החברים של ג'ורג'

בטורו האחרון, כותב בן כספית – הארי שביט של "מעריב", שמחזיק לא רק בתפקיד פרשן מדיני בכיר של העיתון הגווע, אלא גם כפרשן בכמה תכניות טלוויזיה – כך, מפי "מתנגדים לתקיפה": "אסד נלחם על חייו. הוא עם הגב לקיר, גמור לגמרי. התלקחות כזו בין ישראל לאיראן תספק לו עילה לקפוץ על המציאה ולשגר לישראל את מיטב טיליו, קונבנציונליים או כימיים, במטרה לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם הסורי, או מה שנשאר ממנו, מול האויב הציוני. זו הרי נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי." ההדגשה שלי.

וואלה? האם זו "נוסחה שתמיד עובדת בעולם הערבי"? האם כספית מסוגל להביא ולו מקרה אחד שבו הנוסחה הזו אכן פעלה? הבה נבדוק את העובדות. המקרה היחיד של שליט ערבי שירה טילים לעבר ישראל כשלא היה במלחמה פעילה נגדה הוא זה של סדאם חוסיין ב-1991. המטרה שלו היתה לפורר את הקואליציה של בוש, שכללה גם שורה של מדינות ערביות. ראה זה פלא: לא רק שהקואליציה לא התמוטטה, אלא שעם סיום המלחמה, פרץ בעיראק מרד אדיר שכמעט והפיל את חוסיין. וואלה. מסתבר שגם כשמפעילים את ה"נוסחה", היא לא עובדת. בטח לא "תמיד עובדת."

עוד דוגמאות. ב-2003, פלשה ארה"ב לעיראק וחיסלה את שלטון סדאם חוסיין. למרות פאניקה של כוחותינו המזוינים, שהורו לכל האזרחים להסתובב צמוד עם ערכות מגן, ולמרות שהאלוף עמוס גלעד הבטיח לנו שהעולם יעמוד המום כשיסתבר איזה נשק יש לסדאם חוסיין, הוא לא ירה רקטות לפה כדי "לאחד סביבו במהלך נואש של הרגע האחרון את העם העיראקי". אולי משום שידע שאין בכך שום טעם: שום מכה שינחית על ישראל לא היתה מפסיקה את מסע המלחמה של בוש ג'וניור.

ב-2009, עמד משטר האייטולות באיראן בפני התקוממות עממית רחבה, הרחבה ביותר מאז 1979. למרות זאת, הם לא ירו לפה שום דבר כדי "לאחד סביבם במהלך נואש של הרגע האחרון את העם האיראני." משונים, האייטולות האלה. אולי זה בגלל שהם פרסים, ולא ערבים.

בסוף 2010, התחילו מהומות כבדות בטוניסיה, שתוך חודשיים הפילו את משטרו של בן עלי. למרות זאת, בן עלי לא ניסה לתקוף את ישראל, אלא סתם נס על נפשו. עם קריסת משטר בן עלי, החל משטר מובארק להתנודד. ואף על פי כן, למרות שבמשך שנים עודד המשטר את האופוזיציה שלו להוציא קיטור על ידי תקיפת ישראל, ולמרות שאחד המושלים שלו האשים את המוסד בשליחת כריש (!) לחופי סיני רק חודשיים קודם לכן, משטר מובארק הגווע לא ניסה לתקוף את ישראל. האם הוא היה טמבל שפספס הזדמנות?

כמה חודשים לאחר מכן, החלה ההתקוממות בלוב. משטר קדאפי, שרשם פטנט על מדינה משוגעת הרבה לפני ישראל, נמנע בכל זאת מלצאת להתקפה כלשהי על ישראל – הוא אפילו לא פוצץ איזו שגרירות. אין ספק שהשגיאה האסטרטגית הזו היא זו שהביאה למותו הנקלה.

משטר אסד עצמו מתמודד כבר שנה וחצי עם התקוממות עממית, בהצלחה חלקית מאד. ההגיון היה אומר שאסד היה מפעיל את טקטיקת ה"תראו, ציפור" של כספית דווקא בשלבים המוקדמים של ההתקוממות, כשמספרם של המורדים עדיין היה מועט ולפני שמעשי הזוועה שלו קוממו עליו עוד מבני עמו. באופן תמוה, הוא לא עשה זאת. יצוין שגם אביו, דיקטטור אכזרי לא פחות (איך שגלגל מתהפך; לפני שנה וחצי נחשב האב לאכזר מבין השניים) נמנע גם הוא מלתקוף את ישראל בעת המשבר הגדול של משטרו, ההתקוממות בחמה בפברואר 1982.

כלומר, כשבודקים את העובדות, מסתבר שלדוקטרינת כספית אין בעצם רגליים: ה"נוסחה" שלו נוסתה רק פעם אחת, בעיקר לצרכי חוץ, והיא לא עבדה אז. מסתבר ש"הרחוב הערבי" הרבה פחות מטומטם והרבה פחות פתי ממה שאחד מבכירי הפרשנים של ישראל מפנטז. אז מאיפה הבטחון של כספית ש"זו הרי נוסחה שעובדת תמיד בעולם הערבי"? מותר לשער שזו פרוייקציה: כספית כל כך התרגל לחשוב, כמו חלק ניכר מהישראלים, שלערבים אין מהות עצמאית, אלא הם אך ורק כלי מלא שנאת ישראל – אם תרצו, זו הגרסה הפסוודו-אינטלקטואלית ל"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה" של היג"עים – שמובן מאליו שאם רק יציעו להם לתקוף את ישראל, הם ישמטו מיד את כל טענותיהם, שהרי אין להם באמת כאלו: רק שנאתם לישראל היא אמיתית. ואם זה מה שהפרשן הנכבד חושב, הרי ממילא אין צורך לגבות את הטענה בהוכחות. למה לקלקל תיאוריה יפה כל כך במידע אמפירי?

כספית, כמובן, רחוק מלהיות הפרשן הישראלי היחיד שמבחינתו כל מדינות ערב הן בבחינת מפה ריקה שעליה כתוב "כאן יש מפלצות." ארי שביט כתב בשעתו קינה על כך ש"כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותומניים יעצבו את המזרח התיכון" וימוטטו את "מערך הבלימה הסוני" נגד איראן. אם יש כוחות ניאו-נאצריסטים בסביבה, הם עוד לא הראו את עצמם, ו"ניאו-עותומניים" זה פשוט כינוי גנאי לטורקיה. "מערך הבלימה הסוני" הוא עוד פיקציה שמוכרת מערכת הבטחון שלנו, שחושבת שהעולם הערבי מתנגד לאיראן וחושש ממנה. זה לא המצב.

מושכל ראשון, בנסיון להבין את העולם שאנחנו חיים בו, הוא להוציא את הראש מבית השחי ולהבין שהעולם לא חג סביבנו. לעולם הערבי-מוסלמי יש היסטוריה משלו ובעיות (איומות) משלו, וישראל רחוקה מלככב במחשבתם של יושביו. כפי שהעידו השנתיים האחרונות, הערבים רחוקים מלהיות טיפשים או בובות על חוט, שעצם תקיפתה של ישראל תגרום להם להתייצב סביב המשטרים שלהם.

עכשיו, אם ישראל היתה התוקפנית, אז המצב היה כנראה אחר מאד: כל עם יסתופף סביב מנהיגיו, שנואים ככל שיהיו, אם הוא ימצא את עצמו מותקף על ידי עם אחר. הרפובליקה האיסלמית של איראן היתה במשבר בשנת 1979: קצינים בכירים בחיל האוויר קשרו נגד חומייני, הצבא היה על סף מרד – ואז הגיעה ההתקפה של סדאם חוסיין. מיד, מתנגדי המשטר מיהרו לתמוך בו, הקצינים הכלואים שוחררו מהכלא והפכו לגיבורים לאומיים כשתקפו מהאוויר את עיראק. כדאי שהלקח הזה יעמוד בפני המנהיגים הישראלים לפני שיצאו למלחמת שולל חדשה מול איראן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע היום שהוא תומך בפתרון שתי המדינות, על בסיס השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל. זה נחמד. האם יש פלסטיני שיתמוך בהשארת אריאל, האצבע התקועה בעינה של פלסטין, בידי ישראל? ספק אם יש כזה. טוב לדעת שהעמדה של לפיד בנושא המו"מ עם הפלסטינים מופרכת כמו שאר עמדותיו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיחיה במדינה שבה יש פרשנים בכירים הראויים יותר לשמם.

(יוסי גורביץ)

אין מנוס, עוסקים שוב ביאיר לפיד. אני יודע, אני יודע, זו מטרה רכה וקלה, אבל האיש עדיין עומד לבצע את תרגיל מפלגת הגמלאים, לגזול כמה מנדטים ולהעביר שוב את השלטון לימין, אז צריך להמשיך ולהכות באיש שחושב שהדבר הישראלי ביותר הוא למרוח את קהל הבוחרים בנופת צופים על בסיס מרגרינה תעשייתית.

בינואר, כתב לפיד בטור השבועי שלו שהוא לא "מתכוון לשעבד את המדור הזה (ובוודאי שלא את יושרתו של העיתון המארח אותו) לדרכי הפוליטית החדשה." במארס, הוא הכריז שחלומו הוא להיות שר חינוך; אתמול הוא הקדיש, לגמרי במקרה, טור על חינוך לקראת פתיחת השנה החדשה.

