צרת היהודים, סיבוב 2,342
בספרו "החשבון הלאומי", מאבחן בועז עברון את התנהלותם של הציונים בפלסטינה כבעייתית, בלשון המעטה, מבחינת היהודים מחוצה לה. פחות או יותר עם העליה השניה, התחילו הציונים לראות את הישוב שלהם כחשוב יותר משאר הישובים היהודים, וכאשר חשבו שהאינטרס שלהם מנוגד לזה של שאר היהודים, לא היססו לקדמו על חשבונם. המקרה המובהק ביותר הוא זה של ועידת אוויאן, שנועדה למצוא מקום לפליטים יהודים באירופה ושהציונים עשו כל מאמץ כדי לטרפד, משום שהיהודים הללו לא היו אמורים להגיע לפלסטינה (מה שמזכיר, שוב, את אמרתו של בן גוריון שהוא מעדיף חצי מיליון ילדים יהודים בפלסטינה על מיליון מהם בבריטניה).
התפיסה הציונית הבסיסית שוללת את עצם קיומם של יהודים בגולה, ורואה בהם יהודים נכים, כאלה שלאומיותם פגומה; יהודים כאלה עדיין משמשים סטריאוטיפ ימני נפוץ, של "רוקדים לפני הפריץ." הציונים מוכנים להכיר ביהודים פגומים כאלה, אם הם מכירים בישראל כגורם מרכזי בהווייתם ומוכנים לתרום לה; אבל אם הם אדישים לישראל, או חושבים שיש זכות לקיום יהודי עצמאי בלעדיה, הם מתוארים כאויבי העם, כמנוכרים למסורתם – כביכול הציונות היא מסורת יהודית ארוכת שנים, ולא תנועה שזה עתה באה – וכן הלאה.
ישראל אמורה היתה להיות התשובה לאנטישמיות, אבל בפועל, בעשורים האחרונים, היא בעיקר זרז לאנטישמיות. חלק ניכר מהתקריות האנטישמיות בעולם – קרי, פגיעה בתושבים יהודיים – היא תגובה מוצהרת לפעולותיה של ישראל: מלחמותיה ובעיקר הכיבוש שהיא מנהלת. ישראל לא מתחשבת בכך: אם היהודים שמחוץ לגבולותיה רוצים שהיא תתייחס אליהם, הם מתבקשים להגר אליה, וכדי להשיג את ההגירה הזו – צה"ל צריך, אחרי הכל, את בשר התותחים שלו, ומישהו צריך לעשות משהו בקשר ל"סכנה הדמוגרפית" – היא מוכנה לעשות לא מעט. ישנם, כמובן, פרוייקטים כמו "תגלית" (באנגלית הפרויקט נקרא בשם חושפני יותר, Birthright, "זכות מוּלדת") אבל אריאל שרון ואהוד אולמרט לא היססו, למשל, לקרוא ליהודי צרפת להגר לישראל, פעולה שהרגיזה ובצדק את ממשלת צרפת.
האדנות הזו של ממשלת ישראל, שהרגיזה גם לא מעט יהודים – אחרי הכל, למיעוטים שמקבלים הנחיות מממשלות זרות יצא שם לא חיובי, ובמידה לא מעטה של צדק – משתלבת היטב בנטייתה של ממשלת ישראל לטעון שהיא מייצגת את כל היהודים בעולם; למשל, נתניהו בנאומו האחרון באו"ם פתח בכך שהוא מושיט יד לשלום "בשם ישראל ובשם העם היהודי". את הראשונה, למרבה הצער, הוא מוסמך לייצג; אבל מתי הפך ראש ממשלת ישראל לדובר העם היהודי? מי שמו?
האקס-טריטוריאליות הזו, התפיסה שישראל נמצאת בכל מקום שיש בו קהילה יהודית ושהיא גם רשאית לדבר בשמה (שלא לדבר על לגייס מרגלים וסייענים מתוכה, כפי שקרה לא פעם ולא פעמיים) מקבלת מימד בעייתי במיוחד אחרי שנתניהו כופף את ידו של אובמה, ואילץ את ממשלת ארה"ב להודיע שהיא מתנגדת למדינה פלסטינית עד כדי כך שהיא תטיל וטו על החלטת מועצת הבטחון בנושא.
