חמש הערות לאחר בחירות מארס 2020

היבריס: המדגמים של ערב הבחירות ציירו תמונה שקרית של התוצאות, והעניקו 60 עד 61 מנדטים לגוש נתניהו. נתניהו, לא הימין: יצאנו משלוש מערכות בחירות, מהלך חסר תקדים בהיסטוריה הישראלית, משום שהנוכל מבלפור התעקש לאחוז בקרנות המזבח. משפטו ייפתח בעוד 11 ימים, והוא היה חייב רוב כדי שיתאפשר לו להעביר איזו חוק צרפתי או שטות אחרת שמשנה את חוקי המשחק תוך כדי תנועה.

שופרות הימין פרצו בצווחות שמחה, והשמאל המורגל בתבוסה הלך שוב להתכווץ בפינה. בתוך כל הבלגאן הזה, כמעט ואי אפשר היה לשים לב לעובדה מתמטית פשוטה: 60 קטן מ-61. לנתניהו לא היתה קואליציה.

התפכחות: לא משנה, אמרו השופרות. זה נכון, 60 זה לא 61, אבל – בבוקר יום שלישי – הם העלו אפשרות אחרת. הליכוד יקושש לו עריקים מבין מצביעי גוש הלא-ביבי. הם נקבו בשמות: הנדל, מה שמו שהיה פעם מזכיר הממשלה, עומר ינקלביץ’ שלא ברור מה לעזאזל היא עושה בכנסת; אולי אף אורלי לוי או עמיר פרץ.

הליכוד, בקצרה, ניסה לרמות בבחירות. הוא רצה לשכנע אנשים שנבחרו מטעם מפלגה אחת לערוק אליו, ולבגוד במצביעים שלהם. הוא רצה לקחת קולות של מתנגדי נתניהו ולגנוב אותם. בליכוד הודו שאכן מדובר בהתנהלות שמנוגדת לחוק, אבל הוסיפו שזה בסדר, חוקים אפשר לתקן.

אבל אז הגיעה הספירה של ועדת הבחירות המרכזית וגילתה שנתניהו בעצם הפסיד. גוש תומכי נתניהו עמד על 58 מנדטים וגוש מתנגדי נתניהו על 62. וכפי שמלמדים אלי כותרת ספרי הכתיבה, 62 גדול מ-58.

ביום רביעי, תפסו מתנגדי נתניהו שרגע, אנחנו בעצם הרוב. ושאפשר לעשות משהו עם הרוב הזה. נציגים של כחול לבן והמשותפת החלו להפגש לקראת פרויקט מיוחד: תיקון הלאקונה בחוק ראש הממשלה ושינוי החוק כך שלא יאפשר לנאשם בפלילים להתמודד על תפקיד ראש הממשלה.

הפסקה מתודית: כעקרון, אני נגד שינוי חוקי המשחק ללא דיון ראוי. חוק יסוד לא אמור להיות פלסטלינה. אבל אם יש מישהו שלא יכול להעלות את הטיעון הזה, הרי זו כת נתניהו. התקדימים של נתניהו בנושא רבים ומגוונים.

ב-2000, כשממשלת ברק היתה על סף קריסה, דחף נתניהו בכל הכוח חוק שיאפשר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד על ראשות הממשלה. כלומר, שיאפשר לבנימין נתניהו להתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו חדל מתמיכתו בחוק כשברק הכריז על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל החוק היה קרוב לעבור.

ב-2008, תמך נתניהו בשינוי חוק ראש הממשלה באופן זהה לזה המוצע עכשיו: מניעת חבר כנסת מלכהן כראש ממשלה אם הוגש נגדו כתב אישום. המטרה אז, כמובן, היתה אולמרט. החוק עבר בקריאה טרומית, נערכו בחירות, נתניהו ניצח, ונתניהו שכח מהחוק, שירד לתהומות הנשיה.

ב-2009, עם קואליציה צרה ולחוצה, ערך נתניהו נסיונות עילאיים לשנות את חוק הכנסת, כך שיאפשר לשבעה ח”כים לפרוש ממפלגה ולא רק שליש ממנה. החוק, שכונה חוק מופז, היה מיועד לדבר אחד: לאפשר לשאול מופז ושישה ח”כים לפרוש מקדימה. החוק היה מחושב בדיוק: היה ברור שמופז לא ישיג את 10 הח”כים שנדרשו. נתניהו לא הספיק להעביר את החוק עד שמופז ניצח בפריימריז של קדימה; פיתה את מופז להצטרף לממשלה בעת דיונים מתקדמים על פיזור הכנסת – וזמן קצר לאחר מכן פיזר את הכנסת. קדימה התרסקה מ-29 ח”כים לשניים. לקח, אגב, שצריך לעמוד מול עיני גנץ.

ב-2015, כשלא היו לנתניהו מספיק תפקידי שרים לחלק (כי הממשלה הקודמת הקטינה את המספר ל-18 בלבד), הוא פשוט שינה את החוק מעכשיו לעכשיו, כשהוא חל על הממשלה הנוכחית.

בבחירות 2019 הראשונות, כשעל פי חוק המנדט אמור היה לעבור לבני גנץ, ביצע נתניהו מחטף באמצעות סריסו הנרצע יולי אדלשטיין, ופיזר את הכנסת שוב מבלי לתת לגנץ את המנדט.

בבחירות 2019 השניות, שוב השתמש נתניהו בסריס אדלשטיין כדי לנסות לדחוף ברגע האחרון את חוק המצלמות, שהמטרה המפורשת שלו היתה להרתיע בוחרים פלסטינים מלהגיע לקלפיות. הנסיון נכשל בקושי.

היסטריה: משהתחוור לאספסוף הביביסטי שוואלה, הוא הפסיד, ושאלילו עומד לעמוד למשפטו, הוא פרץ בצווחות. תוך זמן קצר, כותב בכיר בישראל היום תמך במלחמת אזרחים אם החוק יעבור. מאוחר יותר באותו היום, העביר נתניהו מסר דומה: בחוצפת שקריו, הוא טען שהגוש התומך בו מכיל 58 מנדטים, הגוש המתנגד לו מונה 47 מנדטים בלבד – כי את קולות הפלסטינים לא סופרים. “הרשימה המשותפת […] הם כמובן לא כלולים במשוואה הזו, וזה היה רצון העם.” אם החוק יעבור, הוא הזהיר, “חברי ואני ומיליוני אזרחים שבחרו בנו לא יתנו לזה לקרות.”

במחי מספר משפטים, נתניהו הפך לכהנא מלא-מלא. הפלסטינים הישראלים הם לא ישראלים. את הקולות שלהם לא סופרים. ואם ינסו לשתף אותם בממשלה, תהיה פה מלחמת אזרחים.

במילים אחרות, הדמוקרטיה הישראלית היא עכשיו מדינת אפרטהייד. אם המרכז-שמאל יעלה לשלטון, נתניהו לא יכבד את החלטתו ויאיים בהוצאת מיליונים לרחובות.