עכשיו, אם אתם רוצים לקרוא טור באמת מעורר מחשבה על חינוך, אז הנה האחרון של שלום בוגוסלבסקי. ואם זה לא הספיק לכם, אז חיה סדן נותנת בראש. אבל אנחנו נתעסק עם לפיד, כי בגלל חוסר צדק קוסמי הזבל שלו מגיע לכמה מליוני בתי אב ואת בוגוסלבסקי וסדן קוראים רק כמה אלפים עד עשרות אלפים. מוכנים? נתחיל.

"מהו חינוך?", תוהה לפיד בפומפוזיות. יש לו כמה תשובות. "חינוך הוא ההתחייבות של הדור הקודם לתת לדור הבא את המפתח אל העתיד." זו תשובה חדשה ביחס לשאלה הזו, היא מגיעה עם המהפכה הטכנולוגית. התשובה הקלאסית לשאלה היא שתפקידו של החינוך הוא ליצור אדם טוב ואזרח מועיל. לפיד חושב שתפקידו של החינוך הוא, בין שאר קלישאות, הדרך היחידה להפוך חברת מהגרים מפוצלת ומסוכסכת לאומה אחת, שנסובה סביב מערכת ערכים אחת. מערכת הערכים האחת הזו, כמובן, היא מערכת הערכים של לפיד עצמו. צריך לתהות עד כמה ישראל היא אכן חברת מהגרים: אף שיש בה כמיליון יוצאי רוסיה וכמה עשרות אלפי יוצאי אתיופיה, רוב הישראלים כיום הם ילידים. לפיד, כמובן, לא מתייחס לכ-20% מאזרחי ישראל שאינם יהודים (בניגוד, למשל, לתנועת השמאל הלאומי), כנראה כי האלקטורט ממש לא יאהב את זה. הגישה של לפיד נוסתה בעבר: ה"ממלכתיות" של בן גוריון, שדרסה כל מה שלא התאים למפא"י. את נזקי השיטה הזו אנחנו סופגים עד היום. עכשיו רוצה לפיד שנחזור אליה. פלורליזם? לא בבית ספרנו.

אחר כך מהגג לפיד על תפקיד המורה. מסתבר, אגב, שהוא חושב שכל אחד יכול להיות מורה, אולי בגלל שהוא חושב שהוא עצמו הצליח בכך. באחת האמירות היותר משונות שלו, אמר לפיד השבוע שצריך להכשיר אקדמאים מובטלים להיות מורים. כלומר, ניקח אנשים שלא רצו להיות מורים, שלמדו משהו אחר לגמרי, ונסב אותם למורים. כדי לשמור על המוטיבציה שלהם, ניתן להם שכר זעום, נזרוק אתם לכיתות בגודל בלתי סביר, ואחר כך נתפלא ששיעור השחיקה בקרב מורים חדשים הוא עצום.

אחר כך מגיעה השגיאה האיומה הראשונה: "היום כל ילד עם סמארטפון יודע יותר מאשר כל מערכת החינוך כולה." זה השלב שבו זרקתי את העיתון בזעם על כסא סמוך. זה בולשיט, ולא סתם בולשיט, זה בולשיט מתלקק שמיועד להחניף לאגו של טכנו-אוטופיסטים ריקנים.

לילד עם הסמארטפון יש גישה להמון מידע. לא כל המידע; אפילו לא כל המידע החשוב. מי שירצה להתעניין בהיסטוריה, במיוחד היסטוריה ישראלית, יגלה שהרשת היא משאב חלקי מאד ובעייתי מאד. אין עדיין, ולא יהיה בקרוב, תחליף ראוי לספריה אוניברסיטאית ראויה לשמה. במיוחד בישראל, שבה מי שמנסה למצוא פרטים על דברים שקרו לפני 1995, כלומר פחות או יותר כל ההיסטוריה שלנו, נאלץ להתמודד עם שלדי עצמות ותו לא. אבל העובדה שיש גישה למידע לא הופכת את הילד עם הסמארטפון ל"יודע יותר מכל מערכת החינוך כולה." אני מוכן לשים כסף טוב שמורה וותיק לאזרחות או פיזיקה עדיין יידע הרבה יותר חומר משיידע "הילד עם הסמארטפון." השחנבון מספק גישה – אבל הוא לא מלמד אותך איך לברור מידע. מי שינסה ללמוד היסטוריה ישראלית רק על סמך ויקיפדיה העברית, למשל, יקבל תמונה מעוותת מאד של המציאות.

הגישה הזו לוקה בשתי בעיות. הראשונה, והחמורה יותר, היא התפיסה שלכל ילד ישראלי יש גישה גישה לשחנבון. תזכורת: אנחנו מדברים על גרוטאות שעולות בישראל כ-3,000 ₪. בהתחשב בשיעורי העוני המפחידים, ובהתחשב בעובדה שיש המון הורים שלא יכולים להרשות לעצמם לתת לצאצא שלהם גרוטאה שבירה בשווי של כ-75% ממשכורת מינימום, המידע הזה מראה לנו על איזה אנשים בדיוק חושב יאיר לפיד. שנית, חמורה פחות, היא שיכולת שימוש בסמארטפון לא מעידה על יכולת הבחנה בין אמת ושקר ובין טפל ועיקר.

אחר כך מתמוגג לפיד על שיעור שבו שלח תלמידה להביא את הטקסט של מגילת העצמאות מהספריה, ועד שהיא חזרה התלמידים כבר שלפו את הטקסט שלה, וניתוח שלה, מוויקיפדיה. הניתוח הזה, כמובן, לא מתייחס לכשלים שבמגילת העצמאות ולקשר הרופף שלה למציאות הישראלית, או לשאלה מי לא חתם עליה; זו היתה הכנסת פוליטיקה, כלומר החיים הפועמים של הפוליטיאה, לבית הספר.

מכאן מפליג לפיד על כנפי הדמיון ומתאר מצב שבו תלמידים יקבלו, באמצעות טאבלטים, שיעורים במשפטים מאהרן ברק ושיעורים בכימיה מעדה יונת. כמה בעיות: הראשונה, שכבר דנו בה, היא שאלת המחיר של הגרוטאות – קשה להאמין שבתי הספר יממנו טאבלט לכל תלמיד. כלומר, שוב, מדובר בפתרון לעשירים בלבד. גם אם זה יהיה המצב – נניח, באמצעות הטאבלטים הזולים ביחס של OLPC – מה שלפיד עושה בעצם הוא אטומיזציה של הכיתה: עשרות תלמידים שכל אחד מהם לומד משהו אחר בקצב שלו ו"אם הוא לא הבין משהו, הוא תמיד יוכל לעצור, לחזור אחורה, להציץ בדף של 'שאלות נפוצות'."

כלומר, למקרה שלא הבנתם, יאיר לפיד מציע בעצם לפרק את מערכת החינוך. כל תלמיד ילמד לבד, עם טאבלט, בקצב שלו. הוא מודה בחצי פה שזה יצור בעיות חדשות, כמה מה בעצם יהיה תפקידו של המורה, אבל לא מנסה להציע פתרון לבעיות הללו.

והפתרון שלו לא עובד. כל כך לא עובד, שהוא למעשה מגביר את הפערים. מחקרים שנעשו בארה"ב מצאו שהאליל של עוד-טכנולוגיה לא פותר בעיות בתחום החינוך; הוא יוצר בעיה ממאירה שנקראת "פער בזבוז הזמן." טאבלטים, בינתיים, הם בעיקרם כלי לצריכת תוכן; רוב התוכן הזה הוא בידורי. ילדים עניים נוטים להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי לבזבז יותר זמן מאשר ילדים מבתים מבוססים, שמשתמשים בו יותר כדי לבצע את מטלות בית הספר שלהם. בשני המקרים, השימוש בטאבלט (או מחשב נייד) כדי ללמוד הוא זניח; למגיעים מבית עני יש, בדרך כלל, פחות משמעת עצמית ופחות תשומת לב של ההורים. כתוצאה מכך, הפערים בחינוך בין המעמדות השונים – שקיומם בישראל הודגם היטב השבוע, עם הפירוט של הזכאות לתעודת בגרות על פי ישוב – מתרחבים עם הגדלת הגישה לרשת ולמחשבים. כנראה שיאיר לפיד לא שמע על זה.

נו, אז הוא לא קרא איזה מאמר, אתם אומרים. אז מה? אז הוא גם לא חושב מי יודע מה. מה יקרה כשתיקח 40 בני עשרה בחדר צפוף ותתן להם טאבלט עם קישור לרשת? מה, אתה באמת חושב שהם כולם ילכו להקשיב לאהרן ברק? או שהם יגלשו ליוטיוב? או לאתרי פורנו? או סתם ינהלו צ'אט קבוצתי ער, מאחורי גבו של המורה? מישהו באמת חושב שחיבורה של כיתה לרשת ישפר את יכולת הלימוד שלה? בתקופה שבה יותר ויותר מחקרים וספרים מזהירים אותנו שחיבור קבוע לרשת פוגע ביכולת הריכוז שלנו? כנראה שרק יאיר לפיד ואחרים שתקועים בשנות התשעים חושבים שזה יכול להיות רעיון טוב.

