החברים של ג'ורג'

החיה שזוחלת מחברון כדי להיוולד

לפני 25 שנים, הליכוד לא היה מעלה בדעתו לשבת עם כהנא. עכשיו הוא דוחף את יורשיו לכנסת. מה קרה?

בשבוע האחרון עשה ראש הממשלה כמיטב יכולתו כדי לוודא שאנשי כהנא – השם המנומס שלקחו לעצמם יוצאי ארגוני הטרור כך וכהנא חי, שם השבעה קסום שגורם לפרקליטות להעמיד פנים כאילו לא מדובר ביוצאי ארגוני טרור – ייכנסו לכנסת הקרובה. לצורך כך הוא רקח פוילע שטיק מסריח מהמקובל עם הבית היהודי, במסגרתו הוא ינעץ ברשימה שלו-עצמו נציג של הבית היהודי, רק כדי שהאחרון יתפלג מהליכוד אחרי הבחירות. ועדת הבחירות, ובסופו של דבר כנראה בג”ץ, יצטרכו להחליט אם התרגיל המסריח הזה, שעוקף כל הליך דמוקרטי, גם כשר.

על הבית היהודי מיותר להרחיב מילים. המסכות של המפלגה הזו נשרו בתהליך איטי במהלך שלושת העשורים האחרונים. עבדכם הנאמן היה עורך ב-1988 של העלון של ישיבת נחלים, והעלון נגנז על ידי ראש הישיבה לאחר שהתחוור שבסקר בקרב שכבות יא’-יב’ כהנא היה זוכה ל-30 מנדטים. ראש הישיבה עצמו, יוסק’ה בא-גד, טען בפנינו ש”כהנא צודק, אבל הוא משוגע.” המסלול של הציונות הדתית, שהתמקד בגאולת הגדה המערבית, הוביל אותה לטרור כבר בתחילת שנות ה-80. בארבע השנים האחרונות ייצג אותה בכנסת בצלאל סמוטריץ’, שמדבר על רצח עם. הכהניסטים תמיד היו לגיטימיים בקידוש שאחרי התפילה בבית הכנסת, שם נאמרים הדברים שזר לא אמור לשמוע.

אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשהמפז”ל, נאבקת על שאריות חייה, צירפה אליה את הכהניסטים. אחרי הכל, הכהניסטים תמיד היו ה-unheimlich שלה: הזר הדומה מדי, ה-uncanny, מי שקיומו מעיר בתוכך את הפחדים העמוקים ביותר על עצמך – ואת הערגה. עכשיו הדמות התאחדה עם צילה. מטריד, אולי, אבל לא מפתיע. ראו באיזו קלות עבר רפי פרץ, שעומד בראש הבית היהודי, עבר מהתנגדות נחרצת לכהניסטים, לקבלה נלהבת שלהם: פחות מ-24 שעות.

אבל הליכוד – זו כבר אופרה אחרת. למרבה הצער, בגלל שאוזננו עדיין כרויות לצלילים של תזמורת אחרת אנחנו מתקשים לשים לב שהנגנים והמנצח התחלפו מזמן. בשנות ה-80, נהגו כל חברי הליכוד לצאת מהמליאה בזמן שכהנא נאם; חבר הכנסת מיקי איתן ערך השוואה קטלנית בין כמה הצעות חוק של כהנא לחוקי נירנברג. כהנא ותומכיו היו מוקצים מחמת מיאוס.

אז מה קרה מאז? בשנות ה-80 עדיין האמינו בליכוד ב”קיר הברזל” של ז’בוטינסקי: שבסופו של דבר הפלסטינים יתייאשו ויסכימו לקיומה של ישראל. לא היו להם, כמובן, פתרונות למצב הזה: מה לעשות במיליוני פלסטינים שיכירו בישראל. אבל הם האמינו שצריך להמשיך להחזיק מעמד עד לכניעה פלסטינית.

שלושים שנים ויותר חלפו מאז שרשימתו של כהנא נפסלה מהתמודדות בבחירות 1988, אבל הפלסטינים לא הלכו לשום מקום. להיפך. אם במערב הם לא היו קיימים כלל בסוף שנות ה-70, ובשנות ה-80 הם נתפסו רק כסוג של טרוריסטים, היום הם נושא שרודף את ישראל בכל דיון שהוא.

