החברים של ג'ורג'

מערכת המשפט הישראלית נגד הצדק: שני מקרי מבחן

“סבול כל עוול שיכול להגרם לך, ובלבד שלא תבוא לכאן.” – צ’ארלס דיקנס, על בית המשפט Court of Chancery

מערכת המשפט הישראלית נוהגת לומר על עצמה, ובעבר – במיוחד בימיו המשכרים של אהרן ברק – מצאה לא מעט אנשי תקשורת שיחזרו על ההבל ×”×–×”, שהיא מערכת המשפט הטובה ביותר בעולם. מאחורי השקר הנוצץ ×”×–×” ניצבת, בסופו של דבר, עוד מערכת שלטונית רקובה. טובה יותר מהרבנות, כן, וכנראה גם מביטוח לאומי, אבל לזה קוראים האנגלים damning with faint praise: כמו לומר שהמדינה היהודית טובה יותר מסוריה של אסד.

מי שעדיין נושם את האדים שהפיץ בית המשפט של ברק, מוטב שיתבונן בשני מקרים שעלו לכותרות לאחרונה. בעיה מרכזית של כל מערכת משפט היא הוודאות שהיא כולאת אנשים חפים מפשע. אין מערכת שנקיה מטעויות, וכשמדי שנה יש עשרות אלפי תיקים פליליים, בתי הכלא יכילו גם אנשים חפים מפשע. מבלי להתייחס לבעיה ענקית אחרת של מערכת הצדק הישראלית – ההטיה שלה כנגד לא-יהודים, עניים, זרים ומזרחים – אני רוצה להתייחס לבעיה המרכזית שלה: חוסר הנכונות להכיר בטעות.

המקרה הראשון הוא פרשת רומן זדורוב. בדצמבר 2006, רצח מישהו את הילדה תאיר ראדה, בת 13 מקצרין. המשטרה עצרה תוך זמן קצר עובד במקום, רומן זדורוב, עובד זר שהגיע לישראל באשרת תייר ונשא אח”כ אזרחית ישראלית. המשטרה טענה שזדורוב הודה ברצח ושחזר אותו; זדורוב חזר בו מהודאתו וטען שלא הוא הרוצח.

לטענת המשטרה והפרקליטות, זדורוב רצח את ראדה ממניע מפוקפק: כביכול, היא העליבה אותו על כך שלא נתן לה סיגריה, ואז הוא עקב אחריה לשירותים ורצח אותה שם. לטענת התביעה, זדורוב אמר שביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית.

אלא שעדות של מומחה חיצונית, ד”ר מאיה פורמן-רזניק, שכנעה את ביהמ”ש העליון להחזיר את התיק של זדורוב לבית המשפט המחוזי. פורמן-רזניק, רופאה משפטית, ×”×’×™×¢×” למסקנה חד משמעית שהלהב שבו נרצחה ראדה ×”×™×” להב משונן; להב של סכין יפנית הוא להב ישר. אם הלהב אכן ×”×™×” משונן, הראיה המרכזית של התביעה – ההודאה של זדורוב – נשמטת. המשמעות היא שאדם ×—×£ מפשע יושב בכלא באשמת רצח כבר כמה שנים.

במהלך המשפט החוזר, ציינה פורמן-רזניק שהמסקנה שמדובר בלהב משונן איננה רק שלה: גם ד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, משוכנע שהלהב ×”×™×” משונן. בתגובה, טענה התובעת – שילה ענבר – שפורמן-רזניק משקרת (!) באשר לחוות דעתו של קוגל.

זו טענה חריגה מאד. השאלה המתבקשת היא למה לעזאזל לפורמן-רזניק לשקר שקר מטומטם כל כך, שניתן להפרכה בקלות – כל מה שצריך הוא לזמן את קוגל לעדות. אבל ראה ×–×” פלא, למרות בקשות הסנגוריה, סירבה הפרקליטות באופן נחרץ לזמן את קוגל לעדות – ובית המשפט אסר על כך.

כלומר, יש לנו אדם שהורשע ברצח ויושב בכלא כבר כמה שנים, יש ראיה מרכזית ששנויה במחלוקת – ולא רק שהפרקליטות עושה הכל כדי שלא להזמין מומחה לדיון, בית המשפט מקבל את עמדתה.

אבל שניה, רק התחלנו. בעקבות דבריה של ענבר, מתחו השופטים ביקורת קטלנית על עדותה של פורמן-רזניק, כשהם מתייחסים אליה שוב ושוב כאל “רופאה משפטית צעירה.” לפני מספר חודשים, התקבלה פורמן-רזניק לתפקיד חשוב במכון לרפואה משפטית, מנהלת היחידה לרפואה משםטית פתולוגית. באופן בלתי נתפס, הפרקליטות עתרה כנגד המינוי שלה – כשהיא מצטטת את פסק הדין במשפט החוזר של זדורוב כראיה.

אבל כאן קושרי הקשר של הפרקליטות הסתבכו. ד”ר קוגל כתב תצהיר, בו הבהיר שהוא תומך בעמדתה של פורמן-רזניק בשאלת הלהב המשונן. המשמעות היא שהפרקליטות, שטענה בבית המשפט שפורמן-רזניק שיקרה, היא זו ששיקרה לבית המשפט. בהתאם, בנסיון מבוהל למנוע את חשיפת השערוריה, אסרה הפרקליטות על קוגל להתייחס לחוות הדעת שלו, ושלחה לו את חוות הדעת עם “תיקונים.” קוגל עמד באומץ בבית המשפט, ציין שהוא מעיד למרות האיסור של הפרקליטות, וחזר על עמדתו – וציין ש”אני חושב שמאשימים את אולמרט בזה עכשיו,” רמז גס לכך שמה שהפרקליטות עשתה ×”×™×” שיבוש ראיות והדחת עד. קוגל אף אמר שהפרקליטות מתנהלת “כמו במדינה טוטליטרית”, ומנסה להפוך את המכון המשפטי לחותמת גומי. בימים אלה מנסים פרקליטיו של זדורוב להביא את העדות של קוגל לדיון נוסף בהרשעתו של זדורוב.

זו שערוריית-ענק: מערכת התביעה מאיימת על רופא משפטי כדי שלא יחשוף את עמדתו המקצועית, משום שזו תחשוף את העובדה שתוך העלמת ראיות, התביעה והמשטרה – הכל בסיוע של בית המשפט – שלחו אדם ×—×£ מפשע למאסר עולם. התביעה הוסיפה חטא על פשע בכך שרדפה את פורמן-רזניק ובכך ששיקרה לבית המשפט – שיצא, אם להיות עדינים, מטומטם במקרה הטוב ושותף לדבר עבירה במקרה הרע, בכך שסירב לזמן את קוגל לעדות.

שותף לדבר עבירה? לא יכול להיות, אתם אומרים. הרי השופטים הם כמלאכים. כאן מגיע המקרה השני שלנו, זה של יוסי דוידוב. הוא הורשע בשנת 2006 בכך שניסה לרצוח את משה עמרה, ונידון ל-16 שנות מאסר. דוידוב היה נאשם בעייתי מאד מבחינת הפרקליטות: בניגוד לרוב מוחלט של הנאשמים, הוא סירב בעקשנות להודות באשמה, וניהל מאבק משפטי שנמשך שמונה שנים והגיע עד לבית המשפט העליון בדרישה למשפט חוזר. לדוידוב היה מזל יוצא דופן: הוא הצליח להוכיח שהסרטון שהוביל להרשעתו עבר עריכה מגמתית על ידי המשטרה, וממנו הושמטו 53 שניות שמראות אותו משוחח עם עמרה, מה שלטענתו מחזק את עמדתו, על פיה הגיע למקום כדי להתעמת עם עמרה ולתקוף אותו, אך לא לנסות לרצוח אותו.

שמונה שנים אחרי התקרית, במארס השנה, הודיעו השופטים לדוידוב שהראיה החדשה לא משנה דבר, ושאין להם אלא להרשיע אותו שוב בנסיון לרצח. כאן אירעה תקרית יוצאת דופן: השופטים, בראשות גלעד נויטל, דרשו מדוידוב להודות בעבירה, אמרו לו שהוא יזכה ל”עונש אטרקטיבי” אם יעשה זאת ורמזו בגסות שאם לא יודה, הוא יצטער על כך. בלב כבד, ובעצת עורך דינו, הסכים דוידוב להודות. הוא נדהם לגלות שעונשו נגזר ל-13 שנים.

