שיעור באזרחות, באדיבות "הסמויה"
(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)
עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור יהיה מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את זה: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.
כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.
המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.
מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.
ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.
ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?
אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.
מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.
אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.
לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.
כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.
למקבילה ישראלית, לא כל כך.
עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.
עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.
מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.
(יוסי גורביץ)
American exceptionalism אינו עליונות אמריקאית, אלא חריגות אמריקאית – הטענה שהכללים שחלים על מדינות אחרות (לא במובן של חוק בינלאומי, אלא במובן של "חוקי טבע היסטוריים") אינם חלים על ארה"ב כי היא בעלת היסטוריה שאין לה מקבילה, ומשום שהיא תופסת מקום יחודי במערכת הבינלאומית. אפשר להסיק מזה עליונות, אבל לא חייבים. בקרב מדעני מדינה, למשל, הטענה הזו פשוט משמשת כדי לדחות נסיונות ליישם מסקנות ממדינות אחרות על אמריקה או להפך.
התלבטתי בקשר לזה. אני עדיין לא בטוח ש"חריגות" היא מילה תקינה.
נכון, אבל השימוש הנפוץ הוא עליונות שניתנה ע"י אלוהים. כמו שמוסבר פה ע"י שדרן FOX בתוספת קצב
http://www.youtube.com/watch?v=1dqTrUpmwPg
אז גם את זה הניאו-קונס המקומיים העתיקו אחד לאחד מהאמריקאים (כמו "המהפיכה הציונית השנייה", על משקל "המהפיכה האמריקאי השנייה")?
כי הטענה שלהם היא שבגלל ההיסטוריה הייחודית של העם היהודי, הוא לא בדיוק כפוף לאותם כללי משחק כמו האחרים.
מישהו צריך פעם לשבת ולעבור על כל הסיסמאות של הניאו-קונס והסניף המקומי שלהם, ולאסוף את כל התרגומים אחד לאחד.
זאת למעלה שלי, לא יודע למה המערכת לא זוכרת את השם לאחרונה.
כריס מתיוז מ"הארד בול" מדבר על ההצלחה של אובמה להגיע לנשיאות כדוגמה לAmerican exceptionalism
זה אפשרי בארה"ב אבל לא בסין או ביפן, הוא אומר בפרסומות שלו שמופיעות ב-MSNBC
במקום חריגות ניתן אולי לומר "ייחודיות"או אפילו ,מיוחדות"
ני מעדיף ייחוד, אם לא קשה לכם
לא חריגות אלא ייחודיות.
יש שני מונחים קשורים, הראשון American exceptionalism והשני Manifest destiny. מאחוריהם עומדת תפיסת עולם שאומרת שארה"ב חריגה, שכל מעשיה מיועדים בהכרח למטרה חיובית בחסות ההשגחה העליונה, או משהוא דומה.
ללא ספק, הסדרה הנפלאה והמדוייקת ביותר שנעשתה בטלוויזיה האמריקנית. אגב, סיימון כותב עכשיו את "Treme" על ניו-אורלינס והדמויות הססגוניות בה לאחר קתרינה, מוצלחת לא פחות.
ויכוח אסתטי, למרות זאת: כוחה של הסמויה טמון בכך שהיא אינה מספקת מפלט או קתרזיס. הביקורת שלה על המלחמה בסמים לא מסתיימת באלטרנטיבה מוצלחת יותר (קארבר לעולם לא יוכל להציל את הילד, תכנית "Hamsterdam" של קולבין מייצרת גטו חדש, מקנולטי למרות יושרו עדיין מונע מאגו, פרז לא יוכל לעזור באמת לדוקי לצאת מן הגטו, וכו').
כמו הדמויות של בקט, הדמויות של סיימון לעולם אינן יכולות לצאת מן הכלא בו הן מצויות. לכן הסדרה הזו אינה פוליטית, אלא מטא-פולטית: אין סופר-נבלים אך גם אין גיבורים. קרקטי הדמוקרט מאמין כי ישנה את דרכי הפוליטיקה המנוונת של רויס, והופך לאותו הדבר בדיוק.
זו שאלה מעניינת, אף אני צופה עכשיו בסמויה וממש היום ניסיתי למצוא נתונים על רמת הפשיעה בערים בארה"ב ובבולטימור בפרט.
