החברים של ג'ורג'

אמש (ג’) עשתה המועצה להשכלה גבוהה של "יהודה ושומרון" – גוף בובה שמיועד להכשיר את הקמת האוניברסיטה באריאל – לעשות את מה שהיא יועדה לעשות והכירה באוניברסיטה באריאל. אפילו שלי יחימוביץ' בעד. יחימוביץ' גם מכירה באריאל כ"עיר בישראל".

אריאל, כמובן, לא בישראל. זו כל הבעיה איתה. וה"מל"ג של יהודה ושומרון" לא דומה למל"ג הישראלי. את ההמלצות שלו צריך לקבל לא שר החינוך, אלא אלוף פיקוד המרכז, כי אריאל נמצאת בשטח שישראל מעדיפה להגדיר אותו כשטח שנתפס במלחמה. ברור למה הימין רוצה שם אוניברסיטה (ומרכז תרבות); לא ברור למה יחימוביץ' לא טרחה להסתכל במפה ולהבין שעם קיומה של אריאל, אין מה לדבר על פתרון שתי מדינות – זה שהיא עדיין מחויבת אליו רשמית. ואכן, קיומה של אריאל נועד למנוע בדיוק את פתרון שתי המדינות. היא יושבת בקצה של אצבע שתקועה בעין של פלסטין העתידית.

במכללת אריאל טוענים שהם עומדים בקריטריונים האקדמיים להיחשב כאוניברסיטה. וואלה. בימים האחרונים משך החוקר הידוע ביותר של האוניברסיטה, אמיר חצרוני, לא מעט תשומת לב שלילית, כשהתייחס לנסיון ההתאבדות של משה סילמן באומרו ש"יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אלה לא פניני החוכמה היחידות של חצרוני. ראו את זה:

אבל השאלה היא לא "קריטריונים אקדמיים" שנתפרו לפי מידה. השאלה של הקמת אוניברסיטה ישראלית בשטח כבוש היא בעיקרה פוליטית. בעולם המראה של הימין הישראלי, כמובן, בנייתה היא דבר מובן מאליו והתנגדות לה היא "פוליטיקה." הוות"ת הישראלי התנגד להכרה באריאל כאוניברסיטה משלל סיבות ראויות – מי צריך עוד אוניברסיטה במרכז? – אבל בעיקר מהידיעה שהקמתה תעודד את החרם האקדמי על ישראל, ובמידה של צדק. שר האוצר יובל שטייניץ, מצידו, מתכוון להעתיר תקציבים על המוסד החדש.

הקמת האוניברסיטה תהיה עוד סימן לכך שהממסד הישראלי, בעודו מדבר 20 שנה על הסכמי שלום ו"פתרון שתי המדינות", המשיך בסיפוח הזוחל של הגדה עד ששוב אי אפשר ליישם פתרון כזה. את אריאל, כפי שהדברים נראים, יהיה בלתי אפשרי לפנות.

לפני כשבוע, סיימה ועדת דמיקולו שהקים בנימין נתניהו בראשות השופט העליון לשעבר אדמונד לוי לדון בשאלת מעמדם של השטחים וזכותם של ישראלים להתנחל בהם. מי שזכר את העובדה שלוי היה השופט היחיד מבין 11 שופטים שפסל את תכנית ההתנתקות, לא הופתע מהתוצאה, שבמידה רבה היתה ידועה מראש. הבה נפרק אותה.

את דו"ח ועדת לוי אפשר למצוא כאן (זהירות, מסמך.) העמדה של לוי איננה חדשה: הוא מאמץ את העמדה של המתנחלים שכבר דנתי בה, שטוענת שלישראל יש זכות על הגדה מתוקף אמנת סן רמו מ-1922.

לוי מתחיל את המסלול שלו מהצהרת בלפור (עמ' 9 לדו"ח). נזכיר שוב מהי הצהרת בלפור: החלטה של בכיר בממשלת אנגליה על עתידו של שטח והיושבים בו שנמצא בשליטתה של מעצמה אחרת (טורקיה), עמה בריטניה היתה במלחמה באותה עת. זה שווה ערך לכך שישראל תכריז שהיא תראה בעין יפה באוטונומיה דרוזית בסוריה. אין להצהרה הזו כל תוקף משפטי וודאי לא מוסרי, וזאת מסיבה פשוטה מאד: הוא לא מביא בחשבון את הסכמת הנשלטים, שהיא-היא המקור ללגיטימציה מאז המהפכה הצרפתית ויש שיאמרו אפילו האנגלית. הצהרת בלפור היא מסמך קולוניאליסטי פר אקסלנס.