כעת דורש דוידוב לבטל את ההודאה שלו, משום שאי אפשר לראות בה הודאה שנמסרה מרצון חופשי. הדבר שהיה צריך להדהים כל אדם שיש לו אמון בבתי המשפט הוא העובדה שה”שיחה” בין השופטים ודוידוב כלל לא מתועדת בפרוטוקול: על פי הפרוטוקול, קפץ פתאום דוידוב – אחרי שמונה שנים של סירוב ומאבק משפטי עקשני – והודה מרצונו בעבירה שהוא הכחיש במשך שנים. הסיפור ×”×–×”, שגם בו אנחנו רואים תביעה שמעלימה ראיות ושופטים שמשתפים פעולה בנסיון לסגור את התיק באופן שלא יביך את מערכת המשפט, הולך עכשיו לערעור.

מערכת המשפט מקוננת בשנים האחרונות על כך שהיא מאבדת את אמון הציבור. ובכן, היא תמשיך לאבד את אמונו, כל זמן שנציגי המדינה משקרים לבית המשפט ואינם עומדים לדין על עדות שקר, וכל זמן ששופטים משתפים פעולה עם נציגי המדינה כדי לטייח את עוולות המערכת. ואולי, מתגנב הרהור כפירה, כל הסיפור הזה של שופטים מקצועיים שמגיעים רובם ככולם משורות התביעה ושהם בעצם עובדי מדינה, לא עובד כל כך טוב; אולי בכל זאת צריך לשקול סוג כלשהו של מערכת מושבעים, של אנשים שגוזרים את הדין אבל אינם חלק מן המערכת והמשכורת או הקידום שלהם אינם תלויים בהיותם מערכת הרשעות.

ועוד דבר אחד: ואם למישהו עוד ×”×™×” ספק מה שווה מערכת המשפט הישראלית, נציין שהיא הורתה להרוס את ביתו של מחמוד קוואסמה על סמך הודאה שהוצאה ממנו, וללא כל הרשעה. קוואסמה הוחזק על ידי השב”כ בחשד למעורבות ברצח שלושת הנערים, לדבריו – ואין סיבה טובה לפקפק בהם – עבר עינויים קשים, והודה במעורבות ברצח. זאת, לאחר שבמשך שבועות נמנע ממנו לפגוש עורך דין ועצם מעצרו הוסתר. כאן המקום לציין שראש הממשלה נתניהו טען שוב ושוב שחמאס ×”×™×” אחראי לרצח ×”×–×”; שהשב”כ מקבל את ההנחיות שלו מראש הממשלה; ושפרט להודאה של קוואסמה, אין כל ראיה לכך שא. החשודים המרכזיים, שבתיהם נהרסו, מעורבים ברצח ושב. הנהגת החמאס הורתה עליו. ועדות חקירה כבר מצאו שהשב”כ שיקר בעקביות לבתי המשפט בשאלת העינויים של עצירים, ואף איש שב”כ לא שילם מחיר על כך.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר הגיע ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) לבג"צ לריטואל שנתי-כמעט: הוא עתר כנגד מערכת הבטחון בדרישה לאפשר לו לצאת מישראל, כמו גם להפגש עם זרים. הריטואל, שחזר על עצמו בפעם השביעית, חזר על עצמו על פי כל כללי הטקס: קרוסמן, באמצעות עורכי דינו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שטח את טענותיו; המדינה טענה שהוא עדיין מסוכן, כי הוא עדיין יודע חומר סודי ועדיין מתכוון לפרסם אותו, ולשם כך הציגה "חומר סודי" לבית המשפט; ובית דינו של אשר גרוניס, אחר שעלעל ב"חומר הסודי" – מידע שהאיש שגורלו נידון לא יכול היה לראות כלל, קל וחומר לא לערער על הנאמר בו – שיחק את תפקידו בקומדיה, והטביע חותמת "חוקי" על המשך ההתעללות באדם זקן. עד השנה הבאה.

תמצות מהיר של הפרשה: עד 1985 עבד ואנונו כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה, שם (פתח מנטרה מגוחכת) על פי פרסומים זרים, שחלקם הניכר נשען על הפרטים שיספק קרוסמן (סגור מנטרה מגוחכת) מפתחת ישראל את הנשק הגרעיני שלה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בה הרג צה"ל כ-17,000 לבנונים, חלק ניכר מהם בהפצצות שקשה להגדיר אותן אלא כהפצצות טרור על ביירות, עבר ואנונו רדיקליזציה. הוא הגניב מצלמה לכור וצילם בהרחבה, ואסף מידע נוסף. כשנודע למעסיקיו על ארגוני השמאל שאיתם הוא הסתובב, הוא פוטר. ואנונו יצא למסע בעולם, הגיע לסידני, התנצר שם ולקח על עצמו את השם ג'ון קרוסמן. הוא שוכנע להגיע ללונדון ולמסור את המידע שבידיו לעיתון סאנדיי טיימס.

פרצה סערה, שחלקה הוסתר מהציבור הישראלי. קרוסמן שיגר טורפדו הישר ללב קונספציית ה"עמימות" הישראלית, שאמורה לאפשר לישראל להתנהל כאילו יש לה נשק גרעיני (פתח מנטרה מגוחכת) רק על סמך מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) מבלי שתיאלץ להודות בכך. זאת, למרות ש(פתח מנטרה מגוחכת)על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) היא ערכה ניסוי גרעיני בדרום אפריקה. המשך הסיפור ידוע: קרוסמן פותה, נחטף לישראל, הוחזק בחשאי, הועמד לדין על "ריגול חמור", ונמצא אשם אף על פי שנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאלץ להודות שהוא לא בא במגע עם שום סוכן זר אלא רק הדליף את המידע שבידיו לעיתון. קרוסמן נידון ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את כולן, 11 מהן בבידוד. בשנה האחרונה למאסרו נכנסה מערכת הבטחון לתזזית, וניסתה למצוא כל מיני פרטי שטיקים וטריקים להאריך את המאסר. אחרי הכל, אף אחד לא חשב ברצינות שהוא ישרוד אותו.

קרוסמן הוא מהדורה מוקדמת של אדוארד סנודן: הוא ניסה להתריע בפני הישראלים והעולם על המפלצת שבונה מערכת הבטחון. בשיר שכתב ב-1987, כבר מאחורי סורגים, ושמו "אני המרגל שלך," הוא כתב כך:

"ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש.
מדוע אני רואה את כל המכונה
מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים
ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן –
היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן
רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי
ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע
המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי
של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה
לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב
על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך
אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח."

קרוסמן שוחרר מהכלא באפריל 2004, לפני כמעט מעשור. שוחרר? טכנית, כן. בפועל, הוא הפך לאסיר ציון. אין לו מה לעשות בישראל. הוא שנוא על רוב האוכלוסיה המוסתת. מבחינת היהודים הישראלים, הוא בגד פעמיים: פעם כשהעביר מידע שרוב האוכלוסיה לא יודעת מהו ולא רוצה לדעת מהו, ופעם כשהמיר את דתו. קשה לחשוב על מעשה קיצוני יותר בישראל מאשר המרת דת – ועוד לנצרות. הפרובוקטור הגדול פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששמאלנים רבים העריצו מבלי להבין, גרם למעריציו תדהמה כשחירף וגידף את קרוסמן – מבחינתו, מי שהמיר את דתו היה חלאה. המעריצים המובכים העלימו את האמירה הבעייתית. קרוסמן שב ומבקש לצאת מישראל, כדי שיוכל לחיות את מה שנותר מחייו בשלווה ובקרב אנשים שאוהבים אותו. לשווא.

המעשה של קרוסמן היה, במהותו, מעשה שנולד מאימי המלחמה הקרה. והוא נכשל טוטאלית. האוכלוסיה הישראלית ("זה לא בשבילי, גדול עלי. קום קרא! קום הודע לעם הזה!") לא רצתה לדעת. עדיין איננה רוצה. בכך היא נכשלת לחלוטין במבחן שהעמיד לה קרוסמן. הוא ציפה ממנה להיות פוליטיאה, קרי חבר אזרחים עצמאי, חושב, שמסוגל לחקור בכוחות עצמו ומסרב להיות עדר שמואכל בכפית על ידי האליטה; הוא ציפה שהיא תתעורר, ותשאל לאן כל זה הולך, האם יש נהג לרכבת הזו. הוא הסתובב יותר מדי בחוגים רדיקליים, כמסתבר. הוא שכח איפה הוא ואיפה ה"עם."

