קצת צחוק חלול עוד לא הרג אף אחד: ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה השבוע את הצעת החוק (זהירות, מסמך) לתיקון פקודת העדה הדתית. מעתה, "תעודת אישור כאמור בסעיף קטן (1) שניתנה על ידי הרב הצבאי הראשי או אדם מטעמו למי שעבר הליך גיור במסגרת צבאית, במהלך שירותו הצבאי, יראו אותה כתעודת אישור שניתנה על ידי ראשו המקומי של סניף העדה היהודית בצבא הגנה לישראל". כלומר, על ראשי העדות הדתיות בישראל יתווסף בקרוב חכם באשי חדש, קצין בדרגת תת אלוף, שימונה על ידי המטכ"ל, ועל העדות הדתיות הרבות בישראל תתווסף עדת היהודים בחאקי. דת הדגמ"ח קורמת עור וגידים לנגד עינינו.

יתווסף? לא בהכרח. מדובר רק בהמלצת ועדת השרים, וזו נתונה להתנגדות ניכרת מצד חברי הכנסת החרדים. רק בשבוע שעבר הפילה הממשלה את ההצעה שאישרה ועדת השרים, על פיה הפטור משירות צבאי לנשים דתיות אכן יהיה לנשים דתיות ולא למתחזות לדתיות, וזאת משום שברגע האחרון אלי ישי התנגד. הממשלה, בקצרה, תמכה בהשתמטות, אבל כזו שמוכרת בסטטוס קוו. אין שום סיבה שאלי ישי לא יאלץ אותה גם להתנגד להכרה בכבוד קדושת מעלתו, אדוננו מורנו ורבנו הרבצ"ר, שהצעת חוק חדשה (זהירות, מסמך) גם משדרגת אותו לחבר מלא במועצת הרבנות הראשית.

מה קרה פה, בעצם? הממשלה החליטה שבסמכותה להחליט מיהו יהודי. יש רק בעיה אחת: זה לא פותר ולא עוקף את הבעיה העיקרית, שהיא שהרבנים החרדים המחזיקים כעת ברבנות הראשית לא מוכנים – בצדק גמור, מבחינתם – להכיר בגיור המזורז וההמוני שעורכת הרבנות הצבאית כגיור.

הגישה היהודית כלפי הגיור, מאז שהקיסר אנטונינוס פיוס אסר רשמית על הגיור באמצע המאה השניה, היתה ש"קשים גרים כישראל לספחת". קודם לכן, היהדות היתה דת מגיירת מאד. חורבן בית שני, וריסוק המרידות שבאו אחריו, בכלל זה מרד הגולה הגדול, הקשיח מאד את דעת הרבנים כלפי הלא-יהודים. מאז הגישה השלטת בנושא הגיור היתה חשדנות כלפי הגר: מה הוא כבר מנסה להרוויח מאיתנו. הרעיון של גיור המוני, גיור על רגל אחת כפי שעשה הלל הגדול, כבר לא עלה על הדעת. האליטה הרבנית, אחרי הכל, היתה אוליגרכיה של שת"פים חנפים של הרומאים; הנשיא שלה, צאצא של הלל, נהנה מסמכויות נרחבות עוד בימיו של תיאודוסיוס, שניצר את הקיסרות; ובסיפור הידוע על המחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון בר יוחאי, שבה שיבח הראשון את הרומאים והאחרון קילל אותם, הופך דווקא רבי יהודה לנשיא העדה. הרומאים לא רצו בגיור, היו להם מספיק צרות עם הנוצרים, ולרבנים זה הספיק כדי להקשות עליו עד מאד. החלטות שהתקבלו בגלל המצב הגיאופוליטי במאה השניה, ו-18 מאות שנים של מערכת יחסים בעייתית, בלשון המעטה, עם לא-יהודים, ממשיכות להתוות את מדיניותם של הרבנים היום. (במאמר מוסגר, בכלל לא בטוח שהרבנים היו יוצאים למרד גם על רקע מדיניות רומאית חמורה הרבה יותר, כמו האיסור שהוטל בתקופת אדריאנוס על המילה – אי הבנה, אולי מכוונת, מצד המושל המקומי של איסור על סירוס ילדים – משום שהם התנגדו נמרצות למרד בר כוזיבא, שפרץ על רקע האיסור הזה).