אבל הנקודה העיקרית כאן, שוב, היא האטומיזציה. תלמיד תלמיד לעצמו, מקסימום הוא ייעזר בקבצי FAQ. ואם זה לא מספיק? טוב, אז אם יש לו הורים אמידים, הם כבר ידאגו לו. ואם לא? אנחנו חוזרים, שוב, לכך שהחזון (אני מתנצל בפני המילה "חזון" על המעשה המגונה שעשיתי בה בחיבורה ללפיד) של לפיד הוא ניאו-ליברליזם נקי. מי שיש לו, יינתן לו; ומי שאין לו, גם מה שחשב שיש לו יילקח ממנו.

יש לישראל מספיק פוליטיקאים גרועים, ומספיק ניאו ליברלים בעמדות מפתח, מבלי שנוסיף עליהם עוד ליצן עם קול רדיופוני שנראה טוב בחליפה.

(יוסי גורביץ)

(פוסט רפלקסיבי ומעט אישי. אשתדל לא להגזים בכאלה, אבל אחרי הימים האחרונים נראה שאין ברירה.)

"מה אשכנזי בעיניך? להכנס לבית קפה עם פוזה מלאת חשיבות ולקחת בהפגנתיות את עיתון הארץ. וכשמישהו כבר תפס את עיתון הארץ לפניך (מ.א.ר.) להגיד, אהה, את גנבת את העיתון שלי." (אורטל בן דיין, 18.4.12, 09:55)

לא מעט אנשים לא אהבו את הפוסט האחרון, בעיקר בשל פסקת הסיום שלו, שאכן לא היתה כתובה כראוי. לאנשים שעיסוקם בכתיבה אין את הפריבילגיה לומר שהם לא הובנו; הג'וב שלהם הוא להיות מובן ואם הם לא מצליחים לעשות את זה, אז הבעיה היא בעיקרה שלהם. הייתי צריך להבהיר יותר שהאשמה של תושבי השכונות במצבם היא חלקית, ושעיקרה הוא תוצאת פעולת הממשלה – חשבתי שהעובדה שהקדשתי לכך כמה פסקאות בפוסט שלפני כן מספיקה, והנחתי שאנשים קראו את שני הפוסטים. שתי ההנחות לא היו, כמסתבר, מבוססות. רצוי היה גם להבהיר שכמובן, לפני שהמשטרה פותחת באש על המון לינצ'אי היא צריכה להשתמש בכל האמצעים הלא הקטלניים העומדים לרשותה. גם ההנחה שאנשים יזהו את ההפניה שבשם הפוסט לשיר הידוע של פינק פלויד היתה שגויה, ומסתבר שזה עניין גילאי לגמרי, מה שאומר שאני מזדקן.

אבל מסתבר שיש קבוצה של שמאלנים בעיני עצמם שהחליטו שהעובדה שאין לי יותר מדי אמפתיה לתושבי השכונות – מודה באשמה; בין קורבנות לינץ' ובין האנשים שביצעו בהם את הלינץ' ואלה שעמדו מהצד, אני מקווה שאהדתי תמיד תהיה נתונה לראשונים – מעידה דווקא על גזענות. הבולטת שבהן, כמסתבר, היא אחת אורטל בן דיין, שלשמחתי לא הייתי מודע לקיומה עד אתמול, פחות או יותר.

"מה אשכנזי בעיניך? לקרוא למזרחים מסוממים כשאתה עושה באנגים מהבוקר עד הערב." (אורטל בן דיין, 12.4.12, 20:53)

לאורטל בן דיין, כפי שודאי הבנתם מהציטוטים עד כאן (יהיו עוד, והרבה) יש בעיה עם אשכנזים. היא חושבת שיש קבוצות שזה בסדר לתייג אותן ככלל הומוגני, שאין בו פרטים, שאפשר לומר עליו, למשל,

"מה אשכנזי בעיניך? זוג בני 40+ שיושבים בבית קפה ולא מדברים בכלל אחד עם השני." (אורטל בין דיין, 13.4.12, 12:09)

כי מסתבר שיש חוגים במה שמתקרא שמאל בישראל שבהם אפשר לומר שכל האשכנזים קהים רגשית וקרים (בניגוד, כמובן, למיתוס של ה"מזרחי החם") מבלי להחשב לגזען. אבל לא באתי להטריד אתכם דווקא בגזענות הלגמרי-לא-סמויה, כמעט גאה, של חלק מבוסס ממה שנקרא השמאל המזרחי בישראל.

"מה אשכנזי בעיניך? להיות מיליונרים, להחזיק חצי מהדירות בגבעתיים, ואז לריב עם עניה כמוני על העלאה בשכ"ד ולציין – בחוצפה! – שהמחאה החברתית העלתה את מחירי שכר הדירה." (אורטל בן דיין, 18.4.12)

כי אשכנזים, כמובן, הם שיילוקים. כולם.

אבל, כאמור, זה לא הנושא. מוקדם יותר היום התייחסה בן דיין לסרטון התקרית שלי ושל חברתי גלינה בשוק התקווה כשבוע (אפשר לראות אותו פה, וגם בפוסט שלה.) התגובה שלה אליו מצריכה כספות, כלומר פירוק לגורמים של הטקסט.

אבל לפני זה, עוד אחד.

"מה אשכנזי בעיניך? לדחוף את האף לעניינים אישיים של אחרים." (אורטל בן דיין, 3.4.12, 22:17)

כי, נו, אתם יודעים. היהודים האירופאיים האלה דוחפים את האף שלהם לעניינים של אנשים אחרים. אחרי שהם מרוששים אותם, כמובן.

נתחיל. על מה שמתואר בסרטון של דיוויד שין כבר כתבתי, והסרטון מקשר לפוסט שלי ב-972 בנושא. בן דיין, למרבה הפליאה, כותבת "כפי שאני מבינה (לא בטוחה בזה), מדובר באשתו של יוסי גורביץ שמגיעה לשוק התקווה ומישהו מצלם את ההתרחשויות מהצד." גלינה איננה אשתי, בינתיים (אני מבטיח לעדכן במידה והמצב ישתנה), וזה לא משהו שמסובך לברר: בן דיין עוקבת אחרי בפייסבוק וסטטוס מערכת היחסים שלי גלוי. לא הגענו לשם במקרה: נערכה במקום הפגנת-הסתה של בן ארי. זה נכתב בשני הפוסטים. או שבן דיין לא קראה אותם, או שהיא העדיפה לא לציין את הרקע הזה לאירוע.

"במקביל […] מתקיימים שם נסיונות מצד התושבים להסביר לאשה הלבנה על מצוקת התושבים ולקבל אמפתיה." ×›×™ כידוע, אין כמו ניפוף של תרסיס ×’×– מדמיע בפרצוף, לירוק בכיוונך, לדחוף ללא הרף ידיים לפרצוף שלך ולשאול האם קיימת יחסי מין עם זרים היא דרך מקובלת "להסביר מצוקה ולקבל אמפתיה."

כיוון שבן דיין לא יודעת – או, מה שסביר יותר, מעדיפה שקוראיה לא ידעו – שבמקום מתרחשת הפגנה ועל כן יש שם צלמים, בן דיין יכולה להרשות לכתוב "בדומה לסרטים הוליוודיים שנעשים על מצוקות באפריקה – סרטים שבהם מאות ואלפי שחורים נהרגים כסיפור רקע לדמות הקדוש המעונה של האדם הלבן, אביר זכויות האדם שמקריב את עצמו ומסכן את עצמו ביבשת השחורה – האשה האשכנזיה שמה את עצמה במרכז שכונת התקווה כדמות המרכזית וההירואית של האירוע." או שהיא סתם באה להפגנה ומחתה על גזענות. אבל, אה, נכון – בן דיין לא מספרת לנו שנערכה שם הפגנה. קל יותר לעוות את המציאות כשהקוראים שלך לא מודעים לה.

"מה אשכנזי בעיניך? רשימת קניות כשהולכים לסופר." (אורטל בן דיין, 28.3.12) כי האשכנזים האלה, הם לא מסוגלים לספונטניות, אפילו כשהם צורכים.

הלאה. "שימו לב שחוץ מהאשה האשכנזיה הלבנה, כולם שם שחורים בצורה זו או אחרת. אשה אחת לבנה עומדת בשוק, מישהו מצלם אותה (גורביץ?), וקבוצה שלמה מנסה להסביר לה, להתדיין איתה, לכעוס עליה ולצערי גם להפנות אליה דברים קשים (אותם אני מגנה בכל תוקף!!!). ממש השחקנית הראשית בהצגה." ובכן, בן דיין, לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל לא כולם שם היו שחורים:

אהבתי מאד את ה"דברים קשים". זה מזכיר לי את שמעון פרס, מתייחס – להבדיל (לקרוא בהברה אשכנזית) – לטבח כפר קאסם כאל "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד." וכשהגעת לרמת הצביעות של פרס, מצבך קשה. לא, בן דיין, אלה לא היו "דברים קשים." אלה היו איומים באונס ואיחול לאונס.

מסתבר שאספסוף (כן, אספסוף!) שמקיף אשה שבסך הכל עומדת על זכותה להשמיע את דעתה – שמעתי שזה מותר, בדמוקרטיות; אם כי, כמובן, הרעיון של אשה שמדברת במרחב הציבורי הוא "אשכנזי" במפגיע – ומאחל לה שתיאנס, אחרי שניסתה להגן על זכויותיהם של פליטים, חמור בעיניה של בן דיין פחות מהפנטזיה שלה על כך שזו "דוגמא עצובה לשימוש רשת מסית נגד תושבי השכונות." כלומר, הקורבן אליבא דבן דיין היא לא האשה שהותקפה על ידי האספסוף, הקורבן הוא האספסוף. גלינה באה לשם כדי שתותקף ותמלא את "תפקיד השחקנית הראשית בהצגה." לגינוי הרפה של קריאות האונס הקדישה בן דיין שורה; למצבו של האספסוף האומלל היא הקדישה פוסט.