אובמה אולץ, למעשה, להפנות את גבו למדיניותו-שלו. כפי שהעיר יפה אנדרו סאליבן, נתניהו הצליח להקים קואליציה רחבה בקונגרס האמריקני כנגד אובמה. מצד אחד, הרפובליקנים והאוונגליסטים, ומצד שני מנהיגים דמוקרטים שחוששים לגורל התרומות שלהם. איפא"ק התהדר לאחרונה בכך שיש לו רוב חסין וטו בבית הנבחרים. כלומר, אם אובמה היה מממש את המדיניות שבה רצה, ובה רוצה רוב מוחלט של העולם, הקונגרס היה פועל על פי הנחיותיו של נתניהו ומחסל את הרשות הפלסטינית. נתניהו לא טורח להסתיר את העובדה שגבעת הקפיטול היא שטח ליכודניקי כבוש: כשנחשפה הביקורת של שר ההגנה האמריקני היוצא עליו, מקורביו לא אמרו שרוברט גייטס טעה, או שיש מחלוקת בין הצדדים בנושא שאנשים הגונים יכולים להסכים לא להסכים עליו. לא, הם אמרו שלעמדתו של נתניהו יש "תמיכה רבה בקונגרס." זהירות, אובמה – אל תאלץ אותנו לחנוק אותך.
לפני כמאה שנים הפיצה המשטרה החשאית הרוסית, האוכרנה, את אחד הזיופים המוצלחים והרעילים בהיסטוריה: הפרוטוקולים של זקני ציון. הוא העליל על היהודים, אחת הקבוצות חסרות הכוח ביותר באותה תקופה, שהם שולטים למעשה בעולם מאחורי הקלעים ושהם זוממים להחריב את העולם הנוצרי. הצלחתה של ההפיכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה היו יהודים, העניקה לפרוטוקולים כוח נדיר – אפילו הטיימס הלונדוני תהה בתחילת שנות העשרים האם יש בזה משהו.
לנגד עינינו, מעניקה התנועה הציונית כוח דומה לפנטזיה הזו. כשראש ממשלת ישראל יכול לכופף את נשיא ארצות הברית באמצעות שלוחיו בציבור היהודי בארה"ב, וכאשר ישראל מסוגלת לנצל את ארה"ב בניגוד לאינטרסים המובהקים של זו האחרונה, קשה יותר לטעון שהיהודים אינם שולטים בעולם וקשה יותר לטעון שהיהודים במדינות השונות אינם משמשים, בחלקם לפחות, שליחים של כוח זר, מתואם. הפנטזיה הזו כל כך מקובעת, שהעובדה שרוב היהודים בארה"ב מתנגדים לכיבוש, ושנתניהו מנצל מערך זמני וכנראה חולף של אליטות, תתקשה לחדור דרכה – בין השאר, משום שאין כמעט מי שמציין את העובדות הללו. איפא"ק ונתניהו מתגאים בכוחם, ישראל מדברת שוב ושוב בשם יהודי העולם, ומי שלא מכיר את הפרטים היטב בהחלט יכול להתבלבל בין הפנטזיה ובין המציאות.
כלומר, הציונים בפלסטינה שוב מוכנים לסכן את היהודים בשאר העולם כדי לקדם את מטרותיהם. אבל אם פעם המטרות הללו היו הקמתה וחיזוקה של מדינה, היום המטרה היא בסך הכל המשך ההחזקה בשטחים הפלסטינים הכבושים ושמירה על כמה שיותר מארץ ישראל השלמה. על כך שהעמדה הזו מחסלת את האפשרות לקיומה של ישראל שלא כמדינה דו לאומית, כבר כתבתי; עכשיו צריך לתהות עד כמה מסכנת ישראל את קיומם הלגיטימי של יהודים מחוצה לה – והאם הדבר מדיר שינה מעיניהם של מנהיגיה, או שבסתר ליבם הם דווקא יברכו על גל של אנטישמיות.
(יוסי גורביץ)
