החברים של ג'ורג'

אזרחים סוג ב’

מה הבעיה עם חוק הלאום ולמה הוא מרגיז כל כך

נתחיל מהצד החיובי: היה יכול להיות כל כך, כל כך הרבה יותר גרוע. לפחות חוק הלאום בנוסחו הסופי לא כולל את השריעה היהודית כמקור השראה לשופט או למחוקק. אה, כן – בימין אומרים בזמן האחרון שתוקפים את החוק מבלי לקרוא אותו. אז הנה הוא לפניכם. קראתם? נכון שזה לא היה מסובך? יופי.

אז מה הבעיה עם חוק הלאום?

שהוא יוצר שני סוגים של אזרחים: יהודים ולא יהודים. החוק לא מבטיח שוויון זכויות – אף חוק ישראלי לא מבטיח שוויון זכויות, ולא במקרה; ישראל תמיד היתה מדינת אפרטהייד – אבל יוצר שני סוגי אזרחויות, כמו גם מעמד שלישי (יהודים שאינם גרים בתחומי ישראל, אבל קצרה היריעה מלהכיל). לאזרחים שאינם יהודים יש, במשתמע, את כל הזכויות; אבל רק לאזרחים יהודים שמורה זכות נוספת, הזכות “להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל.”

שוין, תאמרו. יהודי רשאי לנפנף בדגל כחול לבן כאילו היה מירי רגב בהתקף אפילפסיה. מה רבותא כאן? או. קודם כל, יש את האמירה לכל האזרחים הלא יהודים, שהם לא רצויים פה. הם ידעו את זה עוד קודם, אבל עכשיו זה מקובע בחוק יסוד, התחליף הישראלי לחוקה: אתם סוג ב’.

ושנית, החוק לא מעניק ליהודים רק את הזכות להתנשא מעל שכניהם, מה שהיה יכול להיות גרוע דיו. שימו לב לסעיף 7: “המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה.”

כלומר, להיותך אזרח סוג ב’ יש השפעה על היכולת שלך לבנות בית, להקים עסק, לרכוש קרקע. המדינה הציונית מבוססת על שוד קרקעות. היא גירשה את רוב תושבי הארץ הזו ב-1947-1948, ואחר כך תפסה את רוב קרקעותיהם. בתושבים שניסו לחזור אחרי הלחימה – כמקובל במצבים כאלה – היא הורתה לירות, כדי לשמר את הגזל בידה. אחר כך היא עשתה עסקה סיבובית והעבירה חלק עצום מהקרקעות שתפסה לידי קק”ל. זו מחזיקה כעת ברשותה כ-13% משטח המדינה. למה להעביר את האדמות הללו לקק”ל? כי קק”ל רשאית לסרב למכור או להחכיר קרקעות ללא-יהודים.

ועכשיו באה המדינה והופכת את מה שנעשה בשקט מהצד, בסעיפים של תקנות, לחוק יסוד. וזה בדיוק היה החשש של ממשלת הימין: שישראלים פלסטינים יוכלו לרכוש קרקעות בישובים יהודיים. הנה הדרקון הלבן הגדול של האחים היהודים, נפתלי בנט, מסביר מדוע הועבר החוק.

בנט משקר בסעיף השני (איחוד המשפחות נפסל על ידי בג”צ), מטעה בשלישי (בג”צ פסל את הכליאה ללא משפט ללא הגבלת זמן של מבקשי מקלט, אבל לא מנע את גירושם), אבל צודק לגמרי בראשון. קעדאן. זה תמיד מתחיל ונגמר בקעדאן: פסק הדין שקובע שלמדינה אסור להפלות אזרחים פלסטינים בהקצאת קרקעות. פסק הדין הזה ניתן בשנת 2000, אחרי שבג”ץ עשה – כמנהגו – הכל כדי לא לפסוק בתיק, ומאז רוחו מבעתת את הימין היהודי. רק שלא יגעו לנו באדמות השדודות.

אז כדי לחסום את האפשרות של פלסטינים ישראלים לקבל שוויון בהקצאת הקרקעות, חוקקו פה חוק יסוד שמגדיר אותם כאזרחים סוג ב’ לשם כך. הם לא יהודים. המדינה רשאית להמשיך ולהפלות אותם, מה שהיא עושה בחדווה כבר 70 שנה. זו מהות החוק. לשם כך נחקק.