לוי ממשיך ומתאר (עמ' 9-10) את המסלול המיוגע המוכר: ועידת סן רמו, שם קיבלה הצהרת בלפור חותמת גומי; ואת האישור של חבר הלאומים, שלא היה במצב להתנגד למעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, של החלטת ועדת סן רמו. הוא מדגיש (עמ' 10) את העובדה שכל אלה הקפידו על שמירת הזכויות "האזרחיות והדתיות" של תושבי פלסטינה וש"אין בו זכר להגשמתן של זכויות לאומיות של העם הערבי." ודאי שאין זכר – אף אחד מהאנשים בלשכתו של בלפור, בהיכלי סן רמו, או בחבר הלאומים לא טרח להתייעץ עם תושבי פלסטינה, או התעניין בתפיסתם הלאומית, קודם שחרץ את גורלם.

בסוף העמוד מבצע לוי מעשה הונאה קטן אך בעל משמעות. הוא כותב ש"ובכך הוכרה […] זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ולהקים בה את מדינתו." אף אחד מהמסמכים האלה לא מדבר על מדינה. הם מדברים על "בית לאומי." הסיבה להיעדר השימוש במילה המפורשת "מדינה" – התנועה הציונית לא החליטה לדרוש רשמית מדינה עד ועידת בילטמור, ב-1942 – היתה העובדה שהיו הרבה יותר ערבים מאשר יהודים בפלסטינה עד 1947, וכל המעצמות המעורבות ידעו שהכרזה על מדינה שבה מיעוט ×–× ×™×— יהודי ישלוט ברוב ערבי היא הזמנה למלחמה בלתי פוסקת, מהסוג שחוותה בריטניה בעת הכיבוש שלה של עיראק, שהיה טרי מאד ב-1922. ואכן, התקוממויות קטלניות נגד עצם הרעיון מתחילות כבר ב-1920.

לוי מתעלם מכמה עובדות שמפריעות לו. למשל, ועדת פיל – שכונסה עקב המרד הערבי הגדול, שהיו לו גם היו לו שאיפות לאומיות – קבעה במפורש, ב-1937, שבפלסטינה קיימות שתי קבוצות לאומיות עוינות; שבשל כך המנדט לא יכול להתקיים; שהמשך המנדט יגרור המשך המרד מצד הפלסטינים, מה שיפגע באינטרסים הבריטיים. ועידת פיל המליצה, על כן, לפרק את המנדט ולחלק את פלסטינה. מלחמת העולם השניה מנעה את יישומה. ועדת פיל היא הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה – סן רמו – והתיאוריה קרסה. לוי ממשיך להאמין בה.

למה מתעקש לוי לדבר על מדינה, בזמן שאף אחד מהמסמכים האלה לא דיבר על מדינה? בגלל שלוי מסרב להכיר בהחלטת האו"ם 181, זו שהקימה את ישראל, כרלוונטית. הוא טוען (עמ' 11) שמאחר והמדינה הערבית לא קמה – הוא לא מסביר איך ×–×” קרה, ×›×™ כל הסבר ×›×–×” יציג את ישראל באור שלילי מאד – הרי שההחלטה הזו מבוטלת. זו פרשנות…. מעניינת, שספק אם יש משפטן שאיננו ציוני קיצוני שיסכים איתה. האו"ם ודאי שאיננו מסכים איתה. לוי מציין שירדן סיפחה את הגדה, מציין שאף אחד לא הכיר בסיפוח ×”×–×”, ומציין שירדן הודיעה ב-1988 על משיכת תביעותיה מהגדה. כאן מגיע תרגיל ההונאה השני של לוי: הוא לא מציין פרט הכרחי של ההחלטה ההיא של חוסיין, שבשעתו התקבלה כאן כחדשות רעות מאד: ירדן העבירה את כל הסמכויות שלה בגדה לידי אש"×£, כדי שזה יוכל להקים מדינה פלסטינית. מאחר ולוי לא מכיר בהחלטת האו"ם, הוא סבור שאנחנו חוזרים לתנאים של החלטת סן רמו.

הדו"ח של לוי לא מכיר פלסטינים. מבחינתו, אין כאלה, אלא אם הם יושבים במקרה על אדמה שמתנחלים רוצים לגזול. אין כיבוש. אין נכבשים. בפרפרזה על אורוול, כנראה שיש תפיסות כל כך מטומטמות שרק משפטנים יכולים להחזיק בהן.