ועל כן, עם כל ההסתייגויות משינוי חוק יסוד תוך כדי משחק, עת לעשות ליהוה, הפרו תורתך. אי אפשר להקפיד על קוצו של יוד עם אדם שבמחי יד שולל את אזרחותם של יותר ממיליון אזרחים. העבירו את החוק. שימו קץ לשלטון היחיד של נתניהו. בנו ממשלה שתפקידה להעביר את תקופת הקורונה עם יד אמונה על ההגה, ואחר כך נלך שוב לבחירות. ואם נתניהו ינסה להוביל התקוממות אלימה, יש להורות למאבטחי השב”כ שלו לעצור אותו, ואחר כך להעמיד אותו לדין על בגידה.

הבעיה, כמובן, היא שיש לנו עסק עם אנשים כמו גנץ, שספק אם יוכלו לעמוד במבחן כזה. אלא שאם ייכשל בו, ישראל לא תהיה עוד דמוקרטיה.

אני מרוצה מהבחירה שלי: בחרתי, כידוע, במשותפת. הסיבה לכך היה, בין השאר, להבהיר לשמאל-מרכז הישראלי שהוא לא יוכל להגיע לשלטון בלי קולותיהם של הפלסטינים הישראלים – ושבהתאם, הוא צריך להתחיל להתחשב בהם. מעין המצב שהיה בדרום ארה”ב לאחר חוק זכויות האזרח, כשפוליטיקאים נאלצו להתחשב בקולות המיעוט במקום להתעלם מהם. לא תיארתי לעצמי שהדמוקרטיה הישראלית תוושע או תיפול בקולותיהם, אבל זו אירוניה נאה שאני חי איתה טוב.

יהיו השלכות, כמובן. הליכוד יהפוך לתנועת כ”ך. אבל הוא כבר היה בדרך לשם הרבה מאד זמן, ביתר שאת בשנה האחרונה. אולי הדחת נתניהו תהפוך את הליכוד מכת לתנועה אידיאולוגית, כזו שיש לה אפילו מצע.

אשר למה שנשאר מהשמאל הציוני, עגו”ם (עבודה גשר ומרצ) הצליחו לאבד כ-40% מקולותיהם. חלק נדד לכחול לבן, חלק העדיף את השמאל על פני הציונות והלך לרשימה המשותפת. יש לקוות שבחלק השמאלי יותר שברשימה יעשו חושבים על המשך העתיד שלהם, כי בלי שינוי חד לא נראה כזה. שוב למדנו, אגב, שאורלי לוי היא בלון מלא אוויר חם ושלא מביא קולות. מי יודע, אם היו מוותרים עליה ומכניסים את סתיו שפיר, אולי זה היה נראה אחרת.

בצד הימני, למדנו שהמגזר הערכי בעיני עצמו שווה שישה מנדטים בערך, ושרפי פרץ – בערך מנדט אחד. יש לזכור את זה בעתיד.

נראה באור.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

איימן עודה הפגין אומץ פוליטי נדיר. הוא קיבל, כצפוי, יריקה בפרצוף מהמרכז הציוני

מנהיג חד”ש, איימן עודה, מסר אתמול (ה’) הצהרה דרמטית למדי: אם יתקבלו מספר תנאים, המשותפת תצטרף לקואליציית שמאל-מרכז. התנאים של עודה היו שינוי חוקי הבניה המפלים, הקמת בית חולים במגזר הפלסטיני-ישראלי, מבצעים יעילים נגד האלימות בחברה הפלסטינית, ביטול חוק הלאום וחזרה למו”מ על שתי מדינות.

המהלך של עודה לא מובן מאליו: המפלגות הפלסטיניות סירבו היסטורית לשבת בקואליציה, משום שישיבה כזו בהכרח הופכת אותן לשותפות לניהול הכיבוש בגדה המערבית ועזה ולהרג השיטתי שישראל מבצעת שם. ההחלטה של עודה עוררה מיד רוגז, צפוי למדי, בתוך הרשימה המשותפת.

מה שהיה פחות צפוי היתה התגובה האלרגנית של הרשימה שמתיימרת רשימת מרכז, כחול לבן. אחד מראשי הסיעה, יאיר לפיד, שלח את עודה לברר מי החברים שלו ברשימה והודיע שוב שהוא לא יישב עם הזועבים. הוא דרש מעודה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ראש הסיעה שלו, וכנראה המועמד המוזר ביותר לראשות הממשלה אי פעם, בני גנץ, טרח להוציא סרטון שטנה לנתניהו שעיקרו הוא שנתניהו קושר עם הפלסטינים – גנץ ציטט בזעזוע את המאמר של צלם החצאיות הלאומי, נתן אשל, שקורא לפלסטינים הישראלים “להשתלב בהנהגה” – וקינח בכך שנתניהו נפגש עם ערפאת (!).

על פניו, מדובר בכדור עצמי בראש. אם לפיד וגנץ אכן רוצים להרכיב ממשלה משלהם, הם חייבים את הרשימה המשותפת. אחת המספרים לא מסתדרים.

גנץ 32

העבודה 6

מרצ 8

זה שם אותנו ב-46. אפשר לשחק עם המספרים שני מנדטים לכאן או לכאן, אבל זה מה שיהיה. אם גנץ רוצה להיות ראש ממשלה, הוא צריך את עשרת המנדטים של הפלסטינים ולהקריב עז לאיזה אל שאול כדי שליברמן ישאר מחוץ לממשלת ימין, ואז, אולי, הוא יגרום לאחת המפלגות החרדיות לערוק אליו. אולי.

בלי הפלסטינים אין לגנץ וללפיד ממשלה. המקסימום שהם יכולים לבנות עליו הוא ממשלת אחדות עם הליכוד, עם או בלי נתניהו, וליברמן. הממשלה הזו לא תהיה מסוגלת לעשות כלום, מהסיבה הפשוטה שלליכוד יש שותפים טבעיים (החרדים והחרד”לים), ואם הוא ישתתף בממשלה כזו ליותר מדי זמן או יעשה משהו, הוא ישלם על כך מחיר כבד אחר כך. כזכור, נתניהו אולץ כבר על ידי לפיד להשתתף בממשלה לכאורה אנטי-חרדית, ותוך פחות משנתיים פיטר את לפיד ובקדנציה שלאחר מכן מחק את כל החקיקה של הממשלה ההיא.

אז למה הצמידה כחול לבן אקדח לראשה ולחצה על ההדק? כי היא מפלגה גזענית שמייצגת את המרכז הגזעני. היא לא יכולה לשבת עם ערבים בקואליציה כי היא לא באמת מוכנה להכיר בהם כאזרחים. היא לא מוכנה להכיר בשבר הגדול שיצרה הקמת המדינה הזו, בעובדה שהמדינה כבשה 20% מאזרחיה אחרי שטבחה באחיהם וגירשה את רובם. היא לא מוכנה להכיר בכך שישראל הטילה עליהם משטר צבאי, שהיא טבחה בהם פעם אחר פעם (כפר קאסם, יום האדמה, אירועי אוקטובר). בקצרה, כחול לבן – מפלגת אנשי בסדר, אנשי בסדר גמור, אצבע בתחת ושיר בגרון – לא מוכנה להתייחס לחטא הקדמון של מדינת ישראל, ולא מוכנה להשיט יד לאיזשהו סוג של פיוס. יד כזו, אם תשלח, תדחה בבוז.

