"חשבו שוב, בני זונות" – חלק 1

הדמות שאני הכי אוהבת ב"סמויה", היא באנק. קודם כל כי יש לו שם מצחיק. אבל גם כי מדובר בדמות היחידה בסדרה הזו ששמחה מהחיים שלה. האישה שלו היא לא זוועת האנושות, כמו הנשים של קימה ושל דניאלס. העבודה שלו היא לא זוועת האנושות כמו הרק וקארבר. החיים שלו הם לא זוועת האנושות כמו מקנולטי. כמו כן, החיים שלו אינם ציפייה למוות כמו החיים של כל אחד מהעוסקים בסמים. בקיצור, יושב לו שם, הכושי השמן הזה, עושה את עבודת הבילוש שלו, מעשן את הסיגר שלו, שותה את הבירה שלו, אם נקרית בפניו ההזדמנות, מפלטט עם איזו אישה, ושמח! אחת הדמויות.
אז לזכרו של באנק, תרגמתי ראיון ארוך שפורסם ב- The believer באוגוסט 2007, בו ניק הורנבי מראיין את דיוויד סימון, יוצר הסדרה. הראיון ארוך מאד ולא ×”×™×” לי מושג איך לחלק אותו לפוסטים. בסוף החלטתי שכיוון ש"הסמויה" בגימטריה ×–×” 126, אחלק את ×–×” למקטעים של 1260 מילה, שזה עשר פעמים הסמויה, וגם עשר פעמים אלמנה (לא באמת ממש דייקתי). ועכשיו, ניק ודיוויד. 


באנק, בחיוך אופייני. (תמונה: avclub)

לפני שלוש או ארבע שנים, קיבלתי מייל מחבר שבו תיאר את "הסמויה" כתכנית הטובה ביותר שראה בטלוויזיה מעולם, "חוץ מ-Abigail's Party". זו הייתה המלצה שנועדה לתפוס את תשומת הלב של כולם. שום אזכור ל"בית הלבן" או "הסופרנוס" או "תרגיע" או כל סימן היכר אחר של ביקורת טלוויזיה עכשווית; רק קריצה מתחכמת למחזה הקלאסי של מייק לי ב-BBC  מ-1977. אותי, בכל מקרה, ×–×” סקרן, והלכתי לקנות קופסת די.וי.די של העונה הראשונה.
מעולם לא שמעתי על הסדרה. היא לא ממש מדוברת או מוקרנת פה בבריטניה, למרות שבכל פעם שמתחילה עונה חדשה, אפשר למצוא כתבה באיזה עיתון גבה-מצח שמכנה אותה "התכנית הטובה ביותר שמעולם לא שמעתם עליה", ולא ידעתי למה לצפות. מה שקיבלתי לא דמה כלל ל-Abigail's Party", כצפוי, והיה בעל דמיון קלוש לתכניות משטרה אחרות. בשלב מסויים הייתי מכור בו זמנית ל"סמויה" ול-Bleak House, וקלטתי שדיקנס משמש נקודה טובה להשוואה; דייויד סימון וצוות הכותבים שלו (כולל ×’'ורג' פלקנוס, ריצ'ארד פרייס ודניס ליהיין) הסתערו מגבוה לנמוך, ממשרד ראש העיר לפינת הרחוב – והסוחרים בפינת הרחוב מעוררים יותר אמפתיה וחמלה מכל דמות דומה שנעשתה בעבר. באבלס האומלל, שלנצח גורר איתו עגלת קניות מלאה בסחורה גנובה, הוא התשובה הבולטימורית לג'ו מטאטא הרחובות (Joe the Crossing Sweeper).
דיברנו באמצעות האימייל. כמה שבועות לאחר מכן, נפגשנו בלונדון – דיוויד סימון יוצר תכנית על המלחמה בעירק עם השכן שלי ממול (באמת. הוא באמת עושה תכנית על המלחמה בעירק, והמפיק באמת גר בדלת ממול). דיברנו הרבה על ספורט ועל מוזיקה.
ניק הורנבי.

ניק הורנבי: אני יכול להתחיל בלשאול אותך משהו על הכתיבה? איך התחלתם? לכל העונות יש קצב וצורה מאד לא קונבנציונליים, אני חושב. האם היה לכם בראש משהו אחר לפני שהתחלתם, או האם השוני התרחש במהלך יצירת הסדרה?