היתה, כמובן, עוד סיבה לחוק: מה שמכנים בארה”ב to own the libs, ובעברית “כדי לתקוע אצבע בעין של השמאלנים.” הנה: אנחנו מחרבנים על המדינה כפי שאתם מדמיינים אותה. בדרך נעצבן 20% מאוכלוסיית המדינה ונשפוך עוד דלק על גחלים רוחשות; נבהיר לפלסטינים שחיים בישראל שהם לעולם לא יהיו שווים לנו; ואחר כך נדרוש מהם נאמנות.

בדרך קרה ליהודים השמחים פנצ’ר. העדה הדרוזית התקוממה על עלבונה. ודרוזים, אפעס, הם ערבים טובים. הם הערבים שעשינו הכל כדי לבדל מאחיהם. שהגדרנו אותם כעדה נפרדת לשם כך. ובמדינה שהאתוס שלה נשען על טוהר הדם מצד אחד והצבא מצד שני, צצה כאן לימין היהודי בעיה.

אז בנט מיהר להודיע שקרתה פה טעות, והאפס שממנו נשאר רק חיוך, משה כחלון, טען שמדובר בחוק “שנחקק בפזיזות”, עשרה ימים בלבד לאחר שאמר ש”אני באופן אישי חושב שזה חוק מצוין.” הוא כנראה חושב שאתם מטומטמים.

בימין חשבו שהדרוזים יחליקו את חוק הלאום. אחרי הכל, הם כבר צריכים להיות רגילים. כתבים דיווחו בפליאה מסוימת על כך שדרוזים מתלוננים שהם מופלים באזרחות; אני למדתי את זה כבר ב-1990, כשחבר לנשק דרוזי אמר לי במרירות, כששאלתי אותו למה בעצם כל כך הרבה דרוזים נשארים בקבע, ש”אם אתה עם מדים, מתייחסים אליך כמו לחייל. אם אתה בלי מדים, מתייחסים אליך כמו לערבי.” אותו חייל גם אמר שיש בישראל ארבע מדרגות אזרחות: חרדים בראש, לא משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם יהודים חילונים, משרתים בצבא ומקבלים את כל הזכויות; אחריהם ערבים, שלא מקבלים זכויות ולא משרתים בצבא; ובסוף הדרוזים, שמשרתים בצבא אבל לא מקבלים זכויות.

אבל הסיפור הוא לא הדרוזים. זה רק הסיפור שישראל המיליטריסטית מספרת לעצמה; זה הסיפור שהיא מרגישה לא נעימה איתו, עד כדי כך שבנט כבר מציע חוק מיוחד עבור הדרוזים והצ’רקסים – מבלי לשים לב איך הוא גולש לעבר החוקה הלבנונית מבוססת העדות. הסיפור הוא גם לא הפצת השנאה של הימין כנגד השמאל, כביכול הוא מסית את הדרוזים נגד המדינה, כביכול הדרוזים הם שחורים מהדרום הישן שצריכים שמאלנים שיסבירו להם מה עושים להם. בהפצת השנאה הזו הצטיין אחד יהודה גליק, שאוהבים לתאר אותו כימני שפוי מבלי להכיר אותו.

הסיפור הוא שני מיליונים מילידי הארץ הזו, שהמדינה שלתוכה נולדו ושהיא באה בתחומם, לא הם בתחומה, מדינה שהחזיקה אותם במשך שנות דור תחת משטר צבאי, מתעקשת לומר להם שוב ושוב שלאזרחות שלהם אין משמעות. שהיא נאלצה להעניק להם אזרחות כדי לקבל חברות באו”ם, אבל האזרחות שלהם תמיד על תנאי. שהם תמיד יהיו לא רצויים פה, נסבלים בקושי, ושאם הם ידרשו יותר מכך, ישללו מהם עוד זכויות.

אלה שני מיליוני פלסטינים ישראלים שישראל תמיד ניסתה לנקות מהנוף שלה. תחילה היא מחקה את הכפרים והערים שלהם, ואחר כך דחקה אותם לשוליים שבשוליים. בכך היא ניסתה למחוק לא רק אותם, המפריעים בעקשנות שבעצם קיומם, אלא את ההיסטוריה של המקום הזה: האנשים שמתהדרים ב”אהבת הארץ” מוחקים מהארץ 1,500 שנים של קיום ערבי, ובחוק הלאום דוחקים אחורה גם השפה שהתנגנה כאן יותר זמן מאשר העברית, הארמית והלטינית; אולי רק היוונית דוברה כאן יותר.