בשנות ה-80 טירפד הליכוד את הסכם לונדון של פרס, שהיה מיועד להחזיר את הגדה המערבית לשליטה ירדנית. זמן קצר לאחר מכן פרצה האינתיפאדה הראשונה, שחוללה בחברה הפלסטינית מהפך שמעטים בישראל הבינו אז או אחר כך. עד 1987, המאבק הפלסטיני היה ממוקד בפזורה הפלסטינית: החזון של המאבק האלים שמטרתו להוריש את ישראל ולהשיב את הפליטים לאדמתם. האינתיפאדה לא רק הדגישה מאבק לא אלים: היא גם הפכה את היוצרות. היא דרשה להעמיד במוקד הסכסוך לא את הפליטים, אלא את הפלסטינים שנותרו על אדמתם ונמצאים תחת כיבוש ישראלי. מהחוצה, פנימה. לא במקרה עשה יאסר ערפאת כמיטב יכולתו הבלתי מבוטלת לערוף את ההנהגה המקומית של האינתיפאדה: היא באה מלמטה וייצגה את השטח.

אבל האינתיפאדה הראשונה השיגה בכל זאת הישג בלתי מבוטל. היא הבהירה את הסכנה לא בכמה התקפות טרור פלסטיניות, אלא בהתקוממות פלסטינית ובמאבק לא של פליטים אלא של אזרחים שחיים תחת כיבוש. אחרי האינתיפאדה, הנושא הפלסטיני לא ירד יותר מסדר היום לא רק בישראל אלא גם בעולם.

הליכוד נגרר למדריד, שם הוא בעיקר שרף זמן כדי לדחות את הקץ. מדריד הוביל לאוסלו, שיצר אווירה של חלוקה לשתי מדינות (אם כי, כמה משונה, ישראל נמנעה מלדבר על כך רשמית בהסכם עצמו). חלוקה לשתי מדינות היתה מחסלת את החזון של הליכוד; נתניהו הרג את הרעיון הרבה לפני שברק עלה לשלטון. חיסול האופציה של שתי מדינות השאיר רק שלוש אופציות: מדינת כל תושביה, משטר אפרטהייד, או טיהור אתני.

יש לציין שמדינת כל תושביה היא רעיון של הימין הרוויזיוניסטי במקורו. ז’בוטינסקי דיבר על מדינה שבה כאשר ראש הממשלה יהיה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך. מצד שני, הדברים האלה נכתבו כאשר יהודים היו מיעוט מבוטל בארץ. ספק אם מישהו בליכוד היה חותם על הדברים האלה אחרי 1948. ואף על פי כן, לליכוד היתה היסטוריה מרשימה של מפלגה שדוגלת בזכויות אדם ובחירויות.

אולי היינו צריכים לשים לב שזה נגמר ב-1999, כשבני בגין רץ בראשות חרות לכנסת, נכשל ופרש; הוא אמר אז שהוא מאמין שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ושהיא יכולה להבטיח זכויות אדם לפלסטינים, אבל לא נראה שיש עוד מי שמאמין ברעיון הזה מלבדו.

אז הגיעה האינתיפאדה השניה (בוגרי הראשונה מכנים אותה בבוז “הפאודה השניה”, טוענים שאינתיפאדה היתה רק אחת, שאנשי הרובה השתלטו על המאבק הלאומי), אוקיינוס של דמי נקיים. רוצחים פלסטינים ביצעו פשעים נגד האנושות והתאבדו באוטובוסים ובמסעדות; ישראל ביצעה כמות עצומה של פשעי מלחמה. כשהעשן התפזר, הפלסטינים עדיין היו שם. והם עדיין רצו עצמאות. יתר על כן, כדי להסיר את הלחץ הבינלאומי לפתרון מוסדר כלשהו, נאלץ שרון לסגת מרצועת עזה – והוא כופף את ידו של נתניהו כך שהאחרון הצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות.

אם האינתיפאדה השניה, עופרת יצוקה וצוק איתן – אם כל אלה לא הציבו קיר ברזל, ספק אם משהו יוכל להציב אותו. ישראל נדרשת ליותר ויותר מאמצים כדי לתחזק את הכיבוש: צריכה לרוץ כדי להשאר במקום. האופציה הירדנית מתה מזמן, אם אכן חיה אי פעם; פתרון שתי המדינות מת לפני כעשור; ואנחנו זולגים אל מה שנראה כמו צומת טי: אפרטהייד רשמי או מדינה אחת.

