החברים של ג'ורג'

ג'ון קרוסמן, אסיר ציון

בשבוע שעבר הגיע ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) לבג"צ לריטואל שנתי-כמעט: הוא עתר כנגד מערכת הבטחון בדרישה לאפשר לו לצאת מישראל, כמו גם להפגש עם זרים. הריטואל, שחזר על עצמו בפעם השביעית, חזר על עצמו על פי כל כללי הטקס: קרוסמן, באמצעות עורכי דינו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שטח את טענותיו; המדינה טענה שהוא עדיין מסוכן, כי הוא עדיין יודע חומר סודי ועדיין מתכוון לפרסם אותו, ולשם כך הציגה "חומר סודי" לבית המשפט; ובית דינו של אשר גרוניס, אחר שעלעל ב"חומר הסודי" – מידע שהאיש שגורלו נידון לא יכול היה לראות כלל, קל וחומר לא לערער על הנאמר בו – שיחק את תפקידו בקומדיה, והטביע חותמת "חוקי" על המשך ההתעללות באדם זקן. עד השנה הבאה.

תמצות מהיר של הפרשה: עד 1985 עבד ואנונו כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה, שם (פתח מנטרה מגוחכת) על פי פרסומים זרים, שחלקם הניכר נשען על הפרטים שיספק קרוסמן (סגור מנטרה מגוחכת) מפתחת ישראל את הנשק הגרעיני שלה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בה הרג צה"ל כ-17,000 לבנונים, חלק ניכר מהם בהפצצות שקשה להגדיר אותן אלא כהפצצות טרור על ביירות, עבר ואנונו רדיקליזציה. הוא הגניב מצלמה לכור וצילם בהרחבה, ואסף מידע נוסף. כשנודע למעסיקיו על ארגוני השמאל שאיתם הוא הסתובב, הוא פוטר. ואנונו יצא למסע בעולם, הגיע לסידני, התנצר שם ולקח על עצמו את השם ג'ון קרוסמן. הוא שוכנע להגיע ללונדון ולמסור את המידע שבידיו לעיתון סאנדיי טיימס.

פרצה סערה, שחלקה הוסתר מהציבור הישראלי. קרוסמן שיגר טורפדו הישר ללב קונספציית ה"עמימות" הישראלית, שאמורה לאפשר לישראל להתנהל כאילו יש לה נשק גרעיני (פתח מנטרה מגוחכת) רק על סמך מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) מבלי שתיאלץ להודות בכך. זאת, למרות ש(פתח מנטרה מגוחכת)על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) היא ערכה ניסוי גרעיני בדרום אפריקה. המשך הסיפור ידוע: קרוסמן פותה, נחטף לישראל, הוחזק בחשאי, הועמד לדין על "ריגול חמור", ונמצא אשם אף על פי שנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאלץ להודות שהוא לא בא במגע עם שום סוכן זר אלא רק הדליף את המידע שבידיו לעיתון. קרוסמן נידון ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את כולן, 11 מהן בבידוד. בשנה האחרונה למאסרו נכנסה מערכת הבטחון לתזזית, וניסתה למצוא כל מיני פרטי שטיקים וטריקים להאריך את המאסר. אחרי הכל, אף אחד לא חשב ברצינות שהוא ישרוד אותו.

קרוסמן הוא מהדורה מוקדמת של אדוארד סנודן: הוא ניסה להתריע בפני הישראלים והעולם על המפלצת שבונה מערכת הבטחון. בשיר שכתב ב-1987, כבר מאחורי סורגים, ושמו "אני המרגל שלך," הוא כתב כך:

"ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש
.
מדוע אני רואה את כל המכונה

מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים

ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן

היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן

רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי

ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע

המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי
.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה
.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי
,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי

של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה

לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו
.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב

על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך

אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח."