כלומר, בן דיין רואה אשה מוקפת בהמון זועם, שמשמיע כלפיה קריאות שהן הטרדה מינית; היא לא שומעת מה היא אומרת (לגמרי לא במפתיע – הצווחות של האספסוף היו גבוהות משמעותית מאלה של גלינה, והיא יצאה צרודה מאד), והעמדה שלה היא שצריך להבין את האספסוף, שאת ה"הגזמות" שלו היא מגנה, לא את ה"אשה האשכנזיה." כשנוצר מצב שבו ניצבים, מצד אחד, אספסוף גזעני ומיזוגני אבל כזה שהלאומנות היהודית-ערבית של בן דיין לא מאפשרת לה לצאת נגדו, ומצד שני אשה מותקפת, הפמיניזם של בן דיין מתנדף. פתאום האשה הבודדה היא לבנה שפולשת לאפריקה השחורה, היא שחקנית, היא לא בן אדם, אין לה רגשות, היא לא חשה איום, היא לא מבוזה על ידי האנשים שבן דיין עסוקה כל כך בהגנה עליהם. לא רק הפמיניזם של בן דיין מתפוגג כשהשבט שהיא מתיימרת להשתייך אליו נראה לא טוב; גם האנושיות הבסיסית של כל אדם, שחש שיש להתייצב לצד העומד מול האספסוף.

זה לא מקרה שבן דיין ודומיה מיהרו לקפוץ ולומר אחרי הפוגרום בנווה שאנן ש"צריך להבין" את תושבי השכונות, אבל הרבה פחות את הפליטים; העמידה הזו לצד האספסוף מול קורבנותיו היא מהות העמדה שלהם: לאומנות יהודית-ערבית שמלפניה ההומניזם תמיד נסוג. אצל בן דיין ודומיה, המזרחי אף פעם לא אשם, גם כשהוא משתתף בלינץ', מפנטז בפומבי על אונס, ובוזז חנויות של פליטים. אם יש אשמה, היא אף פעם לא אצלו. היא תמיד אצל איזה אשכנזי מנוכר.

אנחנו מכירים את התפיסה הזו. היא לא מגיעה ממקומות חיוביים. בשם ההתגוננות מפני הדיכוי של תרבות המטעים הלבנה על ידי כוחות הצפון, דורות של היסטוריונים הצדיקו את הגזענות הדרומית ואת הקו קלוקס קלאן. גם שם הטיעונים היו דומים: תרבות "חמה ואותנטית" מול תרבות תעשייתית ומנוכרת, הגנה על אנשים שבסך הכל רוצים להגן על המסורת השמרנית שלהם מול כוחות הקדמה. גם שם נמצאו האשמים הקבועים, שאף פעם לא היו הגזענים הלבנים. ברקע, בשקט, בוצעו אלפי מעשי לינץ' באנשים ש"לא ידעו את מקומם", שהואשמו בקביעות בפשיעה ובאונס, ומעשי הלינץ' הללו הפכו מבחינת האספסוף הדרומי לאירועים תרבותיים של ממש. למהלך הזה היה סיוע פוליטי מצד המפלגה הדמוקרטית, שעד שנות השישים של המאה ה-20 היתה פרוגרסיבית על הכל חוץ מאלבמה. היה קשה מאד להמשיך את המסורת הזו לאורך שנים רבות כל כך בלי אינטלקטואלים דרומיים, שסיפקו תחמושת לתרבות הלינצ'ים.

מאוחר יותר, בתגובה אלי, כתבה בן דיין "רוצים להמשיך ולחפש את הפנאטים כדי להראות כמה השכונות הם אספסוף, אז קדימה. בין כה וכה אתם עושים את זה למעלה מ-60 שנה." לא יודע איך להגיד את זה לבן דיין, אבל אני רק בן 42. מסתבר שמבחינת בן דיין וחבר מרעיה, אם השם שלך נגמר ב-ביץ, אתה אשם קולקטיבית בדברים שקרו לפני שבכלל נולדת. לא משנה מה הרקע שלך, לא משנה מאיפה באת, לא משנה מה עשתה המשפחה שלך: השם מספיק.

ואם חשבתם שבן דיין בעייתית, עוד לא ראיתם את התגובות.

"מה אשכנזי בעיניך? להגיד: כרגע אני לא רוצה לדבר על זה." (אורטל בן דיין, 8.3.2012)

בקיצור, בן דיין חשפה את עצמה כגזענית שונאת אשכנזים, שמתייצבת לצד אספסוף כשהוא סותם את הפה לאשה מהמוצא הלא נכון ומבצע הטרדה מינית כלפיה. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שהצבועה הזו תנסה לטעון שהיא מייצגת סוג כלשהו של שמאל או הומניזם. זה לא המצב: היא פשוט לאומנית יהודית-ערבית. העובדה שהקהל שהיא מתיימרת לייצג יפטור בסלידה את עצם הרעיון של יהדות-ערבית, העובדה שפרט לכמה אקדמאים ומשוררים לא מוצלחים אף אחד לא מחזיק ברעיון הזה, רק הופכת את הלאומנות שלה לנלעגת יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיהיו חלק ממאבק שבו מובן מאליו שמתייצבים לצד קורבנות הלינץ', לא מבצעיו.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד נשא אתמול (ה') נאום פוליטי ריק למדי, שבו ניסה להסביר – בין ענני קלישאות – מה הוא רוצה מהחיים שלנו. ההצלחה היתה חלקית, ולו משום שאם זה מה שלפיד רוצה, כבר עדיף ללכת אל המקור: אביגדור ליברמן.

נתחיל מההתחלה. לפיד שואל "למי שייכת המדינה הזו." התשובה, לכל מי שעשה בגרות באזרחות (קבוצה שכמסתבר לא כוללת את לפיד) פשוטה למדי: היא שייכת לאזרחי המדינה. זו משמעותה של אזרחות.

לא אצל לפיד. מבחינתו, המדינה שייכת למעמד הביניים, אליו הוא בטעות או במרמה משייך את עצמו, וצריך לעמוד על כך. השכר הממוצע במשק – נתון מוטה מאד, שהקשר שלו למציאות בעייתי – עמד בנובמבר (הנתון האחרון שפורסם) על 8,571 ₪. השכר החציוני נמוך הרבה יותר, והוא × ×¢ סביב ×”-5,500 ₪ – תלוי את מי שואלים. כמגיש בערוץ 2, שכרו של יאיר לפיד עמד על ×›-150,000 ₪ בחודש; כלומר, לפיד הרוויח קצת פחות מפי 20 ממקבל שכר ממוצע וקצת פחות מפי 30 ממקבל שכר חציוני.

הרעיון שאדם עם שכר כזה, שמתחכך באליטה הכלכלית והפוליטית של המדינה, יכול באופן כלשהו לייצג את מעמד הביניים הישראלי הנשחק הוא נלעג, אם לא מעליב. לפיד הוא נציג מובהק של המאיון העליון; אחת הדרכים המובהקות של בני המעמד הזה לארגן לעצמם תמיכה בקרב הבוחרים היא לתאר את עצמם כטריבונים עממיים. בדרך כלל, הם מכרו את מצביעיהם לקבוצת ההתייחסות האמיתית שלהם; אחזור לכך בהמשך. לפיד, חשוב גם לציין, הוא בשר מבשרה של האוליגרכיה: הוא בנו של עיתונאי צמרת שהפך לפוליטיקאי מוביל, הוא שהשתייך לקבוצה הנכונה מלידתו ומי שעבר בכל התחנות הנכונות.

מי הם בעלי המדינה, על פי לפיד? מי שמשלמים מסים ומי שהולכים למילואים. כלומר, התפיסה של לפיד על אזרחות מחזירה אותנו לימי אתונה, שם זכות ההצבעה היתה שמורה לנושאי הנשק ומשלמי המסים – שהיוו בערך עשרה אחוזים מהאוכלוסיה. במקרה הטוב, לפיד מחזיר אותנו לבריטניה שקודם לרפורמות זכויות ההצבעה שלה. ראוי לציין שמאחר ורוב הנשים בישראל אינן משרתות במילואים, ומאחר וחלק ניכר מהנשים (עקרות בית) אינן משלמות מסים, התפיסה של לפיד מחזירה אותנו לתקופה שבה טרם היתה להן זכות הצבעה. אין לי ספק שלפיד יאמר שזה לא מה שהוא התכוון לומר; בוקר טוב, אתה פוליטיקאי עכשיו. לכל מילה שלך יש משמעות.

אז מה התוכניות של לפיד? ובכן, הוא רוצה לשנות את מערכת ההפעלה של המדינה. רק חבל שזו המועדפת עליו היא חלונות ויסטה. על פי השיטה החדשה של לפיד, רק רוב של 66% מחברי הכנסת יוכלו להדיח ראש ממשלה, ואחוז החסימה יעלה לשישה אחוזים.