מי שאוהב את הארץ לא מוחק אותה; אבל הימין היהודי אוהב רק את עצמו, וכל מה שלא נראה כמוהו דינו להמחק, עד שלא תשאר אלא תמונת דוריאן גריי שלו.

ועוד דבר אחד: בסוף השבוע הותקף בחברון מייסד שוברים שתיקה, יהודה שאול, על ידי פעיל ימין. התוקף נעצר – ושוחרר, לאחר שהורחק מחברון ליומיים. לגמרי במקרה, היום שוחררה מכלאה עאהד תמימי. היא ישבה שמונה חודשים על סטירה לחמוש צה”ל. להזכירכם: אפרטהייד מתחיל באפליה באכיפה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הדרוזי עשה את שלו, הדרוזי יכול ללכת

את רוב השירות הצבאי שלי העברתי ביחידת המנהל האזרחי בדיר אל בלאח, במרכז רצועת עזה. מאחר והעבודה כללה מגע יומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית – כמעט מאליו, עולה פתאום הביטוי מאז, "האוכלוסיה המקומית" – היחידה הכילה שיעור גבוה יחסית של חיילים וקצינים דרוזים. היחסים היו טובים. באחת השבתות, סמיר הקת"מ הדרוזי נעתר להפצרות החיילים החילונים וערך את הקידוש.

אני זוכר שיחה ארוכה שניהלתי עם אחד החיילים הדרוזים. הוא התעקש להביע תמיכה בכהנא, ואני ניסיתי להסביר לו שכהנא לא מפלה בין מוסלמים ודרוזים: שהוא שונא את כל הערבים ושהוא ישלול את הזכויות של כולם. השיחה התגלגלה לדרוזים ושירות בצה"ל. שאלתי אותו למה כל כך הרבה מהם משרתים בצבא. הוא אמר במרירות שכל זמן שהם במדים, זה "בוא הנה, חייל, תאכל משהו, קבל הנחה"; ברגע שהם משתחררים, היחס מתהפך ל"רוצה עבודה? אבל אתה ערבי." הוא אמר שיש בישראל כמה מעמדות: במקום הראשון נמצאים החרדים, שלא משרתים בצה"ל אבל מקבלים שירותים מהמדינה; במקום השני, יהודים לא חרדים, שמשרתים ומקבלים; במקום השלישי, ערביי ישראל, שלא משרתים ולא מקבלים; ובמקום הרביעי היו הדרוזים, שמשרתים ולא מקבלים. ובכל זאת, הוא אמר, במדים הם מקבלים יחס טוב יותר מהאזרחים, אם לא מהמדינה.

או, במילים אחרות, במדי צה"ל לא רואים שאתה ערבי.

זה היה, כאמור, מזמן. הרבה דברים השתנו. האזרחים הדרוזים התחילו לקלוט כבר אז שמדינת ישראל רוצה בהם בתור חיילים, אבל לא תתן להם שוויון אמיתי. שנות התשעים היו השנים של ההפגנות השנתיות של מנהיגי העדה מול הכנסת, שנגמרו באיזו פשרה מפא"יניקית שהשתיקה את המחאה לעוד שנה.

הדרוזים לא מטומטמים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על ירידה בשיעור הדרוזים המעוניינים להתגייס, ומחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה מצא שרק 36% תומכים בהמשך גיוס החובה, 47% אמרו שהשירות צריך להפוך להתנדבותי ו-17% רצו לבטל אותו כליל. כלומר, רוב האוכלוסיה הדרוזית הבינה שמברית הדמים יוצא להם רק דם והם רוצים לסגת ממנה.

לפני 20 ומשהו שנה, כשדיברתי על כהנא ויחסו לדרוזים, זה היה דיון בעלמא. האיש עצמו יסוכל ממוקדות כמה חודשים אחר כך. אבל ארבע שנים אחר כך, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין, למדנו שהוא סירב לתת טיפול רפואי לחיילים דרוזים – משום שכלא יהודים, אסור היה לו לרפא אותם על פי עיקר ההלכה אפילו בשכר. הנושא הוצנע. כמה שנים אחר כך, חיילים דרוזים הפכו למטרה קבועה להתקפות של מתנחלים, בדיוק משום שהם לא יהודים. ב-2004, ראיינתי את איתמר בן גביר. בהמתנה במשרד שלו מצאתי חוברת שהקפידה להתייחס לדרוזים כאל לא-יהודים שגם תורם יגיע לגירוש. בן גביר התנער ממנה במהירות ואמר שהיא סתם היתה שם ושאין לו מושג מי אחראי לה.