בשנות ה-80 החלו הפלסטינים הישראלים לנסות להתגבר על הטראומה הלאומית שלהם ולנסות להתערות בחברה הישראלית. זה לא היה פשוט ולא קל. רגעי השיא היו בימי ממשלת רבין השניה, כשהמפלגות הפלסטיניות היו תומכות מבחוץ של הממשלה. רבין הואשם אז בכך שהוא משתף ערבים בשלטון. על כך הוא בין השאר נרצח – הרוצח טען בחקירתו שהנאומים בעצרת “היו בערבית.” אחר כך באו שנות נתניהו הראשונות, ולגודל האסון אחרי נתניהו בא ברק. טבח אוקטובר פתח מחדש את כל הפצעים.

חלפו 19 שנה, ומנהיג ישראלי-פלסטיני מנסה להושיט יד מעל הבור. הוא חוטף בעיטה בראש מאנשים שטוענים שהם החלופה לשלטון. הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים האלה לא פחות גזענים מהליכוד, רק צבועים יותר; הוא חוטף בעיטה בראש משום שהאנשים הללו הם פחדנים מוחלטים שרועדים בתחתוניהם מעצם המחשבה שמישהו יקרא להם “אוהבי ערבים.”

עודה הושיט יד, תוך סיכון פוליטי עצמי ניכר. היא נדחתה בבוז. במאבק הבלתי פוסק על נשמתם של הפלסטינים הישראלים, בין השתלבות והסתגרות, למדו תומכי ההשתלבות שאין טעם, שכל נסיון להתקרב אל המרכז היהודי ייגמר בכך שהוא יברח מהם בבעתה.

הם למדו את זה מהאיש שרואה בעצמו את הכי ישראלי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הכהניסטים לא מהווים סכנה יותר. הרעיונות שלהם הופנמו בכלל הימין. הבעיה היא לא אנשי האס.אה., היא אנשי האס.אס.

בימים האחרונים נשמעה זעקה גדולה ומרה בקרב אנשי התקשורת שלנו: איך מעז בנימין נתניהו לדחוף בכל כוחו את איתמר בן גביר והכהניסטים שלו למפלגת הימין איחוד-מאוחד או איך שלא קוראים לו, זה עם החלאה הספק הניאו נאצית בראש. מצד אחד, כמובן, המחאה מובנת. יאה לדת החילונית לראות בכהניסטים צלם בהיכל, משהו שיש לקרוע עליו קריעה.

מצד שני, הרכבת הזו כבר מזמן לא בתחנה.

אם לתת סימנים בסכנה הניאו נאצית (בכלל זה היודו-נאצית), הרי שיש לה שני שלבים: האס.אה, כלומר כנופיות שמשליטות טרור עבור המשטר העתיד לבוא, והאס.אס, כלומר המשטור של התפיסה החדשה.

וכן, יש לנו אס.אה. הבריונים שמדי פעם תוקפים מבקשי מקלט או פלסטינים, שמציתים כל כמה ימים את רכושם של פלסטינים בגדה ובישראל, עונים על ההגדרה לא רע. מהבחינה הזו, הכהניסטים הישנים הם, במשוואה הזו, על תקן האס.אה.

אלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא, אין צורך לומר, בעיה קיומית לדמוקרטיה. איך יודעים שהמשטר הדמוקרטי נמצא בבעיה רצינית? כשכוחות השיטור לא מצליחים לדכא את פעילות האס.אה, הן משום שהשוטרים עצמם רואים בהם בטרוריסטים הללו פטריוטים שהגזימו קצת, הן משום שהם עצמם משתתפים בעצימת עין בפעילות. עכשיו הסתכלו בשיעור ההצלחה של כוחות השיטור הישראלים – שב”כ ומשטרת פשל”א (פשיעה לאומנית) – ותגידו לי מה אתם רואים שם.

אם מסתכלים, למשל, על האלימות הפוליטית כנגד שחורים ב-150 השנים האחרונות בארה”ב, אנחנו מקבלים מצב שבו האס.אס. – שוב, הגרסה הממושטרת של הנאציזם – מאבד את השלטון, מעצב את עצמו מחדש כקו קלוקס קלאן/הליגה הלבנה/רוכבי הלילה וכן הלאה, כלומר פונה לשלב האס.אה; מפעיל אלימות פוליטית עד שהצד שכנגד נשבר; מנצח בבחירות, והופך במהירות חזרה לאס.אס. כשהקו קלוקס קלאן חוזר בשנות ה-20, הוא מגיע בעיקר בצפון, לא בדרום; והוא נובע מההגירה הגדולה (The Great Migration) של שחורים צפונה. יש צורך בכוח לא מאורגן כדי להפעיל אלימות בלתי רשמית, והוא מתארגן – כמובן, כשהוא משתף פעולה עם כוחות השיטור, כשלעתים אי אפשר להבחין בין השניים.

ואף שאלימות פוליטית בלתי ממושטרת היא אסון, יש אסון גדול ממנה: אלימות פוליטית ממושטרת, מסודרת, רשמית. הרעיונות הכהניסטיים הם מיינסטרים בחברה היהודית כבר כעשור. הרעיונות הכהניסטיים, קרי התפיסה שיהודים הם עם נבחר ושלא יהודים הם נסבלים במקרה הטוב, זכויותיהם מיועדים לשלילה והם לגירוש או השמדה במקרה הרע. הרעיונות הללו מקובלים בימין ובעקימת אף אנינה גם במרכז. לא מאמינים לי? נסו לספור את חברי הכנסת הפלסטינים של כחול לבן.

האס.אה., בסופו של דבר, הוא בעיה למשטר המסודר. הציבור מוכן לחיות עם אפליה מסודרת, כל זמן שהיא לא פולשת לתחומי חייו המוגנים. בריונים שיכולים לרצוח מישהו ברחוב, או להצית דירה של מהגרים – זה לא נראה טוב. זה לא מריח טוב. ולך תדע איפה האלימות תעצור. כך שכאשר המשטר מתגבש, האס.אה. נזרק הצידה. זה יכול להיות טיהור אלים, כמו במקרה של הארגון המקורי; זה יכול להיות הדרה שקטה והסרת חסינות. הקו קלוקס קלאן בדרום האמריקאי איבד באיטיות את הלגיטימציה מהמשטר הדרומי שנבנה עליו בשנות ה-50, כעשור לפני שלינדון ג’ונסון הורה לאף בי איי לפרק אותו בדם ואש. והפקודה יושמה, למרות שרק שנים ספורות לכן, האף בי איי הסתייע בקו קלוקס קלאן כדי לשבור התארגנות פוליטית בקרב שחורים.