זה המצב שבו אתה רוצה לתלוש את השערות. המשמעות של העלאת אחוז החסימה היא מחיקתן של מפלגות קטנות ואילוצם של מצביעים לערוך פשרות בנפשם. ההצעה מיועדת בעליל לבלום את כוחם הפרלמנטרי של החרדים – אבל היא גרועה באופן ניכר מהמצב הנוכחי. אנשים שיצטרכו לבחור בין הדבר של הליכוד לחולירע של קדימה עשויים להעדיף את הטיפוס של המנעות מהצבעה. לפיד חולם על ארה"ב – אבל מבנה שתי המפלגות שלה הוא אחת הסיבות לאדישות הניכרת מצד הבוחרים שם. מי שצריך לעשות יותר מדי פשרות, מעדיף שלא להגיע לקלפי. החרדים לא ייעלמו, אם "יהדות התורה" לא תעבור את אחוז החסימה; הם פשוט יהפכו למנוכרים יותר. שזה אולי תואם את חזונו של לפיד, שרואה מדינה שנשלטת על ידי מילואימניקים (אגב, לפיד עשה מילואים?), אבל זה יהיה רע לכל מי שחושב שלכל אחד מגיע קול.

ההצעה למנוע את הפלת ראש הממשלה אלא ברוב של 81 ×—"כים – זו המשמעות של 66% – גרועה אפילו יותר. היא אומרת שאם לראש הממשלה יש 40 ×—"כים שתומכים בו, הוא נשאר בתפקידו. היא פתח מובהק לממשלות מיעוט – ומי שזוכר את התסכול הנורא שהיה מנת חלקנו בימי אולמרט (לגמרי לא במקרה, המנטור הפוליטי של לפיד) יודע עד כמה היא מכרסמת בתפיסת האחריות הפוליטית. אם השלטון ממילא נתון בידי אליטה שכבלה את עצמה לקרנות המזבח, אם הוא נתון בידיו של אדם שרוב העם מתעב אבל אין שום דרך לשלוח אותו הביתה, מה הטעם בפעילות פוליטית?

יתר על כן, ההצעה הזו מכרסמת עוד יותר בכוחה של הכנסת, ומחזקת מאד את כוחה של הממשלה. אין לאנשים המתנגדים למדיניותה של הממשלה שום כוח, וכל מה שנותר להם הוא לחרוק שיניים ולחכות לבחירות – שיקרו כאשר הממשלה תרצה בהן. אבל המשטר שלנו הוא פרלמנטרי, לא נשיאותי: הכנסת היא לב השיטה. לפיד רוצה לעקור את לבה, כנראה משום שגם הוא לא מבין למה צריך אותה בעצם. אנחנו צריכים רק ממשלה, לא? מין חבר מנהלים הדוק כזה, בלי רעש מבעלי המניות?

לפיד מיילל על מספר השרים הגדול בממשלת נתניהו, שהיא אכן מהמופרכות בממשלות. הוא רוצה חוק שיאסור על הגדלת מספר השרים, שזה נחמד מצידו. אם היתה לו השכלה חוקתית מינימלית – משהו שרצוי שיהיה למועמד פוליטי, גם אם הוא בן של אבא והתרגל שמקצרים הליכים עבורו, במיוחד בתחום ההשכלה – הוא היה יודע שכבר היינו בסיפור הזה. אחת הפעולות הראשונות של אהוד ברק היתה לשנות את החוק הקיים ולשנות את מספר השרים המקסימלי, שקודם לבחירתו לראשות הממשלה עמד על 18. זה מה שקורה כשיש לך ראש ממשלה חזק מדי, שאי אפשר להדיח (וכאן המקום להזכיר שממשלת ברק שרדה בשלב מסוים עם תמיכה של 30 ומשהו ח"כים בלבד, והיתה ממשיכה לשרוד אלמלא החליט ברק על בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.)

ההצעות האלה של לפיד מזכירות מאד את ההצעות לשינוי שיטת הממשל של אביגדור ליברמן: השיטה שלו כללה רוב של 80 חברי כנסת כדי להדיח ראש ממשלה ואחוז חסימה של עשרה אחוזים. הקרבה הזו, התפיסה המופרכת כאילו מה שישראל צריכה הוא ראש ממשלה חזק יותר – ראש הממשלה הישראלי הוא אחד החזקים בעולם המערבי – צריכה לומר לנו כל מה שצריך לומר על התפיסה הפוליטית של לפיד: סמכותנות. במקרה שלו, סמכותנות שמעורבת בסלידה לכל מי ששונה ממנו, ויוצרת תרכובת דוחה במיוחד של מרכז רדיקלי.

לפיד גם מוכר לנו צ'יזבט על כך שאם נצמצם את הכלכלה השחורה של ישראל – מטרה ראויה, אכן – יהיה לנו תקציב הרבה יותר גדול. ועל זה נאמר: פחחחחחח. תגיד לי, חבר, אתה קורא עיתונים או רק כותב בהם? אם לאוצר יהיה הרבה יותר תקציב, הוא עדיין יעדיף שלא להרחיב את השירותים הציבוריים, משום שזה מנוגד לאידיאולוגיית השוק החופשי של נערי האוצר. הכסף הזה, אם יהיה, פשוט ישמש כעוד תירוץ להורדת מסי חברות ואת המסים על העשירים. לגמרי במקרה, לפיד לא מתייחס לבעיה הבוערת של שיטת הממשל הישראלית, שליטתו בפועל של האוצר על כלל פעולות הממשלה. הוא כנראה לא מבין מה הבעיה.

וכמובן, ישנה החטוטרת האיומה של הכיבוש, שמחסלת את ישראל במהירות. זה נושא שנוי במחלוקת מאין כמוהו, אז לפיד פשוט לא אומר עליו כלום, למרות שהכיבוש הוא רוב מה שהמילואימניקים שלו עסוקים בו. ללפיד גם אין מה לומר על תקציב הבטחון המפלצתי של ישראל. הוא רוצה גיוס לכולם – מה שאומר שתקציב הבטחון רק יגדל. בשם האיזון הקדוש, לפיד מערבב בעקביות בין ערבים וחרדים: שניהם מאיימים עליו. העובדה שבניגוד לחרדים הליטאים הערבים הישראלים דווקא עובדים, ושהם סובלים מאפליה גזענית – כפי שהעיד, למשל, ה-OECD – לא מוזכרת אצל לפיד. רק זה חסר לו עכשיו, להזכיר לישראלים הנהדרים שלו, האנשים הטובים ביותר בעולם (כל זמן שהם לבנים ועשירים), שהם גם גזענים עד למאד. למה לקלקל?

ואם זה לא היה הספיק, אז אחרי שלפיד יקבל את הקולות של השבט הלבן המבוהל, יש סיכוי סביר מאד שהוא ימכור אותם לנתניהו, מי שבמו ידיו הרחיב את הפערים החברתיים בישראל (בסיוע נלהב של אביו של לפיד, אבל עזבו עכשיו). בן כספית, שברכילות פוליטית הוא דווקא טוב, כותב שיש ערוצי תקשורת בין לפיד ובין נתניהו, ושלפיד סבור שאי אפשר בינתיים להחליף את נתניהו. זה יכול להסביר למה לפיד תוקף את קדימה ואת העבודה, אבל אין לו מילה אחת לומר על נתניהו. ייזהר הקונה; השק הזה מכיל חתול בגודל יגואר.

ראוי לשאול מה ישראלי בעיני. ישראל, אם לשאול את מילותיו של באשיר ג'ומאייל, איננה נורבגיה. היא מדינה הטרוגנית מאד, שמכילה ילידים ומספר גדול במיוחד של צאצאי מהגרים מכל רחבי העולם. אפשר להבין את געגועיו של לפיד לתקופה שבה המדינה התנהלה על ידי שבט אחד, שבט הציונים יוצאי מזרח אירופה שלגמרי במקרה היה השבט שלו, וכל השאר – ערבים, מזרחים, חרדים, במידה רבה נשים – התבקשו לסתום את הפה ולהגיד תודה שבכלל נותנים להם להתקיים. בשנות השמונים, התחלנו להשתחרר מהתפיסה הזו, והשחרור הזה עדיין מבעית הרבה מאד אנשים, בעיקר מהמילייה של לפיד. הוא רוצה להחזיר אותנו, בשם הנוסטלגיה, שלושים שנה אחורה, למה שהוא סבור בטעות שהיתה ישראל טובה יותר. לרוב הישראלים היא היתה רעה יותר. אסור לנו לחזור לשם. אסור לבחור ביאיר לפיד.

גילוי נאות: היום שלחתי טופס התפקדות למרצ. על הסיבות לכך אני מקווה לכתוב בקרוב. זה לא ישנה את צורת הכתיבה שלי – ביקרתי בחריפות את מרצ בעבר ובהתחשב בנסיון העבר אבקר אותה גם בעתיד – אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת את זה.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה טובה מזו שרוצה יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)

בכל פעם שאני נשבר וקורא שוב טקסט של ארי שביט – מהמנופחים, מהמנופחים שבכותבי ישראל – אני תוהה אחר כך למה עשיתי את זה לעצמי. במשך חודשים אילצתי את עצמי להתעלם, לא להתייחס. הטור של הבוקר היה הקש ששבר את גב הגמל. הבה נכספת אותו.

כדי שלא יאשימו אותו בחד צדדיות, שביט מתחיל ב:

אין כל ספק: שנת 2011 היא שנת 1989 של המזרח התיכון. ייתכן שהיא אף שנת 1789 של המזרח התיכון.