במהלך שנות המלחמה הקרה, שבה ידענו כולנו – ידענו ממש, והדחקנו כדי להמשיך לחיות – שסופנו עתיד לבוא או בחטף של פיצוץ פטריה או בהרעלה הגדולה שתבוא אחריה, הנושא הגרעיני לא ירד מסדר היום של המדינות החופשיות. הוא עורר אי נחת אפילו בברית המועצות, שנאלצה להתמודד עם ממציא פצצת המימן שלה, אנדריי סחרוב, כשזה החליט להפוך לאויב קולני של הנשק ושל תפיסת ההשמדה הכוללת המובטחת (mutually assured destruction, MAD). בישראל, הנושא כלל לא היה על סדר היום. הוא לא יכול היה להיות: הצנזורה לא אפשרה זאת. בישראל, לכאורה מדינה דמוקרטית, הנושא החשוב שבחשובים נסגר בחדרי חדרים. לאזרחים או לנבחריהם לא היתה כל אמירה בנושא. אפשר להתווכח האם הצבא הישראלי נמצא תחת פיקוח אזרחי או לא; אין שום אפשרות לטעון שהנשק הגרעיני הישראלי, שקיים (פתח מנטרה מפגרת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מפגרת) נמצא בפיקוח.

המצב היה יכול להשתנות. קרוסמן העניק לישראלים את המפתח. הם יכלו לדרוש דיון. הם יכלו לצאת לרחובות במאות אלפיהם ולדעת מה נעשה בשמם באחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר שידועים לאדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה מערכות הבקרה על הנשק הגרעיני שיש לישראל (פתח מנטרה מגוחכת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת). מי אחראי להפעיל אותו? עם מי הוא אמור להתייעץ? כמה אנשים מעורבים? כמה מהם מגיעים מחוץ לאותה מערכת סגורה? מה בעצם קרה באותם רגעים מעורפלים במהלך מלחמת יום הכיפורים? היתה שעת רצון, אבל זה לא קרה. הישראלים העדיפו להסב את מבטם, לראות במי שניסה להפוך אותם לאזרחים מודעים בוגד.

אותם האזרחים עצמם גם הסבו את מבטם, במקרה הטוב, או הפטירו "כמו שצריך," כשמערכת הבטחון הפכה ללעג ולקלס את המושג של "ריצוי עונש." קרוסמן ריצה את עונשו – והיא ממשיכה להעניש אותו עשור ויותר אחר כך. היא עושה זאת בתמיכה מלאה של רוב הישראלים, שלא יבינו למה הוא בעצם חי ויאמרו לך בלי למצמץ שב"מדינה מתוקנת" הוא היה מוצא להורג, אם בכלל היה מגיע לבית משפט. ברור למה מערכת הבטחון עושה זאת: היא מתנהלת כלפי קרוסמן כפי שמערכת הבטחון האמריקאית מתנהלת כלפי צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג וכפי שהיא מריירת להתנהל כלפי אדוארד סנודן. המערכות הללו נקמניות תמיד כלפי מי שמעז לחשוף את ערוותן. הן חייבות להתנהל כך: הן חשופות יותר מכל לאיש החושב שבא מתוך המערכת. הן צריכות, בו זמנית, אנשים אינטליגנטיים במיוחד – אבל רק כאלה שחושבים בנתיבים ברורים מראש. אם כל האנשים הנבונים שפועלים במערכות האפלה שלנו יפתחו מצפון, המערכות הללו יחוסלו תוך זמן קצר, או על כל פנים יאלצו לעבור מהפכה שתשנה אותן מן היסוד. אז הן עושות את מה שהן יודעות לעשות – מטילות אימה.

על מערכת הבטחון אין טעם לכעוס. מדובר בעקרב. טיבו ידוע. אבל לא רק הציבור הישראלי נכשל במבחן שהעמיד לו קרוסמן: נכשלה גם מערכת המשפט הישראלית. החל מהפרקליטות שהגישה כתב אישום כנגד קרוסמן, דרשה את המעצר הסודי שלו בראשית הדרך ומייצגת את מערכת הבטחון גם כיום, וכלה בבתי המשפט. החל מהפסיקה האיומה של שמגר, שהופכת העברת מידע לעיתונאי ל"ריגול חמור" – במקום, נניח, להפרת אמון או להוצאת דבר שלא בסמכות – ועבור בשופטים ששוב ושוב מסכימים לקבל "חומר סודי," ומשחקים את התפקיד שהמערכת דורשת מהם.

המשמעות של "חומר סודי" היא שלאדם הנפגע אין כל אפשרות להתגונן מפני הטענות נגדם. יש כאן בעיה נוספת: גם לשופטים אין את היכולת להתמודד עם ה"חומר." השופטים צריכים לקבל, למעשה, את טענותיה הבלתי מבוססות של מערכת שכבר הוכיחה שהאמת איננה נר לרגליה ושהיא מנהלת מסע רדיפה כנגד קרוסמן.

בית משפט שלא היה מזנה את תפקידו היה אומר למערכת הבטחון דבר פשוט מאד: האיש כבר ריצה עונש מאסר של 18 שנים. היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו למיושן ולא רלוונטי. לא עשיתם את זה? התעוררתם בבהלה כמה חודשים לפני שהגיע מועד שחרור? וואלה. ביקשתם וקיבלתם מניעת יציאה מהארץ למשך שנה. למה לא דאגתם להפוך את המידע ללא רלוונטי במהלך השנה הזו? או, לצורך העניין, בתשע השנים שחלפו מאז?

בית משפט שלא עומד על זכויותיו של אדם שהורשע וריצה את עונשו, בית משפט שלא דורש ממערכת הבטחון לעשות גם היא את חלקה, בית משפט שמקבל חומר סודי ושכופף את ראשו מול גחמותיה של מערכת הבטחון שנה אחרי שנה, מוציא שם רע לחותמת הגומי. הוא מוכיח לנו משהו שהיינו צריכים לדעת כבר מזמן: ששלטון החוק, גם בישראל בגבולות 49', נגמר כשזה מגיע למערכת הבטחון. כשהוא נושק לגבולה, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש חומר סודי ותקנות חשאיות ומידע שהציבור לא אמור להיות מודע לו. פתאום הכל מתעוות, פתאום לכמה פקידים שלעולם לא נדע את שמם – ואם נדע, לא נוכל לפרסם – יש כוח להרע שאין דומה לו אלא במדינות משטרה.

וזה עוד שירות שסיפק ג'ון קרוסמן לאנשים המעטים החיים בישראל שאפשר לקרוא להם ציבור. וגם כעונש על כך, תמשיך מערכת הבטחון – גם בשנה הבאה ובשנים שתבואנה אחריה, עד שיבוא קץ לקרוסמן עצמו או למדינה המאמללת אותו – לוודא שקרוסמן ימשיך לשאת את צלבו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין ×›×™ הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – ×›×™ במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. ×–×” מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל ×–×” לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע ×–×”, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל ×–×” פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, ×›×™ לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג ×–×”, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע ×›×–×”, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ×”"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את ×–×” בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את ×–×” כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

שמואל אליהו, חומץ בן חומצה, רוצה להיות הרב הראשי לישראל. הספרדי, כמובן. אבא שלו החזיק את הג'וב הזה, אז בסטנדרטים – אם אפשר לקרוא להם כך – של הרבנות, הוא כשיר לתפקיד. הבעיה שלו תהיה להתמודד עם בניו של עובדיה יוסף, ששניים מהם רוצים גם הם את אותו התפקיד ובדיוק בשל אותם כישורים. זה לגמרי לא עניין עדתי: דוד לאו, בנו של רב המעטפות הידוע ישראל לאו, מתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי. אחרי הכל, אבא שלו כבר היה שם.

עד קריסת הדיל הגדול בין הבית היהודי ובין ש"ס, הסיכויים של אליהו לא היו משהו. אבל עכשיו, כשאין דיל, האחים היהודים דווקא מביעים עניין באליהו. אחרי הכל, יש לו היסטוריה ארוכה ומפוארת כמסית בכיר. ההערכות הן שתשעה מחברי הכנסת של האחים היהודים יצביעו עבורו, אם אכן הדברים יגיעו לכך, ואולי יותר. אחרי הכל, אביו של שמואל, מרדכי, שימש כ"סמכות הרוחנית" של המפז"ל בימיהם של יצחק לוי ואפי איתם. האחרון אפילו ייחס לתפילותיו של מרדכי אליהו את הצלת חייליו מפני שדה מוקשים מופעל לייזר (!) של החיזבאללה. אני חושב שאפילו נסראללה היה מופתע לגלות על הקדמה הטכנולוגית של כוחות השדה שלו. אבל עולם הפנטזיה העשיר של אפי איתם הוא לא הנושא שלנו.