קרוסמן שוחרר מהכלא באפריל 2004, לפני כמעט מעשור. שוחרר? טכנית, כן. בפועל, הוא הפך לאסיר ציון. אין לו מה לעשות בישראל. הוא שנוא על רוב האוכלוסיה המוסתת. מבחינת היהודים הישראלים, הוא בגד פעמיים: פעם כשהעביר מידע שרוב האוכלוסיה לא יודעת מהו ולא רוצה לדעת מהו, ופעם כשהמיר את דתו. קשה לחשוב על מעשה קיצוני יותר בישראל מאשר המרת דת – ועוד לנצרות. הפרובוקטור הגדול פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששמאלנים רבים העריצו מבלי להבין, גרם למעריציו תדהמה כשחירף וגידף את קרוסמן – מבחינתו, מי שהמיר את דתו היה חלאה. המעריצים המובכים העלימו את האמירה הבעייתית. קרוסמן שב ומבקש לצאת מישראל, כדי שיוכל לחיות את מה שנותר מחייו בשלווה ובקרב אנשים שאוהבים אותו. לשווא.

המעשה של קרוסמן היה, במהותו, מעשה שנולד מאימי המלחמה הקרה. והוא נכשל טוטאלית. האוכלוסיה הישראלית ("זה לא בשבילי, גדול עלי. קום קרא! קום הודע לעם הזה!") לא רצתה לדעת. עדיין איננה רוצה. בכך היא נכשלת לחלוטין במבחן שהעמיד לה קרוסמן. הוא ציפה ממנה להיות פוליטיאה, קרי חבר אזרחים עצמאי, חושב, שמסוגל לחקור בכוחות עצמו ומסרב להיות עדר שמואכל בכפית על ידי האליטה; הוא ציפה שהיא תתעורר, ותשאל לאן כל זה הולך, האם יש נהג לרכבת הזו. הוא הסתובב יותר מדי בחוגים רדיקליים, כמסתבר. הוא שכח איפה הוא ואיפה ה"עם."

במהלך שנות המלחמה הקרה, שבה ידענו כולנו – ידענו ממש, והדחקנו כדי להמשיך לחיות – שסופנו עתיד לבוא או בחטף של פיצוץ פטריה או בהרעלה הגדולה שתבוא אחריה, הנושא הגרעיני לא ירד מסדר היום של המדינות החופשיות. הוא עורר אי נחת אפילו בברית המועצות, שנאלצה להתמודד עם ממציא פצצת המימן שלה, אנדריי סחרוב, כשזה החליט להפוך לאויב קולני של הנשק ושל תפיסת ההשמדה הכוללת המובטחת (mutually assured destruction, MAD). בישראל, הנושא כלל לא היה על סדר היום. הוא לא יכול היה להיות: הצנזורה לא אפשרה זאת. בישראל, לכאורה מדינה דמוקרטית, הנושא החשוב שבחשובים נסגר בחדרי חדרים. לאזרחים או לנבחריהם לא היתה כל אמירה בנושא. אפשר להתווכח האם הצבא הישראלי נמצא תחת פיקוח אזרחי או לא; אין שום אפשרות לטעון שהנשק הגרעיני הישראלי, שקיים (פתח מנטרה מפגרת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מפגרת) נמצא בפיקוח.

המצב היה יכול להשתנות. קרוסמן העניק לישראלים את המפתח. הם יכלו לדרוש דיון. הם יכלו לצאת לרחובות במאות אלפיהם ולדעת מה נעשה בשמם באחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר שידועים לאדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה מערכות הבקרה על הנשק הגרעיני שיש לישראל (פתח מנטרה מגוחכת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת). מי אחראי להפעיל אותו? עם מי הוא אמור להתייעץ? כמה אנשים מעורבים? כמה מהם מגיעים מחוץ לאותה מערכת סגורה? מה בעצם קרה באותם רגעים מעורפלים במהלך מלחמת יום הכיפורים? היתה שעת רצון, אבל זה לא קרה. הישראלים העדיפו להסב את מבטם, לראות במי שניסה להפוך אותם לאזרחים מודעים בוגד.