האמנם אין ספק? האמנם 1789 אכן היתה גדולה מ-1989? אל תהיו קטנוניים. הבשר האמיתי בהמשך. מיד לאחר הפסקה ההכרחית על ההזדמנות, מזנק שביט אל הסכנה:

במהפכה הערבית הגדולה טמונה גם סכנה גדולה. בעשור האחרון ארצות הברית פירקה את עיראק, פירקה את מצרים ואיבדה את טורקיה. בכך היא מוטטה את מערך הבלימה הסוני שעמד מול איראן. בימים אלה ארצות הברית מפרקת את בחריין, מערערת את ירדן ומסכנת את סעודיה. בכך היא הופכת את איראן למעצמה האזורית המובילה. אם המדיניות האמריקאית לא תשתנה, התוצאה עלולה להיות אסון גיאו-אסטרטגי.

אוי. הבה נתחיל. אין ספק, ארה"ב פירקה את עיראק. זו היתה ארה"ב תחת נשיא אחר, ששביט תלה בו עיניים מעריצות וקיווה שיעשה את העבודה עבור המשטר הציוני ויתקוף את איראן. זה לא קרה, ובגלל התקיפה בעיראק קשה מאד להאמין שזה יקרה.

ארצות הברית לא "פירקה את מצרים". מצרים עדיין שם. מי שפירק את משטר מובארק היו ההמונים המצריים. למצרים יש היסטוריה משלה, שלא תלויה יותר מדי בשאלה מי יושב בבית הלבן. באותה מידה, ארה"ב לא "איבדה את טורקיה". טורקיה יצאה לדרך משלה, אחרי סכסוך פנימי ארוך. היכולת האמריקנית להשפיע על התהליכים הללו היתה אפסית.

ושוב, לא ארה"ב "מפרקת את בחריין" ולא ארה"ב "מסכנת את סעודיה": ההמונים בבחריין ובסעודיה הם שקצו במשטרים המשוקצים ששולטים בהם. ה"סכנה" לסעודיה ולבחריין, אליבא דשביט, היא שהן תשלטנה על ידי התושבים שלהן, ולא על ידי אוליגרכיות מהמושחתות שבעולם.

לעיון מיוחד ראויה הפנטזיה של שביט, על פיה יש איזה נמר שיעי ערוך להסתערות, שנבלם בקושי על ידי "מערך בלימה סוני". הוא חוזר על כך מאוחר יותר, כשהוא כותב:

תחת הכותרת של דמוקרטיזציה, תתרחש השתלטות שיעית על חלק ניכר מהמפרץ הערבי.

שביט מתייחס כאן, כנראה, להתקוממות בבחריין. מעניינת ההתייחסות שלו ל"מפרץ הערבי", המכונה לעיתים קרובות "המפרץ הפרסי". עובדות: הסונים הם רוב מוחלט בעולם הערבי/האיסלמי, ובמזרח התיכון; בבחריין, דווקא השיעים הם הרוב (המדוכא); איראן לא יצאה במחצית השניה של המאה ה-20 למלחמה תוקפנית (בניגוד למדינות סוניות כמו עיראק, סוריה ומצרים); ואין שום סיבה להניח שהמשטר האיראני, ששולט בקושי על אנשיו שלו, ירצה להתפשט דווקא אל מדינות המפרץ. מה שמעניין כאן הוא שהשד השיעי הנורא, ששביט מפחיד אותנו מפניו, הוא בדיוק אותו שד שבו מנפנפות העריצויות הסוניות מזה שנות דור. סדאם חוסיין תואר בשעתו – כשהתחיל את מלחמתו התוקפנית באיראן – כ"חרב הסונה נגד השיעה". קצת משונה לראות את שביט מוכר לישראלים את הדגים הבאושים של בית סעוד. הלאה:

תחת הכותרת של שחרור, תתרחש השתלטות רדיקלית על חלק ניכר מהעולם הערבי.

קצת מתמיהה הפסקנות הזו. לאף אחד לא ממש ברור לאיפה אנחנו הולכים, אבל לשביט דווקא כן. עכשיו, מהי "רדיקליות", בעצם? ולמה היא בהכרח רעה, לערבים ולשכניהם?

השלום הישראלי-פלסטיני והשלום הישראלי-סורי יהפכו לבלתי אפשריים. השלום הישראלי-מצרי והשלום הישראלי-ירדני ידעכו.

למה? האם ישראל לא יכולה לחיות בשלום עם מדינות ערביות שנשלטות על ידי תושביהן, לא על ידי דיקטטורה? וקצת חצוף לדבר על דעיכת הסיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ועם הסורים, כשאתה תומך בעקביות במשפחת שרון, בבנימין נתניהו ובאהוד ברק. במיוחד בהתחשב בכך שהמאמר של שביט מתפרסם באותו בוקר שבו אנו למדים שנתניהו לא מוכן אפילו לשמוע על מו"מ עם סוריה.

כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותמניים יעצבו את המזרח התיכון. למהפכה של 2011 עלול לקרות מה שקרה לזאת של 1789: בונפרטה כלשהו יחטוף אותה, ינצל אותה ויהפוך אותה לסדרת מלחמות עקובות מדם.

מישהו צריך להגיד לשביט שאיסלמים, ניאו נאצריזם וניאו-עותומניות שוללים זה את זה. הנאצריסטים רואים באיסלמיסטים אויב ולהיפך, ושני הצדדים דוחים בסלידה את הרעיון של שובה של האימפריה העות'מנית. בניגוד לצרפת, שהיתה לה מסורת של אחדות מדינית (להוציא כמה חלקים כמו ברטאן, למשל), קשה מאד להעלות על הדעת בונפארטה פאן-ערבי.

את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בזמן אחר: לפני עשור או שניים. את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בדרך אחרת: ברפורמה ולא במהפכה

שימו לב ל"צריך היה לחולל". אפשר היה וצריך היה, אבל זה לא קרה. ההיסטוריה של העולם הערבי היא כחומר בידי היוצר, היושב בוושינגטון כפי שפעם ישב בלונדון.

האמריקאים צודקים כשהם מצדדים בהמונים הדורשים את זכויותיהם. ואולם האמריקאים טועים כשהם ממוטטים בראש ובראשונה דווקא את המשטרים של בעלי בריתם. האמריקאים טועים כשהם סוללים במו ידיהם את דרך הניצחון של האחים המוסלמים ושל איראן.

לדפוק את הראש בקיר.

האחים המוסלמים והאיראנים, בלשון המעטה, אינם משתפים פעולה אלה עם אלה. הפלגים הקיצוניים של האחים המוסלמים, אנשי הג'יהאד האיסלמי, רואים לעיתים קרובות בשיעים יריב שיש להכחיד; אל קאעדה במסופוטמיה העמידה את השיעים בראש רשימת המטרות שלה. המשטר הפקיסטני, שחלקים ממנו מקורבים מאד לאחים המוסלמים, רודף את השיעים. כתוצאה מכך אף נוצרה, בימים ההמומים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ברית קצרת ימים בין האמריקנים והאיראנים; בכיר איראני מסר לאמריקנים רשימת מטרות באפגניסטן; הטאליבאן היו מקיצוני רודפי השיעים.

האמריקנים אינם "ממוטטים את המשטרים של בעלי בריתם": הם נמנעים מלעמוד לצד משטרים דיקטטוריים. ההיסטוריה האמריקאית והאתוס האמריקני מקשים מאד על הממשל האמריקני לעמוד לצד משטרים שיורים באזרחים שלהם. לא שהם לא עשו זאת בעבר – במיוחד בדרום אמריקה ובמרכזה – אבל הם הקפידו לא לעשות את ×–×” מול המצלמות. עכשיו המצלמות בכל מקום. שביט, עם כל ההתפתלויות, מעדיף שארה"ב תמשיך לתמוך בדיקטטורות הסונית. שביט מתאר את עצמו, אחרי הכל, כנביא ציוני מיוסר, והוא יודע שאם על הציונות לחיות, על הערבים לכוף את ראשם לשוטים ולעקרבים.

יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד. לעבור ממגננה למתקפה. […] אל תעשו זאת רק בתוניסיה, במצרים, בתימן ובבחריין. עשו זאת גם בהתערבות הומניטרית תקיפה בלוב. עשו זאת גם באיראן. קחו את רוח החופש של כיכרות קהיר והביאו אותה אל הכיכרות של טהראן. קחו את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר והביאו אותן אל האיאתוללות. מוטטו את הרודנות של אחמדינג'אד כפי שמוטטתם את הרודנות של מובארק. הילחמו בפשיזם הדתי של השיעים ובטירוף של קדאפי באותה נחישות שבה נלחמתם בדיקטטורות הפרו-מערביות.

וואו. וואו. מה כבר אפשר לומר? מה אפשר לומר על אדם בור כל כך, שהוא חושב שאפשר "לקחת את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר", מבחוץ, ולהביא אותן "אל האייטולות"? גוגל (איך לעזאזל היא השתרבבה לפה?), פייסבוק וטוויטר הם כלים. התוכן שבכלים הללו מיוצר על ידי המשתמשים, לא על ידי החברות. מותר להניח שחמינאי לא יתפטר, גם אם מארק צוקרברג יודיע לו בהכנעה שיש מיליון חברים בקבוצה שדורשת את זה, שאף סודני לא יצא לרחובות חרטום כי גרופאון יצאה במבצע של שלושה במחיר אחד על הפיכות, ושאף ירדני לא יצעד אל ארמון המלוכה מתוך תקווה קלושה להיות ה-Mayor שלו בפורסקוור. טוויטר ופייסבוק משמשים את המפגינים והמתקוממים לתקשורת; הם אמצעי למטרה שמתווים המשתמשים בהם; הם לא חוטים של איזה מפעיל-בובות שמקבל הנחיות מהבית הלבן.