לא השקעתי בזה יותר מדי זמן ומאמץ, אבל לפחות על פי ויקיפדיה בשנים האחרונות ישנה ירידה משמעותית בפשיעה בבולטימור (למרות שהעיר עדיין גבוהה מהממוצע בארה"ב). כך שהסדרה שנכתבה על בסיס נתונים מסוף שנות התשעים טיפה שונה מהמציאות כיום.
כך שכן, לפעמים מאבקים סיזיפיים נושאים פירות…
דווקא קראתי לפני מס' ימים מאמר על העניין הנ"ל. בין הסיבות התאורטיות לנתוני הירידה בפשיעה בארה"ב היה העניין שפשוט כולם כבר בבתי הכלא (: וזה לדעתי נכון, אמנם ישנה ירידה בכמות הפשיעה, אך ישנה עלייה בכמות האנשים שנמצאים מאחורי סוגר ובריח… במקרה הזה אני מהמר שהשיטה האמריקאית ל'חינוך מחדש' בבתי הכלא לא ממש מוכיחה את עצמה, וכל המאבקים הסיזיפיים שאתה מדבר עליהם הם חסרי ערך…
מעניין הנתון שהבאת, ובכל זאת משיא של 353 מקרי רצח בתשעים ושלוש ל-275 באלפיים ושמונה, לא נגרם רק מכך שכל הרוצחים היו כבר בכלא. כך שאני בכל זאת אשמור על אופטימויות קלה.
לא הבנתי איך הנתון שהבאת מאשש את הטענה שלך, ובהחלט יכול להיות שתוך 15 שנה (ע"פ הנתון שלך) ירד מס' מקרי הרצח בגלל שהכניסו הרבה מאוד אנשים מאחורי סורג ובריח.
תשמור על אופטימיות קלה, בהחלט! רק תשתדל לא להיכנס לבית מעצר אמריקאי בסגנון הזה: http://www.youtube.com/watch?v=Px2kTQKZaSU
עם מערכת כליאה שכזאת לא הייתי מצפה להצלחה מיוחדת בחינוך האסירים לאזרחות טובה… אבל שוב, תרגיש חופשי לשמור על אופטימיות.
לפי פריקונומיקס, הסיבה לירידה בפשע היא התחלת ההפלות החוקיות בשנות ה-70 שהביאו לירידה חדה במספר הפושעים 20 שנה מאוחר יותר.
לפי גישת הסמויה, כל נתון סטטיסטי כזה יהיה מסולף על-ידי גורמים שנהנים מהצגתו.
They actually checked this in New York, using crime survey and morgue data to see if the decline in the reported crime statistics was real or represented police falsification. It turned out to be real. If I'm not mistaken, the specific accusation of juking the stats in real-life Baltimore, on which season 3 is based, turned out to be false.
עומר ליטל הוא הדמות האהובה עלי ביותר בתולדת הטלויזיה , וסצינת העדות שלו היא אחת הסצינות המבריקות והמספקות ביותר בתולדות המדיום המצולם בכלל. גנגסטר שחור, קשוח,שנון ,רוצח סידרתי והומו , מעיד עבור המשטרה ומשבית את הצורה לעוכר דין יהודי שיילוקי שמגן על סוחרי סמים שחורים אחרים שהרגו את אהובו. עונג צרוף.
מוכן לתרום כיליה עבור עונה נוספת.
אני שמה קרנית. שווה את זה.
הסמויה היא באמת הסדרה הטובה ביותר שראיתי אי פעם וכבר צפינו בה שלש פעמים במהלך השנים.
באשר לדרעי , הוא אינו ראוי נקודה . הסטדרדים בארץ התדרדרו עד כדי כך שאפילו בשמאל(וזו לא הפעם הראשונה שאני קורא דעה כזו על שיבתו האפשרית לפוליטיקה)אנשים כמו יוסי גורביץ נופלים לכשל הלוגי הזה שבו מתוך השוואה לרע הקיים ממליצים ומטהרים שרץ אחר .מצטער אבל אדם שסרח ולא משנה מה רמת הסירחון והשחיתות. ובגד אגב כך במנדט שניתן לו ובאמון שקיבל מהציבור,אדם כזה לא יכול לשוב לשמש בתפקיד ציבורי אלא ברפובליקת בננות מושחתת נוסח ישראל.