יהיה מוגזם לומר שאני לא חושש מהאס.אה. הייתי בהתפרעות שלהם שכמעט הפכה ללינץ’. אבל האס.אס. – סמוטריץ’, שקד, רפי פרץ, ובמובנים ניכרים גם נתניהו עצמו – מפחיד אותי הרבה יותר. מהם חוקי ההסדרה וחוק הלאום, אם לא הפנמה של הכהניזם לתוך ספר החוקים? מה פשר האמירה “לא נשב עם הזועביז”, אם לא הפנמה שיש שני סוגים של אזרחים ישראלים, כאלה שיש להם זכויות פוליטיות מלאות וכאלה שיש להן זכויות חלקיות לצרכי הסברה? מי העלה את אחוז החסימה כדי למנוע מפלסטינים לקבל זכויות פוליטיות כראוי להם, וקראו לזה "משילות"? לפיד, ליברמן ונתניהו. סמוטריץ’ מדבר בגלוי על רצח עם. שקד קראה לרצוח אמהות פלסטיניות. הם הפלג הקיצוני, כזה שהאמירות שלו נחשבות עכשיו למוגזמות אבל – מעצם העובדה שהוא תמיד בכל ממשלה – לאט לאט מקבלות לגיטימיות.

חשוב לשים לב: כשסמוטריץ’ מדבר על השמדת הפלסטינים, הוא לא חושב שבן גביר או כנופיות הטרור היהודי יעשו את זה. הוא מדבר על צה”ל והמשטרה. הוא רואה בזה פרויקט לאומי. סמוטריץ’ מדבר, ובוגי ונתניהו כותבים את הפקודות. התרגלנו להרוג פלסטינים, וכל זמן שהכל נעשה על פי הפקודות ואין סאדיזם בולט מדי, כל זמן שאפשר להוריד בעדינות את מעטה החוק והתקנות על המעשים, כל זמן שהם מכובסים (”ירי על פי הפקודות” באנשים לא חמושים; “פינוי פולשים” שקדמו למדינה שמכריזה עליהם כפולשים; “בקשת האישור לא עומדת בתקנות”, כשילד כלוא בעזה והוריו בגדה, וכן הלאה וכן הלאה), הכל עובר. רק לא להסתכל טוב מדי מה עומד מאחורי המילים הנייטרליות, כן?

וכשאנחנו מביטים בזעזוע על נתניהו שמנסה לדחוף את הכהניסטים פנימה, אנחנו לא שמים לב שהחומה כבר הובקעה ושכהניסטים – יותר מלוטשים, בחליפות יותר טובות ועם צלמי פרופיל טובים יותר, עם פחות כישורי בריונות אבל עם הרבה יותר כישורי ניסוח חוקים – כבר מכהנים כשרים. רבאק, אחת מהם כבר היתה שרת משפטים. פה הבעיה. היורשים האמיתיים של כהנא הם לא בן גביר ומרזל; הם סמוטריץ’ ושקד, האנשים שיודעים להפוך את היודו נאציזם למיינסטרים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו שמט אתמול את הקרקע מתחת לטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית, וזה עבר בשקט

שחקנית ומגישה בשם רותם סלע הפגינה אתמול (א’) אומץ אזרחי חריג, ותקפה את השרה מירי רגב ובמשתמע את בנימין נתניהו, כשכתבה “מתי לעזאזל מישהו בממשלה הזו ישדר לציבור שישראל היא מדינת כל אזרחיה. וכל בני האדם נולדו שווים. וגם הערבים, רחמנא ליצלן, הם בני אדם. וגם הדרוזים. וגם ההומואים אגב והלסביות גם…. שוק… השמאלנים.”

יש לציין שבדברים הללו, שמגיעים על רקע ההתקפה הבלתי פוסקת של הליכוד ותומכיו כנגד עצם הרעיון של ממשלה שתכלול את המפלגות הפלסטיניות בישראל, הפגינה סלע אומץ רב הרבה יותר משהפגינו שלושה רמטכ”לים ודוגמגיש שמובילים את מה שמתיימרת להיות מפלגת האופוזיציה הראשית. כמובן, זמן קצר לאחר שהעזה סלע לכתוב את דברי הכפירה האיומים, היא קיבלה את הטיפול השמור לרפש הימני בארצנו. עוד לא דווח על איומי רצח, אבל זה ודאי בדרך. סולידריות, רותם, ותהיי חזקה. חתיכת זרנוק חרא מופנה אליך, אבל התנחמי בכך שאנחנו בעונת בחירות וזה יעבור מהר יחסית.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מצא לנכון להתפנות מפגישות עם עורכי דינו ותורמים מסתוריים ולהגיב לסלע. הוא כתב ש”תיקון חשוב: ישראל היא לא מדינת כלל אזרחיה. לפי חוק יסוד הלאום שהעברנו, ישראל היא מדינת הלאום היהודי – ושלו בלבד [קשקשת]… השאלה המרכזית בבחירות האלה: זו [עוד קשקשת] או ממשלת שמאל של יאיר לפיד וגנץ בתמיכת המפלגות הערביות. ללפיד וגנץ אין דרך אחרת להקים ממשלה וממשלה כזו תערער את בטחון המדינה והאזרחים.”

מה אומר נתניהו בגלוי? שאזרחות לפלסטינים הישראלים זה נחמד, עד שזה מגיע לנושא הזניח של הזכות לבחור ולהבחר. עצם ההשתתפות בשלטון של נבחרים פלסטינים “תערער את בטחון המדינה והאזרחים.” שימו לב למילה האחרונה: שימו לב איך היא שומטת את אזרחותם של המצביעים הפלסטינים. בחירתם “מסכנת את האזרחים”, כלומר לא את עצמם.

האיש שהוביל את מתקפת השנאה נגד ממשלת רבין בטענה שזו נשענת על קולות ערביים, שנבחר ב-1996 על יסוד הסיסמה “נתניהו טוב ליהודים [ואתם יכולים להבין לבד מי טוב לערבים]”, שהפיץ בשעות האחרונות של בחירות 2015 עלילה על “הערבים נוהרים לקלפיות”, מבהיר לכל מי שרוצה לשמוע שישראל איננה דמוקרטיה: היא מדינה יהודית. המדינה היהודית היא מוסד מיוחד (peculiar institution, באמריקאית), משהו שחג מבחינת הזמן והמקום סביב אלבמה ב-1866, אחרי שהוכר שהעבדים המשוחררים הינם בני אדם ואינם רכוש עוד, אבל טרם הוענקה להם זכות הצבעה.

נתניהו, כמובן, אומר את הדברים כהווייתם. הפלסטינים הישראלים מעולם לא היו חלק מממשלה ישראלית. אפילו רבין לא הכניס אותם לקואליציה שלו, ועדיין רבים מהם מסתכלים על התקופה שבה היו חלק מגוש חוסם כתור זהב. אבל.