תיאוריית הקונספירציה המשתמעת של שביט – אובמה יכול להפיל את המזרח התיכון, הוא פשוט לא רוצה – מעמידה אותו בשורה אחת עם הבדרן הפוליטי האמריקני גלן בק, שטען לאחרונה כי מנהלים בגוגל, שעומדים בקשר ישיר עם הבית הלבן, הם האחראים לנפילת השלטון במצרים, טענה שאותה השמיע גם סגן ראש ממשלת רוסיה. זו, איך לומר, חברה מוזרה לפרשן פוליטי בכיר בישראל.

מעבר לתיאוריות הקונספירציה ולתפיסה המכניסטית עד כדי להדהים של ההיסטוריה, שמפשיטה מעל הערבים כל יכולת פעולה (agency) משל עצמם, האם שביט כל כך בור בהיסטוריה של איראן, שהוא לא יודע איזו תוצאות קטסטרופליות היו בפעם האחרונה שה-CIA הפיל שם, ב-1953, ממשל פופולרי? ומה, לעזאזל, עושה ברשימה הזו מועמר קדאפי, שבשנים האחרונות עושה מאמצים ניכרים להתחבב על המערב – מאמצים שקנו לו כמה ימים של חסד, כשהחל לטבוח בבני עמו?

ומה ארי שביט מצפה שיעשו האמריקנים באיראן או לוב? האם הוא באמת מצפה שהם יפלשו לעוד מדינה מוסלמית? נניח שהאמריקנים מתערבים בלוב, מפסיקים את הטבח, ומפילים את המשטר. הכל ראוי. מה יקרה אחרי שבועיים, כשיגמרו לפנות את הגופות? יהיה לנו צבא מערבי שיושב בתוך מדינה מוסלמית – אפריקנית, לא פחות – שאת שפתה איננו דובר, שאת מנהגיה איננו מכיר, ושבסבירות גבוהה מכילה קבוצות עוינות לו, שעקב המצב שם ניתן להניח בסבירות גבוהה שהן גם חמושות. תוך שלושה שבועות תתחיל לוחמת גרילה, והאמריקנים – זה כוחה של סוג הלחימה הזה – לא יוכלו להבדיל בין הלוחמים ובין האזרחים. האם הם מקימים מחסומים ועורכים חיפושים על המקומיים? אם לא, לוחמי הגרילה יחמקו מבלי שיבחינו בהם; אם כן, ההשפלה שיגרום איזה רב"ט קצר רוח, ותמיד יש כזה, תהיה כרזת הגיוס הטובה ביותר של הגרילה. זה לא רק הלקח של עיראק ואפגניסטן; זה גם לקחה של ההתערבות בסומאליה. האם שביט באמת לא מסוגל להסתכל שלושה צעדים קדימה?

נראה שלא. עם כל בכירותו, שביט הוא בסך הכל שופרה של האליטה הציונית, במיוחד של מערכת הבטחון ושר הבטחון הנוכחי; הוא מגבר שמשמיע לכל את סכום כל פחדיהם, שמתחיל לצרוח בקול רם שבגדו בו, נטשו אותו, מכרו אותו. הוא מוכרח להאמין שהמזרח התיכון מורכב רק מהאחים המוסלמים ומאייטולות, ושכוחם הדמוני של אלה הוא עצום.

שאם לא כן, הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות של משטרים דמוקרטיים, שעם כל זה שהם חופשיים, עדיין עוינים את הציונות – משום שמהותה היא משטר דיכוי. הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות שההמונים הפילו בתחריר את החומה, אבל שישראל עדיין שולטת על אוכלוסיה גדולה, נטולת זכויות, נשענת לצרכי לגיטימיות על רוב יהודי מפוחד ששולל את זכויות האחרים. הוא יצטרך, בקצרה, להתמודד עם המצב שבו אהוד ברק הופך, בראי העולם, לעוד מובארק.

העריצים הישנים, אחרי הכל, היו מבחינת הציונים פתרון מסוים.

עדכון: לפני כשבוע, כשחשפנו כאן את הקשרים בין חברתAccells ובין חברת Fundamo, שמספקת טכנולוגיה סלולרית בין השאר לאיראן וסוריה, טען רונן שובל שהוא לא עובד באקסלס (החברה של אבא שלו, נזכיר) כבר כמה חודשים. התקשרתי השבוע לאקסלס, בנסיון לברר אם הוא עובד או לא עובד שם, והם התחמקו מתשובה. היום פרסמה חברת אקסלס תגובה רשמית (לטמקא), והיא לא מזכירה את הקשרים שלה ל-Fundamo, אלא טוענת שהיא לא סוחרת עם הרפובליקה האיראנית, איש קש שאף אחד חוץ ממנה לא העלה. רונן שובל, שכזכור טען שהוא לא עובד שם כבר חודשים, מוגדר כעת כ"יועץ חיצוני לחברה". איך מסתדרת הטענה של שובל שהוא לא עובד באקסל, ושעל כן אין לו קשר אליה, עם היותו "יועץ חיצוני" שלה, ועם העובדה שאתר החברה עדיין מתאר אותו כדירקטור לשיווק אסטרטגי, לשובל הפתרונים.

(יוסי גורביץ)

בעקבות תגובתו של בן דרור ימיני באתר "לא נסתום", מן הראוי לומר להגנתו שלא כל דבריו שקריים או מניפולטיביים. כפי שהוא טוען בלהט, הוא אכן מאפשר לשמאלנים להגיב מעת לעת בעמודי הדעות של מעריב. ירון טן-ברינק לא האשים אותו בכך. ירון טן-ברינק האשים את ימיני שהוא חוטא ב"מקרתיזם, גזענות, הסתה פרועה, סילוף עובדות מניפולטיבי, סתירות מהותיות, ומעל לכל, ניסיון ברור ומובהק לחסל את הדמוקרטיה הישראלית". ובכן, טן-ברינק צודק, וייתכן שהוא אף נוהג בעדינות במושא כתיבתו. הבה נעיין באבני יסוד של משנת ימיני.

הנכבה, הכיבוש ויחסי ישראלים-פלסטינים

השקפתו של ימיני בנושא פורסמה בהבלטה במאמר ארוך, שממנו אנו למדים רבות על טיבו של האיש (ציטוטים מדבריו- בירוק).

א. ימיני כמופת של יושרה אקדמית:

מזכיר הליגה הערבית, עבד אל-עזאם פחה, הודיע בהכרזת המלחמה על ישראל: "מלחמה זו תהיה מלחמת השמד, ועל הטבח שייערך עוד יסופר כעל מסעי המונגולים והצלבנים".

לחצו נא על הקישור הזה, המופיע במקור במאמרו של ימיני, כסימוכין לדבריו. מה תגלו שם בהמשך המשפט? ימיני מציג כהצהרה רשמית דברים שכלל לא ברור אם נאמרו:

“However, Joffe and Romirowsky report that this "cannot be confirmed from cited sources"

לעומת זאת, מי שימשיך לקרוא את הפסקה הרלבנטית יגלה שלפי המקור שעליו מסתמך ימיני, מזכיר הליגה הערבית הנ"ל אמר לעיתונאים, בהצהרה מתועדת, את הדברים הבאים (ההדגשה שלי – ע"נ):

"We are fighting for an Arab Palestine. Whatever the outcome the Arabs will stick to their offer of equal citizenship for Jews in Arab Palestine and let them be as Jewish as they like. In areas where they predominate they will have complete autonomy."

כלומר, ימיני אינו מפנה את קוראיו להתחייבות מצד ג'ינגיס חאן עזאם פחה, הקצב מקהיר, להקנות לאזרחי פלסטין היהודים יותר משמדינת ישראל מתחייבת להקנות לאזרחיה הפלסטינים.

מסקנה אפשרית: בן דרור ימיני חושב שקוראיו מטומטמים, או שהם עצלנים, או שאינם מבינים אנגלית ברמה מינימלית. שמישהו יספר את זה ל"שאבי מהעיריה", המעריץ מטוקבק 121.

ב. כשאתה אומר "נכבה", למה אתה מתכוון? ("אף פעם לא הכחשתי את הנכבה הפלסטינית" – ימיני לטן-ברינק, 16.9.10):

חילופי אוכלוסין ומעשי גירוש לצורך יצירת מדינות לאום היו הנורמה המקובלת. עשרות מיליונים עברו את החוויה. ורק הפלסטינים, והם לא לבד, הולכים ומנפחים את מיתוס ה"נכבה".

התלוננת על אונס? את/ה לא לבד, תפסיק/י להתקרבן. אסכולת ימיני.

עוד ממשנתו בעניין הנכבה (ההדגשה שלי – ע"נ):

…ערביי פלסטינה [שילמו] את המחיר על הכרזות המלחמה והשמד של מנהיגיהם", ובמאמר אחר: ×”"נכבה"- סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה.