דיוויד סימון: אני חושב שמה שאתה מרגיש ב"סמויה" הוא שהיא מפרה הרבה מהקונבציות והדימויים של סדרות טלוויזיה בהמשכים. היא לא ממש בנויה כמו תכנית טלוויזיה, אלא שואבת את צורתה מרומן מודרני מרובה קולות. מדוע? בעיקר משום שהיוצרים והתורמים לסדרה אינם תסריטאי טלוויזיה בהכשרתם או בנטייתם. למעשה, זוהי עובדה מעט יוצאת דופן שבסופו של דבר הגענו לעשות דרמת טלוויזיה ב-HBO  או בכל מקום אחר. אני בהכשרתי כתב בעיתון שכתב כמה נרטיבים מרובי קולות לא-עלילתיים, Homicide ו- The Corner. הספר הראשון ×”×™×” הבסיס לדרמה של NBC שנשאה את אותו השם. את השני הצלחתי להפיק כמיני סדרה עבור HBO, ששודרה בשנת 2000. שתי היצירות נבעו מדחף עיתונאי; הראשונה מתארת שנה שביליתי עם מחלק הרצח של משטרת בולטימור, והשנייה מתארת שנה שביליתי בשכונה רווית סמים במערב בולטימור, בה עקבתי אחר משפחה נרחבת המעורבת בעסקי הסמים. אד ברנס, התסריטאי השותף ב- The Corner, ויוצר שותף ב"סמויה", ×”×™×” בלש במחלק הרצח ששירת במשטרת בולטימור עשרים שנה, ולאחר מכן, במשך שבע שנים, ×”×™×” מורה בכיתה ×–' בבית ספר ציבורי בבולטימור. שאר הכותבים – ריצ'רד פרייס (Clockers), דניס ליהיין (Mystic River) וג'ורג' פלקנוס (The /night Gardener) – הם סופרים ברמה הגבוהה ביותר של ×–'אנר המתח. ביל זורזי כיסה את תחום הפוליטיקה העירונית והלאומית עבור העיתון בולטימור סאן במשך עשרים שנה; רפאל אלברז, עוד בוגר הסאן, עבד בצי הסוחר, והוא נצר לשני דורות של עובדי נמל. אז כולנו מגיעים ממקומות שאינם הוליווד.
קיבלנו את התכנית משום שהעיתון שלי נקנה ונרצח בידי רשת עיתונים שאינה מבולטימור, והאנשים שהפכו את הספר הראשון שלי לתסריט הציעו לי לכתוב תסריטים, במטרה ללמוד, בסופו של דבר, איך להיות מפיק טלוויזיה. קיבלתי את ההצעה ובסופו של דבר הצלחתי להפיק את הספר השני ל-HBO  בעצמי. בעקבות אותה מיני סדרה, HBO הסכימה להסתכל על התסריט של "הסמויה". אז עשיתי שינוי בלתי סביר, ובמידה רבה גם בלתי מתוכנן, מעיתונאי/סופר למפיק טלוויזיה. ×–×” לא ×”×™×” שינוי צפוי מראש ובאיזשהו אופן ×–×” משעשע אותי שהשינוי אכן התרחש. לו הייתה לי תכנית, הרי שהיא הייתה להזדקן ליד שולחן בבולטימור סאן, לגנוב סיגריות מכתבים צעירים ולספר שקרים על הימים בהם עבדתי עם H. L. Mencken ו-William Manchester.
סיבה נוספת לכך שהתכנית עשויה לגרום לתחושה שונה מתכניות טלוויזיה רבות אחרות: המודל שלנו הוא לא שייקספירי כמו הרבה התרחשויות איכותיות אחרות של HBO. "הסופרנוס" ו"דדווד" – שתי תכניות שאני בהחלט מעריץ – מתבססות על מקבת או על ריצ'רד השלישי או על המלט, בכך שהן מתמקדות בייסורים ובמזימות של הדמויות המרכזיות (טוני סופרנו, אל סוורינג'ן). נדמה ×›×™ הרבה מהתיאטרון המודרני שלנו נטוע בגילוי השייקספירי של המוח האנושי. אנחנו, לעומת זאת, גונבים מתוצר מוקדם יותר ומוכר פחות – היוונים – ומעתיקים את התפיסה התמטית שלנו, כמו שהיא, מאייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס, ויוצרים גיבורים מוכי גורל שמתמודדים עם משחק מכור ועם עובדת מותם הצפוי. המוח המודרני – במיוחד ×–×” שלנו החיים במערב – סבור ×›×™ פטאליזם ×›×–×” הוא עתיק ומביך, אני חושב. אנחנו קהל של פוסט-מודרנים מעודכנים שמעריצים את עצמם, והרעיון לפיו למרות כל המשאבים וההכנסה והפנאי שלנו, הגורל שלנו עדיין נקבע בידי אלים אדישים, מרגיש לנו עתיק ומלא באמונות תפלות. אנחנו כבר לא תופסים את האלים שלנו ככאלה; רובנו, מלבד הפונדמטיליסטים שבקרבנו, לא מעניקים אפילו ליהווה עצמו כזו מנה של סמכות מתערבת ושלוחת רסן. 
