החברים של ג'ורג'

לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הדוורים ברמת גן, דתיים וחילונים כאחד, הודיעו אתמול (ב') שהם מסרבים לחלק את ספרי הברית החדשה ששלחו מסיונרים בתפוצת נאט"ו ברחבי העיר. הדוורים אמרו ×›×™ מצפונם אינו מאפשר להם לחלק את הספרים, ולטענתם יש ספק האם הפעולה חוקית. מגלגל העיניים הבכיר בכנסת, זבולון אורלב (הבית היהודי – מפד"ל החדשה), הפעיל לחץ על מנהל חברת הדואר, ובינתיים, "עד בירור משפטי", הוקפאה חלוקת הספרים. אחד העובדים אמר לטמקא ×›×™ העובדים זכו לתמיכתו של הדרג הניהולי המקומי, עד שהנושא טיפס להנהלה – שכאמור, × ×›× ×¢×” בסופו של דבר.

רק שאין פה שום איסור חוקי, וחזקה על זבולון אורלב שהוא יודע זאת. חוק העונשין אוסר על ארבע פעולות הקשורות להמרת דת: סעיף 174א' קובע כי "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות"; סעיף 174ב' אומר כי "המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו (! – יצ"ג) או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 300,000 לירות"; סעיף 368 (א') אומר כי "העורך טקס המרת דתו של קטין או עושה פעולה אחרת המביאה לידי המרת דתו של קטין, בניגוד להוראות סעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, דינו – מאסר ששה חדשים"; וסעיף 368 (ב') אומר כי "המשדל קטין, בפניה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו – מאסר ששה חדשים."

שני הסעיפים ב-368 הגיוניים למדי; סעיף 174א' תמוה (לא מובן איך זה עניינה של מדינה חופשית אם אדם מציע כסף תמורת המרת דתו של אחר), סעיף 174ב' חוצה את גבולות הבעייתיות אל עבר הטוטליטריות (המדינה אוסרת על אדם להמיר את דתו תמורת ממון); שני הסעיפים ב-174 ארכאיים מאד (הקנסות בהם אפילו לא הומרו לשקלים, סימן מובהק של אות מתה); ואף לא אחד מהם אוסר על שליחת דברי דואר מיסיונריים. אין חוק כזה בישראל, אפילו לא בישראל, שבעקביות נמצאת בתחתית הרשימה עם איראן וסעודיה כמדינה שבה אין חופש דת.

האם אורלב, חבר כנסת רב נסיון ועוזר בכיר לשעבר של זבולון המר, לא יודע זאת? קשה מאד לחשוד בו בבורות כזו. סביר הרבה יותר שהוא רוכב על המהומה כדי לקושש עוד כמה אזכורים בתקשורת.

העובדים אומרים ששליחת דואר כזה מנוגדת למצפונם. וואלה. אפשר אפילו להאמין לזה. אם כן, הפתרון פשוט: הם צריכים להתפטר. הם אמורים למלא שירות ציבורי – והדאגה שדואר יגיע ליעדו היא שירות ציבורי פר אקסלנס, מהוותיקים שבהם – שבעליל הם אינם כשירים למלא. יחפשו, אם כן, ג'וב אחר; ואם יהיו להם כמה חודשים קשים, אם ייאלצו בשל מצפונם לוותר על הפנסיה שלהם, שיתנחמו בשכר הרב שמצפה להם בעולם הבא.

כמובן, כדתיים בישראל – ולצורך העניין, חילונים שמסרבים להעביר כתבי דת של דת אחרת הם יהודים אורתודוקסים לכל דבר, חוטאים אולי – הם כבר התרגלו שמתאימים את המציאות לנכות שהטילו על עצמם, ושהם לא נאלצים לשאת בעול המצוות שהטילו על עצמם. זכור לרע אותו סיף צעיר דתי, שעתר לבג"צ כדי שיארגנו תחרות במיוחד בשבילו לא בשבת, ואז, כשהגיע לתחרות בינלאומית, שיחק בשבת כאילו כלום. שם, אף אחד לא היה מוכן לשאת את עול המצוות במקומו.

הכניעה המסתמנת בפרשת הדוורים – כאמור, אין שום מניעה חוקית לחלק את הספרים, זה תירוץ זול שמתבסס על ההנחה שהציבור בור – לוקחת את הרעיון הזה צעד אחד הלאה. מעתה, אנשים שאינם יהודים אורתודוקסים צריכים להתחיל להתרגל לרעיון שהם יקבלו שירות פחות ופחות טוב מהמדינה. היום לא מתאים לדוור יהודי גאה לשאת את הברית החדשה. עוד שבועיים יסתבר לו שהוא סוחב עותק של מין ידוע, ישעיהו ליבוביץ', שאסור לו להוביל למענו משום שמדובר בזקן ממרא. ספרי ניו אייג' לא יובאו למענם מחשש כישוף. על צעצועי מין בכלל אין מה לדבר, שכן מדובר בעידוד הוצאת זרע לבטלה – אחת העבירות החמורות ביהדות הקבלית, שכן כידוע מזרע הגבר היהודי היוצא לריק נולדים שדים וליליות. ואי אפשר לצפות מדוור יהודי שיסייע לאכלוס העולם בשדים. ספרים בערבית לא יגיעו ליעדם כלל – שהרי אין לצפות מדוור יהודי כשר שיידע את שפת ישמעאל, ומבלי שיבין אותה הרי הספר חשוד אוטומטית כמדריך טרור (הדוור לא אמור לדעת שהשב"כ מצנזר את ספרי ערביי ישראל), או אף גרוע מכך, רחמנא ליצלן: הטפה דתית איסלמית.

חרדים כבר החלו לדרוש את הדרתן של נשים ממקומות עבודה, אם רוצים המעסיקים שהחרדים יואילו בטובם להתעניין בעבודה אצלם. ומספר גדול של רבנים כבר הורה לצאן מרעיתם להפסיק להעסיק לא יהודים עם יהודיות. כן, ההוראה הזו מנוגדת לחוק. רשויות החוק לא עשו עד כה שום דבר בנידון. בבתי ספר חרדיים – ודתיים – שממומנים על ידי המדינה יש אופנה שגורסת שמותר לבית הספר להעניש את תלמידיו (בפועל, בעיקר תלמידותיו) על התנהגות מחוץ לכתלי בתי הספר. אנחנו לא מדברים על השתתפות באורגיות; אנחנו מדברים על, בין השאר, עבודה במק'דונלד כשר – כי התלמידה התרועעה עם גברים. משרד החינוך לא העיף את המנהל המדובר, כי לתלמידים חרדים אין זכויות. הם נמכרו מזמן לרבנים.

