקרה הוא החלטה של הצנזורה – שלה כפופים כל תושבי ישראל, כפי שהם כפופים למפקד הצבאי שלהם, אלוף פיקוד העורף. חופש הדיבור והתנועה של תושבי ישראל – לכאורה דמוקרטיה, בפועל דיקטטורה צבאית לייט – תלוי במידה ניכרת ברצונם הטוב של הפקידים הצבאיים הללו.

יתר על כן, בחינה של צו הצנזורה מראה שיש לו מעט מאד קשר לבטחון המדינה בפני עצמו. בעצת עורכי דיני, אני לא יכול לצטט את הצו או לצלם חלקים מתוכו, אבל אבצע פרפרזות. כל ידיעה או ספק ידיעה שעשויה להזיק לצה”ל או למפקדיו צריכה אישור מראש של הרשויות הצבאיות. כך גם כל ידיעה על תקציב צה”ל. רוצים לכתוב על הטמטום שבפרויקט ה-F-35? זה יכול לפגוע בצה”ל, בקצין שאחראי על הפרויקט, ויש לזה השלכה על תקציב צה”ל. אז תשלחו בבקשה את הציוץ שלכם בנושא לצנזורה לאישור מראש. קשר כלשהו לבטחון הממשי של ישראל? פגיעה מהותית ומיידית בו? אין, אבל תשלחו בכל זאת. רוצים לכתוב על הצורה שבה האקדמיה הישראלית משרתת את מערכת הבטחון? צריך אישור מראש לכתוב על זה סטטוס. רוצים לכתוב על כך שפלסטיני נעצר? אישור מראש. על התיאום הבטחוני עם ארה”ב, לרבות מה שפורסם בחו”ל? אישור מראש. רוצים לדווח על כך שיש ישראלים בידי החמאס? אישור מראש, ובהצלחה עם זה. רוצים לדווח על המגעים של בנק ישראלי לקבלת הלוואה בחו”ל? כן, גם זה איכשהו נתפס כ”צורך בטחוני.”

אה, וכל זה (ועוד לא מעט נןשאים אחרים, חלקם אשכרה הגיוניים) – אם היה פרסום מוקדם בנושא, ואפילו אם היה אישור צבאי רשמי בנושא, אתם עדיין צריכים לבקש את אישור הצנזורה לפני שאתם כותבים על זה. במילים אחרות, המדיה החדשה בישראל, שנשמתה היא היכולת להגיב במהירות, מתבקשת שלא לכתוב יותר על צה”ל ומערכת הבטחון, גופים שוליים בנוף הציבורי הישראלי, אלא אם היא רוצה להכפיף את עצמה לצנזורה.

אה, וכן: אסור לכם לומר שהציוץ או הסטטוס שלכם עבר צנזורה. צריך לשמור על מראית עין של מדינה חופשית, אחרי הכל.

ועכשיו אנחנו מגיעים לנקודה הקפקאית: כל זה, קורא יקר, חל גם עליך. כזכור, הצנזורה אומרת שיש לה סמכות לצנזר את המדיה החברתית, היא פשוט עושה זאת בצורה מוגבלת מאד כעת. אבל אם אתה כותב על אחד מהנושאים שאני לא יכול לומר לך מה הם, אתה עשוי לבצע עבירת צנזורה. כלומר, אתה יכול לבצע פשע בלי שיהיה לך שום מושג שאתה מבצע פשע. יכול להיות שעוד שבועיים, הצנזורית הראשית תשנה את דעתה ותחליט שוואלה, גם סתם אנשים שכותבים בפייסבוק ולא טרחו להגדיר את העמוד שלהם כעמוד בנושאי מדיה כפופים לה. חלק מהנושאים, כאמור, לא קשורים בכלל לבטחון המדינה. למעשה, ידידה קרובה תהתה למראה הרשימה האם הדיון במתווה הגז לא נופל תחת ההגדרות האלה. לדעתי היא קצת הגזימה, אבל ממש לא בהרבה.

אז יש רשימה של נושאים שאם אתם מדברים עליהם, אתם יכולים להפוך לעבריינים. ואתם לא יודעים מה היא ולי, שיודע מה היא, אסור לומר לכם. כלומר, כל מה שתאמרו יכול לסבך אתכם. אז אולי עדיף פשוט לסתום את הפה?

ככה המשטר הצבאי אוהב את הנתינים שלו: מפוחדים תמיד, לא יודעים אף פעם מה הגבול. אז הגיע הזמן להפסיק לפחד. הפחד נותן להם כוח. הפחד מצנן את החופש של אזרחים במדינה שמתיימרת להיות חופשית לנהל דיון פתוח וציבורי. אני לא מתכוון לציית להנחיות הצנזורה. אני מקווה שכל מי שקיבל הנחיות דומות יתעלם מהם גם הוא. נפגש בבית המשפט.

ועוד דבר אחד: הצנזורה אומרת שהיא שלחה צווים כאלה ל-30 כלי מדיה חדשה, אבל לא אומרת מי הם. יהיה מעניין לבחון את הרשימה ולראות האם, למשל, גם יואב אליאסי ואנשי ימין אחרים קיבלו צווים כאלו. ואם הצנזורה רוצה למנוע את החשד שהיא פועלת בצורה פוליטית, תואיל ותחשוף את הרשימה.

הערה מנהלתית: לאור החשיפה התקשורתית, סביר להניח שיש כאן לא מעט קוראים חדשים. ברוכים הבאים. הבלוג הזה כנראה לא יהיה קל לעיכול לרבים ממכם, אבל אלה החיים. כאן אפשר לקרוא קצת עלי, כאן אפשר למצוא טקסט עתיק יחסית שבכל זאת מהווה את המניפסט של הבלוג, פה מדיניות התגובות וכאן אפשר לתרום לרווחת הכותב. מסיבות היסטוריות הפניה היא לתרומות למימון האלכוהול והטבק שלי, אבל יש להודות שבחודשים האחרונים התרומות מממנות בעיקר את החתולים של זוגתי ושלי, ווילי וצ’ארלי.

לקוראים הוותיקים: שוב סליחה על מיעוט הכתיבה בבלוג, ותודה לכל אלה מכם שתרמו בשבוע האחרון.

(יוסי גורביץ)

צפו בכתבה הזו.

יותר מזה אני לא בטוח שמותר לי לומר. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל רק אם מערכת הבטחון מרשה לכם.

הפוסט סגור לתגובות.

(יוסי גורביץ)