(ביום שישי האחרון השתתפתי בפאנל של "שלום עכשיו" על המהפכות בעולם הערבי. הדברים הברורים והחדים ביותר שם נאמרו על ידי הלל בן ששון, מפעילי סולידריות שייח' ג'ראח, ויפעת סולל. ביקשתי וקיבלתי את רשותו של בן ששון לפרסם את הדברים שאמר בפאנל. הכותרת היא שלי – יצ"ג)

איני מזרחן, עיתונאי או מדינאי, אני תלמיד לדוקטורט בפילוסופיה ומחשבת ישראל. לכן הניתוח הקצר שאני רוצה להציע כאן אינו מבוסס על רחב או עמוק, אלא על אינטואיציות פוליטיות של מי שחלק ניכר מזמנו מוקדש לעבודה פוליטית משותפת ליהודים וערבים בישראל ובמזרח ירושלים.

הפרספקטיבה הראשונה ממנה רובנו נוהגים לבחון התרחשויות מחוץ לשטחי הריבונות הישראלית ניצבת בין שני הקטבים המוחלטים: טוב ליהודים או רע ליהודים (מעניין אגב, שהשאלה מה טוב ליהודים כמעט ולא נשאלת כשמדובר על מה שבתוך שטחי הריבונות הישראלית..). על פי הלוגיקה הזו, אובמה, המשבר הכלכלי העולמי, רצח העם בדארפור, בעיות ההגירה באירופה, ועוד כהנה וכהנה סוגיות דוחקות בפוליטיקה העולמית נמדדות על פי אמת מידה יחידה: מה השפעתם האפשרית על מעמדם של היהודים בישראל. ודוק, השאלה אינה על השפעת המהלכים האלה על ישראל בכלל, אלא על היהודים היושבים בציון. כך למשל, אובמה לא טוב לישראל כי הוא ילחץ על היהודים לוותר על השטחים הכבושים, או שהוא דווקא כן טוב לישראל כי הוא נשיא חלש שנכנע ללחצי היהודיים בארה'ב ובארץ גם כן.

ואכן, מאות המאמרים בעיתונים, כמו גם התבטאויותיהם של מנהיגינו מעל במות ציבוריות, סבבו כולם סביב השאלה כיצד תצליח מדינת ישראל לשרוד את השינויים מרחיקי הלכת האלה, ללא ששערה משערות מדיניותה תזוז מהמקום.

מנגד ניצבת פרפקטיבה פחות מוכרת לנו הישראלים. על פי הפרספקטיבה הזו, לא כל מה שקורה בכל מקום קשור אלינו, כלומר אל מדינת ישראל ואל היהודים היושבים בה. כפי שהיטיבה להגדיר זו העיתונאית האנגלו-מצרית המבריקה מונא אלטאהאווי בנאום שלה בועידת גיי'סטריט לפני חודש: when will you all understand that for a change, it's not about you. It doesn't have anything to do with you!

הבה ננסה לאמץ לרגע את התובנה שהציעה לנו אלטאהאוי. אם המהפכות והתהפוכות בעולם הערבי לא קשורות אלינו, כלומר לא מאיימות עלינו וגם לא מספקות לנו סיכוי לרווח פוליטי/מדיני מיידי, אפשר לשבת בשקט מן הצד ולהתבונן במה שקורה. ומה קורה? כולנו יודעים מה קורה, גם בלי להבין בדיוק את כל מטריצת הכוחות והאינטרסים המסובכת. אזרחים יוצאים בהמוניהם לרחובות, באקטים מעוררי הערצה של התנגדות מאופקת ולא אלימה, ותובעים לעצמם את מה שכל אחד מאיתנו רוצה: הנהגה ראויה ומייצג, הרואה בעצמה שליחת הציבור ולא הקלגס הממונה לרדות בו. זכויות אדם וחירויות בסיס. פרנסה ראויה וצמצום פערי השחיתות וההון.

הרבה הרבה אנשים יחידים יוצאים מבתיהם ודורשים סוף סוף את טובתם שלהם. לא את טובת המנהיג או המדינה, וכנראה שגם לא את רעתו של אף אחד אחר.

