החברים של ג'ורג'

מירי רגב היא קומיסר תרבות מהזן הישן. הרבה יותר ישן ממה שהיא חושבת

אחת הסערות בשבועות האחרונים היתה ההכרזה של מירי רגב, קומישרת התרבות שלנו, שיש פסול בכך שהסופר מאיר שלו לא הכניס דמויות מזרחיות ל”רומן רוסי” שלו. מגדל העמק, טענה רגב בזעם קדוש, הגנה על נהלל.

מעבר לשאלה העובדתית האם מגדל העמק מסוגלת להגן על משהו, ומעבר לעובדה המציקה – שרבים מיהרו לציין – שנהלל הוקמה 30 שנה בערך לפני מגדל העמק, יש משהו הרבה יותר בעייתי בדרישה של רגב. × × ×™×— לצורך הדיון שמגדל העמק הוקמה בימי הקיסר טיבריוס ושהיא היתה מיושבת ללא הפרעה אך ורק על ידי שיבוטים של מירי רגב (בלי פרדוקסי זמן עכשיו, בבקשה). למה לעזאזל שמאיר שלו ×™×”×™×” מחויב לכתוב על המקום המשונה ×”×–×”? יש לו סיפור לספר, סיפור שמעניין אותו לכתוב, למה הוא צריך להכניס אליו דמויות מופרכות כמו מירי רגב? מאיפה בכלל מגיעה התפיסה שאיזה קומישר יכול להחליט על מה ראוי לכתוב?

מירי רגב, כמובן, לא לבד פה. לפני כשנה ומשהו פרצה שערוריה כשהמתחזה לשר החינוך, נפתלי בנט, יצא בחרון אף כנגד הספר “גדר חיה” של דורית רביניאן. בטענה שהוא מציג את חיילי צה”ל כפושעי מלחמה סאדיסטים. מאוחר יותר נאלץ בנט שהוא לא קרא את הספר. אילו קרא, ×”×™×” יודע שהתיאור ×”×–×” מגיע מדמות של פלסטיני – שמה לעשות, יש לה סיבות לא רעות בכלל לראות בחמושי צה”ל פושעי מלחמה סאדיסטים.

לפני רגב ובנט, היתה לנו בעוונותינו שרת תרבות בשם לימור לבנת. משום מה, יש לאחרונה רהביליטציה של לבנת, אולי כנראה משום שבעקבות רגב הכל נראה טוב יותר. אבל יש לזכור שלבנת התחילה את הקריירה שלה בהתפרעויות בתיאטרון חיפה, שהציג הצגות שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה; ושהיא המשיכה אותה בסטירה לפניו של מפגין שמאל. אנחנו ממהרים לשכוח, אבל דברים כאלה אסור שיישכחו. אף אחד לא זוכר את לבנת כשרת תרבות, אם ×›×™ יש דור של בורים עלגים שהם תוצאות השנים שלה במשרד החינוך, אבל גולת הכותרת של כהונתה שם היתה הפרס ל”יצירה ציונית.” כמובן, בהתחשב בהיסטוריה של לבנת – שהעבירה כספים לעמותה ששילמה משכורת נאה לאמה בהיותה שרת החינוך – אף אחד לא יתפלא אם יסתבר שגם “פרס היצירה הציונית” הוא בעיקר מסלקה להעברת כספים לאנ”ש, אבל הוא עדיין חשוב.

הוא חשוב ×›×™ הוא שובר את מעטה השקיפות של הציונות. ישראל היא לכאורה מדינה נטולת אידיאולוגיה – עד כמה שקפיטליזם לא מרוסן איננו אידיאולוגי. אבל בפועל, כמובן, יש לה אידיאולוגיה: הציונות. המדינה קיימת כדי לקדם את הציונים ולהביט בזעף על כל השאר. הציונות, כמובן, היא יצור משנה צורה; היסוד הקבוע היחיד בו הוא שהוא איננו יכול לכלול את האוכלוסיה הילידה.