אם אין אנשים טובים אז לא ממליצים על אף אחד.
התעלמת מהנקודה שהוא שילם את חובו לחברה.
ההנחה (שלי) היא שאנשים יכולים להשנות אם עובר מספיק זמן.
כל ההתנהלות שלו מאז שנכנס לכלא מעוררת הערכה רבה בעיני ומוכיחה שהאיש שינה את דרכיו ומבחינתי הוא ראוי לגמרי כיום.
רק להזכיר שהוא עזר מאוד בהרגעת הרוחות המאוד סוערות סביב כניסתו לכלא (כשקיבל עליו את הדין ודרש מחסידיו להפסיק להפגין למענו) ובזמן ההתנתקות הפעיל את מעט השפעתו אצל המתנחלים כדי למנוע אלימות.
שלא לדבר על כך שהערכים הדמוקרטיים שלו מוטלים מאוד בספק. לפיד אולי פלצן, אבל מי שיעצור את מצעד הגאווה הוא בעל הזקן והמגבעת.
לא מסכים בכלל
רוב הסדרות וסרטים בארץ. נחשבים לפחות בעיני הצופים כ"שמאלנים" אני לא זוכר סדרה פטריוטית אולי "טירונות" ,אגב לדעתי, אין אף דרמה ישראלית טובה .
הלוואי שישדרו בארץ כמוskins. הבריטית
זה בסדר. בקצב שהדברים מתקדמים לאחרונה, תיכף גם כוכב נולד תיחשב כ"שמאלנית".
ביקשת? קיבלת. מדינת ישראל מפיקה עוד מחזה אבוד של חנוך לוין:
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3521693,00.html
בנאדם, רק נשאר שקלוגהפט יכתוב להם את השירים והשופטים יהיו עמיר בניון ודידי אלהרר.
הכותבים למטה כבר ענו לכם, אבל בקשר ל"שמאל"כתבתי בעיני הציבור ולא את דעתי, אין שמאל בישראל אולי למעט מרץ: חד"ש היא מפלגה לאומנית ועל
הכותבים למטה כבר ענו לכם, אבל בקשר ל"שמאל"כתבתי בעיני הציבור ולא את דעתי, אין שמאל בישראל,למעט אולי מרץ: חד"ש היא מפלגה לאומנית ובמפלגת העבודה נראה שוב גנרל.
בפעם האחרונה שבדקתי, גם אני חלק מהציבור. רק נקודה טרמינולוגית.
אתה כותב באירוניה, אבל מדינת ישראל באמצעות מוסדות התרבות שלה (וכן משרד החינוך) באמת הפכה את חנוך לוין למחזאי הלאומי בפועל.
"מאל לארבעה" צריך להיות 'מעל' וגם "יסודותיהה" יש שם ה' מיותר
יוסי, לא נעים לי להסכים איתך אז אני אשתוק…
אני מקווה ששמת לב. מצד אחד: בעיות חברתיות-כלכליות, מצד שני: סכסוך לאומי. אתה מצפה שהישראלים יתייחסו אל עצמם בנושא הסכסוך הלאומי בצורה שבה האמריקאים מתייחסים אל עצמם בנושא הבעיות החברתיות-כלכליות. זו לא השוואה כנה במיוחד.
השאלה שלא עסקת בה היא איך הישראלים מתייחסים לביקורת בנושאי חברה וכלכלה? (הקולנוע הישראלי המיינסטרימי – הזה שמקבל מימון ממשלתי אבל אין אנשים שרוצים לשלול אותו – נראה לי מספק תשובה)
נראה לי שלא לשווא לא עסקת בשאלה הזו.
אגב, סמויה מקבל מימון פדרלי?
אגב 2, עג'מי, שהזכרת, היה שובר-קופות ישראלי. סרט אהוד ומצליח, שאף חובק על ידי המיינסטרים עד ההצהרה הצבועה של הבמאי. עם הביקורת בסרט הזדהו, בסרט צפו, וגם קצת מימנו.
ואו, איזה נאורות מצד הממשל האמריקאי לתמוך בסדרה שמדברת על שחורים סמים ועוני. אני בטוח במאה אחוזים שזה לא היה קורה בשנות ה70 והשמונים.