לוי טוען עוד שאין כיבוש, מתוך התפיסה המעניינת מאד שכיבוש הוא דבר זמני ומה שישראל עושה בשטחים כלל איננו זמני (עמ' 6), והוא עוקף את העובדה שההתנחלויות הן פשע מלחמה על פי אמנת ז'נבה הרביעית בטענה שקודם כל, ישראל מעולם לא הכירה בכך שמדובר בכיבוש, ושנית שהעברת האוכלוסיה לשטחים איננה נעשית בכפיה. הוא מצטט את הפרשנות המוסמכת של הצלב האדום (עמ' 7), שאומרת כך: "It is intended to prevent a practice adopted during the Second World War by certain Powers, which transferred portions of their own population to occupied territory for political or racial reasons, or in order, as they claimed, to colonize those territories." מה המילה החסרה בתיאור של הצלב האדום? נכון, כפיה. הגרמנים לא כפו על האוכלוסיה שלהם לעבור לאדמות המובטחות שנגזלו מהסלאבים; הם פיתו אותם לשם כך. הם העניקו הטבות לגרמנים שהלכו לבצע קולוניזציה – בעברית, להתנחל – בשטחים הכבושים במזרח. ישראל עושה בדיוק את זה: קולוניזציה של שטח כבוש, תוך מתן מעמד מועדף לקולוניסטים שהולכים מזרחה. לוי עושה לנו טובה נוספת ומזכיר (עמ' 13) שישראל אמנם אישררה את האמנה ב-1951, אבל לא טרחה לחוקק את החוקים הרלוונטיים.

יש שני חורים בגודל התנחלות גנובה בטיעון של לוי. כזכור, לא סן רמו ולא חבר הלאומים דיברו על מדינה. בגלל זה הוא היה צריך לשקר בנושא. אם אנחנו צריכים לחזור לסן רמו, אז יש לפרק את המדינה היהודית ולהחזיר את המנדט. אחרי הכל, אף אחת מהן לא הכירה במדינה יהודית. רק החלטת האו"ם, שביטלה את המנדט, הכירה בכזו. אם לוי רוצה לשחק בנדמה לי ולבנות מגדלים באוויר, שיהיה קונסיסטנטי.

השני הוא החובה המוטלת על ישראל, בהנחה שהיא בכלל קיימת, להעניק זכויות אזרחיות ודתיות לכל תושבי הארץ. אנא, תואיל נא ישראל להעניק אזרחות מלאה ושווה לכל תושבי מה שהיה פעם פלסטינה המנדטורית. אי אפשר לחזור לסן רמו ולהתעלם דווקא מהסעיף המרכזי הזה, שלוי הדגיש לצרכיו. באותה הזדמנות, הוא מתבקש להחזיר את ההסדרים במערת המכפלה ובכותל המערבי לאלה שהיו נוהגים בזמן המנדט. כי הרי לוי איש כבוד הוא.

לא, אה?

אז מספיק עם הקשקוש הזה של סן רמו. יש סיבה טובה למה נתניהו לא ממהר לאמץ את מסקנותיו של לוי: ישראל תוכרז מיד כמדינת אפרטהייד, ואם להנהגה הפלסטינית יש שכל – למרבה הצער, אין סיבה להניח שהיא מטומטמת או מושחתת פחות מזו שלנו – היא תדרוש בדיוק את מה שהדגיש לוי: זכויות אזרחיות ודתיות. השיטה הנוכחית של הכיבוש, דונם פה דונם שם, מועילה למשטר הציוני הרבה יותר מהפנטזיות של לוי. כמובן, משרד החוץ הישראלי כבר יצא בהצהרות שמקדמות את התפיסה של לוי, אבל כולם יודעים שלמשרד החוץ הישראלי אין מעמד בקביעת מדיניות החוץ של ישראל, כך שאפשר להניח לדני איילון להתפרע שם כרצונו.

אישית, כמי שרוצה בפירוקו של המשטר הציוני, אני מייחל לכך שנתניהו יעשה את הטעות ויאמץ את מסקנות ועדת לוי. אז יישמטו הטיעונים האחרונים ללגיטימציה של המשטר, וישראל תצטרך לחדול להתקיים כמדינה יהודית. העולם כבר לא מוכן לקבל מדינות אפרטהייד. למרבה הצער, נראה שנתניהו נבון יותר.

ועוד דבר אחד: קדימה פרשה מהקואליציה, אחרי בערך חודשיים שם ואובדן כל שביב אמינות. יש לי רק מילה אחת לומר על כך: פחחחחחח.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, הגדיר השבוע את ההחלטה להקים 851 יחידות דיור חדשות בגדה כפעולת "תג מחיר": "אני אומר לאלה שחושבים שהם ישתמשו במערכת המשפט כדי להזיק להתיישבות, אלה שחושבים כך טועים, כי בפועל ההיפך הגמור קורה. במקום הקטנת בית אל – הרחבתה. במקום פגיעה בהתיישבות – חיזוקה." במילים ברורות יותר, נתניהו הודיע שאם פלסטינים רוצים לשמור על זכויותיהם החוקיות, ישראל תאיץ את מדיניות הנישול שלה. לתשומת לבם של אלו שעדיין חושבים שמנתניהו הגולם עוד עשוי לבקוע יום אחד פרפר בדמות דה גול, שהוא יהיה מסוגל יום אחד לקדם הסדר כלשהו עם הפלסטינים – בהנחה האופטימית שבמצבו המתקדם של הכיבוש, שחגג השבוע 45, הסדר שמבוסס על חלוקה אפשרי בכלל. נתניהו, כתב הוואניטי פייר השבוע, השקיע במהלך כהונתו הרבה יותר מאמצים להשתלטות על התקשורת הישראלית מאשר להגיע להסדר עם הפלסטינים.