דיכוי אמנות על ידי הממסד הוא לחלוטין לא דבר חדש פה. הציונות אוהבת להתהדר בליברליות, אבל העובדות לא מתיישבות עם האידיאולוגיה. בתקופה שבה החלה לבנת להתפרע בתיאטראות, עדיין היתה צנזורה על סרטים ומחזות. לא תמיד ×”×™×” צורך בצנזורה: חלק מהמחזות של חנוך לוין הורדו מהבמה באלימות פטריוטית. כשמשטר האופל של בן גוריון לא רצה שספרו של אורי אבנרי, “הצד השני של המטבע” – שתיאר את זוועות מלחמת 1948 – לא יופיע, הוא פשוט הודיע שאין די נייר להדפסתו.

אלימות פטריוטית כנגד מאמרים או אמנות שלא מצאו חן בעיני הפטריוטים בעיני עצמם תמיד היתה, בכל מקום. הדרישה שאמן יכפיף את עצמו למה שהמשטר רוצה שיכתוב היא משהו חריג בהרבה, דרישה של משטרי אופל. הידוע שבהם הוא המשטר הסובייטי, ואחד מבכירי פקידיו – אנדריי ז’דאנוב – נתן את שמו למושג “ז’דנוביזם”: הכפפת האמת האישית של הכותב לרצונו של השליט.

כמובן, לרשותו של ז’דאנוב עמדו כלים משמעותית חריפים משמעותית מאלה שעומדים בינתיים לרשותה של רגב: הוא יכול היה להגלות אנשים, לשלוח אותם למחנה ריכוז (גולאג), או אף להוציא אותם להורג. אבל הכלי הנפוץ ביותר היה דיכוי יצירה ואובדן היכולת של היוצר להתקיים. רגב כבר נמצאת על המשעול הזה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

ככה זה כשמתרגלים.

עוד דבר אחד: הבנתי שבמגזר הערכי בעיני עצמו מזועזעים, מ ז ו ע ז ע ים, מכך שיוסי קליין כתב עליהם בהכללה. זה היה אמין יותר אלמלא היו הברנשים האלה רגילים לומר מדי בוקר “ברוך שלא עשני אשה” ו”ברוך שלא עשני גוי.” עוד על פרשת קליין, בתקווה בקרוב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מוצא את עצמו שוב במצב השנוא עליו ביותר: זה שבו עליו לקבל החלטה. עד כה הוא לא ממש הצטיין בכך. וגרוע מכל, אף שההחלטה היא כנראה הגורלית ביותר שנאלץ לקבל עד כה, הוא לא יכול בשום צורה לצאת ממנה ברווח פוליטי, רק להפסיד.

זוכרים את ההחלטה של האיחוד האירופי להפסיק לאפשר לישראל ללכת עם ולהרגיש בלי ההתנחלויות? ההחלטה שקבעה שמעתה, כל הסכם חדש עם ישראל צריך לכלול סעיף שבו ייכתב במפורש שהשטחים הכבושים אינם חלק מישראל? אז יום הדין מגיע הרבה יותר מהר ממה שמישהו שיער. בקרוב תצטרך ישראל להכנס לדיונים על הסכמים מחודשים בתחום הסיוע המדעי האירופי לישראל, פרויקט שמכונה "הורייזון 2020."

על פי התכנית, על כל יורו שישראל תשקיע, היא תקבל מהאיחוד האירופי יורו וחצי. ישראל אמורה להשקיע 600 מיליוני יורו ולקבל בתמורה 900 מיליונים. הכסף הזה יושקע בפרוייקטים מדעיים. ישראל היא המדינה היחידה מחוץ לאירופה שרשאית בכלל להצטרף לתכנית הזו.

הבעיה, כמובן, היא שכדי לקבל את הכסף – 300 מיליון יורו הם לא כסף קטן בכלל, ויש גם יוקרה מדעית שנלווית לזכאים להשקעה הזו – ישראל תצטרך להודיע שהשטחים הם לא שלה. שר הכלכלה, נפתלי בנט, אוהב להעמיד פנים שהוא איש הייטק, כי זה מושך קולות; אבל המסיכה נשרה מיד עם תחילת הדיון. כשזה מגיע לגדה המערבית הכבושה, בנט הוא קודם כל יו"ר מועצת יש"ע לשעבר – התואר שהוא מקפיד להחביא – וכל דבר אחר בא אחר כך. בנט הודיע שהוא מתנגד. בכירים במשרד שלו פכרו את ידיהם ואמרו שהם "יציגו את העמדה המקצועית" של המשרד, אבל אין מה לעשות: השר הוא הקובע.