אבל היתה התקווה. היא רווחה במיוחד בשנות ה-80 וה-90, שנראה היה – לכמה רגעים זוהרים של שמש בטרם חורף – שישראל תצליח להפוך למדינה של כל תושביה, להשכיח את שנות האיבה, להבין שתושביה תלויים אלה באלה. התקווה הזו, התקווה לישראליות, נרצחה על ידי מי שהעדיפו את יהדותם וראו בישראליותם סרח עודף; מחנה הרוצחים הונהג על ידי בנימין נתניהו.

במהלך הוויכוח סביב חוק הלאום, טענו מצדדיו – לפני וגם לאחר שהועבר – שמדובר בחוק ריק ונטול משמעות. עכשיו מתחוורת משמעותו, שהיתה ברורה למי שלא העמיד פני תם גם בזמן אמת: מדובר בחוק שמטרתו היא שלילת הלגיטימיות של האזרחות של הפלסטינים הישראלים. הם יהיו אזרחים חלקיים – “גרעון דמוקרטי,” קרא לזה סמוטריץ’ – עם קליפות ריקות של אזרחות. יהיו להם הגנות חוקיות מסוימות – אסור, למשל, לרצוח אותם אם יש יותר מדי מצלמות בסביבה – אבל ליבתה של האזרחות, זכות ההצבעה, יישלל מהם בפועל אם לא רשמית: קולותיהם לא ייספרו במניין המחזיקים בכוח. אחרי הכל, אם הם ישתתפו בקבלת ההחלטות, “יתערער בטחון המדינה והאזרחים.”

ברוכים הבאים לדיקסי. לא ראיתי לינץ’ הגון כבר שנים.

זכות ההצבעה, ויותר מכך זכות ההבחרות, היא ליבתה של האזרחות. מי שאין לו קול, מי שלא יכול להשפיע על זהות הנבחרים, תמיד יהיה קורבנם של בעלי הקול. ואם בוחרים נציגים ואחר כך שמים אותם בשמורה, וכל מי שבא עמם במגע נחשב מצורע, לא מדובר בנבחרים. מדובר במראית עין של נבחרים לצרכי hasbara.

מה שמעלה את השאלה מדוע הניח נתניהו מטען חבלה ענק מתחת לכל מערכת ה-hasbara שהוא מתיימר להוביל עשרות שנים. הרי בפעם הבאה שנציג ישראלי יטען בגמגום שישראל היא מדינה דמוקרטית, כל השומע יצחק. למה נתניהו עשה את זה?

משתי סיבות. קודם כל, זו פליטת פה קלאסית. נתניהו אמר בגלוי את מה שהוא מאמין בו ושהוא נוהג לומר בחדרי חדרים.

ושנית, נתניהו איננו, ומעולם לא היה, פטריוט ישראלי. כל מה שמעניין אותו הוא שרידותו האישית. הוא צריך לנצח בבחירות האלה, או שהוא בוודאות יילך לכלא. לצורך כך הוא צריך לפנות ליצרים הקמאיים ביותר של מצביעי המחנה שלו. תחילה הוא אימץ את הכהניסטים, ועכשיו הוא מהדהד את כהנא בעצמו.

ואם בדרך תספוג הלגיטימיות של המשטר הציוני מכה אנושה? לא נורא. אחרי הכל, כפי שאמרה כבר אשתו, שהמדינה תשרף, אנחנו נעבור לחוץ לארץ.

עוד חודש, אם אין לכם ארץ אחרת, לכו להצביע. אנשים אמיצים, כמו סלע ונשיא המדינה ריבלין – ששוב התעקש להוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא יהיה איש – צריכים אתכם, והם לא יכולים לעמוד לבד.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכנסת הפילה היום, בסיוע יש לפיד, את הצעת חוק השוויון

כנסת ישראל הפילה היום (ד’), ברוב של 71 מול 38, את הצעת חוק השוויון של ח”כ מוסי רז (מרצ). נוסח הצעת החוק היה פשוט למדי: “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות מדיני גמור בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.” ציטוט ישיר ממגילת העצמאות של ישראל, שהכנסת הנוכחית גמרה אומר לקבור קבורת חמור.

חדי העין שביניכם שמו לב שבקואליציה חברים כעת רק 61 חברי כנסת, בעוד שמספר המתנגדים גבוה בעשרה. אל הקואליציה הצטרפו חברי הכנסת של יש עתיד, כשבראש הגדוד צעד אצבעוני המפקד, יאיר לפיד. הצביע נגד גם עפר שלח, כנראה כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו שהפסיק להיות האכזבה הגדולה של הפוליטיקאי הישראלית. בצד האופוזיציוני, חלק ניכר מחברי המחנ”צ ברחו מההצבעה.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בשוויון בין האזרחים הישראלים. בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ מצא – או, בלשון נקיה פחות, המציא – השתמעויות של שוויון בחוקים, כשהוא נשען שוב ושוב על האדים של מגילת העצמאות, שאין לה תוקף חוקי. אחרי ההצבעה היום, יהיה קשה הרבה יותר להשען עליה כטיעון משפטי – מה גם שבג”ץ נרתע, הרבה יותר מבעבר, מפסיקות עקרוניות.

בעקבות המחאה שלאחר חוק הלאום, הבטיח נתניהו להחריג ממנו איכשהו את העדה הדרוזית. אולי ייתן להם אות יהודי של כבוד. היום הוא סגר את הדלת בפני האפשרות של שוויון.

יחד איתו עמדה המפלגה שמעמידה פני מפלגת מרכז, בזמן שהיא gateway drug אל הימין הקשה. ובצד, מפוחדים, עמדו חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה. יחד עם הימין, הם מייצגים את הגוש הציוני הקשה, זה שבחר שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אלא מדינה יהודית. יש עתיד, כך נאמר – המידע איננו מולי – התנגדה לחוק בטענה שהוא לא “יהודי” מספיק: שהוא מדגיש את הדמוקרטיה על חשבון היהדות.

ובכך שמטה את עצם התפיסה שיהדות אורתודוקסית יכולה להיות שוויונית.

הכנסת הישראלית אמרה היום ל-20% מאזרחיה שהיא תדרוש מהם נאמנות, אבל לא תעניק להם אזרחות מלאה; שאזרחותם היא על תנאי בלבד, אזרחות סוג ב’, כפופה לרצון הרוב היהודי. במקביל, היא העבירה בקריאה טרומית את הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ’, שתרחיב את גודל הישובים שיוכלו לפסול דיירים על רקע “אי התאמה למרקם החברתי”, מ-400 ל-700.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הימין היהודי התקשה לגנות את הטבח בפיטסבורג, משום שרצח יהודים ליברלים הוא התוצאה ההגיונית של אמונותיו

בשבת ביצע רוצח ניאו-נאצי טבח בבאי בית הכנסת Tree of Life שבעיר פיטסבורג. 11 מתפללים נרצחו, ביניהם רופא שזינק קדימה כדי לטפל בפצועים. הרוצח, שפגע גם בארבעה שוטרים, נתפס חי; התביעה מבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להוציא אותו להורג, בין השאר בשל סעיף פשע שנאה.