כשלעצמי, אשמח מאד לראות את שמואל אליהו כרב ראשי. דבר לא יחורר יותר את הקליפה הדקה של ה'דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' מאשר מינויו של מי שהבטאון שלו קרא לבניית מחנות השמדה לעמלקים (ראו הקישור למעלה.) המינוי הזה יעורר דיון רצוי, בארץ ובחו"ל, בשאלת העמדות האנטי-אנושיות של ההלכה האורתודוקסית. בכל פעם שהמפלצת הזו מרימה את ראשה, ממהרים להסתיר אותה – כפי שעשה צה"ל כאשר רב בכיר בשורותיו, הקולונל אייל קרים, נתפס באישור אונס בזמן מלחמה. ההסתרה הזו מאפשרת לארס הזה לקנן במרתפים, במקום שאפשר יהיה להלחם בו בפומבי. ספק אם יש מישהו כשמואל אליהו שמסוגל סוף סוף לנעוץ יתד בלב התפיסה, שמקננת גם בקרב חילונים-לכאורה, של "חוכמת היהדות." כשאליהו יהיה רב ראשי, אי אפשר יהיה לטעון יותר ש"מחנות השמדה לעמלקים" הוא נחלת איזה מיעוט קיצוני.

יהודה וינשטיין, מהעלובים אם לא העלוב שביועצים המשפטיים לממשלה, הודיע שאם שמואל אליהו יעמיד את עצמו לבחירה, וינשטיין יזמן אותו לשימוע. אמור שנית? לא הבנתי.

לפני כשנה, סגרה הפרקליטות את תיק ההסתה כנגד אליהו – שכזכור, הוציא פסק הלכה שהורה לאסור מכירה או השכרה של דירות ללא יהודים – משתי סיבות. הראשונה שבהן היא שהפרקליטות הגיעה למסקנה שאין מקום להעמדה לדין בשל גזענות דתית, משום שלזו יש מעמד מיוחד בחוק שמתיר בפועל הסתה גזענית כל זמן שהיא נשענת על נימוקים דתיים. כחודש וחצי לפני ההחלטה הזו, השתמש וינשטיין בנימוקים אלה ממש כדי לסגור את החקירה כנגד כותבי "תורת המלך." יצוין שאני לא חולק על נימוקיו של וינשטיין ואני חושב שהם מדויקים; החוק נכתב במפורש כך שיחריג הסתה גזענית דתית, שאם לא כן חצי מהמחשבה האורתודוקסית, אם אפשר לקרוא לה כך, וחלק ניכר מהפולחן האורתודוקסי היה בסכנה. החור הזה בחוק היה גדול כל כך שמאיר מרטין כהנא עצמו – שכנגדו נכתב החוק מלכתחילה – הצביע בעדו בגיחוך. הנימוק השני היה עלוב יותר: הפרקליטות טענה שאי אפשר לוודא שדבריו בעיתונות לא סולפו. אם זה המדד שלה, אפשר להעיף את עבירת ההסתה לגזענות מהחלון ברוב מוחלט של המקרים. אפשר לומר שהפרקליטות לא התאמצה יותר מדי – למשל, היא לא טרחה למצוא הקלטה של הדברים שאמר אליהו באיתמר אחרי טבח משפחת פוגל. יתר על כן, זו היתה הפעם השניה שהפרקליטות סוגרת תיק נגד אליהו בשל אותה העבירה עצמה: בשנת 2006, היא החליטה לבטל את כתב האישום כנגד אליהו בשל הסתה לגזענות, והסתפקה בדרישה שהוא "יבהיר את דבריו."

יש בהחלטה החדשה של וינשטיין בעיה. הדברים שכתבו רבני "תורת המלך" חמורים הרבה, הרבה יותר מכל מה שאמר אליהו – על כל פנים, מכל מה שהוא נתפס אומר עד ×›×” – הן בשל הפסקה הידועה לשמצה על כך ש"יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו, ובמצב ×›×–×” הפגיעה תכוון דווקא אליהם, ולא רק תוך פגיעה בגדולים," הן בשל העובדה שהם התירו להרוג כל מי שאיננו "שומר על מצוות בני נוח", קרי יותר מ-99% מאוכלוסיית העולם, באם ההריגה מיועדת להעניש את הנרצח על כך. ואף על פי כן, וינשטיין סגר כנגדם את התיק (שוב, תוך ציות לרוח ולשון החוק.)

אז מה הוא רוצה מאליהו? הדברים שלו חמורים הרבה פחות. הוא עדיין חלאת המין האנושי, אבל הוא לא דיבר על רצח. הוא דיבר על מניעת דיור מלא יהודים. כן, ההסתה שלו הובילה לפרעות, אבל הפרקליטות נמנעה מלחקור אותו בנושא וכאמור, סגרה את התיק העיקרי נגדו – וכאמור, בפעם השניה. יתר על כן, המדיניות של אליהו זכתה לתמיכה ממשלתית: פועלו לניקויה של צפת מלא-יהודים הביא לכך שהוא קיבל פרס, שהוענק לו בין השאר על ידי שר המדע, עוד חבר במפלגת האחים היהודים; שר המשפטים הקודם, יעקב נאמן, ערך סימפוזיון על דיני "לא תחנם" – שם הקוד ההלכתי שעליו התבסס אליהו כשהוציא את פסק איסור מכירת הדירות שלו.

אז מה לעזאזל רוצה וינשטיין מאליהו? אפשר לצפות מווינשטיין לאיזשהו סוג של עקיבות פנימית? החלטת שהסתה דתית לגזענות היא משהו שאפשר לתבוע עליו, החלטת שלא לפתוח בהליכי הדחה כנגד אליהו מתפקידו כרב העיר צפת – מה קרה פתאום? איזו עבירה חדשה הוא ביצע? וינשטיין לא דיווח על עבירה כזו. האם הוא מדבר על שימוע בשל עבירה שהוא כבר סגר את התיק שלה? כי זה נראה באופן חשוד כמו רדיפה.

מה שקורה פה די פשוט. הממסד המשפטי אחוז אימה מפני האפשרות שאליהו יהיה רב ראשי. זה יהיה אסון hasbara שאפילו הרצח על המרמרה יחוויר לעומתו. ציפי לבני כבר דיברה השבוע על כך שהאירופאים מתייחסים לישראל כאל מדינה קולוניאליסטית; רק זה חסר עכשיו לישראל, שיראו אותה כפי שהיא נראית באמת.

אבל תפקידו של היועץ הממשלתי לממשלה הוא לא לשפץ את תדמיתה של ישראל תוך רדיפה פוליטית. תפקידו הוא לא להטיף מוסר. תפקידו הוא לא לסמן את גבולות המותר והאסור בשיח. תפקידו הוא אכיפת החוק. היועץ המשפטי הזה כבר קבע שהטפה דתית לגזענות מותרת בפועל – על כל פנים, היא איננה ניתנת לענישה – וכנראה שהוא חי עם זה די טוב כל זמן שהמסיתים היו רבנים בדרג זוטר ביחס, אבל נרתע בפלצות כשמסתבר שמועמד לרב הראשי הוא מסית. אני חשבתי שאנחנו בוחנים עבירה על פי המהות שלה, לא על פי זהותו של המבצע אותה. וינשטיין לא יכול לאכול את העוגה הזו פעמיים.

תנו לשמואל אליהו להתמודד על תפקיד הרב הראשי. אם יש לו די תומכים, הוא ראוי לתפקיד. כך זה עובד. נסיון למנוע ממנו התמודדות באמצעות תרגיל משפטי מסריח סובל מכמה ליקויים: בכלל לא בטוח שהתרגיל יעבוד (במקום אליהו הייתי הולך לבג"צ אוטומטית), וגם אם הוא יעבוד התוצאה שלו תהיה, מחד, שחלק ניכר בציבור יראה את הבחירות כגנובות ובכך ישמוט את הלגיטימיות של הרב הראשי הנבחר, ומאידך יחזק את מעמדו של אליהו, על תקן של נרדף על דברי תורה, בקרב הציבור שלו. היסטורית, ספק אם יש משהו שיוכל להפוך את אליהו לכוח עולה בקרב המאמינים יותר מהמהלך של שלילת זכותו להבחר לרב ראשי. ההיסטוריה של בחירת ארכיהגמונים חדשה אצלנו ביחס, והפרטים המדויקים של האופן שבו הנשיאים לבית הלל גנבו סוסים יחד עם נציג הקיסר הרומאי אבדו מזמן, אם נכתבו אי פעם; אבל ההיסטוריה של הכנסיה, ושל האיסלם, רוויה במצבים שבהם יש מועמד אחד שנתמך על ידי הקיסר או הסולטן, בעוד שיריבו נרדף על ידיו – ופעם אחר פעם, המועמד הנרדף (שהוא לא בהכרח המועמד הטוב יותר) זוכה לאהדת ההמון, והופך למנהיג אופוזיציה חשוב.