שרים אחרים שצפויים להיות מעורבים בדיון הם לימור לבנת (שרת התרבות), שי פירון (שר החינוך ונציג האחים היהודים ב"יש עתיד"), ושר המדע יעקב פרי. האחרון כבר הודיע על כך שהוא מתנגד למשחקי אגו מטומטמים בנושא "הורייזון 2020." לבנת זקוקה למתנחלים לצרכי השרדות בפריימריז, ופירון הוא מתנחל בעצמו, ועל כל פנים יהיה מפתיע מאד לראות אותו מצביע נגד האחים היקרים. אפשר היה לצפות, אולי, שראש הפוליטבירו של "יש עתיד" יפעיל עליו לחץ, אבל הרקורד של המנהיג היקר לפיד בתחום ההתנחלויות לא משהו. יותר מדי הוא מתרפס בפני האח בנט. השבוע הסתבר, למשל, שהוא הצביע בעד הכנסת התנחלויות מבודדות – שעד לפני שנה היו מאחזים בלתי חוקיים – לאזור עדיפות לאומי א'. גם פירון הצביע בעד, כמובן.

אז נתניהו יצטרך להחליט. אבל אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו: אם הוא יצא נגד המתנחלים ויאשר את תכנית "הורייזון 2020," הוא יאבד הרבה מהרצון הטוב של המתנחלים כלפיו ויסייע לאנשים במפלגתו שכבר מודדים במרץ את השטיח בלשכתו לקראת פרישתו; הבולטים שבהם הם שר הבטחון בוגי "משה" יעלון ו, עד כמה שזה נשמע מופרך, שר התחבורה הכושל ישראל כץ. אם הוא יטרפד את "הורייזון 2020," מצד שני, הוא יקומם עליו חלקים ניכרים מהציבור הלא מתנחל, וזה יכול לגרור משבר קואליציוני מול התנועה המגונה של ציפי לבני. אבל אין לו שום רווח פוליטי מאישור "הורייזון 2020": הציבור הכללי יחשוב שזה מובן מאליו.

קשה לדעת לאן יפנה נתניהו. ההיסטוריה לא מלמדת טובות: נתניהו, אף שהצביע פעם אחר פעם עבור תכנית ההתנתקות בכנסת, עשה זאת כמי שכפאו שד, הוא היה מבוהל מאד מהאלימות של אנשי חב"ד נגדו – באירוע מסוים הם תקפו את הרכב שלו והמאבטחים הבריחו אותו מהמקום – והוא התפטר מהממשלה שבוע לפני ההתנתקות. ביסודו, נתניהו הוא איש ארץ ישראל השלמה. כל האינסטינקטים שלו אומרים לו לשאת קוממיות איזה נאום גאה שיסוקר בצורה אוהדת ב"ישראל היום", אם לא בשום מקום אחר, ולשלוח את האירופאים לחפש את החברים שלהם. אבל המחיר, המחיר!

חשוב לציין שאנחנו כבר משלמים חלק מהמחיר. בשנת 2005, חתם שר התמ"ס אולמרט על הסכם סחר חופשי עם האיחוד האירופי. כחלק מההסכם, הוחלט שסחורות שמיוצאות מההתנחלויות לאירופה לא יהיו כלולות בהסכם הסחר החופשי. המתנחלים נעמדו על הרגליים האחוריות. המשמעות היתה סימון סחורות, ולזה הם לא היו מוכנים.

למה? כי מטיבם, המתנחלים הם שקרנים. הם התרגלו לקרוא לבתים שלהם בשמות משונים כמו "בסיס צבאי" ו"אתר ארכיאולוגי," כדי לעקוף את החוק האוסר על עצם קיומם. זה לא מפריע להם להעמיד פנים בפני הציבור הישראלי שהבית שלהם, המתנחלים, הוא הרבה יותר בית מאשר זה של הציבור הכללי. כשצריך לשלם מסים או לשמור על חוקי העבודה, המתנחלים כבר מורגלים להעלות את הטענה שאנחנו בכלל לא חיים בישראל והחוק לא צריך לחול עלינו. המתנחלים ידעו היטב שאם המוצרים שלהם יסומנו, אף אדם מצפוני לא יקנה אותם, ועל כן הם ניסו לרמות את הציבור האירופי ולגרום לו לרכוש מוצרי התנחלויות כשהם מוסווים כמוצרים ישראלים.