הטבח הביא את הימין היהודי בישראל במבוכה. הרוצח אמנם היה אנטישמי, אבל בו זמנית הוא האמין בכל הקונספירציות שהימין היהודי אוהב: שג’ורג’ סורוס הוא נבל-על בינלאומי; שארגוני שמאל (”ליברלים”, בארה”ב) חותרים תחת המולדת ומביאים מהגרים כדי להשתלט על המדינה; שמדובר באנשים “תלושים” שמסכנים את העם השורשי; ושיש לעקור אותם מן השורש. הרוצח נקב במפורש בסיבת הטבח שלו: הפעילות של ארגון HIAS היהודי לסיוע לפליטים. הוא השתמש ברטוריקה של טראמפ – היא הרטוריקה של בנט, של נתניהו, של מירי “סרטן” רגב – על שיירת הפליטים מהונדורס. ואז הוא הלך להרוג יהודים רנדומליים.

ארגון HIAS הוקם במהותו על ידי פליטים יהודים כדי לסייע לפליטים יהודים. אין כיום פליטים יהודים, אז הארגון מסייע לפליטים אחרים. ההגיון פשוט: פעם היינו פליטים, עכשיו תפקידנו לסייע לפליטים. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ואהבת את הגר.

ההגיון הזה זר לחלוטין לימין היהודי, ולרוב היהודים בישראל. זה ההגיון המוצק של ההומניזם היהודי, שאין לו עוד בית במדינת היהודים. לא במקרה יהודים עמדו בחזית כל מאבק הומניסטי: הם ידעו שכאשר מגיעה הטפה נגד זרים, יהודים הם הזר האולטימטיבי. ברגע שמתחילים להפריד זכויות על פי מוצא, ולהגדיר אזרחות על פי דם, ליהודים אין מקום. זה לא מקרה שלאומנות ואנטישמיות הולכות יד ביד. מי שחושב שהעם הוא “שורשי” ומוגדר על פי אתנוס, תמיד יראה ביהודים (ובצוענים, לא נשכח את הצוענים, ששבים ונרדפים עכשיו) זרים שיש להגביל את זכויותיהם. כשטראמפ אומר שהוא “לאומן”, הוא שורק במשרוקית כלבים: שומעיו מבינים היטב שהוא לאומן לבן. שמבחינתו, ארה”ב שייכת לגברים לבנים בלבד.

וכאן יש לנו בעיה. יותר ויותר, ישראל היא מדינת דם. חוק הלאום הוא רק הדוגמא האחרונה. האתוס האזרחי נדחה בפועל בישראל מאז הקמתה. הרעיון של מדינת כל אזרחיה מתואר כאן כמפלצת. מאחר והרעיון של מדינה אתנית בא שוב ושוב תחת מתקפה, שכן מדינה שבה 20% מהאזרחים אינם שייכים לאתנוס הגדול תהיה תמיד מטבעה מדינה מפלה, הרוב היהודי מקשיח את עמדתו. הוא הרי חונך שיהודים הם אתנוס ושכל העולם שונא יהודים, ועל כן אין שום בעיה עם כך שתהיה מדינה יהודית ששונאת את שאר העולם.

בשנים האחרונות, הימין היהודי מפלרטט בגלוי עם תנועות נאציות, ומזמן לא מדובר על תנועות שוליים. השגריר של נתניהו בארה”ב, פעיל רפובליקני בשם רון דרמר, הגיב על הטבח בפיטסבורג באמירה שיש קיצונים בשני הצדדים ושיש אנטישמיות גם בקרב השמאל בקמפוסים. זו לא רק תגובת hasbara מטומטמת כמקובל: זה טיוח של פיגוע נאצי ביהודים באמתלה של “תראו, ציפור.” בכך מסייע דרמר להסיט את המבט מהלגיטימציה שנתן טראמפ לאלימות גזענית.

בשבוע שבו אירע הטבח בפיטסבורג, רוצח ניאו נאצי אחר הרג שני שחורים בסופרמרקט בקנטקי, לאחר שניסה ללא הצלחה לחדור לכנסיה שחורה – מטרה קבועה של ניאו נאצים. תומך טראמפ נעצר בחשד לכך ששלח שורה של פצצות לבכירים דמוקרטים – ולדמון הנוכחי של הימין הניאו-נאצי בישראל ובעולם, ג’ורג’ סורוס. בין האנשים שהפכו את סורוס למטרה אפשר, כמובן, למצוא את הזנאי הלאומי, יאיר נתניהו, ואת אביו. האחרון לא רק סירב להתנער מהקריקטורה האנטישמית שפרסם בנו, אלא הצטרף לקמפיין האנטישמי של ממשלת הונגריה נגד סורוס. בהזדמנות אחרת, האשים נתניהו את סורוס בכניעה שלו-עצמו בפני הגזענים הימנים.

השבוע נתן השגריר שלו רוח גבית לטראמפ. לא בפעם הראשונה: כשניאו נאצים הרגו אשה במצעד בשרלוטסוויל, לפני כשנה, וטראמפ סירב לגנות את המצעד ואף אמר שהיו בו “אנשים מצוינים”, ראש ממשלת המדינה הכי יהודית בעולם שמר על שתיקה. דרמר לא עמד השבוע לבדו: חברת הכנסת רחל עזריה אמרה גם היא שיש לגנות את הקיצונים בשני הצדדים – אלה שמרימים שלטים ומחרימים ואלה שרוצחים – אבל בניגוד לדרמר, הבינה מהר מאד שמדובר באמירה מטומטמת אפילו ביחס אליה, ומחקה את הציוץ.

בימין הקשה יותר – על כל פנים, בזה שמוכן להזדהות ככזה – כבר מצאו את התירוץ לכך שבעלי הברית שלהם רצחו יהודים. מדובר, כתב יואב אליאסי וחזרו המוני טרולים, בשמאלנים. הם אנשים שחותרים תחת המדינה שלהם. הם הגזימו עם הליברליות שלהם. הרוצחים שלהם קצת הגזימו, אבל אפשר להבין אותם. מדובר, נזכיר, באדם שגויס על ידי בנו של ראש הממשלה למפלגת הליכוד. הנאצים היהודים לא מאמינים שהחברים הטובים שלהם עשו את זה, אז הם מטמיעים את ההגיון הנאצי. או, במילים אחרות, הם מרקדים לפני הפריץ. אולי אם הוא יבין שגם הם נאצים טובים, הוא יחוס עליהם.

מי שלגמרי איבד את עשתונותיו היה ה”אינטלקטואל” החדש של הימין, גדי טאוב, האיש שהתאהב בסטיב באנון. הוא כל כך נלחץ מהטבח, כל כך נבהל מהמשמעות של הברית שלו-עצמו עם הנאצים, שהוא מיהר לטעון שנאצים לא מהווים סכנה ליהודים.