מותר, גם אם מאד לא רצוי, למדינת ישראל לדחוף את עצמה דווקא לפינה המיוזעת הזו בהיסטוריה של מאבקי דת ומדינה. חיוני, עם זאת, שההחלטה על כך לא תגיע דווקא מיהודה וינשטיין, מי שספק אם יש לו מספיק אשראי ציבורי לחצי מנת פלאפל אחרי פרשת העובד הזר שהפיל על אשתו, אחרי קדנציה שבה שימש כיועץ הפרטי הממשלה – ואחרי העובדה שהוא זה שסגר את התיק נגד אליהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. אני אשתדל שלא לאכזב.

(יוסי גורביץ)

לפני יותר מעשור, פקדה את הכנסיה הקתולית שערוריה שאם היה אלוהים, אפשר היה לקוות שהיא תחסל אותה סופית: פרשת הכמרים הפדופילים. מספר גדול – שהיינו אומרים שהוא מדהים, אלמלא הכרנו גם בארץ את הקשר בין אדיקות דתית לפדופיליה – של כמרים התעללו מינית בילדים שהיו נתונים למרותם או לחסותם. הכנסיה, במקום לנדות את הכמרים ומיד לאחר מכן להסגיר אותם למשטרה, עסקה במהלך מורכב של העברת הכמרים ממקום למקום תוך השתקת הקורבנות, לעתים באמצעות פיצוי לפני משפט. מספר קרדינלים היו מעורבים, ביניהם ברנרד לאו מבוסטון שהתפטר אחר כך מתפקידו כארכיבישוף של בוסטון (אל תדאגו לו, הכנסיה כבר עשתה את זה במקומכם.)

בלב השערוריה, נטען שוב ושוב, עמד הקרדינל יוזף רצינגר, שנבחר לפני מספר שנים לאפיפיור. כשביקר לפני כשנתיים בבריטניה, ניסו אזרחים זועמים להביא למעצרו האזרחי בחשד, כפי שהגדירו אותו, לחיפוי על פשעים נגד האנושות. הרטוריקה המוגזמת הזו לא צריכה לטשטש את העובדה שבנדיקטוס חתום על כמה וכמה מסמכים שהורו על החזקת כמרים שפשעו כלפי ילדים בכנסיה, ועל תמיכה בהעברתם ממקום למקום. המהלך הזה, אגב, סייע לכמרים להמשיך ולפשוע: בקהילה החדשה שלהם הם לא היו מוכרים כטורפים, וההורים מסרו לידיהם את ילדיהם ברצון. הפרישה הרועשת של בנדיקטוס מתפקידו, שנכנסה לתוקפה אמש (ה'), נבעה – על פי שורה של פרסומים – מחוסר רצונו להיות מעורב בשערוריית מין נוספת שעומדת לפרוץ בוותיקן. האפיפיור אמריטוס מכחיש, כמובן.

התוצאה של כהונתו של בנדיקטוס היתה אובדן אמון חריג מצד המאמינים בהנהגה שלהם, כשמספר הנוטשים של הכנסיה עצום. זו בדיוק צריכה להיות התגובה של האזרחים בישראל לפרשת השופט שהכה את ילדיו.

תקציר: לפני כשלוש שנים, הודה שופט שלום, ששמו בינתיים אסור לפרסום, בכך שהכה את ילדיו. ההודאה היתה בפני עובדת סוציאלית. לטענת השופט, הוא היה נתון אז בלחץ כבד. המשטרה רצתה לחקור את השופט, אבל לא יכלה לעשות זאת משום שכדי לחקור שופט צריך את אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. הלז, יהודה וינשטיין, ישב על התיק במשך יותר משנתיים, ולא הצליח להגיע להחלטה. לא, שימו לב, להחלטה על העמדה לדין: להחלטה האם לפתוח בחקירה.

ופתאום, כשהפרשה התפוצצה בתקשורת, הכל השתנה. תוך יממה, השופט "יצא לחופשה," ו-ווינשטיין החליט להורות על חקירתו. התלבטויות של שנתיים נגמרו באחת, ברגע שהידיעה הגיעה לתקשורת.

אז לתקשורת מגיע כל הכבוד. זה בדיוק תפקידה, והיא צריכה להתעקש גם על פרסומו של שמו של השופט, עליו המערכת המשפטית ממשיכה להגן בחירוף נפש. האזרחים, מצידם, צריכים לדרוש את התפטרותו המיידית של וינשטיין, ושל כל מי שהיה מעורב בחיפוי הזה.

דמעותיהם של ילדים, החשש שלהם לחזור לבית שבו יש אב מכה, לא עניינו יותר מדי את היועץ המשפטי לממשלה. מה שעניין אותו היה הגנה על שמה הטוב של המערכת. בדיוק כמו בנדיקטוס והקרדינלים שלו. ולראיה: מהרגע שאי אפשר היה להגן יותר על שמה, המערכת עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות. מותר לחשוד שהיא עשתה את זה לא מתוך רצון אמיתי להעמיד את השופט לדין, או ללבן את הפרשה, אלא מתוך ידיעה שאם היא לא תעשה את זה, התקשורת – והציבור – ילעסו את הכבד של וינשטיין יום-יום, עד שמה שהיה קורה לאזרח מן השורה יקרה גם לבן האלים בגלימה השחורה: חקירה משטרתית אחרי שהתקבלה תלונה מוצקה על עבירה פלילית.

כשהח"מ החל לעמוד על דעתו, בסוף שנות השמונים, נפוצה בארץ דת המשפט, שהכהן הגדול שלה היה אהרן ברק. עיקרי האמונה שלה היו שמערכת המשפט הישראלית היא מהטובות ביותר בעולם, אם לא הטובה ביותר בעולם; שהיא לא שוגה (ומכאן התנגדותה האוטומטית של התביעה לכל נסיון להביא למשפט חוזר); שהיא עומדת כחומה בצורה להגנת האזרח מפני עוולות השלטון. למערכת המשפט, כמו לאפיפיור, היו גם היו דיוויזיות: כשממשלת נתניהו הראשונה והחרדים תקפו את המערכת, התקשורת והציבור יצאו להגנתה. כשהדת הזו החלה בעלייתה, היו לכך סיבות טובות: המערכת ניהלה קרב ראוי וכמעט מוצלח נגד מערכת הטחון בפרשת השב"כ, ורשמה כמה הישגים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר ב-1992, הוגדר על ידי ברק כ"מהפכה חוקתית." זו היתה, חשוב לציין, מהפכה מוגבלת מאד: החוק לא הכיל סעיף של שוויון האזרחים, והוא הועבר למעשה בגניבה, כשדן מרידור מרדים את הח"כים החרדים לגבי הבעייתיות שלו מבחינתם.

בעשור האחרון, אחרי שורה של פאשלות מביכות – בין הבולטות שבהן אפשר למנות את הסגירה של תיקי "האי היווני," כשהיועץ המשפטי מזוז העדיף להעמיד פנים שהמיליונים שקיבל גלעד שרון אכן הוענקו לו רק על שוטטות ברשת, ואת הפארסה של עסקת הטיעון עם כבוד אנסי קצב – האמון הזה הרבה, הרבה יותר מעורער. ובמידה ניכרת של צדק. כל מי שנאלץ לבוא במגע עם המערכת יודע שהיכולת שלה לספק סעד לאזרח נמוכה במיוחד, שהיא סובלת ממחלה קטלנית של שיהוי דין – חשבו על השנתיים האלה שבהן התלבט וינשטיין אם לפתוח בחקירה, ושוו בנפשכם, בהתחשב בתקדים ליברמן, לכמה שנים היה נדרש כדי להחליט על העמדה לדין, וכמה זמן היה נמשך המשפט – ושהיא עיוורת במידה ניכרת לצרכיו של האזרח. יתר על כן, יותר ויותר – בשל העלות של ההליכים, ובשל העובדה שכשליש מאזרחי ישראל הם עניים, והשאר הם ברובם המוחלט בני המעמד הבינוני הנמוך – המערכת היא בעצם כלי לשימור שליטת המעמד העליון על השאר. מי שיש לו כסף, יכול להשתמש בבתי המשפט; מי שאין לו, לא זוכה לרוב אפילו ליכולת ראויה לשמה להגן על עצמו.