אבל יש, מבחינת הימין, דרך החוצה: טיהור אתני. זה מה שהכהניסטים אומרים בגלוי. זה מה שלוחשים על הקיגל והדג המלוח בקידושים אחרי התפילה כבר עשורים. וההגיון של הליכוד, שפגע בקיר הברזל של המציאות, מוצא את עצמו נמשך לשם. זה נראה כמו פתרון מסוים. כעשירית מהציבור היהודי כבר מדברים על כך. עכשיו הצטרף אליהם גם הליכוד.

ומכאן הזעזוע, אם לא ההפתעה. הדרך הובילה לשם, המעשים הוליכו לשם; אין פה הפתעה. אבל לשמות יש משמעות, ונתניהו השביע את הציבור בשם המפורש. מאיר מרטין כהנא נהג לומר שבכל יהודי יש כהנא קטן, ושתפקידו הציבורי הוא להוציא אותו; הוא לא יכול היה לדעת שנתניהו יהיה כל כך, כל הרבה טוב ממנו בכך.

ועדיין: נראה באור. ועדיין: זה בידינו. לכו להצביע לכל מי שניצב מול החיה שהתעוררה בחברון, שזוחלת כעת להיוולד בכנסת.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter

19 תגובות על ”החיה שזוחלת מחברון כדי להיוולד“

  1. An Cat Dubh הגיב:

    בתור מישהו שנולד רק ב־1991, אני קצת מבולבל: מצד אחד אמרת לא פעם לא פעמים שפרס היה אסון פוליטי שהיה הגורם הראשוני להמון רעות חולות בפוליטיקה, ומצד שני אתה מדבר על איך שהליכוד טרפד הסכם שהיה מחזיר את הגדה לירדנים ומוציא אותה מאחריות ישראלית – זה היה טוב או רע שההסכם טורפד?

    • עדו סוקולובסקי הגיב:

      אתה בהחלט מבולבל. זה שפרס היה גורם להרבה רעות חולות לא אומר שהסכם עם הירדנים היה אחת מהרעות האלו.

      • Meni Zehavi הגיב:

        ומה עם זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ושאיפתו לעצמאות?
        לי אישית לא ממש אכפת מהדברים האלה ואני מעוניין בעיקר להגיע למצב שבו ישראל תסיר מעצמה כל אחריות לגורל הפלסטינים שאינם אזרחיה, אבל אני מיזאנטרופ ציני 🙂

        • עדו סוקולובסקי הגיב:

          ואם היינו מעבירים את הגדה לחוסיין העם הפלסטיני היה חופשי לדרוש את הזכות הזאת מירדן.
          הנקודה היא שהימין צועק בלי סוף 'אסון אוסלו' וטוען שהיה צריך לעשות דברים אחרת. ובכן ניסו לעשות דברים אחרת, הימין לא נתן לזה לקרות

          • Meni Zehavi הגיב:

            בהתחשב באופי המשטר בממלכת ירדן, אפשר לשער עד כמה הוא היה חופשי…
            אני חושב שזניחת הסכם לונדון הייתה פספוס היסטורי, אבל זה נעשה בתנאים מדיניים שונים מאוד מהיום. מצד אחד, הנהגת המדינה הייתה עדיין מורכבת מאנשים שבנו ליהודים ארץ מכלום, אז הם לא יכלו לוותר בקלות על חבלי מולדת בהם התרחשו רוב סיפורי המקרא (הרבה יותר מבארץ הפלשתים שבין הירקון לעזה, צריך לומר). מצד שני, הם בנו על האפשרות של עלייה המונית מבריה"מ שתשנה מן היסוד את המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים (העלייה התרחשה, שינוי המאזן הדמוגרפי — זה מורכב יותר). מצד שלישי, היה סיכון לא מבוטל שהפלסטינים — אלו שממזרח לנהר ואלה שממערב — ימרדו נגד המשטר ההאשמי, יפילו אותו ויצרו רצף טריטוריאלי עוין מעיראק של סדאם עד שכונות ירושלים ופאתי גוש דן.