אז הרבנות הראשית לא מוכנה להכיר בגיור הצבאי. קמה צווחה וצרחה, כנהוג, שהרי לא יעלה על הדעת שחייל לא יהיה יהודי רק בגלל שכמה רבנים שלא עשו צבא ומה הם בכלל מבינים בגירוז טנק חושבים ככה. אז עכשיו יהיה חוק, כנראה, שיקבע שהגיור הזה כשר יותר מהאפיפיור. האם זה ישנה את דעתם של הרבנים החרדים? בספק רב. האם זה יאלץ אותם להכיר ביהדותם של עוטי הדגמ"ח? אל תצחיקו אותי.

מה יקרה? יקרה אחד משתיים, או – סביר יותר – שילוב של השניים. במקרה הראשון, רבנים חרדים שנעוצים ברבנות כמו מסמרים נטולי ראש פשוט לא יכירו ביהדותם של מגויירי צה"ל. הם, למשל, ימררו את חייהם בבואם להתחתן עם יהודים כשרים. האפשרות השניה היא שהחרדים – וגם חלק ניכר מהחרד"לניקים – יבנו לעצמם רשימות שחורות של אנשים שיהדותם מוטלת בספק, ויוועצו ברשימות האלה לפני שהם יאפשרו נישואים בין בני העדה שלהם ליהודים החדשים.

בקצרה, יקרה מה שתמיד מאיימים שיקרה אם יוציאו את הסמכות לגייר ולערוך נישואין מידי הרבנות: "קרע בעם". זה לא משנה, מבחינת המחמירים בדת, אם המגיירים הם רפורמים או רבנים אורתודוקסים שמוכנים לקצר כמה הליכים ולדלג על כמה משוכות. המושג של "גיור לקולא" הרי לא קיים אצלם.

וזו בכלל לא אשמתם. הם בסך הכל נאמנים למסורת ארוכה של שנאת המין האנושי. הבעיה היא במשטר הציוני, שהחליט לשלב את הדת היהודית עם הממשלה, ולהעניק לרבנים שליטה על תחומי חיים נרחבים. שילוב בן דת ובין כוח, ידעו כבר בתקופת הנאורות, משחית גם את הדת וגם את מחזיקי הכוח. הדרישה מהרבנים לכופף את אמונתם, לאלץ אותם להכיר במה שאינו ראוי להכרה, לשם נוחותם של מגויירי-סדיר ולשם הרגעת המצפון הגזעני של רוב הציבור, קרובה במידה מסוכנת לרדיפה דתית.

הפתרון ההגיוני היחיד הוא הפרדה בין דת ומדינה. מישהו רוצה להתחתן עם בתו של הדרקון הלבן הגדול של בני ברק, והוא לא עלינו צאצא קוזאקים דווקא? או שישכנע אותה לברוח איתו, או שיעמוד בדרישות המחמירות של אביה. אין שום סיבה שהמדינה תתערב בסיפור הפרברים המשונה – והנדיר עד למאד – הזה.

אבל, כמובן, זה לא יקרה. התביעות להפרדת דת ממדינה ימיהן כימיה של המדינה. הראשונים לאחוז בהן היו ערי ז'בוטינסקי והלל קוק. זה לא קרה, ולא יקרה. הציונים, אחרי הכל, גירשו מכאן עם שלם והשתלטו על אדמתו. הם עשו זאת מתוך הטענה שהם יהודים ויורשיהם של היהודים שחיו כאן. הבעיה היא שהם לא באמת היו יהודים. הם היו מורדים ביהדות, מזריקי לאומנות לקבוצה דתית שדחתה את הלאומיות במאה השניה. הם, אחרי הכל, דיברו על בריאת "היהודי החדש", שינתק את כל הכבלים עם היהודי הישן. הם התבטאו כלפי היהודים שעדיין העדיפו לחיות במזרח אירופה בסלידה שהתחרתה בזו של האנטישמים, ועל יהודי ארצות האיסלם באותו אופן עצמו שבו דיברו על הערבים.