והפרשה האחרונה הוכיחה שהמערכת היא – כמו מערכת הבטחון – עוד קליקה. היא מספקת הגנה לאנשיה. אזרח מן השורה – בוזגלו, כמו שאהב לקרוא לו ברק – שהיה מודה בפני עובדת סוציאלית שהוא מכה את ילדיו, לא היה זוכה לכך שהיועץ המשפטי לממשלה יתחבט בגורלו במשך שנתיים. זה היה נגמר הרבה יותר מהר, ובצדק. מבחינתו של היועמ"ש, מה שעבר על ילדים מוכים חשוב הרבה פחות מההגנה על המערכת.

ואם אנחנו נשאיר את וינשטיין בתפקידו, אנחנו נגלה יותר פסיביות משגילו ההמונים הקתוליים. די כבר.

ועוד דבר אחד: במהלך נסיעה לבילעין היום, דיברתי עם ח., יהודיה מצרפת שנמצאת כאן כמה שבועות. היא תיארה תקיפה שעברה עליה בירושלים שלשום (ד'). היא הלכה סמוך לשער שכם, כשהיא מזמזמת לעצמה שיר יהודי, כשלפתע זינק עליה גבר חרדי, הדף אותה בכוח אל הקיר, כשהוא צועק עליה שאם היא לא מכסה את הראש היא לא ראויה להיחשב יהודיה ואין לה זכות לשיר את השיר הנ"ל. ח. היתה המומה, אבל המשיכה הלאה. היא לא הגישה תלונה במשטרה. ועכשיו אנחנו צריכים לתהות כמה מקרים כאלה מתרחשים מבלי שהם ידווחו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום ראשון לפנות בוקר, יום החג הראשון של פורים, יצא חסן אוסרף לעבודת יומו, נקיונות מטעם עיריית תל-אביב יפו. קבוצה של בליינים שיכורים יצאה ממועדון, קלטה שמדובר בערבי, והחלה להפליא בו את מכותיה. כמאה מפגינים מחו שלשום (ב') בדולפינריום על התקיפה הגזענית הזו. חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) קרא לעיריית תל אביב, שאוסרף הוא אחד העובדים שלה, להקפיא את עבודתה לאות מחאה במשך שעה; הוא קרא למשטרה לבצע את עבודתה נאמנה ובמהירות, ולהביא את האחראים לדין שיגבה מהם "מחיר משפטי מדויק"; והוא קרא לשר החינוך הישראלי להקדיש את שנת הלימודים הקרובה למאבק בגזענות. חנין נקט כאן כנראה בשיטת ההתנגדות של ואצלב האוול: להעמיד פנים כאילו המציאות מצייתת לחוקים הרשמיים, ולפעול לפיהם כאילו אין משטר. ברור הרי לכל ששר כמו גדעון סער לא יעשה שום דבר כזה, אבל גם ברור שזה מה שצריך היה לקרות.

עוד זה מדבר וזה בא: שלשום, יום שני של פורים בירושלים, תקפו קבוצה של חובשי כיפה ושביס אשה ערביה ברכבת הקלה בירושלים. זה כבר לא היה לפנות בוקר, זה היה באור יום. עוברי אורח שנקלעו למקום לא ידעו מה לעשות עם עצמם. על פי העדויות, איש בטחון של העיריה עמד בקרבת מקום וחייך.

מקרים כאלה, כמובן, קרו גם בעבר. היתה התקיפה בכיכר החתולות, שבסיומה היו רק שני עצורים שהואשמו בהסתה לגזענות. היה הרצח של חוסאם רווידי, מקרה שבו למרות שהרוצח הלך ואסף סכין ותקף בו את הקורבן, החליטה הפרקליטות להעמיד אותו לדין רק על הריגה. ולפני כשבוע למדנו שאם אתה יהודי שמעורב בהשלכת בקבוקי תבערה על בתיהם של פליטים, תצא מזה בארבעה חודשים של עבודות שירות. הפרקליטות ובתי המשפט, בעקביות גבוהה, קובעים מחיר נמוך יותר לדמם של לא יהודים.

והמסר מחלחל למטה. יש יותר ויותר פוגרומים, לא רק מצד מתנחלים אלא גם מצד סתם יהודים טובים. ומאחר והמשטרה עצלנית, והפרקליטות בררנית, והפסיקה רחמנית – שהרי בתוך עמו יושב השופט – יהיו עוד הרבה מהם. אחרי הכל, פקידי מדינה – רבנים – כבר למדו שאפשר לקרוא בגלוי לציבור היהודי שלא להשכיר דירות ללא יהודים, או אף להמנע מהעסקת לא יהודים, מבלי שיקרה לך משהו. היו אף רבנים שלמדו שהם יכולים לכתוב ספר על הלכות רצח לא-יהודים, כשהם מדגישים שבמקרים מסוימים יש סיבה טובה לרצוח ילדים דווקא, וגם להם לא יקרה שום דבר. עלון של כמה רבנים מובילים דיבר על הצורך העתידי להקים מחנות השמדה לעמלקים. שור לא ×’×¢×”. הרשות נתונה. הפליטים החיים בדרום תל אביב כבר למדו לפחד.

ובכל זאת, סמיכות המקרים הזו – שני לינצ'ים ביומיים – איננה מקרית. היא מתרחשת בחג הנקמה היהודי, חג הנהפוכו, החג שבו היהודים שולחים את ידם באויביהם. בעקביות, מברוך גולדשטיין והלאה, הוא הופך לחג שבו לא כדאי – עוד יותר מהרגיל – להיות לא-יהודי בישראל. יהודים בגולה למדו מזמן שיש ימים שבהם לא מומלץ לצאת מהבית, ודאי לא אחרי חשיכה: פסחא היה חג מועד לפורענות. יהודי הונגריה יודעים גם היום שכמה ימי זכרון של הימין הקיצוני הם כאלה שמוטב לא להסתובב בהם יותר מדי בחוץ.

עכשיו גם בישראל יש כאלה. כיף. המיינסטרים הישראלי רעם ביומיים האחרונים בשתיקתו. לא שמעתי את יאיר "זועבי'ז" לפיד או את בנימין נתניהו מגנים את ההתקפות. הם מכירים היטב את נפש בהמותיהם: גינוי כזה יהיה ממש לא פופולרי.

וגם זה סוג של כניעה ליודו-נאציזם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו הודיע בימים האחרונים כי הוא מתכוון לשמור את תפקיד שר החוץ לאביגדור ליברמן, עד אשר יסתיימו ההליכים המשפטיים נגד הלז. ליברמן עצמו התריס כנגד יאיר לפיד, שנרמז בגסות שהוא רוצה את התיק; איך יועיל תיק החוץ למי שטען לאורך כל מערכת הבחירות שתפקידו הוא לייצג את מעמד הביניים, לא ממש ברור. די ברור שלפיד לא מתכוון – בצדק מוחלט, מבחינתו – להושיט את צווארו למאכלת ולשמש כשר האוצר הבא, זה שיצטרך להוריד גרזן על האזרחים שלא נראה כמותו מאז שימש נתניהו עצמו כשר אוצר. בינתיים, מסתפק ליברמן בתפקיד יו"ר ועדת חוץ ובטחון.

כל זה מסריח, ומכמה סיבות. קודם כל, המדינה היא לא המכולת הפרטית של ראש הממשלה. היא צריכה שר חוץ במשרה מלאה. ליברמן לא יכול לשמש כשר עד שיסתיים משפטו? בעסה. אנחנו עדיין צריכים שר חוץ. בניגוד לכל מיני משרדים מונפצים, כמו המשרד לפיתוח אזורי – זה שהמציא אהוד ברק כדי שיהיה מקום לייבש בו את שמעון פרס – או המשרד לאיומים אסטרטגיים (שהוקם תחילה כדי שליברמן ירגיש נעים בגב, בימי ממשלת אולמרט, ואחר כך הוחיה מחדש כדי שיהיה מקום מכובד לקבור בו את בוגי יעלון), משרד החוץ הוא משרד ליבה. יש כזה בכל ממשלה שאפשר להעלות על הדעת. המשרד, כמו משרד הבטחון, מצריך שר במשרה מלאה – אמנם, בעקבות ההיסטוריה של ליברמן עצמו וסילבן שלום שם, כנראה לאו דווקא שר בקליבר רציני.