ישראל הופכת, מדי יום, למדינה תיאוקרטית יותר וסובלנית פחות כלפי מי שאיננו גבר יהודי אורתודוקסי. הרבה מזה, חשוב לציין שוב, הוא בזכות אנשים שקוראים לעצמם חילונים אבל הינם בעצם אורתודקסים חוטאים, שמקבלים את הנחות היסוד של האורתודוקסיה: יהודים הם עם נבחר, בני דת אלוהית, שלעומתם כל האנושות אינה שווה כלום; נטישה של היהדות היא בגידה. וזה לא צריך להפתיע: החינוך הציוני שהאנשים האלה קיבלו מבטיח שהם רוב במדינת ישראל.

בכל ישראלי, אמר פעם מאיר כהנא – שכמו כל פנאט דתי התמקד במאבק נגד "התבוללות" הרבה יותר משהתעסק במאבק נגד פלסטינים – יש כהנא קטן. הוא כבר די גדול היום. בלי הכרזות בומבסטיות, בלי מצעדי לפידים, רק עם סיסמאות על כל קיר ועם תקריות אלימות שלא מגיעות לתקשורת, כהנא חי, חי מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, השתיקה היחסית של הימים האחרונים היא תולדה של המעבר למחשב חדש. אני מקווה שיסורי הגמילה יסתיימו בקרוב.

(יוסי גורביץ)

הסערה שפרצה שלשום, כשהסתבר – אכטונג! אכטונג! סכנה לגורל הלאום! – שהשופט העליון סלים ג'ובראן איננו שר את ההמנון, לא היתה רק תחרות מגוחכת במיוחד בנפנוף בזקפה הלאומית בין חברי הכנסת של האחים היהודים. אמנם, זו היתה הזדמנות נהדרת להיווכח שוב שאין שום הבדל פרקטי בין נציג אנשי כהנא בכנסת מיכאל בן ארי ובין דוד רותם, דני דנון, משה פייגלין ושאר הגווארדיה, אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שההסתערות של האחים היהודים על ג'ובראן אומרת שהם חשים, כנראה בצדק, שרוב האוכלוסיה היהודית נמצאת איתם בנקודה הזו.

הנושא הוא הדרישה היחידה שהציג נתניהו בפני הפלסטינים לאחרונה: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. והסערה של אתמול היא בדיוק הסיבה שהם לא יכלו להסכים לדרישה הזו. מדינה יהודית היא מדינה שבעצם קיומה, בעצם הגדרתה ככזו, מפלה לרעה את אזרחיה הלא-יהודים. היא מדינה שבעצם הגדרתה אומרת להם שהם לא שייכים, לא שווים, אורחים לרגע, קיימים בחסד ולא בזכות, נסבלים. זו מדינה שבעצם הגדרתה אומרת שיש בה שני סוגים של אוכלוסיות, נפרדות ולגמרי לא שוות.

זו תהיה מדינת-עם-אדונים, שבה רצון הרוב לא יהיה רק שהמיעוט יכין לו תה, אלא שיתרפס ויכרע ברך תוך כדי זה. זו תהיה מדינה שבו יצטוו אנשים לשיר בקול שבור ונפש רמוסה "נפש יהודי הומיה", כדי שיזכרו יום-יום ושעה-שעה שביתם אינו ביתם. עכשיו אנחנו מדברים על שופטים בבית המשפט העליון; עוד מעט קט אלה יהיו מנהלי בית ספר, רופאים, עורכי דין – כל מי שירים את ראשו מבין ההמונים העמלים. על כן, מובן שאבו מאזן לא יכול לתת לנתניהו הצהרה כזו: אם ייתן, ימכור את זכויותיהם של ערביי ישראל. ואף אחד לא הסמיך אותו לעשות את זה. זו, כמובן, הסיבה שנתניהו מתעקש על הנושא.

ואל תאמרו "זה לא יקרה." כבר היינו שם. מדינת ישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 17 שנים, ובאותן השנים גם ביצעה את שוד האדמות הגדול שבסיומו נושלו הפלסטינים שנותרו אחרי הנכבה מרוב נכסיהם שנותרו. שוטרים ושוטרי חרש בלשו אחרי כל התבטאות, אחרי כל שיר חתונה עוין, ומנהיגים ערבים למדו לשיר את "התקווה" כדי להשאר בתפקידם. אנחנו כבר לא בשנות החמישים והשישים, תודה לאל, אבל יש מי שרוצה להחזיר אותנו לשם.

צריך לומר מילים של תודה, כרגיל, לראובן ריבלין, שכרגיל מנסה להציל את כבודה של הכנסת ושל סיעת הליכוד. צריך, בשיניים חשוקות, לומר כל הכבוד גם לנחש בנעליים הגבוהות, בוגי יעלון, שיצא נגד הקהל הטבעי שלו. אבל שניהם עוצרים בכך שאי אפשר לדרוש מאזרחי ישראל שאינם יהודים לשיר את ההמנון שלה.

ובכך, במידה ניכרת, הם מאמצים את התפיסה של ערביי ישראל כנסבלים: צריך לתת להם הנחות, כי אין לדרוש מהם שיעמידו פנים שהם יהודים. אבל לא זה המצב: מדינה שיש בה מיעוט גדול צריכה להכיל אותו. שופטת העליון ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת, שהגיעה מרקע רוויזיוניסטי, לא היססה להציע בשעתו – אמנם, לפני כ-20 שנים – להוסיף עוד בית לתקווה, ועוד סימן לדגל, שיאפשרו גם לאזרחים שאינם יהודים לקבל את הדגל וההמנון שאמורים, אחרי הכל, לייצג גם אותם. היו גם הצעות אחרות, כמו להחליף את ההמנון ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

זה לא קרה וכנראה לא יקרה בקרוב. לא בלי שינוי תודעתי ניכר. כאן אנחנו רואים את חסרונם של שיעורי האזרחות: הימין מחבל בהם שנות דור, בטענה שהם מזניחים את היסוד היהודי של המדינה. אבל זה בדיוק תפקידו של שיעור אזרחות: להבנות את החישוק העל-דתי, על-אתני, על-שבטי, שבכוחו תיווצר תודעה אזרחית, ליהודים ולא יהודים כאחד. לא במקרה חיבלו בהם. הימין, להוציא שרידים לתקופות אחרות כמו ריבלין – תקופות שבהן, למשל, חירות הצביעה בעקביות בעד ביטול המשטר הצבאי, נגד מפא"י – לא רוצה מדינה אזרחית. הוא רוצה תיאוקרטיה אתנוקרטית. ולא רק הימין: גם יאיר לפיד, למשל, הברומטר המדויק ביותר לאמצע המרכז, אמר לאחרונה שהוא לא תומך בהפרדת דת ומדינה. זה, אפילו הוא מבין, יחסל את האתנוקרטיה. הוא רוצה לשמור על חוק השבות, כלומר על העדפת האזרחים היהודים. הוא מוכן לדבר, לכל היותר, על "הפרדת הדת מהפוליטיקה", משהו אמורפי ולא ברור – נוסחה שבה החזיקה בשעתו גם מפלגת העבודה – שמטרתה לרצות את שונאי הדתיים האוטומטיים תוך שמירה על מעמדו של הרוב היהודי.