וכל זה נגמר פחות או יותר עם הקמת המדינה. האדמות הגזולות הצריכו לגיטימציה. המקור היחיד ללגיטימציה בהיסטוריה היהודית היו הרבנים: מי שדחה את סמכותם תמיד נדחק החוצה, מהצדוקים – האליטה היהודית המקורית – דרך האיסיים, עבור בקראים (שהיוו איום של ממש על היהדות הרבנית בשעתו), כלה במשכילים שלא יכלו לשלב בין זוועות ההלכה ובין ההומניזם. היהדות החסידית כמעט ונבעטה החוצה גם היא. היהודים הרבניים לא מכירים ביהודים הרפורמים והקונסרבטיביים עד עצם היום הזה, וזאת למרות שמבחינת הפרקטיקה שלהם, רוב היהודים הישראלים יכלו בקלות להיות יהודים קונסרבטיביים – כלומר, בהנחה שהיו טורחים לחשוב יותר מחמש דקות על משמעותה של יהדותם, מה שהם לא עושים.

בקצרה, הרבנים מצאו את עצמם שוב מול מדינה שרצתה שהם יהיו משת"פים שלה, שיעניקו לה לגיטימציה ויקבלו בתמורה חלק בשלטון, במיוחד שלטון על בני עדתם. זו היתה העסקה הקלאסית, והם קיבלו אותה. לא בלי היסוס, כי בניגוד לרומאים כאן היה מדובר בשלטון של יהודים כופרים, עבריינים חייבי מיתה – כאן המקום להזכיר שמבחינת הרבנים בנימין נתניהו הוא נואף החייב בחנק, ומאחר ואשתו השניה עברה גיור רפורמי הוא גם בועל ארמית, כזה ש"קנאים פוגעים בו"; לידיעת מאבטחי השב"כ – אבל קיבלו אותה. אגודת ישראל, אויבת קנאית של הציונים ערב הקמת המדינה ומיד לאחריה, היא היום חלק בסיסי מהמשטר.

כדי להעניק לגיטימציה לקיומה של המדינה היהודית הכופרת, שניסתה להקדים את הקץ, היה צריך לשלב את ההלכה בחוקיה. המאבק על שאלת "מיהו יהודי" היה ארוך, משום שעל השאלה הזו גם לציונים היה מה לומר; אבל הוא הוכרע, לטובת הרבנים כמובן. בנקודה אחרת לא ניהלה המדינה כל מאבק: דיני אישות הועברו מראשית ימיה לבתי הדין הדתיים, משום שהדבר איפשר איסור "נישואי תערובת" מבלי הצורך לכתוב חוק מעיק כל כך, פחות מעשרים שנה אחרי חוקי נירנברג.

ועכשיו יש שוב סכסוך בין הרבנים ובין המדינה. האחרונה רוצה להעניק לחיילים שלה שאינם יהודים את התחושה שהם דווקא כן, אבל היא לא מוכנה לעבוד מול הרבנים, משום שכאמור הללו מצידם לא יכולים להסכין עם גיורי-קפיצה-על-רגל-אחת כאלה. הפעם העימות הוא בין התחושה הציבורית ששירות בצבא צריך להפוך אותך ליהודי – תחושה לאומית במהותה – ובין מה שנתפס כקשיחות יתרה מצד הרבנים. אבל זה סוג המאבקים שבהם הרבנים האורתודוקסים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר. לא יכול להיות מצב שאיזה אוכל שרצים ובועל נידות יקבע מהי ההלכה. איך זה יגמר? כפי שנכתב לעיל, בעקמומיות, בקריצה, באישור רשמי שאין לו כל תוקף מעשי.

אנחנו חיים בישראל, אחרי הכל.

(יוסי גורביץ)