הסיבה השניה בעייתית אפילו יותר. ליברמן חשוד בכך שחילק שוחד לשגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן ארי, שמסר לו את המידע שהמשטרה מנסה למצוא עליו שם. ספציפית, השוחד כלל את מינויו של בן ארי לראש המטה של ליברמן ואחר כך גם לתפקיד שני של שגריר, למרות שהביקורות על בן ארי בתפקידו הראשון היו שליליות בעיקרן. חלק ניכר מהעדים צפויים להיות אנשי משרד החוץ שישבו בישיבות המינויים הרלוונטיות. מה אומר להם נתניהו? אל תחשבו בכלל להעיד נגד ליברמן, הוא עומד להיות השר הבא שלכם, הוא יקבע את עתידכם.

מה אומר נתניהו לשופטים? אל תחשבו בכלל להרשיע את ליברמן, אני צריך אותו כשר. אגב, בהנחה שמשרד המשפטים ישאר בידיים של נאמן ליברמן כלשהו, ובהנחה שישראל ביתנו תמשיך לנהל את ועדת חוק חוקה ומשפט, ממש לא כדאי לכם, רבותי השופטים, להתעסק איתו: האנשים שלו יהיו אחראים על קידומכם.

מליברמן, בריון שהורשע בתקיפת ילד, אף אחד לא מצפה לכלום. מנתניהו, למרבה הפליאה, יש עדיין אנשים שמצפים למשהו. נזכיר: זה האיש שכשנודע לו שיד ימינו היה מעורב בהטרדה מינית של עובדת, הביא להדחתם של חושפי הפרשה ועשה הכל כדי לשמור על נתן אשל לצידו. זה האיש שעולה לנו יותר מכל ראש ממשלה אחר בהיסטוריה, שהצליח לקושש לעצמו תקציב גלידה של 10,000 שקלים – אמנם, סעיף קטן בהשוואה לשאר סעיפי ההוצאות שלו. נתניהו מיהר לבטל את התקציב הזה לאחר שנחשף – בדיוק כפי שנהג בכהונתו הראשונה, כשהתחוור שהוא קימבן לעצמו סעיף הוצאות של סיגרים.

נתניהו הוא כנראה האדם המושחת ביותר, להוציא אולי אהוד ברק, שכיהן בתפקיד ראש הממשלה. הוא עושה עלינו סיבוב. ואם לצורך השרדותו הוא ישחית את המדינה עוד קצת, ירגיל אותנו למצב שבו משפטים לבכירי המדינה לא דומים בכלל למשפטיהם של סתם אנשים מהרחוב – שאפשר להשאיר את הנאשם כשוט על העדים, ואת נאמנו בתפקיד שוט על השופטים – אז מה טוב. הוא הרי יודע שסביר מאד שיום אחד יעמוד גם הוא למשפט. הוא כבר חמק מאחד כזה לפחות.

והספינה שטה.

ועוד דבר אחד: פרשת המוסד ממשיכה להתגלגל. מאז שמערכת המשפט ומערכת הבטחון נכנעו חלקית והסכימו להודות שאשכרה היה מישהו שמת במשמורת, אנחנו למדים כמעט כל יום פרטים חדשים. מערכת הבטחון והמשפט – כולל "פקיד בכיר מאד," מותר לנחש שמדובר ביועמ"ש וינשטיין – טענו בתוקף שזיגייר לא הועלם, משום שהמשפחה שלו ידעה על מעצרו. אבל בהנתן שהמשפחה לא יכלה לעשות שום דבר עם המידע הזה, בהנתן שהיא לא יכלה לעורר את דעת הקהל, ספק אם מצבו של זיגייר היה טוב במשהו ממצבם של עצירי הגולאגים – שגם במקרה שלהם, המשפחה ידעה על מעצרם. מעבר לכך, על פי פרסומים זרים, משפחתו של זיגייר קיבלה מידע מועט מאד – בין השאר, היא לא ידעה במה חשוד זיגייר. הייתי אומר שזה חתיכת מידע בסיסי. אגב, גם אנחנו עוד לא יודעים במה הוא הואשם, שנתיים ומשהו אחרי מותו. מערכת משפט שבה עציר צריך לקבל את אישורם של המחזיקים בו כדי לתת מידע על התיק שלו לעורך הדין שבו הוא רוצה היא מערכת משפט שכמו יצאה מכתביו של קפקא.

מעבר לכך, אנחנו למדים שאנשי המז"פ לא יכלו להכנס לתאו של זיגייר במשך שעות לאחר מותו, בזמן שכל מיני טיפוסים באזרחי הסתובבו בזירת המוות. עכשיו גם עולה שאלה בעייתית במיוחד: זיגייר הוכנס לתא מרושת במצלמות, אבל השב"ס מסרב לאשר או להכחיש את הטענה שבהנחיית המוסד, המצלמות הללו כובו. שלבו את זה עם העובדה שהמז"פ לא קיבל גישה לזירה במשך שעות, ושכמה מההתנקשויות של המוסד הוסוו כמוות טבעי – ההתנקשות במבחוח, ההתנקשות בחאלד משעל – והנחת היסוד שלנו צריכה להשאר כשהיתה: עד שיוכח אחרת, מדובר ברצח, לא בהתאבדות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

זו צריכה להיות הנחת היסוד שלנו: ש"האסיר X" נרצח. הידיעה על מותו ×”×’×™×¢×” כחצי שנה לאחר שהבליחה לשברירי שניות הידיעה על עצם קיומו. הידיעה על מותו, שרשמית נחשב להתאבדות, ×”×’×™×¢×” כשבועיים לאחר שריצ'רד סילברסטין טען שמדובר בגנרל איראני. (פיקפקתי אז בטענה הזו, ואני משוכנע שמזה זמן רב סילברסטין מוזן במידע שקרי על ידי המודיעין הישראלי, מידע שמטרתו הסופית היא לקעקע את האמינות של סילברסטין, שפעם ×”×™×” מקור חשוב.) אבל הפרסום של סילברסטין משך הרבה מאד תשומת לב ביחס, ויכול להיות שמישהו החליט שאם על הקריירה שלו לחיות, על בן זיגייר למות. ומישהו עשה כאן פאשלה: העיתון האוסטרלי The Age ניסה בתחילת 2010 לשאול את זיגייר אם הוא סוכן מוסד. זיגייר הכחיש. איך ×”×’×™×¢ The Age לזיגייר? ובכן, גם לו יש מקורות במודיעין האוסטרלי, ושם שמו לב שזיגייר שינה את שמו שלוש פעמים: תחילה לבן אלון, אח"×› לבן אלן ובסופו של דבר לבן בורוז. יתר על כן, זיגייר השתמש בדרכונים שלו כדי לנסוע… לאיראן, סוריה ולבנון. מאד, מאד מתוחכם.

כמובן, יכול להיות שסיבת המוות אכן היתה התאבדות, אבל מאחר וזו אפילו לא הגרסה הרשמית לאירוע שישראל הרשמית ממשיכה שלא להודות שבכלל אירע, אין שום סיבה לקבל דווקא את מה שהוא אפילו לא גרסה רשמית. כל מה שאנחנו יודעים הוא שהיה אדם, שהיה מעורב בפרשת מודיעין כלשהי – אולי, כפי שרומז דימי ריידר, הוא היה מעורב במשחקים המלוכלכים מאד של ישראל בהפעלת קבוצות טרור בתוך איראן – ושנכלא באופן מפוקפק ביותר, שמזכיר יותר מכל את פרשת "האסיר X" המקורית, זו של מוטי קידר. ושבניגוד לקידר, כאשר קיומו עלה לכותרות, הוא מת במפתיע – כשהוא מוחזק בתא שנבנה ספציפית כדי למנוע התאבדויות. פתאום חזרנו 50 שנה אחורה.

זה היתה עוד שעת שפל של התקשורת הישראלית, שהסיפור היה בידיה במשך שנתיים אבל לא עשתה דבר. אחת הסיבות לכך היא שהפרקליטות הוכיחה בשנים האחרונות שאין לה שום בעיה להגיש כתבי אישום בשל "ריגול חמור" על נסיון לחשיפת מידע בסיסי על עוולה של המדינה. יתר על כן, הערפל מסבך הכל. עם מי אתה מתמודד? עם הצנזורה? עם התרגיל המסריח שבמסריחים של הטלת צו איסור פרסום ואז הטלת צו איסור פרסום על עצם צו הפרסום? האם אתה עובר על צו של בית משפט שאתה אפילו לא מודע לו?