כל זה כרוך עמוקות בהכחשת ההיסטוריה הקרובה של הארץ המעונה הזו. קומישר החינוך מטעם אם תרצו, גדעון סער, הכחיש שלשום שיהודים גירשו ערבים במהלך מלחמת העצמאות. הקומישר רוצה לא רק להחזיק בעובדות משלו, אלא גם להחדיר אותן לראשיהם של תלמידי ישראל, בתמיכה של רוב היהודים. ולא יהיה פיוס, לא יוכל להיות פיוס, עד שהאוכלוסיה היהודית לא תכיר בעוול של הנכבה, ולא תכיר בכך שהיא נישלה עם יליד. זה מכשול פסיכולוגי עצום (להגנת היהודים הישראלים אפשר לומר שההכחשה האוטומטית של הנכבה, מבחינת רובם, היא הכחשה שהם מתקיימים על בסיס של עוול; אף אדם ישר לא חי בנוח עם כך) אבל אם האמריקאים הצליחו להכיר בחלקם בחיסול הילידים האמריקאים ובאחריותם לעבדות, יכול להיות שגם לנו יש סיכוי.

אבל לא יהיה סיכוי כזה, אם המדינה תתפס כקודם כל יהודית. במקרה הזה, הלאומנים ינצחו תמיד – נצחון שיפגע, בצדק, ביכולת ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, שבאופן מפתיע היא גבוהה מאד בהתחשב. מותר לחשוד שההיסטריה של 20 השנים האחרונות, ההתעקשות להדגיש את יהדותה של ישראל, נובעת מהחשש של חלקים מרכזיים באוכלוסיה היהודית שאם לא תעשה את זה, לא תהיה לה ברירה אלא לחיות עם ערביי ישראל, מה שיוביל לגרוע בפחדים היהודיים – אובדן טוהר הדם. ההתעקשות בקול גדול על היותה של ישראל יהודית היא במובנים מסוימים טקטית: לכו מפה, כמה שתנסו להיות ישראלים זה לא יעזור לכם, ישראל לעולם לא תהיה שלכם. רק אל תתקרבו אלינו יותר מדי, זה מפחיד אותנו.

ואיך מטפלים באוכלוסיה שלמה שהכניסה את עצמה לפוסט טראומה, זו שאלה שלא בטוח שיש לה תשובה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל החלו בתקופה האחרונה למנוע מפעילי שמאל ועיתונאים אחרים להגיע לאתרי הפגנות ופעילות בגדה, כשהם עוצרים אוטובוסים ורכבים שנמצאים בדרכם לשם. הכל, כמובן, "מטעמי בטחון ולשם שמירה על הסדר הציבורי," גם כשאין שום סיבה להניח שמישהו מהמעורבים מסכן בדרך כלשהי את "בטחון האזור," המונח שתמיד היה שם קוד להמשך הכיבוש. האגודה לזכויות האזרח דורשת הסברים מהגנרל הרלוונטי, שלו היא מנסה להסביר שמדובר בפעולה בלתי חוקית. לא הייתי עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הארץ סערה לפני שבוע, כשהפגינו הישראלים יוצאי אתיופיה כנגד האפליה נגדם בקרית מלאכי ובמקומות אחרים. קל להיות נגד גזענות כלפי מהגרים אתיופים: אפילו דני דנון הצליח. הקריאות האלה לא בהכרח יעזרו: הקבלן היחיד שבונה שם דירות דורש מהמהגרים שליש יותר ממה שהוא דורש מתושבים ילידים. האפליה כלל לא מוגבלת לקרית מלאכי או מקומות פריפריאליים אחרים, כפי שאוהבים לחשוב האנשים עם הדעות הנכונות: האקדמיה הישראלית משלמת לאקדמאי יליד פי שניים ממה שהיא משלמת לאקדמאי ממהגרי אתיופיה.גם תואר אקדמי לא משנה בהרבה את המצב: בעלי תואר אקדמי מקרב מהגרי אתיופיה משתכרים כמחצית משכרם של ישראלים ילידים. אני משוכנע שתירוץ מתאים יסופק על פי דרישה.

אז, כאמור, אין בעיה לצאת כנגד גזענות נגד מהגרים אתיופים. לצאת נגד גזענות בכלל – לזה כנסת ישראל לא מסוגלת. חברי הכנסת של מרצ, אילן גילאון וניצן הורוביץ, הגישו לאחרונה הצעת חוק שתאסור על גזענות בדיור. הכנסת דחתה אותה, 43:22.

ואלה שמות המתנגדים לחוק: גדעון סער, משה כחלון, דן מרידור, לימור לבנת, בני בגין, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, אורי אורבך, יולי אדלשטיין, יצחק אהרונוביץ, זבולון אורלב, דוד אזולאי,ישראל אייכלר, רוברט אילטיב, זאב אלקין, אופיר אקוניס, דניאל הרשקוביץ, יצחק וקנין, ניסים זאב, ציפי חוטובלי, משה יעלון, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, יעקב כץ, ישראל כץ, יעקב ליצמן, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, אורי מקלב, יעקב מרגי, אורית נוקד, לאה נס, חמד עמאר, פניה קירשנבאום, מירי רגב, דוד רותם, עוזי לנדאו, שלום שמחון וליה שמטוב. הדגשתי את השמות של אלו שניתן היה לצפות שיצביעו אחרת. יצוין שגם מן ההצבעה הזו נמלט בנימין נתניהו.

למה דחתה הכנסת את ההצעה הבלתי מזיקה הזו? משום שאיסור על אפליה בדיור יהיה הצהרה נגד התומכים המתרבים והולכים של הרבנים האוסרים על השכרת דירות ללא יהודים. לרבנים האלה יש כוח, ואחרי ההצבעה הזו של הכנסת יהיה קשה מאד לומר שמדובר בכמה ערוגות של עשבים שוטים. הכנסת אימצה את ההגיון שלהם: איסור על אפליה, שלא מבהיר במפורש שהוא איסור על אפליה בין יהודים, יאלץ את ישראל לנקוט מדיניות שוויונית בין תושביה. ואת זה הכנסת הגזענית ביותר בהיסטוריה פשוט לא מוכנה לעשות.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיו של ליברל כמו דן מרידור או "איש מרכז מפוכח" כמו אהוד ברק.