אתה באמת רואה כאן הקבלה בין הסמויה לסרט שפתח את פסטיבל שדרות ? אתה חושב שאם היה מגיע סרט שמדבר על עוני וסמים בחברה הישראלית הוא לא היה מקבל עידוד מהממשל? מה שמקפיץ הרבה שמואלים לייט (כמוני) זה הרצון של השמאל הקיצוני להציג כאילו כל הרשעות בעולם התרכזה במדינת ישראל הקטנה. וצדקה לימור לבנת שביקרה את הסרט ואת מיקומו בפסטיבל.
באופן כללי, אתה מתעלם מהיסטוריה שלמה של קולנוע ישראלי "חתרני" שזכה לתמיכה ממסדית (לא הייתה אחרת עד שנות ה- 2000 בערך). אוונטי-פופולו, מאחורי הסורגים, שתי אצבעות מצידון (הפקה של דובר צה"ל!), מסע אלונקות, אחד מהחבר'ה, אלו רק הסרטים ה"צבאיים" שאני זוכר, כולם הופקו בתמיכה או בסיוע דובר צה"ל.
דוגמאות חדשות יותר לקולנוע "אנטי ממסדי"? מאז שנות ה- 90: כנפיים שבורות, עפולה אקספרס, קרקס פלשתינה (כיבוש, שחיתות בצה"ל), ההסדר(טרוריסטים יהודים!), ואלס עם באשיר. אפילו, אם תרצה ביקורת מאוד מתקתקה על עיירות הפיתוח, סוף העולם שמאלה.
לא רק באמריקה הם יודעים לבקר את המדינה.
מה אנטי ממסדי בכנפיים שבורות ועפולה אקספרס? בקשר לואלס עם באשיר, בחייך, מדובר בזווית אישית של חייל ממלחמה שהתרחשה לפני 30 שנה. לא בדיוק חתרנות פוליטית לשמה.
היי, תענוג של טור.
מסכים עם "אזרח" שהגיב מעליי לגבי העובדה שהקולנוע הישראלי מקבל מימון עבור סרטים בעלי מסרים אנטי-ממסדיים ולא ציוניים (אגב, לגבי הסרטים שהוא ציין, שתי אצבעות מצידון הוא סרט תעמולה של צה"ל לכל דבר), וחוק הקולנוע הוא חוק שדווקא ממשלת הליכוד חוקקה בשנות השמונים. אלא שמאז לא מפסיקים לדבר על הצורך להפסיק לממן סרטים "שמשמשים את האויבים שלנו בניגוח שלנו", ושלל טענות שכאלה.
אני כותב בלוג על הסמויה, שעשוי לעניין אותך ואת שאר הקוראים (אבל הבלוג כולו עמוס ספוילרים, אז למי שלא ראה שלא ייכנס)
http://blogs.taasiya.co.il/author/samuy/
אמריקאים יכולים רק לחלום על הפגנות בנוסח ישראל. תנשה לארגן הפגנה ליד הקונגרס או הבית הלבן או בטווח של 2 ק"מ מהנשיא. בוש התמחה בהפעלת ה-"FREE SPEECH ZONE". מושג הלקוח היישר מ-1984. בכל פעם שהוא נשא דברים באיזה שהוא מקום, הוקצה איזור להפגנות נגד במרחק של מספר ק"מ. איכשהו מפגיני ה"בעד" יכלו להפגין את תמיכתם באיזור שהיה מרוחק מספר מטרים מהנשיא. אין סיכוי שנשיא אמריקאי ייכנס לדיכאון, כמו בגין, ממפגינים במדרכה מול ביתו.
אובמה אמר בראיון פעם שעומאר ליטל ("I got the shotgun, you got the briefcase – it's all in the game, right?") הוא הדמות החביבה עליו בטלוויזיה. אפשר רק להעריץ אותו על זה.
נשמע מומצא. יש סיכוי ללינק?
בראיון עם כתב החמה הלאס וגאסית אובמה צוטט “That’s not an endorsement. He’s not my favorite person, but he’s a fascinating character.”
http://www.lasvegassun.com/news/2008/jan/14/obama-gloves-off/
וגם: הסמויה הרסה לי את הצפייה בטלוויזיה, כי כל דבר אחר משעמם טיכו ורדוד בהשוואה. גאונות צרופה.