הסיבה השניה, המדכדכת יותר, היא שגם אם היה עיתונאי שהיא מוכן לעשות צדק ולו יפלו השמיים, כתב בטחוני נועז שמוכן לשרוף את כל המקורות שלו ולקבל טיפול אורי בלאו, ספק אם היתה עומדת מאחוריו מערכת. הסיבה לכך פשוטה מאד: זה עולה כסף – וזה לא מעניין אף אחד. האספסוף הישראלי לא רוצה לדעת. אם הרשויות החליטו, זה מספיק לו. ה"גדולים" יודעים ומי שמערער על כך הוא אויב ובוגד. העובדה שבשורה של פרשיות – נאפסו, קידר, קלינגברג – ההשתקה היתה מיועדת לא להגנה על בטחון המדינה (נאפסו לא סיכן את בטחונה מעולם; קידר הפסיק להיות סכנה משנעצר; ובמקרה של קלינגברג המפעילים שלו ידעו שנעצר שנים ארוכות לפני שהציבור הישראלי ידע על כך) אלא כדי להסתיר פאשלות מביכות מהציבור, לא מסייעת: הישראלי הממוצע לא ידע על מה אתה מדבר. עיתון שינסה להפוך את הצרכנים שקונים אותו לאזרחים ימצא את עצמו מוגדר על ידיהם כאויב. מה שכנראה יפגע במכירות.

מה שמעליב את האינטליגנציה שלי בכל הסיפור הוא המחשבה שאפשר, אחרי שתכנית טלוויזיה אוסטרלית חשפה את הפרשה, למנוע את הפרסום. ראש הממשלה היקר שלנו, שנאמר עליו שהוא לא מסוגל לשלוח אפילו מסרון SMS, מיהר לכנס בבהילות את ועדת העורכים, המוסד הארכאי שפעם היה סוכר את פיה של העתונות אם היה מקבל מידע סודי חם הישר מראש הממשלה. תעשו לי טובה. אם ב-1956, ניקיטה חרושצ'ב גילה להפתעתו שאפילו הנאום הסודי שלו לא מצליח להשאר סודי, מי שחושב שאפשר להעלים מאזרחי מדינת ישראל את מה שעושה הממשלה שלהם אחרי פרסום בחו"ל, הוא מטומטם. מותר גם לתהות מדוע כינס נתניהו – הידיעה על הכינוס חוסלה על ידי הצנזורה ולא הותרה לפרסום עד הבוקר – את העורכים אתמול בערב דווקא; מה, הוא לא ידע שהפצצה הזו מתגלגלת בכיוונו כשהתכנית האוסטרלית פנתה לשגרירות הישראלית בבקשת תגובה? מה, הוא חשב ששום דבר לא יקרה?

דווקא חברי הכנסת הוכיחו את עצמם בשעת משבר, והראו למה הם מסוגלים. זהבה גלאון (מי שבשעתו הביאה לסגירת מתקן 1391 הידוע לשמצה), דב חנין ואחמד טיבי הקשו אתמול על שר המשפטים, תוך ניצול מזהיר של החסינות המהותית שלהם ושל העובדה שמותר לצטט את מה שנאמר בכנסת, ודרשו ממנו תשובות בנושא. בלעדיהם, העיתונות לא היתה מעזה לדווח על מה שהתרחש. נאמן התחמק, אמר שהנושא לא באחריותו, והפנה את השואלים אל השר לבטחון פנים, אהרונוביץ'. הלז אמור היה לענות על שאלות בכנסת היום, אך ביטל את הופעתו, ככל הנראה כדי שלא יצטרך להסביר מה קרה פה או להתבזות בפומבי.

מטבע הדברים, המהלך הזה לא מצא חן בעיני האלמנטים הריאקציונריים בכנסת. ההומו-סובייטיקוס אביגדור ליברמן טען שמדובר ב"פשוט ניסיון לפגוע בביטחון המדינה", תוך שהוא טוען במקביל שהוא לא יודע כלום. מסתבר שמבחינת ליברמן, עדכון אזרחי ישראל על מה שממשלת נתניהו רוצה שכל העולם חוץ מהם יידע, הוא "נסיון לפגיעה בבטחון המדינה." חשוב לציין שעל פי ההגיון הזה, אויבי המדינה הם לא שירותי מודיעין זרים – אלה, מותר להניח, עקבו בעניין אחרי הפרסום האוסטרלי – אלא אזרחי ישראל עצמם; הם אלה שמהם צריך למנוע את המידע המסוכן, שמותר למודיעין האיראני אבל לא להם. מה שכמובן מחזק את התפיסה שהסיפור כאן הוא לא סכנה בטחונית, אלא סכנה לבטחון הממשלה ושלוחיה.

החרתה החזיקה אחריו הפוסטמה הלאומית, מירי רגב. זו פנתה ליועמ"ש כדי שיעמיד לדין את הח"כים שעשו את תפקידם – שהוא, וזה כנראה יפתיע את רגב, לא לשמש כחותמת גומי של המשטר אלא לפקח עליו – וזאת כשהיא מפגינה בורות תהומית במשמעות של חסינות ובהיסטוריה של השימוש בו. גלאון הגיבה היטב: "מירי רגב משתמשת בתירוץ ה"בטחוני" המוכר כדי להצדיק סתימת פיות והתלהמות ריקה מתוכן. האיפול על הפרשה לא קשור לשום סכנה בטחונית, אלא למניעת "מבוכה" לרשויות. מה שבאמת צריך להביך את מדינת ישראל זאת העובדה שמירי רגב, שלא מבינה דבר על דמוקרטיה ועל העקרונות המהותיים שעומדים בבסיסה, הגיעה לשרת כצנזורית, כדוברת צה"ל והכי גרוע- כחברת כנסת."

נאמן נאלץ להודות, מעל במת הכנסת, שכנראה יש כאן מה לחקור. ואם וכאשר כשתקום ועדת החקירה – ממשלת נתניהו, כמובן, תעמוד על הרגלים האחוריות כדי למנוע את זה – צריך יהיה להתעלם מן הפיקנטריה המודיעינית, כמו מה אמר זיגייר לאיזה שפיון בכיר או מה גרם למוסד לחשוד בו. אלה זוטי דברים.

הבעיה האמיתית היא מערכת משפט שמאפשרת את המצב שבו אפשר להעלים אדם, לכלוא אותו ללא משפט פומבי, ולטייח את עובדת הכליאה הזו גם במשך שנתיים לאחר מותו. הבעיה היא פרקליטים שמעוותים את התפיסות הבסיסיות ביותר של צדק בחברה פתוחה – אפשר להתחיל מפומביות הדיון, שהיא ורק היא מאפשרת לבצע ביקורת ראויה על הליך משפטי – כדי לרצות את מערכת הבטחון. הבעיה היא שופטים שמזמן שכחו שהם אמורים לשרת את הציבור ואת הצדק, ולא את מערכת הבטחון, שיש להם היסטוריה של התייסרות מול עוול אבל קבלה שלו, פשוט משום שאין להם מקור מידע אחר והם לא מעזים לחלוק על מנגנוני האופל. הבעיה היא פרקליטים שמבקשים, ושופטים שנותנים ביד חופשיה, צווי איסור פרסום על צווי איסור פרסום. הבעיה היא הפרי הרעיל של "מידע סודי," טענות של מנגנוני האופל שמוצגות רק לשופט ולא לנאשם, שכתוצאה מכך נשפט על עבירות שאין לו כל אפשרות להתגונן מולן. הבעיה היא המנהג הבזוי של מניעת עורך דין מעציר למשך תקופות ארוכות, מניעה שכל מטרתה היא לשבור את העצור ולהוציא ממנו את "מלכת הראיות," ההודאה – מנהג בזוי שלא יכול היה להתקיים אלמלא משפטנים ביקשו אותו, ושופטים אישרו אותו, פעם אחר פעם.

הבעיה, בקצרה, היא מערכת משפט שהתרגלה להתכופף לכל גחמותיה של מערכת הבטחון, ושהתרגלה לחשוב כאילו אנחנו בלונדון על סף פלישה נאצית וכל חשוד הוא מינימום רודולף הס שבא לקשור עם בכירים בשליחותו של היטלר. והבעיה הזו היא, מבחינת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית, מסוכנת הרבה יותר מכל מה שזייגר היה עשוי לפלוט, או להדליף, או למכור.

(יוסי גורביץ)