הערה מנהלתית ב': במהלך היממה האחרונה, מיד לאחר העלאת הפוסט הקודם, התחילה התקפת DoS על הבלוג, משני מקורות שונים. ההתקפה נמשכה גם היום. אנחנו – קרי אני ושערותי התלושות, ובעיקר הצוות הטכני שעושה לילות כימים – נוקטים בצעדים שונים ובינתיים אני לא מפרט את כל הידוע לנו. כנראה שיש איזה ציוני דגול שהחליט שחובה לסתום לכותבי ההם את הפה. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי ×–×” לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ×”"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד ×›×”, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע ×™×’×™×¢ בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)

הרבה מילים נכתבו השבוע על החלטת בית המשפט בעניינו של יורם קניוק, בה הוחלט כי על משרד הפנים לרשום את קניוק כחסר דת. המשמעות המעשית של החלטת קניוק מינימלית: סעיף הלאום כבר הוסר מתעודת הזהות, משום ששרי הפנים של ש"ס סירבו להכיר בגיור הרפורמי ולרשום את הבאים בשעריו כיהודים. הרישום הוא ברישום האוכלוסין בלבד.

גם אם יחליט קניוק – שמשמש כאן כדוגמא תיאורטית, כמובן – לנצל את מעמדו החדש כנטול דת כדי להנשא, או ליתר דיוק לבוא ב"ברית הזוגיות", תוך שהוא מדלג על הרבנות, הוא יגלה שזה לא כל כך פשוט: התיק שלו פשוט יעבור לעיונם של ראשי העדות הדתיות, ואם אחד מהם – נחשו מי – יחליט שבעצם לא מדובר בחסר דת אלא בכבש תועה מעדרו, שחור ככל שיהיה, הוא יוכל לאסוף אותו חזרה ולהטיל וטו. ככה זה: בישראל, מהרבנים ישחרר רק המוות. והאמת, בהתחשב במצב הקבורה בארץ, גם זה לא בטוח.

אבל האמת המייאשת במיוחד העולה מהעתירה של קניוק היא שבישראל אין בעצם ישראלים. יש יהודים, מוסלמים, דרוזים, ואפילו, אם הבנתי נכון, כשדים; אבל ישראלים אין. יש רק מסמך רשמי אחד, שבו מכירה מדינת ישראל בכך שחיים בה ישראלים: הדרכון. שם, לא היתה לה הרבה ברירה. אבל גם בו, המילה Israeli מופיעה תחת הכיתוב של הגויים הערלים, Nationality, בעוד שבעברית היא מופיעה רק תחת "אזרחות".

ישראל עדיין חיה תחת משטר המילטים הטורקי. הבריטים שיפצו אותו קלות, אבל לא יותר מדי. בישראל אין לאום; יש רק קבוצות דתיות. לכאורה, צריך היה לצפות שהציונים, שנאבקו בשצף קצף ברבנים וטענו בעקשנות שהיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית, יקימו מדינה חילונית. במקום זאת, החליט בן גוריון – בלי ערעור רציני, בימיו או אחר כך – להשאיר על כנו את המשטר הטורקי, שהוא משטר פרה-לאומי.

עכשיו, בעשורים האחרונים מקובל מאד להכנס באמ-אמא של המודל הלאומי ולהאשים אותו בכל סוג אפשרי של עוולות, ולא בלי צדק. אבל למודל הלאומי יש יתרון אחד לפחות: הוא נעלה על המודל השבטי-אתני. אם היו לנו פחות שבטים ויותר לאומים בעולם, הוא היה מקום רע פחות. ישראל בחרה, ואחרי יותר מ-60 שנה אי אפשר לומר שזו בחירה בלתי מודעת, במודל האתני.

והאמת, ×–×” ×”×™×” די צפוי. הדיבורים הציונים על "לאומיות" היו נבובים עוד בטרם הוקמה המדינה. די להזכר בזעקה שקמה כאשר הציגו הכנענים את משנתם: השם "כנענים" הפך מיד לשם גנאי. עכשיו, הכנענים היו – בניגוד לדימוי שנפוץ להם – לאומניים למדי: לא מעט מהם היו משוכנעים שאם רק נשתלט בכוח הזרוע על "המרחב השמי", נאלץ את הילידים לחזור לעברית ונראה להם את האור, הם ישתחררו מהתודעה הכוזבת של אלף ומשהו שנות איסלם, יהפכו כמונו לסוגדי בעל ועשתורת, ואפשר ×™×”×™×” לשוב ולהקים את האימפריה הצידונית.

אם החזיונות האלה דומים באופן חשוד לאלה של הפאן-ערבים הלבנונים (הטקס הפגאני המשונה שערך ערפאת באמצע שנות התשעים צף כאן בזכרון), זה לא מקרה: כמו הכנענים, הם היו אינטלקטואלים תלושים משהו והיו מיעוט דתי. אם הכנענים היו פגאנים, חלק ניכר מהפאן-ערבים היו נוצרים. הפאן-ערביות נועדה, בחלקה הגדול, להזיז הצידה את האיסלם ולמנוע ממנו למלא תפקיד פוליטי מרכזי – משום שבמדינה מוסלמית, כמו במדינה יהודית, לאינטלקטואלים חילונים לא הרבה מה לעשות.

רטוש וחבר מרעיו היו קבוצה קטנה, שהשפעתה התרבותית היתה גדולה משמעותית מהשפעתה הפוליטית, אבל היא הילכה אימים על בן גוריון והזרם הציוני המרכזי. לא במקרה נזנחה המילה "עברי", שהכנענים ניכסו לעצמם. הכנענים היוו גשר – גשר יציב כמו גשר המכביה, אבל גשר – לדילוג אל מחוץ לזהות האתנית היהודית אל זהות-על. סביר להניח, כמובן, שלזהות הזו היו בעיות חמורות משלה; אבל סביר באותה מידה להניח שהיא היתה פחות קסנופובית מהחברה היהודית היום, משום שקסנופוביה היא בסיס הזהות היהודית.

ישראל לא מוכנה להכיר בקיומם של ישראלים, משום שהיא תכיר בקיומם של כאלה – כל האזרחים החיים תחת ריבונותה – היא תצטרך להתייחס אליהם כאל שווים. אם היה מתפתח כאן אתוס ישראלי, על-שבטי, הוא ממילא היה דוחק אחורה את האתוס השבטי היהודי.