אבל האירופאים התעקשו, והמוצרים סומנו. אז מה עשתה ממשלת ישראל? שילמה למתנחלים פיצוי. כן, כן. יש סעיף בתקציב שמכונה "שיפוי יצואנים," ומשמעותו היא העברת כספים למתנחלים על כך שמאחר והם לא גרים בישראל, הם לא זכאים להטבות הסכם הסחר החופשי. כלומר, אזרחים ישראלים צריכים לשלם מסים כדי לתת כסף לעבריינים שהחליטו לגור מחוץ לגבולות ישראל.

למרבה השמחה, הסכומים האלה לא גבוהים במיוחד: 11.165 מיליוני ₪ בשנת 2011 ו-10.83 מיליוני ₪ בשנת 2012. זה מה ששווה היצוא מההתנחלויות לאירופה. מבחינת כלל היצוא של ישראל, נזכיר, שליש ממנו הולך לאירופה. המתנחלים, אחרי כל הרעש של "יש"ע זה פאן," לא מייצרים הרבה. אמנם, עברו הימים שבהם אפשר היה לומר שאת כל החקלאות היהודית בגדה אפשר להכניס לגג של מגדל שלום, אבל עדיין מדובר באוכלוסיה שעיקר פרנסתה מגיעה ממשרות ציבור.

הדיון ב"הורייזון 2020" מעמיד בפני ישראל ברירה חדה: האם היא רוצה להיות ספארטה, או שהיא רוצה להיות מדינה מערבית מפותחת (בחלקה), סילי-קון ואדי כפי שהיא אוהבת לכנות את עצמה. חשוב, על כן, להפעיל כמה שיותר לחץ על ראש הממשלה נתניהו. הוא לא טוב בעמידה בו, והמתנחלים כבר מפעילים לחץ.

עוד דבר אחד: זוכרים איזה זובור עשה יאיר לפיד לעדי קול בגלל ההצבעה המצפונית שלה בנושא חוק המשילות? אז מסתבר שיש כמה וכמה סוגי מצפון. תוך כדי נבירה בטקסטים ישנים לקראת הכנת הפוסט הזה, מצאתי את ההצהרה הזו של שי פירון: שלפיד הבטיח לו חופש מצפון בענייני דת ומדינה, כמו גם לכל חברי "יש עתיד." אז מסתבר שיש נושאים שבהם יש חופש מצפון ונושאים שבהם הצבעה על פי המצפון גוררת ענישה. באופן לגמרי לא מפתיע, מסתבר שלפיד אימץ את התפיסה החרדית, על פיה רק בנושאי דת יש רגשות ורק שם יש מצפון. אם אתה חושב שההצבעה שאתה נדרש אליה תקדם את ישראל לעבר משטר סמכותני יותר, מסתבר שאין לך חופש מצפון.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בנימין נתניהו מתחבט בימים אלה באופן שבו ירכיב את ממשלתו, אחרי שהואכל מרורים על ידי יאיר לפיד ונפתלי בנט. הממשלה הצפויה לקום – על פי הדיווחים כרגע, או ליתר דיוק על פי הספינים – תכיל 25 שרים: ראש הממשלה, שישמש גם כשר החוץ, ועוד 24 מהם. אם אכן כך ×™×”×™×”, יאיר לפיד ×™×”×™×” ראוי ללא מעט בוז. הוא התחייב ל-18 שרים. 25 שרים ×–×” קרוב יותר ל-30 מאשר ל-18. זו מה ששווה ההבטחה העיקרית של לפיד. אבל ×–×” בסדר: נוכל ללעוג לו בזמן שהוא יעשה את מה שהבלוג ×”×–×” ×—×–×” שיעשה, יעביר את קולות אנשי המחאה לימין הכלכלי, ויחסל עוד יותר את מה שנשאר ממעמד הביניים, אותו התיימר לייצג. הוא יצחק כל הדרך אל הבנק, אנחנו נבכה כל הדרך אל האוברדראפט.