כהנא נהג לומר שבתוך כל יהודי יש כהנא קטן. בליל הסדר האחרון הוא הגיח. קבוצה של חיילים יהודים סירבה לאכול באותו השולחן עם חיילים דרוזים במחנה 80. אחת הקצינות הורתה לחיילים לאכול סביב אותו השולחן. אחד החיילים הודיע שהוא לא מתכוון לאכול עם ערבים. במקום שהוא ייאזק ויילקח למעצר עד למשפט, הקצינים האחרים שנכחו במקום נכנעו לחייל היהודי, והורו לחיילים הדרוזים לעבור לשולחן אחר, צדדי ומלוכלך.

הבעיה היא לא החיילים הגזענים, או ליתר דיוק הם לא עיקר הבעיה. לב הבעיה הוא הקצינים שנכנעו לגזענות. ככה זה: כשיש לך מדינה יהודית, והצבא שלה הוא צבא יהודי יותר ויותר, אז זה מה שקורה ללא יהודים. אחרי הכל, מבחינת רוב היהודים החיים בישראל יהדותם היא גאוותם, הם משוכנעים שהמקור שלה הוא גזעי, תורשתי, ושהם העם הנבחר. האידיאולוגיה הרשמית של המדינה אומרת שהיא קודם כל יהודית, ודמוקרטית אחר כך. אז מה, פתאום הם צריכים לחלוק שולחן אוכל אחד עם לא יהודים? מה, הם ישראלים?

זה מה שקורה כשמדינה עושה מאמצים של שנים לחסל את התודעה האזרחית של תושביה ולהעלות במקומה תודעה אתנית. אין שדה שנקי מההשפעה של התפיסה הממארת הזו. מי שחשב שהיא לא תגיע לצבא, השלה את עצמו.

לצה"ל יש עכשיו רק דרך אחרת לצאת מהמבוך הזה: להמנע מהטעות שהוא עשה בפרשת הדרת הנשים, כשהוא נכנע חצי דרך. הוא צריך לתפוס את הקצינים האחראים לפרשה הזו, ולנקנק אותם באופן כזה שאף אחד לא יחשוב על זה אפילו. הם צריכים הורדה פומבית בדרגה בגלל פגיעה בערך הרעות של צה"ל, ולשבת בכלא כמה חודשים טובים בשל אפליה גזענית כלפי החיילים שלהם.

אבל, כמובן, אם זה יקרה, הקצונה הבכירה של צה"ל תמצא את עצמה מואשמת בכך שהיא מעדיפה חיילים לא יהודים על פני חיילים יהודים שבסך הכל רצו לשמור על טוהר הגזע שלהם. הרעיון של צבא שנאמן לערכים רפובליקניים הוא מגוחך במדינה שמזמן השליכה אותם מאחורי גבה.

אם הקצונה הבכירה תעשה את חובתה, היא תסתבך עם רבני ההסדר. אבל אם היא לא תעשה את זה, היא יכולה – צריכה – להפרד לשלום מהחיילים הדרוזים שלה. ספק אם יש סיבה טובה יותר, מבחינת הדרוזים, להתרת הברית החד צדדית שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל מאשר הודאה רשמית למחצה מצד צה"ל שהם חיילים סוג ב'.

וכשזה יקרה, ישראל תמצא את עצמה עם מיעוט ממורמר, שיודע שהוא מקופח בכל תחומי החיים ושהוא חי באתנוקרטיה גזענית. בניגוד לפלסטינים, המיעוט הזה יודע להלחם – למעשה, הוא גויס לצה"ל בין השאר בשל המוניטין של העדה הדרוזית ללוחמנות. כשיגיע הפיצוץ, כמובן, ישראל היהודית תספוק כפיים ותאמר בקול שבור: ואחרי כל מה שעשינו עבורם.

ועוד דבר אחד: שר הפנים, אלי ישי, הורה להכריז על גינתר גראס כפרסונה נון גראטה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמאמצי ה-Hasbara הישראלים כלל לא מיועדים לעולם אלא רק לשכנוע עצמי של הישראלים, הנה היא. אחרי ההיסטריה הדומה, שבה נאסרה כניסתם לישראל של נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי, אולי הגיע הזמן לקבוע שלישראל לא ייכנס מי שמעז לחלוק על מדיניותה של ממשלת ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תמיכה בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)