אלא שאז, אבוי, היינו נמצאים בסכנה ברורה ומיידית של נישואי תערובת. הדם היהודי המקודש ×”×™×” מחולל, וזה משהו שהחילוניות היהודית הממוצעת לא מסוגלת לסבול, גם היום. כשהתברר ליהודים הטובים – יהודים חילונים, כן? – של הישוב העברי ששאול טשרניחובסקי לקח לו לאשה לא סתם גויה טמאה, אלא פרבוסלבית שמסרבת להתגייר, הוא מצא את עצמו מהר מאד תחת חרם שקט. ואולי ×–×” לא מקרה שהוא ×”×™×” פגאני. ואולי ×–×” לא מקרה שקניוק, שרוצה להשאיר את הדת היהודית מאחור, נשוי לאשה לא יהודיה. שניהם חצו קו גבול שהחילונות הציונית לא היתה מוכנה לעבור. יתר על כן, אתוס לאומי שוויוני ×”×™×” שולל מהיהודים את מעמד עם-האדונים שלהם. בשביל ×–×” הקמנו מדינה? בשביל – כפי שאומרים התועמלנים הדתיים כבר עשורים – לחיות כמו בפאריס או בלונדון?

וכדי לא להגיע למצב הזה, כי הרי לחילונות הציונית אין הגדרה משלה ל"יהודי" ובסופו של דבר התנועה הלאומית הגאה נזקקת לזו של הרבנים ("מי שנולד לאם יהודיה ואיננו בן דת אחרת"), השאיר אותנו בן גוריון עם משטר המילטים. והסטטוס קוו הזה, שאמנם לא מונע מיהודים לחלל את דמם עם בני ערלים אבל דורש מהם מאמץ ניכר לשם כך – יותר מזה, והדמיון בין מדינת ישראל למדינת חוקי נירנברג היה הופך למאד לא נוח – מקובל על רוב האוכלוסיה.

אבל בכל זאת יש משמעות למהלך של קניוק – אם חלק ניכר מהישראלים יאמץ אותו. אם מספר גדול של ישראלים – מאות אלפים – יגיע אל בית המשפט (והוא יצטרך להגיע אל בית המשפט) וידרוש למחוק את הרישום שלו כיהודי, ישראל תתקשה הרבה יותר לדבר על היותה "מדינה יהודית." היא תצטרך להתמודד עם העובדה שחלק ניכר מהאוכלוסיה שלה דוחה את התפיסה הדתית שעומדת בבסיס קיומה. וכשחלק ניכר מהישראלים יחצו את הנהר הזה, כשיישמט הבסיס הדתי שהוא כל מה שעומד מאחורי הזהות היהודית – "אין ישראל אומה אלא בתורתם," כתב התלמוד בציטוט מאד לא נוח לציונים – וכשכל מה שישאר הוא הזהות הישראלית שלהם, אפשר יהיה להתחיל לדבר ברצינות על חברה שוויונית ומדינת כל אזרחיה.

(יוסי גורביץ)

בספרו "החשבון הלאומי", מאבחן בועז עברון את התנהלותם של הציונים בפלסטינה כבעייתית, בלשון המעטה, מבחינת היהודים מחוצה לה. פחות או יותר עם העליה השניה, התחילו הציונים לראות את הישוב שלהם כחשוב יותר משאר הישובים היהודים, וכאשר חשבו שהאינטרס שלהם מנוגד לזה של שאר היהודים, לא היססו לקדמו על חשבונם. המקרה המובהק ביותר הוא זה של ועידת אוויאן, שנועדה למצוא מקום לפליטים יהודים באירופה ושהציונים עשו כל מאמץ כדי לטרפד, משום שהיהודים הללו לא היו אמורים להגיע לפלסטינה (מה שמזכיר, שוב, את אמרתו של בן גוריון שהוא מעדיף חצי מיליון ילדים יהודים בפלסטינה על מיליון מהם בבריטניה).

התפיסה הציונית הבסיסית שוללת את עצם קיומם של יהודים בגולה, ורואה בהם יהודים נכים, כאלה שלאומיותם פגומה; יהודים כאלה עדיין משמשים סטריאוטיפ ימני נפוץ, של "רוקדים לפני הפריץ." הציונים מוכנים להכיר ביהודים פגומים כאלה, אם הם מכירים בישראל כגורם מרכזי בהווייתם ומוכנים לתרום לה; אבל אם הם אדישים לישראל, או חושבים שיש זכות לקיום יהודי עצמאי בלעדיה, הם מתוארים כאויבי העם, כמנוכרים למסורתם – כביכול הציונות היא מסורת יהודית ארוכת שנים, ולא תנועה שזה עתה באה – וכן הלאה.

ישראל אמורה היתה להיות התשובה לאנטישמיות, אבל בפועל, בעשורים האחרונים, היא בעיקר זרז לאנטישמיות. חלק ניכר מהתקריות האנטישמיות בעולם – קרי, פגיעה בתושבים יהודיים – היא תגובה מוצהרת לפעולותיה של ישראל: מלחמותיה ובעיקר הכיבוש שהיא מנהלת. ישראל לא מתחשבת בכך: אם היהודים שמחוץ לגבולותיה רוצים שהיא תתייחס אליהם, הם מתבקשים להגר אליה, וכדי להשיג את ההגירה הזו – צה"ל צריך, אחרי הכל, את בשר התותחים שלו, ומישהו צריך לעשות משהו בקשר ל"סכנה הדמוגרפית" – היא מוכנה לעשות לא מעט. ישנם, כמובן, פרוייקטים כמו "תגלית" (באנגלית הפרויקט נקרא בשם חושפני יותר, Birthright, "זכות מוּלדת") אבל אריאל שרון ואהוד אולמרט לא היססו, למשל, לקרוא ליהודי צרפת להגר לישראל, פעולה שהרגיזה ובצדק את ממשלת צרפת.

האדנות הזו של ממשלת ישראל, שהרגיזה גם לא מעט יהודים – אחרי הכל, למיעוטים שמקבלים הנחיות מממשלות זרות יצא שם לא חיובי, ובמידה לא מעטה של צדק – משתלבת היטב בנטייתה של ממשלת ישראל לטעון שהיא מייצגת את כל היהודים בעולם; למשל, נתניהו בנאומו האחרון באו"ם פתח בכך שהוא מושיט יד לשלום "בשם ישראל ובשם העם היהודי". את הראשונה, למרבה הצער, הוא מוסמך לייצג; אבל מתי הפך ראש ממשלת ישראל לדובר העם היהודי? מי שמו?

