תגית: מיטל שרון

רקוויאם לאנונימיות

 

Sometimes I wonder

If you're mythologizing me like I do you

It's better when we do

I don't want to know the real you

קווין בארנס

 

פעם, לא כל כך מזמן, האנונימיות לא היתה רק בשוליים של הרשת, בטוקבקים ובפורומים נידחים. פעם היא היתה הבון-טון. זה היה לפני שעיון בארכיוני השטאזי שנקרא גוגל נהיה הדבר הראשון שעושים אחרי שמישהו מציג את עצמו בפניך. לפני שנוסד משרד הפנים הבינלאומי שנקרא פייסבוק וכולם נדרשו להתפקד בו כדי להתקיים בוירטואליה.

מדברים הרבה על הסכנות של האנונימיות, איך אפשר להשתמש בה לרעה, כמה קל להשתלח בחסות הניק, להתחזות, להוליך שולל. בסדר. מה שמדברים עליו הרבה פחות זה האפשרויות שהיא פתחה. למשל היכולת לבחור צד מסוים של האישיות שלך, אולי אפילו צד שאף אחד לא ראה אף פעם עד עכשיו, ולפתח אותו עד הקצה. להחצין רק אותו, לבנות סביבו פרסונה שלמה.

כי בסופו של דבר, זה מה שהיתה הרשת האנונימית, לפחות בחלקים מסוימים שלה. מופע של ישויות מוקצנות, טוטליות, משוחררות מכל המורכבות הדיפלומטית האפרורית של "החיים האמיתיים". מקום של ארכיטיפים. ארץ יצורי הפרא, והפלא.

בספר בשם The Magicians, לב גרוסמן מתאר (ספוילר) את החוויה של קוונטין, בחור צעיר שמגיע לארץ הפלאות שמתוארת בסדרת ספרי פנטזיה לילדים שהוא סוגד לה: "כל פרט קטן נראה בהיר להפליא ורווי משמעות, כאילו העולם סביבם היה מורכב, פשוטו כמשמעו, ממילים ואותיות, חקוק באיזה כתב גיאוגרפי מאגי". (/ספוילר)

מעבר לכך שברמה הכי פרוזאית "עולם שמורכב ממילים ואותיות" זה תיאור די מדויק של האינטרנט, לפחות בתקופות צרות-הפס שקדמו לפליקר וליוטיוב, יש במשפט הזה גם אמת פחות פרוזאית על האינטרנט האנונימי. למשך זמן קצר – קצוב מראש, כנראה – היו לאינטרנט איכויות של עולם פנטזיה: מקום שבו, כמו בספרות פנטזיה במובן המקורי שלה, כל דמות, מקום או פעולה הם התגלמות של רעיון או של אידיאה. מקום שבו הכל דחוף וקיומי ומיתי מכדי לבזבז מילים על האיכויות הדהויות שמרכיבות את האדם הממשי שברא את הניק. גיל, כתובת, מקצוע, מצב משפחתי – כל זה טפל בעולם שבו, כמו בפנטזיה או בלא-מודע, לכל פרט צריכה להיות משמעות. למשך זמן קצר האינטרנט היה מקום כזה – העולם שמעבר לארון הבגדים.

לא היה סיכוי שזה יחזיק, והסיבה היא כלכלית: כמעט תמיד מגיע הרגע שהאדם הממשי מתקנא בניק שלו ורוצה נתח מהרווחים. לאו דווקא רווחים כספיים (אם כי בסוף גם זה הגיע), אלא קודם כל רווחים חברתיים, תדמיתיים. לניק יש חברים ואוהדים, והאדם מאחורי הניק רוצה לעצמו את החברות ואת האהדה. וכך פרטים ביוגרפיים מטפטפים פנימה, ומה שהיה פעם בריכה צלולה נעכר בבוץ של המציאות. היום האינטרנט הוא כבר לא אלטרנטיבה לעולם אלא המשך של העולם.

 

הפוסט הזה נולד משיחה עם מיטל בחוף גאולה. סיפרתי לה שאני פותחת בלוג, והיא אמרה שזה נורא 2010 מצידי (שלא לומר 2003) כי היום כולם עושים פייסבוק וטוויטר. יש לי פייסבוק די רדום ולרגע או שניים היה לי גם טוויטר, אבל ככלל אני מסרבת להיסחף בגל הזה. המציאות השתנתה וניקים אנונימיים זה פאסה, אבל אני מסרבת להיכנע לקוטב ההפוך, שבו המפגש בין ניקים אנונימיים התחלף במפגש בין כרטיסי ביקור. כי במובן פרדוקסלי מסוים, איכשהו דווקא האנונימיות, המידע המסונן והחלקי, העניקו לרשת את הרב ממדיות של המפגש פנים-אל-פנים. במציאות פוגשים אדם והוא חידה. לוקח זמן עד שמקלפים את השכבות וחושפים מיהו (או שלא). ברשת, האנונימיות היתה מה שאיפשר חשיפה איטית, הדרגתית כזאת. יותר מאשר בחיים, היא אפשרה לפגוש תעלומה ולא כרטיס ביקור. המסתורין הזה אבד לעד, אבל אני רוצה להשאיר לפחות אותה מידה של אניגמטיות שישנה במציאות.