אבל במקום האלים הישנים, "הסמויה" היא טרגדיה יוונית שבו המוסדות הפוסטמודרניים הם הכוחות האולימפיים. זוהי המשטרה או כלכלת הסמים או המבנה הפוליטי או המינהל הבית-ספרי או הכוחות המקרו-כלכליים שזורקים את הברקים ובועטים לאנשים בתחת ללא כל סיבה הגיונית. בהרבה מהטלוויזיה, וגם מהמחזות, היחידים מוצגים כמתנשאים מעל המוסדות כדי להגיע לקתרזיס. בדרמה הזאת, המוסדות תמיד מוכיחים שהם חזקים יותר, והדמויות שיש להן מספיק היבריס כדי לקרוא תיגר על התוצר הפוסטמודרני שהוא האימפריה האמריקאית מושמות ללעג, מוצאות אל מחוץ לגבולות החברה או נמחצות. הטרגדיה היוונית של האלף הבא, אפשר לומר. בגלל שכל כך הרבה מהטלוויזיה עוסק בסיפוק קתרזיס וגאולה וניצחון הדמויות, דרמה שבה מוסדות פוסטמודרניים מנצחים את האינדבדואליות ואת בני התמותה ואת הצדק נראית אחרת במובנים רבים, אני חושב.
ההשראה שלנו גם מסבירה מדוע אנחנו מקבלים הרבה ביקורות טובות, אבל יש לנו פחות צופים מסדרות דרמה אחרות. בעידן של אנרון, וורלדקום וקטרינה, אנשים רבים רוצים שהטלוויזיה שלהם תבדר אותם, כדי להסיח את דעתם מחולשת החברה בה אנו חיים. מה שמביא אותי לסיבה האחרונה מדוע "הסמויה" מרגישה שונה. הבחורים שעושים אותה חיים בבולטימור, או כמו פרייס, פלקנוס וליהיין, כותבים את היצירות שלהם על מקומות מהוהים מהחוף המזרחי כמו ג'רזי סיטי, צפון מזרח וושינגטון או דורצ'סטר, ולא על מנהטן, ג'ורג'טאון או על שכונת בק ביי בבוסטון. אנחנו מגיעים מאמריקה אחרת או מאמריקה שנשכחה מאחור בעידן הפוסט-תעשייתי. אנחנו לא גרים בלוס אנג'לס, לא הולכים למסיבות שם. אנחנו לא עושים את מה שאנחנו עושים כדי לזכות בניצחון בעולם הטלוויזיה הבידורית ולהגיע ללהיט אמיתי, ולפגוש את האנשים היפים ולקבל את השולחן הטוב ביותר ב-Ivy. לעזאזל, בפעם האחרונה שג'ורג' ואני הגענו ל-Ivy במהלך טיול, חיכינו ארבעים חמש דקות לשולחן. אנחנו לא שייכים לשם ואנחנו לא צריכים את הכסף או את הפרסום הדרושים כדי להיות שייכים לשם. אנחנו מסתובבים בבולטימוריות של העולם, כותבים מה שאנחנו רוצים לכתוב, ולעולם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, נניח, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם.
הדחפים שלנו נובעים מתגובות טבעיות של סופרים שחיים בקרבה לחוויה אמריקנית ספציפית – עצמאית מהוליווד – ומנסים ללכוד את החוויה הזו. וגם זו החלטה לא סבירה, בהתחשב ברמת הבידוד של תעשיית הבידור האמריקאית בדרך כלל. אני לא מתכוון שדבריי ישמעו כמו הצהרה מתנשאת של פסאודו-פרולטר קלאסי, אבל אני מתכוון אליהם. אני ×—×™ בבולטימור. על כמה יאכטות אני כבר יכול לעשות סקי מים בנמל של בולטימור? לעזאזל, אני שמח שמשלמים לי על תכנית טלוויזיה שעוסקת בנושאים שעליהם בדרך כלל הייתי כותב כתבות מגזין וסדרות כתבות בעיתונים. והכותבים האחרים מרגישים די אותו דבר.
אז אנחנו לא מתאימים. ולמרות שאנחנו מקווים כי הסדרה היא מבדרת דיה, אף אחד מאיתנו לא חושב על עצמו כספק בידור. כאמור, הדחף הוא עיתונאי או ספרותי. אני מקווה שהתשובה עוזרת ולא נשמעת חבוטה ופומפוזית כמו שאני חושב שהיא נשמעת. תסלח לנו על כך שאנחנו באמת חושבים על כל החרא הזה; אנחנו יודעים שמדובר בטלוויזיה, אבל אנחנו לא יכולים להימנע מזה. אבל כמו שאתה בעצמך יודע מאהבת המוזיקה שלך, לפעמים שלושה אקורדים והסולו גיטרה הנכון והפזמון הנכון יכולים להיות הכל.