לא מכיר, התחלתי לראות והתעצבנתי
מה COVER המעפן של Way Down In The Hole, למי שלא שמע עדיין את המקור
http://www.youtube.com/watch?v=1ymBaAsSqDE
היה יכול להיות חיבור טוב עם הגאוניות המוזיקלית של וייטס.
קצת סבלנות, ידידי. צפה עד העונה הבאה (אם אני לא טועה) ותזכה גם לחיבור הזה.
חכה לעונה השנייה.
שלושה פרקים ואתה נרקומן האיטיות של ההתחלה מטעה
את המלחמה במלחמה בסמים התחיל דיויד סימון עוד בימי רצח מאדום לשחור.
אם כבר מזכירים גם את הסמויה וגם את דרעי באותו פוסט כדאי לציין שעם 12 מושבעים היה יוצא דרעי זכאי בדיוק כמו הסנאטור דייויס.
לגבי דרעי מול לפיד: העובדה שלפיד "לבן ושבע" אינה הופכת אותו לפחות ראוי. בטח לא פחות ראוי ממי שהורשע בפלילים, גם אם הוא ריצה את עונשו. חשוב לציין גם שדרעי ודומיו ידרדרו אותנו למדינה עם חינוך דתי יותר, ופחות "דת אזרחית" שבה אתה לכאורה תומך. לטעמי, אפילו ליברמן עדיף על דרעי – כי ליברמן לפחות לא תומך בחינוך שלא מאפשר לבוגריו לפרנס את עצמם.
לפיד? סתם קשקשן פופוליסטי. לא משהו שחסר בפוליטיקה הישראלית, ולא משהו שישנה אותה בצורה ניכרת לעין.
דרעי? לך תדע. מבחינת השחיתות היו גרועים ממנו, מבחינת הדתיות הוא משקף את תפיסת העולם של חלק ניכר מאזרחי ישראל היהודים, שלא תלך לשום מקום גם אם דרעי יתנזר מחיי ציבור עד יומו האחרון. מצד שני, אם הוא באמת יחזור לפוליטיקה, הוא יכול לגרום לפילוג בקרב אנשי ש"ס ומצביעיה. זו דווקא יכולה להיות תופעה חיובית.
ליברמן? אינשאללה בכלא, במהרה בימינו.
עוד משהו שדרעי יכול לגרום זה להדיח את אלי ישי ואת הגישה האנטי {הכנס כאן משהו חיובי כלשהו} שלו ולהוציא את ש"ס מחיק הימין בחזרה לימי המרכז/שמאל שלה.
אני תמיד הרגשתי שהמסר המרכזי בסמוייה קשור ל:
http://www.youtube.com/watch?v=lA-zdh_bQBo
ובקצרה – כשלון שיטת המקל והגזר (בכל התחומים) כשמתנהגים לבני אדם כרובוטים שצריכים תמריצים וחוקים זה הופך אותם בדיוק לזה – רובוטים שמנסים להרבות ברווח תוך התחמכות מהמכיר…
או שמרגע שנוצר מוסד, מטרתו של המוסד היא שרידותו (כי שרידותו נותנת עבודה / כוח / כסף לחברים בו), ולא המטרה שאותה הוא אמור לשרת.
ממליצה בחום לקרוא את הראיון של ניק הורנבי עם דיוויד סיימון, גורביץ מצרף למעלה את התרגום של מיטל שרון. ראיון מופתי עם דמות מרתקת.
ההסבר שלו לגבי סדרות אמריקאיות כמו הסופרנוס שהן שייקספיריות במהותן, לעומת הסדרה שלו המושפעת יותר מהמחזאות היוונית ומהרעיון העומד בבסיסה – מאירת עיניים.
אכן, הסדרה הזו היא אפוס אמריקאי מופתי- שווה לפחות קורס בסוציולוגיה, אם לא יותר.
ואין כמו עומאר… וסטרינגר בל (דרך אגב, בראיון מתגלה שהוא בכלל שחקן בריטי!!!)