האקס-טריטוריאליות הזו, התפיסה שישראל נמצאת בכל מקום שיש בו קהילה יהודית ושהיא גם רשאית לדבר בשמה (שלא לדבר על לגייס מרגלים וסייענים מתוכה, כפי שקרה לא פעם ולא פעמיים) מקבלת מימד בעייתי במיוחד אחרי שנתניהו כופף את ידו של אובמה, ואילץ את ממשלת ארה"ב להודיע שהיא מתנגדת למדינה פלסטינית עד כדי כך שהיא תטיל וטו על החלטת מועצת הבטחון בנושא.

אובמה אולץ, למעשה, להפנות את גבו למדיניותו-שלו. כפי שהעיר יפה אנדרו סאליבן, נתניהו הצליח להקים קואליציה רחבה בקונגרס האמריקני כנגד אובמה. מצד אחד, הרפובליקנים והאוונגליסטים, ומצד שני מנהיגים דמוקרטים שחוששים לגורל התרומות שלהם. איפא"ק התהדר לאחרונה בכך שיש לו רוב חסין וטו בבית הנבחרים. כלומר, אם אובמה היה מממש את המדיניות שבה רצה, ובה רוצה רוב מוחלט של העולם, הקונגרס היה פועל על פי הנחיותיו של נתניהו ומחסל את הרשות הפלסטינית. נתניהו לא טורח להסתיר את העובדה שגבעת הקפיטול היא שטח ליכודניקי כבוש: כשנחשפה הביקורת של שר ההגנה האמריקני היוצא עליו, מקורביו לא אמרו שרוברט גייטס טעה, או שיש מחלוקת בין הצדדים בנושא שאנשים הגונים יכולים להסכים לא להסכים עליו. לא, הם אמרו שלעמדתו של נתניהו יש "תמיכה רבה בקונגרס." זהירות, אובמה – אל תאלץ אותנו לחנוק אותך.

לפני כמאה שנים הפיצה המשטרה החשאית הרוסית, האוכרנה, את אחד הזיופים המוצלחים והרעילים בהיסטוריה: הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא העליל על היהודים, אחת הקבוצות חסרות הכוח ביותר באותה תקופה, שהם שולטים למעשה בעולם מאחורי הקלעים ושהם זוממים להחריב את העולם הנוצרי. הצלחתה של ההפיכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה היו יהודים, העניקה לפרוטוקולים כוח נדיר – אפילו הטיימס הלונדוני תהה בתחילת שנות העשרים האם יש בזה משהו.

לנגד עינינו, מעניקה התנועה הציונית כוח דומה לפנטזיה הזו. כשראש ממשלת ישראל יכול לכופף את נשיא ארצות הברית באמצעות שלוחיו בציבור היהודי בארה"ב, וכאשר ישראל מסוגלת לנצל את ארה"ב בניגוד לאינטרסים המובהקים של זו האחרונה, קשה יותר לטעון שהיהודים אינם שולטים בעולם וקשה יותר לטעון שהיהודים במדינות השונות אינם משמשים, בחלקם לפחות, שליחים של כוח זר, מתואם. הפנטזיה הזו כל כך מקובעת, שהעובדה שרוב היהודים בארה"ב מתנגדים לכיבוש, ושנתניהו מנצל מערך זמני וכנראה חולף של אליטות, תתקשה לחדור דרכה – בין השאר, משום שאין כמעט מי שמציין את העובדות הללו. איפא"ק ונתניהו מתגאים בכוחם, ישראל מדברת שוב ושוב בשם יהודי העולם, ומי שלא מכיר את הפרטים היטב בהחלט יכול להתבלבל בין הפנטזיה ובין המציאות.

כלומר, הציונים בפלסטינה שוב מוכנים לסכן את היהודים בשאר העולם כדי לקדם את מטרותיהם. אבל אם פעם המטרות הללו היו הקמתה וחיזוקה של מדינה, היום המטרה היא בסך הכל המשך ההחזקה בשטחים הפלסטינים הכבושים ושמירה על כמה שיותר מארץ ישראל השלמה. על כך שהעמדה הזו מחסלת את האפשרות לקיומה של ישראל שלא כמדינה דו לאומית, כבר כתבתי; עכשיו צריך לתהות עד כמה מסכנת ישראל את קיומם הלגיטימי של יהודים מחוצה לה – והאם הדבר מדיר שינה מעיניהם של מנהיגיה, או שבסתר ליבם הם דווקא יברכו על גל של אנטישמיות.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר צפוי, לדבריו, לומר את "האמת" באו"ם ביום שישי הקרוב. בפועל, כרגיל, ימכור נתניהו את האינטרסים של ישראל כדי להשיג לעצמו תמיכה בקהל הבית שלו: הוא ישחזר את ההצגה של חיים הרצוג, שקרע את ההכרזה שקובעת – בצדק – שציונות היא גזענות. כבר אז זה היה שלאגר היסטרי בקרב יושבי מדינת הקסרקטין של ציון, והצלחה קטנה מאד בשאר העולם. אבל לפוליטיקאים קטנים מסוגו של נתניהו חשובה רק ההצגה.

לנתניהו, כידוע, יש בעיות קשות עם הרעיון של אמירת אמת. אתמול התחלקה לו עוד אמירה שמשפצת לאחור את ההיסטוריה. שום דבר רציני – הוא בסך הכל ייחס לעצמו הצלחות של יצחק רבין. אבל חשוב לעמוד על השקר הגדול שנתניהו עומד לספר לאו"ם.

אליבא דנתניהו, ההכרזה הפלסטינית על מדינה מיותרת ומזיקה בעצם, משום שישראל רוצה בעצמה להקים מדינה כזו – אבל איננה מוכנה שהפלסטינים הם אלה שיקבעו לעצמם את גבולותיהם. גבולות, טוענת ישראל, צריכים להקבע בהסכמה ולא באופן חד צדדי. מעבר לזה, אומר נתניהו לעולם, ישראל היא מדינה דמוקרטית ושוויונית.

נניח עכשיו לבדיחה המרושעת שהיא הטענה הישראלית שהפלסטינים נוקטים בצעדים חד צדדיים; נניח לעובדה שנתניהו לא מוכן להתחייב למתווה אובמה וקווי 67'; הבה נסתכל מה נתניהו עושה, לא מה הוא אומר.