32 thoughts on “"חשבו שוב, בני זונות" – חלק 1”

  1. תודה, זה מעולה!
    ואגב, ההתייחסות למיתולוגיה היוונית די מאשרת את החשד שלי שהיוצרים של הסמויה מושפעים ממקס ובר. ציטוט רלוונטי (מתוך "המדע כיעוד"):

    "אנו חיים כיום כפי שחיו הקדמונים בעולם הישן, בטרם הוסר הקסם של אליו ושדיו – רק במובן אחר: כפי שההלני ×”×™×” מעלה לעתים קרבן לאפרודיטה ופעמים אחרות לאפולו, כשם שכל אדם ×”×™×” מעלה קרבנות לאלים של מקום מגוריו, כך נוהגים אנו גם היום, אלא שמִנהגינו הופשטו מן הקסם ומן הפלסטיקה המיתית (אך האמיתית בפנימיותה). ובכל האלים האלה ובמאבקיהם מושל הגורל, ולא שום "מדע". כל שביכולתנו לדעת הוא מהי האלוהות לפי סדר ×–×” או אחר."

    שוה קריאה גם בלי קשר.

  2. הראיון הזה נפלא, דייויד סיימון נשמע כמו אדם מבריק ומעורר השראה. הסמויה היא סדרת הטלוויזיה הכי טובה שראיתי בחיים שלי (כן, הרבה יותר מבאטלסטאר גלקטיקה אפילו). תודה לך על התרגום המצויין. תיקון קטן לטעות הקלדה: כתוב איפשהו בני התמונה במקום בני התמותה.

  3. ליאור גימל: אבל מקס וובר גם כתב שהכלכלה הקפיטליסטית היא הכרחית וחיונית, ו"הסמויה" מציגה אותה כמזיקה והרסנית, לא? מרגישים את זה במיוחד בעונה השנייה, שעסקה באיגודים המקצועיים ובעובדי הנמל, אבל גם בחמישית שדיברה על מצב העיתונות.

  4. חס וחלילה. מקס ובר הוא אחד המבקרים המתוחכמים ביותר של הכלכלה הקפיטליסטית (כנראה החשוב ביותר מחוץ לזרם המרקסיסטי), ובטח שלא רואה בה תופעה הכרחית.

  5. אני לא מכירה את ובר, אבל למה הוא מתכוון בזה: "ובכל האלים האלה ובמאבקיהם מושל הגורל, ולא שום "מדע". כל שביכולתנו לדעת הוא מהי האלוהות לפי סדר זה או אחר."?