 

הפוסט עלה גם בבלוג מתי נגיע?

 

 

השקונת, חגיגה נחמודת

זה הספר שלי:

 

ואני הולכת לחגוג את קיומו בעולם

מתי?

יום ראשון, 29 בינואר, 19:30

איפה?

אנה לולו בר, רחוב הפנינים 1, יפו (פניה ימינה מיפת 17)

מי ידברו?

  • אלי הירש – העורך המיטיב
  • אילנה ברנשטיין – מורת הדרך המאירה
  • וגם אני – סופרת!

איפה עושים אטנדינג?

כאן, ואפשר לבוא גם בלי פייסבוק

"למות עכשיו, פקדתי על עצמי ללא הועיל"

או: שלוש סיבות שבגללן אני אוהבת את הספר "שתיים" של מיטל שרון

1. כי הוא מצחיק. הכותרת של הפוסט הזה היא משפט מתוך הספר, והספר כולו מלא במשפטים ופסקאות כאלה, שחילצו ממני צחוק חסר שליטה בכל המקומות הציבוריים והפרטיים שבהם קראתי אותו.

2. כי הוא כייפי. תסלח לי הספרות העברית והכללית לדורותיה על ההכללה, אבל בדרך כלל אני לא קליינטית טובה לפרוזה ריאליסטית ובמיוחד לא לפרוזה ריאליסטית ישראלית, וזאת מהסיבה השטחית והילדותית שפרוזה ריאליסטית ישראלית היא בדרך כלל ממש לא כיף. לפעמים נדמה לי שרוב הכותבים הישראלים עומדים בתחילת דרכם בהצטלבות דמיונית שבה יש שלט שמצביע בכיוון אחד ועליו כתוב "עלילה" ושלט שמצביע בכיוון אחר ועליו כתוב "סגנון", ואז הם בוחרים באפשרות אחת ומוותרים לגמרי על השנייה. התוצאה היא מצד אחד ספרים שיש בהם עלילה אבל הם כתובים בצורה שמעוררת בי פיהוק, ומצד אחר ספרים שכתובים למופת אבל אין בהם כמעט שום דבר שידחוף אותי ממשפט למשפט. כלומר, כל אחד מהמשפטים נורא יפה כשלעצמו, אבל לרוב אפשר לקרוא אותו, לחייך בעונג ואז לסגור את הספר ולא לפתוח אותו למשך שבוע או חודש או לנצח. הספר של מיטל הוא לא כזה. הוא גם כתוב נהדר, במשפטים מלאי קצב והומור כמו זה שמצוטט למעלה, והוא גם מעורר בי את תחושת הדחיפות הזאת שיש בדרך כלל בספרי ילדים או מותחנים או ספרי פנטזיה ומד"ב: התחושה שאני פשוט לא יכולה לעשות שום דבר אחר לפני שאדע איך הספר הזה ממשיך ואיך הוא נגמר. ומכיוון שהספר הזה הוא לא מותחן ולא ספר ילדים ולא ספר פנטזיה או מד"ב, אלא סתם פרוזה ישראלית ריאליסטית ונטולת יומרות או השתמעויות סימבוליות או הגותיות, במקרה שלי מדובר בהישג רציני ביותר.

3. כי אין לו אג'נדה. את גודל ההישג יש להעריך לאור שתי עובדות-הנפץ הבאות: א. מדובר בספר ישראלי. ב. מדובר בספר על לסביות. כאן נמחקה פסקה ארוכה שהסבירה למה ספר ישראלי על לסביות שאין בו אג'נדה זה דבר כל כך יוצא דופן ומרענן. היא נמחקה כי הצרה שכשמסבירים למה זה טוב שאין בספר אג'נדה, מיד זה נשמע בעצמו כמו אג'נדה. אז אסתפק בכך שאומר שזה סיפור על קשר אהבה בין שתי בחורות ישראליות (במידה זו או אחרת), ולספר נכנס כל מה שקשור לסיפור הזה (כולל הכל), ולא נכנס בכוח שום דבר שלא קשור אליו. יש בו מה שיש בו, והוא לא מרגיש אשם ולא מתנצל על מה שאין בו. כל מי שקרא מדגם מייצג של ספרים ישראליים ריאליסטיים, יודע כמה זה נדיר.

וזהו. לא מספיק?

הנה הפרק הראשון