לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)