            • גיל ב' הגיב:

              לא הייתי מגדיר את יצחק שמיר כבנאי שבנה ארץ מכלום. זה הרבה יותר רלבנטי לאנשי מפלגת העבודה. וגם כשרוני מילוא ניסה לקדם נסיגה מעזה שמיר התנגד וטירפד. ועזה היא בוודאי ארץ הפלשתים.

              • Meni Zehavi הגיב:

                שמיר נלחם כדי לסלק מכאן את הבריטים, אחר כך את הערבים, ואחר כך שירת שנים רבות במוסד. אפשר לאהוב או לא לאהוב את זה, אבל הוא היה חלק מהדור שהקים את מדינה, ונטה לא לייחס חשיבות רבה מדי למגבלות המציאות הקיימת. מבחינת נאמנותו לארץ ישראל השלמה הוא היה די קיצוני, אבל בדור ההוא הישראלים חשו באופן כללי יותר זיקה לחבלי המולדת שמעבר לקו הירוק. גם לא מעט ישראלים שממש לא השתייכו לימין הפוליטי — מרחל ינאית בן צבי עד זאב וילנאי, חיים גורי ועזריה אלון — תמכו ברעיון של ארץ ישראל השלמה.

            • Three Parentheses הגיב:

              למה אתה מעריך שההסכם היה ריאלי אלמלא בגין ושות'? הפעם האחרונה שישראל בחשה בפוליטיקה הפנימית של שכנותיה זה נגמר עם סברה ושתילה.

              • Meni Zehavi הגיב:

                האם ההסכם היה מציאותי? תלוי עד כמה חוסיין היה רציני בכוונותיו. לאור העובדה שבתקופה הרלוונטית הוא עדיין טעם לריבונות בגדה המערבית, אפשר לשער שהוא היה רציני. בכל מקרה, בהסכם הזה ישראל דווקא לא ניסתה לבחוש בפוליטיקה הירדנית אלא רצתה להעביר את (רוב שטחי) הגדה לירדן as is

  2. Meni Zehavi הגיב:

    בפרפראזה על אמירה ידועה, אל תייחס לכוונות זדון מה שאפשר לייחס לרצון פשוט לשמור על טובות הנאה ומעמד. ביבי צריך את המנדט וחצי (ביום טוב) של "עוצמה לישראל" כדי להישאר בשלטון, זה הכל.
    טיהור אתני לא יהיה כאן, לא עם המספרים של הפלסטינים החיים בגדה המערבית ועם ההיקף המטורף של תשומת לב בינלאומית המופנית לארץ הקודש.
    ודרך אגב, כל המזועזעים משמאל באמת לא זוכרים שמיכאל בן ארי כבר היה ח"כ בין 2009 ל-2013? אז מה ההבדל, חוץ מחלקו של ביבי במהלך?

    • עדו סוקולובסקי הגיב:

      אתה מבין שככה בדיוק עולים כל המנוולים הכי גדולים לשלטון? כי מוכנים להשלים עם קיומם מסיבות תועלתניות ואז מגלים באיחור שהגולם קם על יוצרו?
      ריצ'רד השלישי של שייקספיר מראה את זה בצורה מופתית איך אדם שהוא שלילי בכל מובן מגיע לגדולה כי מישהו אחד רוצה לנצל אותו לצבור כסף, מישהו אחר חלש מדי בכדי להגיד לו 'לא' ומישהו שלישי מבין שכאן הסיכוי שלו לצאת מהמעמד הנמוך שבו הוא תקוע. זה שנתניהו לא כהניסט בעצמו רק הופך את המהלך שלו ליותר בזוי, לא פחות.

      • Meni Zehavi הגיב:

        מי יעלה לשלטון? בן ארי? כבר ראינו אותו בכנסת, וזה, איך לומר, לא היה מרשים.
        אני מבין את הכעס על ביבי. אבל להציג אדם שחלק גדול מהציבור — אולי הרוב — תומך בו כראש ממשלה בתור כהניסט זו ואחד נורמליזציה של הכהניזם, שמשחקת בדיוק לידיו של בן ארי. מעניקים לו פרסום בחינם ומציגים את זה כמאבק להצלת הדמוקרטיה. נו באמת.
        ועוד משהו: אין לי שום סימפטיה לבן ארי וחבר מרעיו. אבל אני חושש מאוד מהצגת עמדות פוליטיות כלשהן כבלתי-לגיטימיות. ברגע שזה מתחיל, אלוהים יודע איפה זה ייגמר. ואני חושש גם מהעלאת רף הציפיות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. השמאל אינו במצב שמאפשר את זה.