אם זהו המצב, איך אפשר שלא לברך על האירועים האלה? איך אפשר שלא לעמוד נפעם וגאה בכל מפגין ומפגינה שיצאו מהבית ותרמו לשינוי הזה בגופם ממש? כל איש שמאל, במובן המלא של המונח 'שמאל', מוכרח לדעתי להתפעם ולחגוג לנוכח האביב הערבי. אולי זה יהיה טוב ליהודים, אולי לא, אבל זו בכלל לא השאלה הרלוונטית כרגע. היא שאלה מעוורת ומטעה. אני חולם לפגוש את הערבים הללו שהניעו את התהליכים המדהימים האלה. אני חולם לפגוש את המצרים והתוניסאים והסורים הצעירים. יש לי איתם המון מן המשותף. אנחנו חולמים באותה שפה, בשפה של הדור של הילדים שלנו.

האינטואיציה הפוליטית החיובית כל כך שאני מרגיש כלפי ההתחדשות של העולם הערבי מבהירה עד כמה סוג הפוליטיקה השלטת ביום בארץ רחוקה מסוג הפוליטיקה הרצויה כאן. אותה הפרספקטיבה הרשונה המודדת את היקום על ציר הטוב/רע ליהודים היא לא רק נרקיסיסטית, אלא גם עסוקה בלייצר כל העת תרחישי אסון. בדרך כלל, היא גם מצליחה להגשים אותה. הפוליטיקה של הדור שלי היא כבר לא פוליטיקה של חשד, אלא פוליטיקה של תקווה. מבלי להיכנס לשאלה למה כן או למה לא תהיה בישראל או בפלסטין תחריר, לפחות עבורי העולם הערבי מאותת כי עוד לא אבדה תקוותנו.

(הלל בן ששון)

בכל פעם שאני נשבר וקורא שוב טקסט של ארי שביט – מהמנופחים, מהמנופחים שבכותבי ישראל – אני תוהה אחר כך למה עשיתי את זה לעצמי. במשך חודשים אילצתי את עצמי להתעלם, לא להתייחס. הטור של הבוקר היה הקש ששבר את גב הגמל. הבה נכספת אותו.

כדי שלא יאשימו אותו בחד צדדיות, שביט מתחיל ב:

אין כל ספק: שנת 2011 היא שנת 1989 של המזרח התיכון. ייתכן שהיא אף שנת 1789 של המזרח התיכון.

האמנם אין ספק? האמנם 1789 אכן היתה גדולה מ-1989? אל תהיו קטנוניים. הבשר האמיתי בהמשך. מיד לאחר הפסקה ההכרחית על ההזדמנות, מזנק שביט אל הסכנה:

במהפכה הערבית הגדולה טמונה גם סכנה גדולה. בעשור האחרון ארצות הברית פירקה את עיראק, פירקה את מצרים ואיבדה את טורקיה. בכך היא מוטטה את מערך הבלימה הסוני שעמד מול איראן. בימים אלה ארצות הברית מפרקת את בחריין, מערערת את ירדן ומסכנת את סעודיה. בכך היא הופכת את איראן למעצמה האזורית המובילה. אם המדיניות האמריקאית לא תשתנה, התוצאה עלולה להיות אסון גיאו-אסטרטגי.

אוי. הבה נתחיל. אין ספק, ארה"ב פירקה את עיראק. זו היתה ארה"ב תחת נשיא אחר, ששביט תלה בו עיניים מעריצות וקיווה שיעשה את העבודה עבור המשטר הציוני ויתקוף את איראן. זה לא קרה, ובגלל התקיפה בעיראק קשה מאד להאמין שזה יקרה.

ארצות הברית לא "פירקה את מצרים". מצרים עדיין שם. מי שפירק את משטר מובארק היו ההמונים המצריים. למצרים יש היסטוריה משלה, שלא תלויה יותר מדי בשאלה מי יושב בבית הלבן. באותה מידה, ארה"ב לא "איבדה את טורקיה". טורקיה יצאה לדרך משלה, אחרי סכסוך פנימי ארוך. היכולת האמריקנית להשפיע על התהליכים הללו היתה אפסית.

ושוב, לא ארה"ב "מפרקת את בחריין" ולא ארה"ב "מסכנת את סעודיה": ההמונים בבחריין ובסעודיה הם שקצו במשטרים המשוקצים ששולטים בהם. ה"סכנה" לסעודיה ולבחריין, אליבא דשביט, היא שהן תשלטנה על ידי התושבים שלהן, ולא על ידי אוליגרכיות מהמושחתות שבעולם.

לעיון מיוחד ראויה הפנטזיה של שביט, על פיה יש איזה נמר שיעי ערוך להסתערות, שנבלם בקושי על ידי "מערך בלימה סוני". הוא חוזר על כך מאוחר יותר, כשהוא כותב:

תחת הכותרת של דמוקרטיזציה, תתרחש השתלטות שיעית על חלק ניכר מהמפרץ הערבי.

שביט מתייחס כאן, כנראה, להתקוממות בבחריין. מעניינת ההתייחסות שלו ל"מפרץ הערבי", המכונה לעיתים קרובות "המפרץ הפרסי". עובדות: הסונים הם רוב מוחלט בעולם הערבי/האיסלמי, ובמזרח התיכון; בבחריין, דווקא השיעים הם הרוב (המדוכא); איראן לא יצאה במחצית השניה של המאה ה-20 למלחמה תוקפנית (בניגוד למדינות סוניות כמו עיראק, סוריה ומצרים); ואין שום סיבה להניח שהמשטר האיראני, ששולט בקושי על אנשיו שלו, ירצה להתפשט דווקא אל מדינות המפרץ. מה שמעניין כאן הוא שהשד השיעי הנורא, ששביט מפחיד אותנו מפניו, הוא בדיוק אותו שד שבו מנפנפות העריצויות הסוניות מזה שנות דור. סדאם חוסיין תואר בשעתו – כשהתחיל את מלחמתו התוקפנית באיראן – כ"חרב הסונה נגד השיעה". קצת משונה לראות את שביט מוכר לישראלים את הדגים הבאושים של בית סעוד. הלאה:

תחת הכותרת של שחרור, תתרחש השתלטות רדיקלית על חלק ניכר מהעולם הערבי.

קצת מתמיהה הפסקנות הזו. לאף אחד לא ממש ברור לאיפה אנחנו הולכים, אבל לשביט דווקא כן. עכשיו, מהי "רדיקליות", בעצם? ולמה היא בהכרח רעה, לערבים ולשכניהם?

השלום הישראלי-פלסטיני והשלום הישראלי-סורי יהפכו לבלתי אפשריים. השלום הישראלי-מצרי והשלום הישראלי-ירדני ידעכו.

למה? האם ישראל לא יכולה לחיות בשלום עם מדינות ערביות שנשלטות על ידי תושביהן, לא על ידי דיקטטורה? וקצת חצוף לדבר על דעיכת הסיכוי להסכם שלום עם הפלסטינים ועם הסורים, כשאתה תומך בעקביות במשפחת שרון, בבנימין נתניהו ובאהוד ברק. במיוחד בהתחשב בכך שהמאמר של שביט מתפרסם באותו בוקר שבו אנו למדים שנתניהו לא מוכן אפילו לשמוע על מו"מ עם סוריה.

כוחות איסלמיסטיים, ניאו-נאצריסטיים וניאו-עותמניים יעצבו את המזרח התיכון. למהפכה של 2011 עלול לקרות מה שקרה לזאת של 1789: בונפרטה כלשהו יחטוף אותה, ינצל אותה ויהפוך אותה לסדרת מלחמות עקובות מדם.

מישהו צריך להגיד לשביט שאיסלמים, ניאו נאצריזם וניאו-עותומניות שוללים זה את זה. הנאצריסטים רואים באיסלמיסטים אויב ולהיפך, ושני הצדדים דוחים בסלידה את הרעיון של שובה של האימפריה העות'מנית. בניגוד לצרפת, שהיתה לה מסורת של אחדות מדינית (להוציא כמה חלקים כמו ברטאן, למשל), קשה מאד להעלות על הדעת בונפארטה פאן-ערבי.

את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בזמן אחר: לפני עשור או שניים. את השינוי בעולם הערבי צריך היה לחולל בדרך אחרת: ברפורמה ולא במהפכה

שימו לב ל"צריך היה לחולל". אפשר היה וצריך היה, אבל זה לא קרה. ההיסטוריה של העולם הערבי היא כחומר בידי היוצר, היושב בוושינגטון כפי שפעם ישב בלונדון.

האמריקאים צודקים כשהם מצדדים בהמונים הדורשים את זכויותיהם. ואולם האמריקאים טועים כשהם ממוטטים בראש ובראשונה דווקא את המשטרים של בעלי בריתם. האמריקאים טועים כשהם סוללים במו ידיהם את דרך הניצחון של האחים המוסלמים ושל איראן.

לדפוק את הראש בקיר.

האחים המוסלמים והאיראנים, בלשון המעטה, אינם משתפים פעולה אלה עם אלה. הפלגים הקיצוניים של האחים המוסלמים, אנשי הג'יהאד האיסלמי, רואים לעיתים קרובות בשיעים יריב שיש להכחיד; אל קאעדה במסופוטמיה העמידה את השיעים בראש רשימת המטרות שלה. המשטר הפקיסטני, שחלקים ממנו מקורבים מאד לאחים המוסלמים, רודף את השיעים. כתוצאה מכך אף נוצרה, בימים ההמומים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ברית קצרת ימים בין האמריקנים והאיראנים; בכיר איראני מסר לאמריקנים רשימת מטרות באפגניסטן; הטאליבאן היו מקיצוני רודפי השיעים.

האמריקנים אינם "ממוטטים את המשטרים של בעלי בריתם": הם נמנעים מלעמוד לצד משטרים דיקטטוריים. ההיסטוריה האמריקאית והאתוס האמריקני מקשים מאד על הממשל האמריקני לעמוד לצד משטרים שיורים באזרחים שלהם. לא שהם לא עשו זאת בעבר – במיוחד בדרום אמריקה ובמרכזה – אבל הם הקפידו לא לעשות את זה מול המצלמות. עכשיו המצלמות בכל מקום. שביט, עם כל ההתפתלויות, מעדיף שארה"ב תמשיך לתמוך בדיקטטורות הסונית. שביט מתאר את עצמו, אחרי הכל, כנביא ציוני מיוסר, והוא יודע שאם על הציונות לחיות, על הערבים לכוף את ראשם לשוטים ולעקרבים.

יש רק דרך אחת לצאת מהמלכוד. לעבור ממגננה למתקפה. […] אל תעשו זאת רק בתוניסיה, במצרים, בתימן ובבחריין. עשו זאת גם בהתערבות הומניטרית תקיפה בלוב. עשו זאת גם באיראן. קחו את רוח החופש של כיכרות קהיר והביאו אותה אל הכיכרות של טהראן. קחו את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר והביאו אותן אל האיאתוללות. מוטטו את הרודנות של אחמדינג'אד כפי שמוטטתם את הרודנות של מובארק. הילחמו בפשיזם הדתי של השיעים ובטירוף של קדאפי באותה נחישות שבה נלחמתם בדיקטטורות הפרו-מערביות.

וואו. וואו. מה כבר אפשר לומר? מה אפשר לומר על אדם בור כל כך, שהוא חושב שאפשר "לקחת את המרידות של גוגל, פייסבוק וטוויטר", מבחוץ, ולהביא אותן "אל האייטולות"? גוגל (איך לעזאזל היא השתרבבה לפה?), פייסבוק וטוויטר הם כלים. התוכן שבכלים הללו מיוצר על ידי המשתמשים, לא על ידי החברות. מותר להניח שחמינאי לא יתפטר, גם אם מארק צוקרברג יודיע לו בהכנעה שיש מיליון חברים בקבוצה שדורשת את זה, שאף סודני לא יצא לרחובות חרטום כי גרופאון יצאה במבצע של שלושה במחיר אחד על הפיכות, ושאף ירדני לא יצעד אל ארמון המלוכה מתוך תקווה קלושה להיות ה-Mayor שלו בפורסקוור. טוויטר ופייסבוק משמשים את המפגינים והמתקוממים לתקשורת; הם אמצעי למטרה שמתווים המשתמשים בהם; הם לא חוטים של איזה מפעיל-בובות שמקבל הנחיות מהבית הלבן.

תיאוריית הקונספירציה המשתמעת של שביט – אובמה יכול להפיל את המזרח התיכון, הוא פשוט לא רוצה – מעמידה אותו בשורה אחת עם הבדרן הפוליטי האמריקני גלן בק, שטען לאחרונה כי מנהלים בגוגל, שעומדים בקשר ישיר עם הבית הלבן, הם האחראים לנפילת השלטון במצרים, טענה שאותה השמיע גם סגן ראש ממשלת רוסיה. זו, איך לומר, חברה מוזרה לפרשן פוליטי בכיר בישראל.

מעבר לתיאוריות הקונספירציה ולתפיסה המכניסטית עד כדי להדהים של ההיסטוריה, שמפשיטה מעל הערבים כל יכולת פעולה (agency) משל עצמם, האם שביט כל כך בור בהיסטוריה של איראן, שהוא לא יודע איזו תוצאות קטסטרופליות היו בפעם האחרונה שה-CIA הפיל שם, ב-1953, ממשל פופולרי? ומה, לעזאזל, עושה ברשימה הזו מועמר קדאפי, שבשנים האחרונות עושה מאמצים ניכרים להתחבב על המערב – מאמצים שקנו לו כמה ימים של חסד, כשהחל לטבוח בבני עמו?

ומה ארי שביט מצפה שיעשו האמריקנים באיראן או לוב? האם הוא באמת מצפה שהם יפלשו לעוד מדינה מוסלמית? נניח שהאמריקנים מתערבים בלוב, מפסיקים את הטבח, ומפילים את המשטר. הכל ראוי. מה יקרה אחרי שבועיים, כשיגמרו לפנות את הגופות? יהיה לנו צבא מערבי שיושב בתוך מדינה מוסלמית – אפריקנית, לא פחות – שאת שפתה איננו דובר, שאת מנהגיה איננו מכיר, ושבסבירות גבוהה מכילה קבוצות עוינות לו, שעקב המצב שם ניתן להניח בסבירות גבוהה שהן גם חמושות. תוך שלושה שבועות תתחיל לוחמת גרילה, והאמריקנים – זה כוחה של סוג הלחימה הזה – לא יוכלו להבדיל בין הלוחמים ובין האזרחים. האם הם מקימים מחסומים ועורכים חיפושים על המקומיים? אם לא, לוחמי הגרילה יחמקו מבלי שיבחינו בהם; אם כן, ההשפלה שיגרום איזה רב"ט קצר רוח, ותמיד יש כזה, תהיה כרזת הגיוס הטובה ביותר של הגרילה. זה לא רק הלקח של עיראק ואפגניסטן; זה גם לקחה של ההתערבות בסומאליה. האם שביט באמת לא מסוגל להסתכל שלושה צעדים קדימה?

נראה שלא. עם כל בכירותו, שביט הוא בסך הכל שופרה של האליטה הציונית, במיוחד של מערכת הבטחון ושר הבטחון הנוכחי; הוא מגבר שמשמיע לכל את סכום כל פחדיהם, שמתחיל לצרוח בקול רם שבגדו בו, נטשו אותו, מכרו אותו. הוא מוכרח להאמין שהמזרח התיכון מורכב רק מהאחים המוסלמים ומאייטולות, ושכוחם הדמוני של אלה הוא עצום.

שאם לא כן, הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות של משטרים דמוקרטיים, שעם כל זה שהם חופשיים, עדיין עוינים את הציונות – משום שמהותה היא משטר דיכוי. הוא יצטרך להתמודד עם האפשרות שההמונים הפילו בתחריר את החומה, אבל שישראל עדיין שולטת על אוכלוסיה גדולה, נטולת זכויות, נשענת לצרכי לגיטימיות על רוב יהודי מפוחד ששולל את זכויות האחרים. הוא יצטרך, בקצרה, להתמודד עם המצב שבו אהוד ברק הופך, בראי העולם, לעוד מובארק.

העריצים הישנים, אחרי הכל, היו מבחינת הציונים פתרון מסוים.

עדכון: לפני כשבוע, כשחשפנו כאן את הקשרים בין חברתAccells ובין חברת Fundamo, שמספקת טכנולוגיה סלולרית בין השאר לאיראן וסוריה, טען רונן שובל שהוא לא עובד באקסלס (החברה של אבא שלו, נזכיר) כבר כמה חודשים. התקשרתי השבוע לאקסלס, בנסיון לברר אם הוא עובד או לא עובד שם, והם התחמקו מתשובה. היום פרסמה חברת אקסלס תגובה רשמית (לטמקא), והיא לא מזכירה את הקשרים שלה ל-Fundamo, אלא טוענת שהיא לא סוחרת עם הרפובליקה האיראנית, איש קש שאף אחד חוץ ממנה לא העלה. רונן שובל, שכזכור טען שהוא לא עובד שם כבר חודשים, מוגדר כעת כ"יועץ חיצוני לחברה". איך מסתדרת הטענה של שובל שהוא לא עובד באקסל, ושעל כן אין לו קשר אליה, עם היותו "יועץ חיצוני" שלה, ועם העובדה שאתר החברה עדיין מתאר אותו כדירקטור לשיווק אסטרטגי, לשובל הפתרונים.

(יוסי גורביץ)