או, במילים אחרות, אנחנו חוזרים לבעיה אחרת: ישראל היא צרת היהודים. קיומה של מדינה יהודית מעודד לאומנים בכל מקום לפתור את “הבעיה היהודית”, כפי שהם והציונים רואים אותה, בזריקת היהודים המקומיים לישראל. הציונות, מבחינתה, חיה על אנטישמיות. אין לה קיום בלעדיה. המצב שבו יהודים מחוץ לישראל מאוימים טוב מבחינתה: יהודים כאלה עשויים להגר לישראל. הציונות, שכפי שהבין כבר אורוול היא הלאומנות – לא הלאומיות – היהודית, מחויבת להתנגד לכל קיום יהודי מחוץ לגבולות המדינה היהודית. והציונות צריכה בעלי ברית. פעם אחר פעם, היא בוחרת בלאומנים. זה לא באג, זה פיצ’ר.

מי שהדגים אותו הפעם היה השלמזל הלאומי, אבי גבאי. הוא קרא ליהודי ארה”ב להגר לישראל בעקבות הטבח. עלי אבונימה, פעיל BDS מוכר, קלע בו היטב: “בעקבות הטבח בפיטסבורג, בדיוק כמו לאחר ההתקפות בצרפת, פוליטיקאים ישראלים ממהרים להדהד את תביעתם של אנטישמים לחברות נקיות מיהודים. אמריקאים יהודים הם אמריקאים, לא זרים שמחכים ‘ללכת הביתה.’ הם כבר בבית.” ההגיון הציוני, בהיותו לאומני, רואה ביהודים במדינות אחרות נטע זר.

וזה צריך להפסק. אולי הפעם, כשמתבררת המשמעות של הסכם נתניהו-טראמפ – אנחנו נקריב את יהודי ארצות הברית על מזבח שימור יצהר – הציבור היהודי בישראל יתעורר מליל המכשפות הזה.

אולי, אבל אני בספק.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

השנאה של האחים היהודים היא קודם כל אל היהודים שלא חושבים כמוהם, והשנאה הזו רצחנית

אתמול (ג’) קרתה לערוץ 7 תקלה מביכה: הוא פרסם בגלוי את מה שהוא חושב על העולם. הכותב היה אחד משה חסדאי, שהשפריץ הרבה ארס על פלסטינים, קרא להם ניאו נאצים וקרא להשמדתם. עד כאן, שום דבר יוצא דופן. הבעיה" מבחינת רוב הציבור, היתה עם מה שכתב חסדאי בסוף המאמר:

“הכוח הלהט"בי והחילוני השמאלני הקיצוני, הכולל את הפמיניזם הרדיקלי שחודרים לצבא ולעמדות כוח, משחקים לידי האויב הערבי, שרואה בהם הזדמנות להחלשת העוצמה הצבאית והלאומית היהודית. לא זאת בלבד, אלא שעתה כל אלה יחד מסיתים את הציבור הדרוזי והבדואי ואת הפולשים מאפריקה, נגד העם היהודי והמדינה היהודית וממשלתה.

יש כאן אויב פנימי ערבי נאצי והוא מסוכן הרבה יותר מאיראן.

מאז התרחשות השואה, יהודים רבים נשבעו, "לא עוד" – אף פעם לא לאפשר לשנאה ולאלימות של השואה לחזור על עצמה. כדי להבטיח זאת, אנו מחויבים להכות באויבינו המסיתים והרוצחים אותנו, ולעשות זאת ביד קשה וקשוחה שתעביר מסר לאלף שנים הבאות.

יש לנו מחויבות לחסל ולגרש מקרבנו את אותם אנשים שמוכנים למחוק ולהכחיש את ההיסטוריה שלנו, אותנו כיהודים ואת היהדות. אל לנו לשתוק. אנו עוסקים בקרב על חיינו ומדובר באויב פנימי, שאחת דינו, לרדת מעל בימת ההיסטוריה. זהו עמלק, שדינו ידוע והגיע הזמן לבצע.”

בערוץ 7 הבינו במהירות שהם ביצעו פליטת פה קלאסית, כלומר אמרו בפומבי את מה שהם אומרים בחדרי חדרים, ומיהרו להסיר את המאמר. אתם עדיין יכולים לקרוא אותו ברוטר.

מה יש לי לומר על זה? שתי מילים לא נעימות אבל הכרחיות: אמרתי לכם.

[…]

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב ב-2006, כמה שבועות לפני מלחמת לבנון השניה. ההתחלה שלי בכתיבה באה מוקדם הרבה יותר, ב-1994, במערכות הבי בי אסים שקדמו לאינטרנט בישראל. ואחד הדברים שגרמו לי לדפוק את הראש בקיר היא התפיסה שחובשי הכיפות הסרוגות הם בסדר, הם משלנו. אחרי הכל, הם עושים צבא. הבעיה היא החרדים, שלא עושים צבא.

אני באתי משם. אני בוגר ישיבת נחלים. אני יודע איך הם מדברים על חילונים כשחילונים לא שם. זה מתפרץ מדי פעם, כשהקלטה מביכה גולשת החוצה. אני יודע על המשאלות הבלתי פוסקות לרצח עם, אני יודע שהחינוך הממלכתי דתי הוא הרבה יותר הטפה מאשר חינוך. אני יודע ש”חמורו של משיח” הוא כינוי החמד ביחס למה שחושבים ואומרים שם על יהודים חילונים.

הו, הם שונאים את הפלסטינים. הפלסטינים נתפסו במשך עשורים כעמלקים, כמי שמעכבים בגופם את הגאולה היהודית. הם דיברו על עמלק מזמן. כולם ניסו לטשטש את המשמעות של המילים. משה פייגלין, בכיר בליכוד בשעתו, דיבר על פלסטינים כעמלקים. כולם יודעים מה צריך לעשות בעמלקים, ואם מישהו לא הבין, אביחי בוארון הבהיר: צריך לבנות להם מחנות השמדה, אבל יהיו רבנים שישתמטו מחובתם.

בוארון הוא דמות מכובדת בהנהגת המתנחלים, אם כי שנויה במחלוקת. ראש הממשלה נתניהו בירך אותו לאחרונה על הקמת מאחז חדש.

אבל גם בימים התמימים היחסית של שנות השמונים, לדיבורים על עמלק התלווה צל אפל: הדיבורים על “ערב רב.” ערב רב מוזכר בתנ”ך במקור בתור קבוצה לא ברורה שנלוותה אל בני ישראל שיצאו ממצרים, וכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק אפשרי. עם התפשטות הזבל הרוחני של הקבלה, “ערב רב” קיבל משמעות אחרת: אנשים שחושבים שהם יהודים, שאחרים חושבים שהם יהודים, אבל בפועל הנשמה שלהם היא נשמה עמלקית. ככאלה, הם נלחמים את מלחמתו של עמלק כנגד אלוהים. ויש מאנשי הקבלה שטוענים שהגלות האחרונה תהיה גלות הערב רב – יהודים שנמצאים תחת שליטתם של יהודים אחרים, שאינם אלא “ערב רב.”