        • עדו סוקולובסקי הגיב:

          אני הייתי אומר שאנחנו יודעים בדיוק איפה זה נגמר כשדעות פוליטיות כמו של בן ארי היו לגיטימיות

          • Meni Zehavi הגיב:

            איפה זה נגמר?
            תראה, כמעט בכל מדינה מפותחת יש כיום תנועה לאומנית קיצונית בואכה ניאו-נאצית. אני כבר לא מדבר על כך שלפני 40 שנה, כאשר הרבה יותר ניצולי שואה היו בחיים, ACLU תמך בזכותה של המפלגה הנאצית האמריקאית לערוך מצעד — עם סוואסטיקה והכל — בסקוקי, אילינוי. החיים מורכבים, מה לעשות.

            • עדו סוקולובסקי הגיב:

              החיים מאוד פשוטים. אם אני הייתי רוצה להקים סניף של המפלגה הנאצית בישראל מה לדעתך היה קורה?

              • Meni Zehavi הגיב:

                בישראל יש חוק האוסר על שימוש בסמלים וכינויים נאציים, מ-2001. זה לא ממש הפריע לכמה התארגנויות — חלקן כנופיות רחוב, חלקן הייטרים מהזן האינטרנטי — לפעול כאן תוך שימוש באותם סמלים ממש במהלך העשור הקודם (http://pogrom.org.il/heb_articles.php?art_id=32&i=1).
                עכשיו, זה ניאו-נאציזם לטפשים. אפשר להקים בישראל מפלגה ניאו-נאצית לכל דבר, עם עליונות הגזע הארי וכל השיט הזה, באופן חוקי לחלוטין. אז במקום צלב הקרס יצטרכו להשתמש בסמל אחר. מסיבות שאין להן דבר עם ספר החוקים, ויש להן הרבה מאוד עם הרכבה האתני של אוכלוסיית ישראל, מפלגה כזאת תהיה קוריוז ותקבל בבחירות כמה מאות קולות לכל היותר.

                • עדו סוקולובסקי הגיב:

                  יש חוק כזה? בושה וחרפה. הרי כולנו יודעים לאן מגיעים כאשר מגבילים את חופש הביטוי. מה לא ככה?

                  • Meni Zehavi הגיב:

                    את החוק הזה אפשר להבין, לאור נסיונה ההיסטורי של אוכלוסיית ישראל, כשם שאפשר להבין את ההימנעות מנגינת המוזיקה של ואגנר באירועים ציבוריים. יתר על כן, החוק אוסר על שימוש בסמלים היסטוריים מסוימים, לא על פעילות פוליטית שבאה לקדם מטרות אקטואליות. ועדיין, עובדה היא שמדינת ישראל הסתדרה לא רע בלי החוק הזה במשך 53 שנה, אז אני לא בטוח עד כמה הוא היה נחוץ.

    • יהושע הרשפי הגיב:

      נתניהו אולי מלוקק יותר מהם, אבל גם שמיר ובגין היו תאווי שלטון ורצו להיות ראשי ממשלה, או כמו שאתה כותב יפה ״לשמור על טובות הנאה ומעמד״. למרות זאת, הם לא עמלו כדי להכניס את כהנא לכנסת, וכשכהנא נכנס שמיר לא הקים איתו ממשלה, גם כשזה עלה לו בהסכם רוטציה עם שמעון פרס ב-1984. העובדה היא פשוטה: נתניהו הפך את עצמו לחלק מגל הלאומנות החדשה והכהניזם מסתדר איתו יופי מבחינה אידיאולוגית.

      אני לא חושב שהשמאל ״מזועזע״ – כבר רואים את זה מתפתח די הרבה זמן (ביננו, הרי השימוש שאתה עושה בשפה גולדאית הוא רק לשם לעג, לא כחלק מדיון רציני). ההבדל הוא בדיוק חלקו של נתניהו במהלך. זה חסר תקדים עבור מנהיג מהליכוד.