החברים של ג'ורג'

שיעור באזרחות, באדיבות "הסמויה"

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)