נתניהו מוצא את עצמו במצב בעייתי מהרגיל. הוא הצליח לכווץ את המפלגה שלו בכשליש, ועכשיו הוא צריך לחלק לאנשי הליכוד תיקים. הללו, כך פורסם בשלל אתרים, כבר מאיימים ב"אינתיפאדה," לא פחות. כדי לתקן את הבעיה, צפוי נתניהו לחלק לא מעט תפקידי סגני שרים – על אלה, שמיותרים לא פחות משרים ללא תיק או ל"פיתוח אזורי" ו"איומים אסטרטגיים," לא אמר לפיד דבר – אבל הריב על כל תפקיד שר מתחמם.

אחת השרות שנאחזות בציפורניים בתפקידה היא לימור לבנת. האשה הראשונה ברשימת הליכוד, ציפי חוטובלי – מקום 15, דרך אגב – דורשת כעת לקבל תפקיד שרה במקומה, כשהיא מציינת שהיא הגיעה למקום גבוה יותר ברשימה. חוטובלי היא מהטיפוסים הדוחים ביותר שברשימת הליכוד, שזה חתיכת הישג, והיא כהניסטית כמעט מוצהרת, ועדיין היא עדיפה על לבנת.

לבנת עלתה לכותרות לאחרונה כשהודיעה לאנשי האמנות בארץ שהיא דורשת מהם לצנזר את עצמם ולא ליצור יצירות שמוציאות את דיבת הממשלה רעה. יש להניח שלבנת לא אמרה את הדברים במקרה; הם נאמרו כדי להפעיל לחץ על נתניהו לא להשאיר אותה בחוץ. הם נועדו לקרוץ לגרעין הקשה של הליכוד, שיותר ויותר הוא גרעין של מתנחלים, שהיא משלהם, למרות היציאות שלה נגד הפייגלינים.

צריך לזכור: ההיסטוריה של לבנת, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלה, היא היסטוריה של בריונות ושרלטנות. היא עלתה לכותרות לראשונה בסוף שנות השמונים, כשהתפרעה בהופעה של תיאטרון שלא מצאה חן בעיניה ושיבשה אותה. אחר כך, בשנות התשעים, היא התפרסמה בכך שסטרה למפגין שמאל שאמר לה דברים שלא מצאו חן בעיניה. זה בפני עצמו צריך היה לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, אבל זה לא קרה. יתר על כן: לא רק שזה לא קרה, רוב הציבור אפילו לא מודע לזה. חוסר הזכרון של הציבור הוא מה שאפשר לה, אחרי הפיגוע בשוק מחנה יהודה, לשקר במצח נחושה ולומר ש"מעולם לא אמרנו שמדיניות הממשלה קשורה לפיגועים", כשהיא יודעת שאף אחד לא יזכור איך היא וחבריה האשימו את ממשלות רבין ופרס, פעם אחר פעם, בכך שמדיניותם קשורה לפיגועים.

מאז כיהנה לבנת בשורה של תפקידים, למרבה הזוועה כשרת החינוך וכשרת התרבות (נתניהו היה צריך לפצל את התפקידים), כשאי אפשר לתאר את הכהונה שלה אלא כנזק מתמשך לאנשים שעליהם היא הופקדה. אם יש לה תרומה לחינוך הישראלי, היא כנראה מפוקפקת: לבנת ניסתה להפוך את ההרפתקן והבוגד האמריקאי ג'ונתן פולארד לדמות מופת לילדי ישראל. שוב, מה לא עושים כדי לקושש קולות במרכז הליכוד. כדי לחשוב על פוליטיקאי שהסב נזק כמוה ולא הועיל לאף אחד בדבר, צריך כנראה לחזור ליורם ארידור. 30 שנה אחורה. זה מרשים.

במסגרת השחיתות העולצת של הליכוד, הצליחה לבנת – שבתקופתה כשרת חינוך קוצץ תקציב החינוך יותר מעשר פעמים – להעביר סכומים גדולים דווקא לעמותה שבראשה עמדה אמה, שולמית לבנת. האחרונה שתתה חלק ניכר מהתקציב שהועבר לעמותה כמשכורת – בין 73,116 לשנה ל-112,000 לשנה. במקביל, הצליחה חברה שלגמרי במקרה נוהלה על ידי אליחי הניג, ברנש שבלי שום קשר לכלום היה נשוי בשעתו ללבנת, לשים יד על נתחים מתקציב משרד החינוך. מה יש לומר, דמות מופת.