  6. תיקנתי 🙂

    וכן, זה ראיון מדהים. הוא לגמרי נשמע כמו מישהו שאתה רוצה להכיר. (עד שרואים שיש לו חיבה לחולצות הוואי. אני מצטערת, אבל זה פוסל אותו בשבילי).

    ותודה.

  7. את יודעת. אני זוכרת תרגום נהדר אחר שלך לכתבה בסופשבוע של מעריב לפני כמה שנים, על האופורטוניסט ההוא שמצלם נערות קולג' שיכורות בבארים, מחתים אותן על טפסי ויתור כאלה ומוכר את הקלטות. לפחות אני חושבת שזו היית את.

  8. קצת קונטקסט: בחלק הזה של המאמר ובר מנסה להסביר מדוע מרצים צריכים להימנע מלכפות את עמדתם הפוליטית על הסטודנטים שלהם במסווה של הרצאה מדעית.
    אם אני זוכר ומפרש נכון, הטענה היא שבעולם המודרני (בניגוד לעולם הנוצרי שקדם לו) האדם כפוף לסדרים חברתיים ולמערכות ערכים שלכל אחד מהם יש היגיון (אל) משלו, ואף אחד מהם לא נמצא מעל כל השאר. הסדרים האלה סותרים זה את זה, והיחסים ביניהם נקבעים באמצעות מאבקים שלא ניתן לחזות מראש את תוצאותיהם ושלעולם לא מוכרעים סופית לצד זה או אחר.
    מכיוון שכך, אין ידע שיכול להסביר או לחזות בצורה מוחלטת את ההיגיון השולט בהם וביחסים ביניהם (×›×™ היגיון ×›×–×” הוא תמיד פנימי להם), וברור גם שאין "מדע" (ידע) שיכול להכריע ביניהם. כל ניסיון לבסס את העליונות של סדר מסוים באופן מדעי הוא שקר, וכל אדם חייב להכריע באיזה צד הוא בוחר. כמו שאומר באנק, "a man must have a code" – אבל כל מה שהמדע יכול לעשות הוא לתאר אותו, לא להצדיק אותו.
    וזה העולם שבו חיים הגיבורים של הסמויה, עולם שנשלט על ידי כוחות לא אישיים שנאבקים זה בזה, ובדרך כותשים את בני האדם שכפופים אליהם.

  9. וואו. כן, זה היה על girls gone wild, והפסיכוט הזה שהקים את זה, ששוכר אוטובוסי זיונים שם הוא מצלם את נערות הקולג' הסתומות שרוצות להיות בריטני.

    תודה!

  10. נהדר. אני זוכר שכשראיתי את הפרק הראשון של העונה השניה (הנמל) אמרתי לעצמי, "לעזאזל, זו ממש טרגדיה יוונית ואני יודע איך זה ייגמר".

  11. תודה רבה רבה! מקווה רק שלא יהיו ספולירים (-: עדיין בעונה השנייה

  12. וואלה. אני דווקא בכלל לא חשבתי על זה עד שקראתי את הראיון. אבל זה באמת מאד בולט בעונה השנייה.

  13. חכה שתגיע לרביעית, העונה שעוקבת אחרי הילדים בגטו של בולטימור. הסדרה הזו כל-כך טובה שהיא קילקלה לי את הצפייה בסדרות אחרות, הכל נראה משעמם בהשוואה ל-The Wire.

  14. אני רואה את הדברים כאן בצורה הרבה יותר שטוחה. באידיש אומרים מענטש שטראכט אונט גאט לאכעט, או משהו בסגנון – האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק.

    הגיבור היווני גם הא כזה. כוונותיו, טובות או רעות, אינן חשובות. הגורל שנכתב מראש, ושמעניק את הכוח לאלים ולאתוסים שהם מייצגים, הוא זה שמכוון את הדברים. ולכן, לא משנה כמה אתה מנסה לשנות את המערכת או להשפיע עליה, בסופו של דסר היא תגרוס אותך.

    אצלנו היו מלמדים חיילים כשהם מגייסים "לא להילחם במערכת" כי היא תלעס אותך ותירק אותך בדמותה בכל מקרה. מוטב לך פשוט ללכת עם כולם בדרך אל מטחנת הבשר הזאת. אני חושב שעל זה סימון מדבר.