אחד המסרים ה"יווניים" הוא:
No good deed goes unpunished
מי שמנסה לצאת כנגד הממסד ולשפר את המצב תמיד יחטוף, והממסד יכול להיות מערכת עיתון, בית הספר, הפוליטיקה העירונית או ניהול חבורת מוכרי הסמים הכל שייך לאותו משחק.
הבחירה בשחקנים בריטים לכמה מהתפקידים שם (גם מקנולטי!) תרמה לאטמוספירה הלא-הוליוודית של הסדרה לדעתי. פרצופים ישנים של שחקנים מוכרים מדי הורגים לי את ה-suspension of disbelief.
אומה עם יכולת לביקורת עצמאית? האמריקאיים?!
הם אומנם חברה דמוקרטית, אבל בכל זאת – מדובר באומה השמרנית והפטריוטית ביותר בעולם המערבי. ביקורת חברתית שעוברת באירופה (לדוגמא – Skins שהזכירו למעלה) לא עוברות את צנזור הפטריוטיזם האמריקאי (חסויות נלקחות, וכו').
נסה לחיות קצת בארה"ב, באמת, ולא דרך בלוגים וסרטים הוליוודיים. תיתקל באומה שבה אסור לאנשים להפגין ליד הנשיא שלהם(!), לדוגמא. שבה ביקורת נתקלת ב-love it or leave it, וכו'.
לא שהמצב בישראל נהדר. אבל דווקא ארה"ב היא המטרה שלך? הזוי.
הביקורת נגד יוצרי ע'גמי לא קשורה בכלל לתוכן הסרט, אלא אך ורק לאמירה של אחד משני הבמאים, סקנדר קופטי, שאינו מייצג את ישראל. באותה מידה היו מבקרים אותו לו הסרט היה קומדיה רומנטית בלי שום צד חברתי.
הסרט עצמו התקבל בישראל בהערכה מרובה, מצד הקהל, מצד הביקורת וגם מצד קרנות קולנוע במימון ציבורי שתמכו בו.
הממסד התרבותי בישראל בהחלט תומך, בהתלהבות רבה אפילו, ביצירות ביקורתיות מאד כלפי המדינה. לתמיכתו זו יש משמעות לגבי עצם היכולת ליצור אמנות, בתחומים מסוימים. קרן הקולנוע הישראלי תמכה לאורך השנים בסרטים שנשאו מסר שמאלי מובהק, ו\או מסר ביקורתי מאד כלפי החברה.מ"אוונטי פופולו" עבור ב"החיים על פי אגפא" ועד "הירושה".
ואני גם מסכים עם תגובתו של א.ה., ודווקא מרחיב אותה גם לסרטים הוליוודים. סרט שנחשב ביקורתי בסטנדרט אמריקאי, כמו "מטען הכאב" של קתרין ביגאלו, היה בוודאי מוקע כסרט תעמולה ציוני ע"י רוב המבקרים ומוסדות התרבות בישראל (נכון שהיה זוכה לחיבוק מלימור לבנת). נכון שהיו שם קצת דילמות והובהר שמלחמה היא דבר רע, אבל היה ברור מי הטובים ומי הרעים, ואפילו הוצגה סצינה של גבורה צבאית אמריקנית מול מחבלים רשעים.
מאיפה דרך אגב הקביעה שדרעי בלם בגופו את התערבותה של ישראל במלחמת המפרץ?
ואני רואה שהבלוג ממשיך כמנהגו במדיניות הציטוטים המוטים.
כך למשל כתוב כאן שצבי צמרת אמר במפורש בהוא לא רוצה ביקורת על ישראל בספרי לימוד – אך הכתבה שמובאת כאסמכתא לכך אינה תומכת בדברים בפי שנוסחו.
אין שם ציטוט ישיר של צמרת, אלא דברים שהובאו מפי מקורות אנונימיים. וגם לפיהם, צמרת לא מתנגד בהכרח לביקורת באשר היא אלא פסל ספר מסוים כי לדעתו הייתה בו "ביקורת רבה מדי" על המדינה. אפשר לחשוב שבספר מסוים יש ביקורת רבה מדי על המדינה (גם אם בעיני הבלוג אין דבר כזה יותר מדי ביקורת על המדינה) ועדיין לא לטעון שאסור שתהיה ביקורת בספרי הלימוד בכלל.