אותם האזרחים עצמם גם הסבו את מבטם, במקרה הטוב, או הפטירו "כמו שצריך," כשמערכת הבטחון הפכה ללעג ולקלס את המושג של "ריצוי עונש." קרוסמן ריצה את עונשו – והיא ממשיכה להעניש אותו עשור ויותר אחר כך. היא עושה זאת בתמיכה מלאה של רוב הישראלים, שלא יבינו למה הוא בעצם חי ויאמרו לך בלי למצמץ שב"מדינה מתוקנת" הוא היה מוצא להורג, אם בכלל היה מגיע לבית משפט. ברור למה מערכת הבטחון עושה זאת: היא מתנהלת כלפי קרוסמן כפי שמערכת הבטחון האמריקאית מתנהלת כלפי צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג וכפי שהיא מריירת להתנהל כלפי אדוארד סנודן. המערכות הללו נקמניות תמיד כלפי מי שמעז לחשוף את ערוותן. הן חייבות להתנהל כך: הן חשופות יותר מכל לאיש החושב שבא מתוך המערכת. הן צריכות, בו זמנית, אנשים אינטליגנטיים במיוחד – אבל רק כאלה שחושבים בנתיבים ברורים מראש. אם כל האנשים הנבונים שפועלים במערכות האפלה שלנו יפתחו מצפון, המערכות הללו יחוסלו תוך זמן קצר, או על כל פנים יאלצו לעבור מהפכה שתשנה אותן מן היסוד. אז הן עושות את מה שהן יודעות לעשות – מטילות אימה.

על מערכת הבטחון אין טעם לכעוס. מדובר בעקרב. טיבו ידוע. אבל לא רק הציבור הישראלי נכשל במבחן שהעמיד לו קרוסמן: נכשלה גם מערכת המשפט הישראלית. החל מהפרקליטות שהגישה כתב אישום כנגד קרוסמן, דרשה את המעצר הסודי שלו בראשית הדרך ומייצגת את מערכת הבטחון גם כיום, וכלה בבתי המשפט. החל מהפסיקה האיומה של שמגר, שהופכת העברת מידע לעיתונאי ל"ריגול חמור" – במקום, נניח, להפרת אמון או להוצאת דבר שלא בסמכות – ועבור בשופטים ששוב ושוב מסכימים לקבל "חומר סודי," ומשחקים את התפקיד שהמערכת דורשת מהם.

המשמעות של "חומר סודי" היא שלאדם הנפגע אין כל אפשרות להתגונן מפני הטענות נגדם. יש כאן בעיה נוספת: גם לשופטים אין את היכולת להתמודד עם ה"חומר." השופטים צריכים לקבל, למעשה, את טענותיה הבלתי מבוססות של מערכת שכבר הוכיחה שהאמת איננה נר לרגליה ושהיא מנהלת מסע רדיפה כנגד קרוסמן.

בית משפט שלא היה מזנה את תפקידו היה אומר למערכת הבטחון דבר פשוט מאד: האיש כבר ריצה עונש מאסר של 18 שנים. היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו למיושן ולא רלוונטי. לא עשיתם את זה? התעוררתם בבהלה כמה חודשים לפני שהגיע מועד שחרור? וואלה. ביקשתם וקיבלתם מניעת יציאה מהארץ למשך שנה. למה לא דאגתם להפוך את המידע ללא רלוונטי במהלך השנה הזו? או, לצורך העניין, בתשע השנים שחלפו מאז?

בית משפט שלא עומד על זכויותיו של אדם שהורשע וריצה את עונשו, בית משפט שלא דורש ממערכת הבטחון לעשות גם היא את חלקה, בית משפט שמקבל חומר סודי ושכופף את ראשו מול גחמותיה של מערכת הבטחון שנה אחרי שנה, מוציא שם רע לחותמת הגומי. הוא מוכיח לנו משהו שהיינו צריכים לדעת כבר מזמן: ששלטון החוק, גם בישראל בגבולות 49', נגמר כשזה מגיע למערכת הבטחון. כשהוא נושק לגבולה, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש חומר סודי ותקנות חשאיות ומידע שהציבור לא אמור להיות מודע לו. פתאום הכל מתעוות, פתאום לכמה פקידים שלעולם לא נדע את שמם – ואם נדע, לא נוכל לפרסם – יש כוח להרע שאין דומה לו אלא במדינות משטרה.

וזה עוד שירות שסיפק ג'ון קרוסמן לאנשים המעטים החיים בישראל שאפשר לקרוא להם ציבור. וגם כעונש על כך, תמשיך מערכת הבטחון – גם בשנה הבאה ובשנים שתבואנה אחריה, עד שיבוא קץ לקרוסמן עצמו או למדינה המאמללת אותו – לוודא שקרוסמן ימשיך לשאת את צלבו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מהמתרחש בתקשורת האוסטרלית

צפו בכתבה הזו.

יותר מזה אני לא בטוח שמותר לי לומר. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל רק אם מערכת הבטחון מרשה לכם.

הפוסט סגור לתגובות.

(יוסי גורביץ)