    אני ממהר לחלק הבא. תרגום מצוין!

  15. נחמד מאוד. אבל הם אומנם אומרים ש הם "כותבים מה שאנחנו רוצים לכתוב, ולעולם לא מקדישים תשומת לב לשאלה האם התסריט שלנו ימכור כמו דרמה שהיו בה, × × ×™×—, יותר פרצופים לבנים או יותר נשים עם ציצים גדולים ויותר דברים שמתפוצצים או מתיזים ממש הרבה דם." אבל בכל זאת ניתן להרגיש את מגע ידם של ×” executives. בייחוד בעונה השנייה, לפחות כשזה מגיע לציצי גדול או מין לסבי פה ושם…. ×›×›×” רק כדי לא לבאס את הקהל יותר מדי עם הטרגדיה היוונית הזו .

    ואף על פי כן – הסדרה ×”×›×™ טובה בעולם (למעט אני קלודיוס).

  16. נראה לי שדווקא בהקשר שלהם, הם מראים לסביות וציצים גדולים ×›×™ יש גם לסביות וציצים גדולים בעולם. בכל זאת, לסביות כושיות ועוד אחת שמנה ובהריון, לא בדיוק מפוצץ את המסך מרוב צופים 🙂

  17. קשה לי לכתוב בלי להתייחס לאירועים שקרו לאורך כל העונות, אז מי שלא ראה עד הסוף נא לא להמשיך לקרוא…

    הדמות הטובה ביותר היא by far עומאר ליטל, דמות ששוברת את כל גבולות המגדר המוכרים. מעולם לא נראה הומוסקסואל בתפקיד כל כך גברי. עומאר הוא הרמבו החדש, הוא ארנולד שוורצנגר בטורף (בגונגל האורבני).
    אי אפשר להרוג אותו כי הוא יצור מיתי. ולכן כל כך ברור שהוא ימות בצורה כל כך טיפשית.כולם מכירים אותו והוא האגדה האורבנית הכי טובה והכי אמיתית בעיר (כמובן שגם אחרי שהוא מת יש ממשיך לדרכו).

    לאורך הסדרה הוא מונע על ידי יצר הנקמה, אבל שהוא חוזר בעונה החמישית (אני חושב) אז ברור שזה הולך להיות גדול מהחיים. לא נעים להגיד אבל כמעט שמחתי שבוטצ'×™ הלך לעולמו…

    עוד נקודה שמעניין אותי להעלות היא דמות היהודי/הישראלי בסמוייה. היהודי הוא כמובן עורך דין נאלח, אולי הדמות שמקבלת הכי פחות סימפטיה לאורך כל העונות. טיפוס חלקלק ודוחה שכמו יהודי טוב רואה רק דולרים ולא איכפת לו על מי הוא דורך ואת מי הוא משחרר מהכלא. והישראלי לא הרבה יותר טוב, הוא סוחר סמים קצת יותר קשוח מדמות היהודי הגלותי (הוא הרי שירת בIDF) אבל לא פחות דוחה וחמדן.

    בקיצור אני לא מאלה שצועקים אנטישמיות בכל הזדמנות אבל מכיוון שהסדרה ניסתה להיות מאוזנת ביחס שלה למיעוטים המוצגים בה (כושים טובים/רעים, אירים טובים/בוגדים, איטלקים טובים/רעים, שוטרים טובים/רעים) אבל רק היהודים הוצגו לאורך כל הדרך כרודפי בצע מניאקים. אני חושב שיש בעייתיות מסויימת באופן הצגת היהודי/ישראלי בסידרה.

  18. גם רונדה פרלמן יהודיה (פרלמן, מה כבר היא יכולה להיות) והיא פחות סטריאוטיפית. גם אם תגיד שזה לא מאזן בגדול בין יהודים טובים ורעים, אפשר להגיד שכל העדות חוטפות בהסמויה: הפולנים טיפשים (ולצ'ק), הלבנים מושחתים, השחורים גם, והמקסיקנים ניצלו רק כי דייויד סיימון ביקש ארכה של שנה לעשות עליהם תחקיר לפני שהוא עושה עליהם עונה שלמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *