"אם תרצו" יצאו אמש במסכת חדשה של השמצות כנגד ארגוני השמאל בישראל, הפעם באמצעות שיטת "אוי לרשע ואוי לשכנו", מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לפרכות. למזלם של אנשי "אם תרצו", הם נתקלו בעיתונאים עצלנים יחסית; לרוע מזלם, אפילו שופרות קודמים של הארגון, כמו בן כספית, מתחילים להביע סקפטיות. כספית עדיין חוזר כתוכי על הקו של "אם תרצו", לפיו צריך "שקיפות" מצד ארגוני זכויות האדם, אבל זה משום שהוא עצלן מכדי לברר את האמת: כל המידע ברשת.

ניגש למלאכה המייגעת. את הדו"ח של "אם תרצו" אפשר למצוא פה (זהירות, PDF), ואלא אם ייאמר אחרת, מראי המקום הם מתוכו. טענת הבסיס היא כזו: ארגוני השמאל הישראלים מקבלים כספים משני ארגוני מימון פלסטינים, ה-WA (Welfare Association) וה-NDC. ה-NDC היא ארגון-בת של ה-WA. חלק מהתורמים ל-WA הם טיפוסים חשודים – על ידי אם תרצו, על כל פנים – בטרור. מכאן שארגוני זכויות האדם ממומנים על ידי ארגוני טרור.

ובכן, למדינת ישראל אין שום בעיה להוציא אל מחוץ לחוק ארגונים שחשודים בסיוע לטרור. היא הוציאה אל מחוץ לחוק עשרות רבות, אולי מאות, של "התאחדויות בלתי חוקיות" במהלך האינתיפאדה השניה, וגם קודם לכן. כל מה שצריך הוא חתימה של שר הבטחון על מסמך של השב"כ.

ה-WA לא רק שלא הוצאה אל מחוץ לחוק, היא גם נתמכת (עמ' 16) על ידי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם; על ידי הבנק העולמי; שורה של ארגונים אירופאיים; ועל ידי (עמ' 17) USAID, קרי (זהירות, PDF) קרן הסיוע הבינלאומית של ממשלת ארצות הברית. אפשר לומר בזהירות המתבקשת, שאם ה-WA לא הוצא אל מחוץ לחוק על ידי הממשלה הישראלית, והוא זוכה לתמיכה של הבנק העולמי וממשלת ארה"ב, הוא לא ארגון טרור.

הלאה. כדי להכפיש את ה-NDC, חברת הבת של ה-WA, שופרה של אם תרצו – מעריב – כותב ש"אופן רשמי, הקרן ממומנת על ידי ממשלות שווייץ, שבדיה, הולנד ודנמרק. אולם בדיקת אם תרצו מעלה נתונים מעוררי תהייה לגבי אותה קרן שתקציבה השנתי הוא כ-19 מיליון דולר ". בעמוד 28 של הדו"ח, מראה אם תרצו שה-NDC אכן קיבלה 412,000 דולר מה-WA, מה שלא צריך להפתיע בהתחשב בכך שהיא הוקמה על ידי ה-WA ושהקשר בין השתיים מעולם לא הוכחש. אבל אם תרצו, כרגיל, מסלפים: בדיקה מהירה, שלקחה פחות משתי דקות, העלתה שהתמונה שמציגה אם תרצו בעמ' 28 נלקחה מעמוד התורמים של ה-NDC. אבל היו שם עוד תורמים: מול 412,000 הדולרים של ה-WA, תרם הבנק העולמי 10,000,000 דולרים, הסוכנות הצרפתית לפיתוח 6,000,000 יורו, וקרן ארבעת המדינות (שווייץ, דנמרק, הולנד ושוודיה) עוד 6,000,000 מיליוני דולרים. כלומר, אם נחשב את 6,000,000 מיליוני היורו הצרפתים בחישוב גס של כתשעה מיליוני דולרים, הבנק העולמי ומדינות אירופה תרמו 25,000,000 מיליוני דולרים מול 412,000 הדולרים של ה-WA, התרומה של ה-WA היא פחות משני אחוזים מסך התרומות. אם תרצו, ומעריב איתם, מזועזעים מכך שחבר המנהלים של ה-NDC מורכב כולו מפלסטינים. מי היה מאמין: ארגון פלסטיני, שכל הנהלתו מורכבת פלסטינים!

אז מה בעצם רוצה אם תרצו מ-WA? או, פה העניין מסתבך. יש ארגון בשם Islamic Development Bank, ב-2005, הוא תרם ל-WA 796,000 דולרים (עמ' 17), בהשוואה ל-10,477,609 של הבנק העולמי ו-656,805 של USAID. אז מה הבעיה? ובכן, בין הארגונים שלהם תרם ה-IDB נמצאות קרנות אל אקצה ואל קודס, שמיועדות (עמ' 22) "לתמיכה בעם הפלסטיני מול התוקפנות הישראלית". אל קודס עוסקת גם (עמ' 23) בסיוע למשפחותיהם של שהידים, ואל אקצה ב"שימור הזהות הערבית והאיסלמית של ירושלים".

על זה צריך לומר כמה דברים. קודם כל, אם תרצו והשופר שלה עושים כאן תרגיל הסחת דעת. הם מניחים שהקורא הישראלי שומע "שאהיד", וישר חושב על מחבל מתאבד. אבל המילה שאהיד מתורגמת ל-Martyr, והמשמעות שלה היא כל חלל במאבק. פלסטינים תיארו את ההרוגים שלהם כשאהידים עוד באינתיפאדה הראשונה, כשלא היו מחבלים מתאבדים, כשכמעט כל הפעילות נגד כוחות הכיבוש התבטאה בהשלכת אבנים. עומאר אל קוואסמה, למשל, שנורה על ידי חמושי צה"ל בסוף השבוע, הוא שאהיד. וכן, המשפחות של האנשים האלה זקוקות וראויות לתמיכה.

שנית, ירושלים היא עיר ערבית ומוסלמית. היא היתה הרבה, הרבה יותר זמן עיר ערבית ומוסלמית מאשר עיר יהודית. אם תרצו אולי לא אוהבים את זה, אולי היו רוצים למחוק את ההיסטוריה הזו – מה שממשלת ישראל עושה במרץ – אבל זו העובדה, וזו המציאות, ואין לכך כל קשר לטרור.

שלישית, וחשוב מכל, אין שום קשר – על כל פנים, אם תרצו לא הוכיחה כזה – בין קרנות אל קודס ואל אקצה ובין ה-WA, שלא לדבר על ארגוני זכויות האדם הישראלים. למותר לציין שהן לא הוצאו אל מחוץ לחוק. הגוף שתרם להן תרם גם ל-WA. זה הכל. ה-WA קיבלה כמעט פי 20 יותר כסף מהבנק העולמי.

אם תרצו מספקת לנו דוגמא לטיפוסים השליליים שבהם תומכת ה-NDC: שעואן ראתב עבדאללה ג'בארין (עמ' 14). המדובר, לדבריה, אדם שיש לו "מעורבות בפעילות טרור", ספציפית העובדה שהוא "נעצר מספר פעמים בחשד למעורבות בטרור, היה עצור במעצר מנהלי באשמת פעילות בארגון הטרור 'החזית העממית'". מאז 2006, מציינת אם תרצו, מונעים כוחות הבטחון מג'בארין לצאת מישראל. וכאן מגיע ה"קשר ארגונים ישראליים" (עלגות במקור): ארגוני זכויות אדם עתרו "בעד ג'ברין" (כך) ונגד צו איסור היציאה מהארץ.

חדי העין מביניכם ודאי שמו לב שמרשימת התארים שהצמידה אם תרצו לג'בארין נשמט תואר אחד: "הורשע ב…" ג'בארין מעולם לא הורשע בדבר. אפילו לא בבתי המשפט המאולפים של צה"ל. אפילו לא באמצעות "מידע חסוי". לזה קוראים באם תרצו "ניתן גיבוי משפטי לפעיל טרור". ג'בארין איננו פעיל טרור, כי הוא לא הורשע בכך; לכל היותר הוא חשוד בהיותו כזה. מה שאי אפשר לומר, למשל, על ארז תדמור, ממנהיגי אם תרצו, שהורשע בגניבת חומרי חבלה מצה"ל.

בקיצור, ארגון שאחד מראשיו הוא עבריין מורשע, שהסתבך בעבירות בטחוניות של גניבת אמל"ח וחומרי חבלה, עשה עוד תרגיל הונאה מרשים – וחלק מהעיתונות הישראלית בלע אותו ולא נודע כי בא אל קרבו. לגלות שרוב התרומות של ה-NDC מגיעות מהאיחוד האירופי והבנק העולמי לקח לי פחות משלוש דקות. לקרוא ולפרק את הטיעון של אם תרצו, ואחר כך להרכיב אותו מחדש לפוסט – פחות משלוש שעות. מסתבר שעמיחי אתאלי ועמיתיו מעדיפים לשמש כסטנוגרפים ולא כעיתונאים. זה כנראה מביא יותר כניסות.

שיחות עם כמה פעילים בארגוני זכויות האדם מצאו אותם המומים. הם הצביעו שוב ושוב על כך שבכל מסמך שלהם הם מצהירים במדויק על מקור ההכנסות שלהם, בכלל זה ה-NDC. הם מסבירים שזה כסף "צבוע", שמיועד על ידי המדינות התורמות ושה-NDC משמש רק ככלי מעבר שלו, וכמפקח על כך שהארגונים אכן מוציאים אותו על מה שהתחייבו להוציא. זה לא עוזר. השקר, במיוחד בעידן השיעתוק הדיגיטלי, מקיף את העולם בזמן שהאמת עדיין מחפשת שרת פנוי. שאלתי את ישי מנוחין, מנכ"ל הוועד הציבורי נגד עינויים, אם הוא לא היה מעדיף לקבל את הכסף שלו מממשלת ישראל ולא מהאיחוד. התשובה שלו, כמובן, הבהירה מה באמת חשוב: "הייתי מעדיף שלא היה צורך בארגון, שממשלת ישראל תפסיק לענות". אבל קשה מאד להאמין שנגיע למצב המבורך הזה, אם מסיתים כמו אם תרצו וסייעניהם בתקשורת ישכנעו – מי בזדון ומי ברשלנות – את הציבור הישראלי שהמתנגדים לעינויים ממומנים על ידי אל קעאדה.

בהתחשב בכך שבשלוש הפעמים האחרונות שניסיתי להוציא תגובה מאם תרצו, נעניתי ב"לא רוצים לדבר איתך", לא טרחתי הפעם לנסות להשיג את תגובתם.

(יוסי גורביץ)