עם קצת מזל, הבוחר הישראלי הצליח לפחות בדבר אחד: על ידי צמצום מספר השרים של הליכוד, הוא ישים קץ לקריירה הממשלתית של לבנת. מותר לחלום, לא?

ועוד דבר אחד: הבלוג של "יש דין" עבר מתיחת פנים, והוא נקרא מעכשיו "אירוע נקודתי." אם הבלוג הזה לא מדכא אתכם מספיק, כנראה ש"אירוע נקודתי" יעשה את העבודה. (חלק מ)מה שרציתם לדעת על הכיבוש ולא העזתם לשאול.

(יוסי גורביץ)

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור ×™×”×™×” מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את ×–×”: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)

ועדת השרים לענייני חקיקה צפויה לדון מחר (א') בהצעת חוק של ח"כ משה מטלון (ברה"מ ביתנו), שתאסור על תמיכה ממשלתית באמנים "משתמטים". בהסבר להצעת החוק (זהירות, מסמך) נכתב בין השאר כך: " להתפשטות תופעת ההשתמטות משירות החובה בצה"ל תורמים תרומה מכרעת ידוענים המגיעים בעיקר מתחומי התרבות והספורט, אשר משמשים ללא ספק מודל לחיקוי עבור בני הנוער, ואינם מוכנים שהתרומה למדינה תפגע להם בקידום הקריירה האישית שלהם. הנוער מקבל בכך מסר חמור, לפיו ההערצה והאהדה שלהן זוכים הידוענים, אינן עוברות בהכרח דרך תרומה לקיום המדינה והחברה ונשיאה בנטל." מעניין מה חושב, אם כן, חבר הכנסת מטלון על הדוגמה שנותנות לנוער חברותיו לסיעה, הפטריוטיות הידועות פאינה קירשנבאום ואנסטסיה מיכאלי: תראו, ילדים, אפשר להגיע לכנסת, ולהיות מתלהם לאומני, גם בלי לשרת דקה אחת בצה"ל! אולי כדאי שקודם כל ינקה חבר הכנסת מטלון את ביתו-שלו?

ואחרי הצחוק, ומעבר להצבעה על הצביעות של ברה"מ ביתנו, שכבר הורגלנו בה, יש שורה של אספקטים מדאיגים מאד בהצעת החוק של מטלון. קודם כל, כפי שכבר נכתב כאן כמה וכמה פעמים, אין דבר כזה, "משתמטים". צה"ל אחראי לשחרורו של כל מי שאיננו משרת בו. אף אחד לא משתחרר בלי שצה"ל יסכים לכך. ישנם אנשים שנמנעים מלשרת, למרות שחויבו בעבדות הזו, והם נקראים בחוק "עריקים" – בשנים האחרונות, מסיבותיו שלו, הצבא מנסה לטשטש את הגבולות בין עריקות ו"השתמטות", ומנסה לגרום לישראלים לחשוב שעריקים הם "משתמטים". אם צה"ל חושד שמישהו רימה אותו, וחמק באמצעות הונאה מהעבדות החוקית שהיא השירות הצבאי – עבדכם הנאמן נפטר ממנה סופית לאחרונה – הרי שעליו לאסוף ראיות לכך (מדובר בעבירה פלילית) ולגרור את אותו האדם לבית המשפט. משום מה, זה כמעט ולא קורה. אין תופעה של השתמטות; יש רק יללות צה"ליות.

צה"ל משחק בנתונים לצרכיו שלו: הוא רומז בעקביות שאנשים שמשוחררים עקב פטור נפשי הם מתחזים, ושהם באים מהציבור החילוני. אבל כשהוא נאלץ לספק את המספרים, הסתבר ש-45% (!) ממקבלי הפטור הנפשי הם בעצם חרדים. למה לחרדים, שגם כך פטורים מהשירות הצבאי, לבקש פטור נפשי? כי כך הם משתחררים מההסדר שכובל אותם לישיבה שלהם, ויכולים גם לעבוד. למה צה"ל משחק את המשחק הזה? זו כבר שאלה שהוא יצטרך לענות עליה, מתישהו. כל זה, נזכיר, קורה על רקע החלטת הממשלה לתמוך בהשתמטותן של נשים דתיות – כלומר, לא לבדוק אם הן אכן דתיות.