ישראל נושאת באחריות לנכבה? לא לפי ימיני. אם כך, האם עורך הדעות של מעריב אינו מכחיש נכבה, כפי שהסיק ירון טן-ברינק? מה פתאום, שקר וכזב, תעמולה של ה"בולשביקים מהשמאל".

ג. מי זה בכלל אחד העם? ימיני בונה על שטחיותו של המעריץ מטוקבק 121:

"הערבים טבחו ביהודים ללא שום עימות וללא כל תירוץ צבאי, רק משום היותם יהודים".

האומנם? לכולנו, תהא עמדתנו אשר תהא, צריך להיות ברור ששורשי הסכסוך בעימות פוליטי על השליטה בארץ ולא במלחמת דת. ואם הולכים אל המקורות, מגלים גם ראיות מובהקות לכך שהעימות הזה החל כאשר "עם ללא ארץ" הגיע לארץ שיש בה עַם, תוך התעקשות אלימה שמדובר ב"ארץ ללא עם", ועל כך התריע עוכר ישראל פוסט-ציוני כבר בשנת 1891 (בפסקה המתחילה במילים "אך לא זו בלבד" לקראת סוף המאמר). אבל ימיני יודע עד כמה קל למכור סחורה של מטיף אוונגליסטי בטקסס.

ד. טרור ופשעי מלחמה בהוראה מגבוה? רק אצל הפלסטינים!

מול כל פעולות הטרור שביצעו פלסטינים ביהודים תושבי פלסטינה המנדטורית, ימיני מזכיר אך ורק את טבח דיר יאסין. הוא כמובן כותב שעניין הטבח "מצוי במחלוקת", ושימו לב על מי הוא מסתמך (ימיני, מה עם הפניה לברי חמיש?). הוא אינו מזכיר שום מעשה טבח אחר שביצעו יהודים בפלסטינים. אך דא עקא, דיר יאסין איננו מקרה יחיד, ומעשי טרור יהודי בוצעו שנים קודם לכן, בתמיכת הנהגת היישוב, כפי שמעיד ד"ר יהודה לפידות, היסטוריון ואיש האצ"ל (תשומת לב לתיאור הטרור היהודי בחיפה בשנות ה-30 ותגובת הערבים אליו, ולתיאור העמדה האוהדת כלפי הטרור היהודי מצד מאיר יערי וזלמן ארן).

בהתכתבות אישיות עם ימיני, הוא התבקש שוב ושוב לציין מי (או האם מישהו) מבין בכירי הממשל והצבא בישראל חשוד בעיניו בפשעי מלחמה. הוא נמנע מלעשות זאת. ימיני התבקש גם לציין פשע מלחמה מערכתי אחד, אינהרנטי למדיניות ישראל (למשל: הנחיות לרצח אזרחים שאינם מסכנים אף אחד, עינויים קשים בהוראת ראשי השב"כ, שימוש בפצצות פלאשט וזרחן לבן כלפי שכונות מגורים, גזל אלים של אדמות פלסטיניות פרטיות לצורך בניית התנחלויות), ולכנות את המעשה בשמו, פשע מלחמה, ללא כחל וסרק. גם בנושא זה הוא בחר להחריש. השוו את החד-צדדיות הדוגמטית הגלומה בהשקפה כזו לעמדתו המכובדת של ארגון בצלם (שק חבטות חביב על ימיני) שמקפיד לתעד ולגנות פשעי מלחמה של ארגונים פלסטיניים.

ד. שיטת הקיזוזים של ימיני:

במאמרו המדובר, ימיני מרחיק אלפי שנים אחורה בנסותו ליצור מצג (שווא) של קיזוז: מעשי "שחיטה" (לפי עדויות חיילים) שביצעה מדינת ישראל בעבר הקרוב צריכים להיבחן על רקע פגיעות ביהודים בעולם המוסלמי. עד ל- 1011 הרחיק לכת בדיווח על רצח יהודים.

ובכן, אם הולכים אלפי שנים אחורה, אפשר להעמיד את מדינת ישראל למשפט ההיסטוריה על רצח עוללים ללא הבחנה במסגרת הג'נוסייד בעמלק, מעשה שמתואר בפירוט בספר שמקודש על ידי רוב הציבור היהודי. הג'נוסייד בעמלק בוודאי יקזז ויבטל את להג הכחשת הנכבה של העיתונאי הנכבד. ובכלל, אם טענותיו של פלסטיני בנוגע להפרות זכויותיו צריכות להיבחן על רקע מעשיו של מוסלמי אחר לפני אלפי שנים, הרי שלשיטתו של ימיני, מותר גם להטיל על יהודים ברחבי העולם אחריות מוסרית למעשי פשע של ישראל, או מעשי פשע של יהודים אחרים בעבר. האם זוהי התפיסה המוסרית שעלינו לאמץ? אגב, האם פלסטינים נוצרים קורבנות הנכבה ברמלה (למשל) או הכיבוש הישראלי בשטחים מקבלים הנחה מימיני, או שמולם נעלה למגרש את גזרות ת"ח ות"ט?

ה. שאלות "מתודיות", כלומר מתחסדות:

את תגובתו לטן-ברינק בעניין הפלסטיני מסיים ימיני במילים

ועכשיו שאלה מתודית: מיהו חסיד חופש הביטוי – מי שמבקש ללמד גם את הנכבה הפלסטינית וגם את הנכבה היהודית, או מי שמבקש ללמד רק את הנכבה הפלסטינית? אשמח לתשובה.

אוי ללימוד הנכבה על פי האינטגריטי של ימיני. ועוד, האם מישהי מכירה איש ציבור מן השמאל העקבי שמתנגד ללימוד ההיסטוריה היהודית בארצות ערב? אדרבא, נדמה כי דווקא הממסד הישראלי (המיינסטרים הלאומני) הוא שדחק את לימוד הפרק החשוב הזה לשולי הסילבוס.

תועמלן ביבים: ימיני על הקרן החדשה לישראל ועל דוח גולדסטון

את השופט ריצ'ארד גולדסטון מכנה בן דרור ימיני "פושע", ומאשים אותו ב"תעמולה שאפילו גבלס לא חשב עליה". לא פחות. האם ימיני יכה על חטא לאור העובדה שבחדרי חדרים מדינת ישראל כבר מכירה בכך שטענות יסוד בדוח גולדסטון מבוססות? האם יתנצל על ההסתה המחליאה הזו? מן הסתם לא, אך אולי יפתיע. הוא בוודאי ישמח להבהיר את עמדתו לפונות ולפונים.

ואם בגולדסטון הצורר עסקינן, בל נשכח את בת זוגו שתחיה, נעמי גולדסטון-חזן, ושאר בני המשפחה, הלא הם הקרן החדשה לישראל והארגונים הנתמכים על ידיה. ימיני , בדרכו לתהילת עולם כשל גדולי העיתונאים החוקרים, מביא את המסמך האנושי המזעזע שכתבה "שלומית", משתתפת באחד הסמינרים של הקרן. "שלומית" האלמונית מול ענת סרגוסטי, רון גרליץ ועוד אישי ציבור מוכרים שנכחו באירוע ולא מבינים על מה היא מדברת? שלומית צודקת, והם משקרים! אבל במטותא ממר ימיני, במה בדיוק היא צודקת? עיון מדוקדק ב"עדות" הזו מעלה שכולה אמוציות והצהרות כוללניות. אין בה מידע גולמי. אין בה ציטוט אחד לרפואה, ואין בה טענה אחת אישית כלפי מי ממשתתפי הסדנה. במילים פשוטות, ימיני פרסם כתב פלסתר שאין שום אפשרות להתגונן מפניו, וטענות שאי אפשר (מן הבחינה הלוגית) להפריך. מדען שיפרסם תיאוריה מדעית שלוקה בפגמים הללו יוקע כשרלטן. חזקה על ימיני שימשיך להפעיל לוגיקה אינקוויזיטורית באין מכלים: דברו אליו דברי טעם של ויליאם מבסקרוויל, ותקבלו בתגובה כתב אישום של ברנארדו גוּי ("כמה זמן עוד תסתתרו תחת המטרייה של זכויות אדם, כאשר המטרייה הגדולה היא שלילת זכויות?"). אגב, גם האינקוויזיטור גוּי אפשר לקורבנותיו לומר את דברם…

לסיכום

בן דרור ימיני, בעל השכלה משפטית, מיטיב ללכת על הקו הדק בין דברי בלע, סילוף והסתה לבין הוצאת דיבה. על פעילי תנועת יש גבול, בעלי זכויות רבות על מחאה נגד פשעי מלחמה ונגד מלחמות בררה כתב בעורמה פתלתלה:

אנשי "יש גבול" ואחרים, שרודפים אחרי קציני צה"ל, אינם ניאו-נאצים. אבל הם באותה סירה של עיוות מוסרי.

ימיני אינו טיפש. את זממו הפובליציסטי ואת נכלולי ההסתה והסילוף הוא מבצע בשׂוֹם שכל. בשל כך האחריות הציבורית והמוסרית המוטלת עליו כבדה מאד. אפשר לסכם כך: בן דרור ימיני אינו מיכאל בן ארי או ברוך מרזל, אך הכשרת הלבבות מצידו לפאשיזציה, לאלימות פוליטית ואף לפשעי מלחמה מציבה אותו באותה סירה של עיוות מוסרי. נחמה פורתא: הוא לעולם לא יתעשר כמו מקביליו בתקשורת האמריקנית.

(עופר ניימן הוא אחד מעורכי מגזין הכיבוש)