מתחילים לראות את זה?

התיאולוגיה המשיחית של האחים היהודים נתקלת בקיר המציאות, וזה תמיד כואב. ההתקלות הראשונה הגיעה בפינוי סיני; אז יצאה מקרבם המחתרת היהודית הראשונה. הנסיגה מסיני נתפסה כנסיגה בגאולה, דבר בלתי אפשרי בתיאולוגיה של האחים היהודים. פיצוץ. אחר כך הגיעו הסכמי אוסלו. לא היתה ברירה אלא לברוך גולדשטיין לבצע את הטבח שלו, ואחר כך ליגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה רבין. באותה התקופה, נאלץ שלמה אבינר – רב חשוב בקרב האחים היהודים – להוציא פסק הלכה שקובע ש”ראש הממשלה איננו ערב רב.” הפניות אליו בנושא היו רבות.

למה להכריז על רבין כעל ערב רב? כי יש איסור לרצוח יהודים. אבל אם מכריזים עליו כעל ערב רב, אז הוא לא באמת יהודי ודמו מותר. מה זה מותר? צריך לזרוק אותו למחנה השמדה ומי שישתמט מהחובה הזו הוא לא יהודי אמיתי.

הדיבורים על ערב רב תפסו תאוצה בעקבות פינוי רצועת עזה. לראשונה, פינתה ממשלת ישראל התנחלויות, ומה שכאב לאחים היהודים במיוחד היה שלאף אחד לא היה אכפת. איך להסביר את העובדה הזו, את הנסיגה בגאולה הזו? אפשר לומר שקוק טעה ולחשב מסלול מחדש, אבל יותר מדי הושקע בתפיסה הזו. אפשר לומר שהעם לא ראוי לגאולה, אבל זה יצריך שינוי פנימי של העם, ולאחים היהודים ברור שנסיון גלוי לכך יגרור עימות. עובדים על זה באמצעות הדתה, אבל זה ייקח המון זמן.

נמצא פתרון: יש חלק מרכזי בעם שמהווה ערב רב, והערב רב הזה משפיע על שאר האוכלוסיה. ומשזוהה הערב רב, מתחילים לדבר על איך בעצם נפטרים ממנו. הטקסט של חסדאי מזכיר מאד את “יום התליה” של ה-Turner Diaries, הטקסט הניאו נאצי האמריקאי הקלאסי (פאק, אשכרה כתבתי את המשפט הזה) שבו מתבצע יום לינץ’ לאומי ב”בוגדים בגזע.”

כן, מבחינת חלק ניכר מהאחים היהודים רוב היהודים החילונים – כלומר החילונים בעלי ההכרה, האלה שמתעקשים שהם חילונים – הם ערב רב. ודינם מוות. והם אומרים את זה המון זמן. למעשה, הם כבר ניסו לבצע פיגוע נגד הציבור היהודי הכללי; זה היה מפחיד מאד, והתקשורת הישראלית עשתה מה שהיא עושה מאז ימי רצח רבין – דיווחה אבל העלימה. כפי שהיא נוהגת לומר שההתנתקות חלפה “ללא נפגעים”, כשהיא שוכחת את ארבעת האזרחים הישראלים וארבעת הפלסטינים שנרצחו על ידי אחים יהודים כדי לסכל אותה.

בדרך כלל המוגלה הזו לא יוצאת החוצה. זה יהיה מביך. כשזה יוצא החוצה, מורידים את זה זמנית מהרשת. אבל זה המצב. אחרי הכל, אם ערוץ 7 לא היה בקי ורגיל במושגי ערב רב ומה צריך לעשות בהם, לא היתה נקרית בדרכו תקלה כזו. שום כלי תקשורת שפוי לא היה מפרסם מאמר כזה – אלא אם העורך ידע שהציבור שלו רגיל במונחים הללו ובשל אליהם.

ואופס, מישהו מבחוץ שם לב.

[…]

במשך 24 שנים בערך הייתי האיש מבחוץ, האיש שידע – אם כי לא בבהירות כמו היום – איזו סוג מפלצת מגדלים בבתי המדרש ובישיבות. במשך שנים דפקתי את הראש בקיר של הסירוב של חילונים להאמין. מכל הקירות שבהם דפקתי את הראש לאורך השנים, זה היה המתסכל מכולם. אז לא היו לי המאמרים הזמינים הללו, ולא כל שפע הטוב של מזילי הריר ממכילת בני עלי. לא היתה אינטרנט. היה לי רק מה שראיתי, קראתי וחוויתי. וה”אתה מגזים” הזה חירפן אותי. וכנראה שהייתי צריך לפרוק את זה, ומכאן הפוסט הזה.

[…]

אז לאן עכשיו?

ראשית, להבין שיש כאן מפלצת. זה דבר ראשון: להתגבר על ההכחשה. להכיר בכך שיש מפלצת ושצריך להלחם בה. לא לדבר איתה. נדבר איתכם כשתכירו בנו כבני אדם בעלי רצון חופשי, חופשי מתכנית אלוהית. לא יקרה בקרוב, אה? בעסה. אז אין על מה לדבר.

שנית, להבין שכל הדיבורים על “קצת דת זה לא מזיק” הם בולשיט. “קצת דת” זה בדיוק מה שמזיק. אם היו נותנים לך את הדבר האמיתי, היית נתקל בהלם אבל סביר להניח שהיית מתגבר עליו. מי שאומר “קצת דת לא מזיקה” נותן לך מנה מוחלשת של פניצלין: הוא מחסל את המערכת החיסונית שלך.

שלישית, עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? השאלה הזו מופנית לחילונים. האם אתם רוצים בסוג כלשהו של תפיסה יהודית דתית? אז כדאי שתתחילו לעבוד על זה. תקראו טקסטים, תפגשו עם רבנים קונסרבטיבים ורפורמים. לא רוצים את המטען הזה? אין לכם כוח להתחיל לנבור בטקסטים שאתם לא מאמינים בהם? גם סבבה. אז זכרו שאתם חושבים שהטקסטים האלה הם בולשיט ואל תעניקו כבוד למי שממלחל אותם. הוא לא ראוי להם.

אבל מצב הביניים הזה, של קצת יידישקייט לא יזיק, הוא זה שמסתיר ממכם את העובדה שבעיני חלק ניכר מהציבור חובשי הכיפות אתם סייענים של עמלק, עמלק בעצמכם, ודינכם מיתה. לרוב האנשים אין כוח לכל העבודה הזו – זה ממש בלגאן לארגן בחום הזה מחנה השמדה מתפקד – אבל יש אנשים שממש מריירים על זה.

ובסופו של דבר, אתם האויב האמיתי. כשהם יגמרו עם הפלסטינים, והתכנית המשיחית תתרסק לאפוקליפסה, אתם תהיו השעיר לעזאזל. הגיע הזמן להתעורר.

רבאק, זו המולדת שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)