הלאה. החוק של מטלון דורש להעניש גם את מי שלא שירתו, כלשון החוק, ב"שירות הלאומי". רק שאין שום חובה חוקית על אזרח ישראלי לשרת בשירות לאומי; עקב לחץ של החרדים, חוק שירות לאומי מ-1953 מעולם לא לווה בתקנות, והחוק קובע שכל זמן שלא יהיו תקנות, הוא לא יהיה בתוקף. כלומר, אנשים יכולים להתנדב, אם בא להם, אבל אין שום חובה שיעשו זאת. יתר על כן, השירות הלאומי במתכונתו הנוכחית הוא תחביב – יקר למדי, יקר הרבה יותר משירותו של חייל – של בנות המגזר הלאומני-דתי.

אבל הדבר החמור ביותר בנושא השירות הלאומי הוא שמדובר באפליה לחלוטין לא סמויה כלפי אזרחים ערבים. אחרי הכל, כשצעירים ערבים רוצים לשרת בשירות הלאומי, המדינה עושה הכל כדי להגיד להם "לא". מבחינת ברה"מ ביתנו, זה סביר לגמרי שהמדינה תעניש בחרם את האנשים שלהם סירבה לאפשר לשרת בשירות לאומי, משום שלא שירתו בשירות לאומי. (ספקולציה: האם בולטות-היתר של חכ"י המפלגה לאחרונה, אנשים אנונימיים בדרך כלל, מיועדת להכין את השתית להמשך פעילותה של המפלגה גם לאחר שמשפטו של ליברמן יתחיל?)

החלק המשונה ביותר, והסובייטי ביותר, בהצעת החוק הוא הסמכות שניתנת לשר התרבות והספורט לאפשר הופעות גם אם האמן אכן לא שירת בצה"ל: " על אף האמור בסעיף קטן (א), רשאי שר התרבות והספורט לאשר מימונו של מופע לציבור כאמור ובלבד שראש הגוף המבוקר סבר כי יש טעמים מיוחדים לכך והעלה את נימוקיו בפני השר". כלומר, מטלון ושאר החותמים על הצעת החוק (זבולון "מגלגל העיניים" אורלב, עתניאל "מתנחל המחמד" שנלר, גדעון "מרחרח הבדואים" עזרא, ואריה "מי?" ביבי) רוצים להפוך את שר התרבות והספורט למהדורה ישראלית עדכנית של אנדריי ז'דאנוב: ברצונו, יוכל האמן להתפרנס; ברצונו, ירעב. ברה"מ ביתנו: המפלגה שמחליפה את השר בקומיסר.

אפילו לימור לבנת, השרה הנוכחית – מי שהחלה את הקריירה האמנותית שלה בהתפרעויות בהצגות תיאטרון שלא היו פטריוטיות מספיק לטעמה, לפני ששדרגה את עצמה למיצגי תקיפה פיזית של מפגינים, ועיקר תרומתה לתרבות הישראלית היתה הענקת השראה ללהקה "כאפה לפנים של לימור לבנת" – אפילו היא לא רוצה להיות ×–'דאנוב, והיא הודיעה שהיא תתנגד להצעת החוק. גם יו"ר הכנסת, הפוסט ציוני המסוכן רובי ריבלין, הודיע על התנגדותו, אבל ×–×” כבר צפוי.

הבעיה בהצעות החוק האלה, שכאילו נוסחו ע"י "אם תרצו", לא בהכרח נעוצה בכך שהן עוברות. בדרך כלל הן לא. הבעיה באווירת התרעומת שהן יוצרות, דווקא כשהן לא עוברות: תראו, תראו את המושחתים האלה בכנסת/בבג"צ, הם מגינים על משתמטים. הם כולם לא פטריוטים, כולם בוגדים. כך שומטים את הקרקע מתחת לפוליטיקה שפויה, פוליטיקה של אזרחות וזכויות אזרח, ומעמידים במקומה פוליטיקה של דם ואדמה, פוליטיקה של תרעומת בלתי חושבת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)