היום מינה נתניהו את בנצי ליברמן לתפקיד מנכ"ל מקרקעי ישראל. ליברמן זכור לכם, אולי, כמי שהיה יו"ר מועצת יש"ע בזמן ההמרדה הגדולה ביותר שלה, בתקופת ההתנתקות. מה יש לומר, שווה להסית לסירוב פקודה ולעבירה על החוק במדינה הזו (ומועצת יש"ע אמרה במפורש, פעם אחר פעם, שהיא לא תקבל את חוק ההתנתקות – שלא מיותר להזכיר שנתניהו הצביע עבורו ארבע פעמים). ליברמן ממונה לתפקידו אחרי שנתניהו העביר את חוק הווד"לים, שמאפשר למדינה להעביר לקבלנים קרקעות בסיטונות בלי לקבל מהם התחייבות על כך שהם יבנו שם דיור במחיר סביר. מינויו של אדם כמו ליברמן, בשילוב עם חוק הווד"לים, אומר דבר מאד פשוט: אנחנו הולכים לראות הרבה מאד "ישובים קהילתיים" שמיועדים ליהודים בלבד.

מי שממנה את יו"ר מועצת יש"ע לשעבר לתפקיד הזה, לא עושה את זה במקרה. הוא רוצה את המיומנות במרמה, הונאה, שקר, עקיפת חוק ותחבולה שרכשו המתנחלים, כדי שאפשר יהיה להפנות אותן כנגד ערביי ישראל. ממשלת נתניהו, נזכיר, דחתה הצעת חוק שקבעה שהממשלה תקצה את הקרקע בישראל באופן שוויוני.

נתניהו אומר שוב ושוב שישראל מתנגדת לטרור היהודי, הפוגרומים המכונים "תג מחיר". כמובן, היא לא מתנגדת להם מספיק עד כדי כך שתחיל על ההתנחלויות בגדה את החוק הצבאי, ולמשל תטיל עליהן עוצר. יש גבול. אחרי הכל, אנחנו מדברים פה על יהודים.

אבל, ראה זה פלא, שלשום (א') העניק דורי גולד ראיון ל"קול היהודי". גולד הוא אחד ממומחי ההסברה של נתניהו, מי ששימש כשגריר מטעמו באו"ם ומי שמשמש מאז 2000 כנשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, מכון חשיבה ניאו קונסרבטיבי שבין חניכיו אפשר למצוא מאורות כמו בוגי "משה" יעלון, עוזי ארד, ג'ראלד "NGO Monitor" שטיינברג, ויהונתן דחוח-הלוי. הקול היהודי, למי ששכח, משמש כבטאון רשמי למחצה של פעולות "תג מחיר" והוא גם המעודד הגדול ביותר שלהן.

אם הקול היהודי היה אתר פלסטיני, נתניהו וגולד היו מגדירים אותו ללא היסוס כאתר מקדם טרור, והיו דורשים פעולה כנגד מי שמשתף איתו פעולה. מאחר והפעם מדובר בעידוד של טרור יהודי, אין לגולד בעיה להתראיין שם – וזה אומר כל מה שצריך לומר על מחויבותו של נתניהו להלחם בטרור יהודי, ועל הנכונות שלו לשתף פעולה עם האחים היהודים.

אבל העיקר שביום שישי הוא ישא נאום. בנאומים, או ליתר דיוק ביח"צ שסביבם, הוא די טוב.

(יוסי גורביץ)

כאילו לא היה די לנו בהתלקחות היחסים עם מצרים וטורקיה, החליטה ממשלת נתניהו להצית עוד חזית, הפעם עם הבדואים הישראלים.

הממשלה קיבלה היום גרסה של דו"ח פראוור, שהוא דו"ח היישום של מה שהיה דו"ח השופט גולדברג, לשאלת הישובים הבדואים בנגב. דו"ח פראוור, שהוצג לממשלה במאי, עורר זעקה בקרב ארגוני זכויות האדם (אני רוצה להודות לאנשי האגודה לזכויות האזרח ועדאלה, שפוסט זה לא היה נכתב בלי עזרתם), משום שהוא פגע משמעותית בזכויותיהם של הבדואים בהשוואה לדו"ח גולדברג.

השופט גולדברג השתמש לראשונה במונח המפורש "הכפרים הבלתי מוכרים", ולא בשלל הביטויים המכובסים המקובלים על הזרועות הציוניות השונות. הוא גם הכיר, שוב לראשונה, בכך שמדובר באזרחים ישראלים שווי זכויות, שסבלו עוול ארוך שנים מצד הרשויות. הגרסה הרשמית של הרשויות היא שהבדואים הם פולשים. זה, בחלק גדול מהמקרים, רחוק מלהיות המצב.

הבדואים מחזיקים באדמותיהם מתוקף החוק הנוהג העות'מני, שהוכר גם על ידי הבריטים, ללא רישום בטאבו. אני רוצה לצטט מכתב שנשלח ב-20.10.1952 מטעם "הוועדה המצומצמת לעניין ברור שאלת קרקעות הבדואים בנגב", שסיווגו סודי ושיועד אל שר המשפטים:

ידועה העובדה שעוד בזמן שלטון התורכים נמנעו שבטי הבדואים, ובמקרים רבים גם התנגדו, לרשום קרקעותיהם בספרי האחוזה הממשלתיים, ונמוקם היה שרשום קרקעות יביא במוקדם או במאוחר, לכך שהם יתפשו לשרות צבאי, דבר שלו התנגדו הבדואים בתוקף.

עם כבוש הארץ על ידי הבריטים, נמצאו – מלבד מקרים בודדים – כל אדמות הבדואים בלתי רשומות בספרי האחוזה. אף על פי כן, ראו הבדואים את כל השטחים המעובדים על ידם כשטחים שבבעלותם. למרות שלא היו בידם תעודות רשום, השלטונות, הן התורכים והן הבריטים, הכירו בעובדה זו. […] הרי ידועה העובדה שבתקופת שלטון המנדט, נרשמו שטחים נכרים מאד בשמם של הבדואים, על יסוד הוכחות ששטחים אלה היו נעבדים על ידם במשך תקופת התישנות, וחלק חשוב של אדמות אלה העברו, לאחר רשומן, לקרן קימת, לחברות יהודיות אחרות, וכן ליהודים פרטיים. כך שבענין ×–×” ישנם מאות תקדימים, ואנו סבורים שממשלת ישראל לא תוכל, ואינה צריכה, להתעלם מהם. [ההדגשה שלי – יצ"×’]

המושל הצבאי של הנגב ב-1966 (השנה האחרונה של המשטר הצבאי), ששון בר צבי, כתב אל המפכ"ל בנושא "בעיית הקרקע של בדואיי הנגב" כך:

הקרקע בנגב, שלא כבשאר חלקי הארץ, לא נרשמה ע"י ממשלת המנדט בספרי האחוזה (טאבו). הבדואים, שנמנעו מלרשום את קרקעותיהם לא סבלו במיוחד מאי רישום הקרקעות כי השלטונות הכירו בבדואים ובזכויותיהם לקרקע, דבר שבא לידי ביטוי ברישום כל הקרקעות בספרי תשלום מסים (דפתר חבאל) והסכמת השלטון להכיר בהעברת קרקע מבדואי לבדואי או אחר כבחכירה חוקית, ובהסכמה לרשום את הקרקע בספרי האחוזה על שמו של הקונה (בדרך זו רכשה הקרן הקיימת אלפי דונמים ורשמה אותם על שמה). [ושוב, ההדגשה שלי – יצ"ג]

מה שאנחנו רואים פה הוא המשך שיטת ה"שלי שלי, שלך שלי" של התנועה הציונית. ברצותה, החוקים העות'מניים משמשים אותה לרכישת אדמות, או, בגדה המערבית, אף לגזל אדמות; ברצותה, הם בטלים ומבוטלים.

בהחלטת הממשלה יש לשים לב לשני סעיפים משונים בולטים: שהמדינה לא תעניק קרקעות ממערב לכביש 40, והיא לא תתכנן שם התיישבות בדואית; ושההסכם לא יחול על מי שהגיש מזכר תביעה אחרי אוקטובר 1979. הסעיף הראשון ביזארי במיוחד: מישהו מעלה על הדעת שבמדינה היהודית והדמוקרטית, ששומרת על שוויון בין כל תושביה, הממשלה יכולה לומר שיש ציבור שאסור לו לגור במקום מסוים? ודאי נפלה שגגה בפני הממשלה, שתתוקן במהרה, בעגלא ובזמן קריב.

ואחרי שצחקנו, ד"ר תבאת אבו ראס, איש עדאלה ומומחה לגיאוגרפיה פוליטית, מסביר את זה בשיחת טלפון בפשטות: האדמות ממערב לכביש 40 חשובות לממשלה משתי סיבות. קודם כל, אלה האדמות הטובות, הפוריות באמת. דבר שני, כל המהלך הממשלתי – שנווט על ידי המומחה הידוע לזכויות אדם ותכנון אורבני, תת אלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור – מיועד ליצור חיץ בין האוכלוסיה הבדואית בנגב ובין האוכלוסיה הפלסטינית.

ישראל, בקיצור, חוששת מאינתיפאדה בדואית, נושא שמלחשים עליו כבר שנים ארוכות. מה משונה, אם כן, שהיא נוקטת במדיניות שמקדמת אותה. על פי הערכותיו של ד"ר אבו ראס, התכנית הממשלתית תביא לפינוים של 40,000 בדואים מהכפרים הבלתי מוכרים; הממשלה מדברת על 30,000 אנשים שבכוונתה לפנות. הפער, אומר אבו ראס, נובע מכך שבכפרים הבלתי מוכרים חיים עוד כ-10,000 בדואים שרשמית רשומים כמתגוררים בשבעת העיירות שלהם, וזאת משום העדפתם של הבדואים לצורת חיים כפרית. עד כמה שאפשר לברר ברגע זה – וזה בהחלט עשוי להשתנות – התכנית הממשלתית לא תקים ישוב בדואי חדש, אלא תצופף את הבדואים.

והסעיף ההוא של אוקטובר 1979? אז התבקשו הבדואים לציין את האדמות שבחזקתם. הם תבעו חזקה על כ-991,000 דונם. הממשלה דחתה, כבר אז, חלק ניכר מהתביעות, וההחלטה החדשה קובעת שעל ההחלטות שהתקבלו ב-1979 לא תהיה אפשרות לערער. היישום של דו"ח פראוור, קובעת האגודה לזכויות האזרח, פגום משורה של בחינות: הוא (בניגוד לדו"ח גולדברג) לא מתחשב בדעת הבדואים ולא מתייעץ איתם; הוא מציב עקרונות תכנון עמומים, שהחשד – הכנראה מוצדק – הוא שהם ישמשו את המשטר הציוני כדי להתחמק מחובותיו כלפי המפונים; והוא מתנה את תכנון הישוב מחדש של המפונים בהסכמה מצדם לפינוי. דו"ח גולדברג קבע שאין להרוס מבנים של בדואים עד שיימצא פתרון מוסכם; מתווה פראוור-עמידרור מתעלם מההחלטה הזו.

אבו ראס אומר שהבדואים בסך הכל רוצים את מה שניתן לכל ישוב יהודי על פי תכנית התמ"א: הכרה בכל ישוב שיש בו יותר מ-50 משפחות. ישראל, הרי, מוכנה להכיר גם בחוות בודדים כישוב. אבל לא בכפרים הבלתי מוכרים, שחלקם נמצאים בשטח לפני מדינת ישראל וחלקם הוקם על ידי פינוי הבדואים מאדמותיהם על ידי הרשויות. מה שמדהים כאן הוא קלות הראש, האגביות, שבה מתייחסת הממשלה – ועמה כמעט כל הציבור היהודי – לפינויים של עשרות אלפי אנשים. אבל, כמובן, הם לא אנשים; הם לא יהודים.

כשהחליטה הממשלה לפנות את גוש קטיף, אדמה גזולה מחוץ לגבולות ישראל, היא פינתה בסך הכל 8,000 איש, והיא העניקה להם תנאים מפליגים – הרבה יותר ממה שהיא מוכנה להעלות אפילו על הדעת להעניק לבדואים. אף על פי כן, ישראל הגיעה אל סף מרד. אבו ראס רואה בהחלטת הממשלה היום הכרזת מלחמה על הבדואים בנגב. ח"כ טאלב א-סנע אומר שזו הזמנה לאינתיפאדה בדואית. כשהיא תבוא, ובהתחשב ביחסו של המשטר אין שום סיבה לחשוב שהיא לא תבוא, גם אם תתמהמה, היהודי הממוצע יקונן את קינתו של העושק המוכרת מימי דיקנס והלאה: נתנו להם כל כך הרבה, והם כפויי טובה כל כך.

ועוד דבר אחד: האופוזיציה בטורקיה לא עושה חיים קלים לממשלת ארדואן שם, ושר החוץ הטורקי הציע לאופוזיציה לקחת דוגמא מזו הישראלית: ציפי לבני עושה חיים קלים מאד לבנימין נתניהו בפרשה. דבוטאולו, כמסתבר, רוצה אופוזיציה מסורסת כמו שלנו. אוי לבושה.

(יוסי גורביץ)