אבל הנישול לא מתרחש רק בגדה הכבושה. אדם יקר הפנה את תשומת לבי לאמצעים שמפעיל המשטר הציוני נגד האוכלוסיה הלא-יהודית בנגב. על תכנית הפינוי לבדואים, כמובן ללא כל פיצויים, כבר כתבתי. יש עוד דרכים, עדינות יותר, להתנכלות ללא יהודים.

המסמך הזה של עדאלה מתייחס (בעמוד הראשון, סעיפים 3-5) לנסיונות העקשניים לפנות בדואים מכפר "לא מוכר" ולהקים במקום ישוב יהודי חדש. למרות שמעמדם המשפטי של הבדואים בישובים שהממשלה הציונית מסרבת להכיר בהם טוב משמעותית מזה של המתנחלים, הממשלה אפילו לא מנסה להעמיד פנים שהיא נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת במתנחלים.

אבל, כאמור, לא זה הנושא. שימו לב לסעיפים 15 (עמ' 2), 18 (שם) ו-19 (שם), כמו גם לסעיף 4 בעמ' 5. הראשון שבסעיפים (15) הוא ערעור על החלטת הביטוח הלאומי לשלול קצבת הבטחת הכנסה מאדם נטול תעסוקה, שיש לו רכב. השני (18) הוא בקשה לצו בזיון בית המשפט כנגד המדינה, לאחר שזו הפרה את התחייבותה לבנות בית ספר תיכון ראשון לכפרים הבלתי מוכרים. השלישי (19) הוא בקשה לביטול תיקון לחוק הביטוח הלאומי, שמורה על שלילת 60% מקצבת הילדים של הורים שאינם מחסנים את ילדיהם. הרביעי (4) הוא החלטה של משרד הבריאות, בתגובה לעתירה של עדאלה, שהוא יפתח אחת משלוש מרפאות טיפות חלב שסגר ב-2009, שהעניקו שירות לאוכלוסיית הכפרים הבלתי מוכרים.

הבה נמתח את הקו בין הנקודות. סעיפים 3 ו-4 פשוטים יחסית: הממשלה מנסה לשלול מהורים שאינם מחסנים את ילדיהם קצבת ילדים. הסעיף נשמע הגיוני – יש עניין לציבור בכך שכל הילדים יחוסנו, כדי למנוע התפרצות מגפות – עד שאתה מחבר אותו עם 4: הממשלה סגרה שלוש מרפאות שמטפלות בילדי הבדואים, ובלחץ עתירה לבג"צ הבטיחה לפתוח אחת מהן שוב. כלומר, ביד אחת הממשלה דורשת מהבדואים – שוב, כנדרש – לחסן את ילדיהם; ביד השניה, היא מקשה עליהם לעשות זאת וסוגרת שני שליש מהמרפאות שלהם.

מה שמשאיר אותם עם מרפאה אחת, שגם היא פתוחה בשעות קצובות בלבד. התחבורה הציבורית בישראל היא בזיון – ככה זה כשהאידיאולוגיה השלטת אומרת שאסור לתת לממשלה להעניק שירותים לאזרחים, כי הממשלה הורסת כל דבר שהיא נוגעת בו – וזה נכון על אחת כמה וכמה בדרום, המוזנח שבחלקי הארץ.

אז אם אתה הורה בדואי שפוטר ממשרתו ולא מצליח למצוא אחרת, נניח כי המדינה מפלה נגדך והאוכלוסיה שבה אתה יושב היא יהודית ועל כן גזענית, ויש לך רכב שהצלחת להשיג בשל עבודה קודמת, ואתה רוצה להשתמש ברכב הזה כדי לחפש עבודה חדשה וכדי לקחת את הילד שלך למרפאה הבודדת שהממשלה היהודית מוכנה לפתוח עבורך – אז, במקרה כזה, המדינה תשלול ממך את קצבת הבטחת ההכנסה.

התקנה המרושעת הזו – גורלך קשה? נחמיר אותו – מתחברת עם הסעיף השני: אי עמידת המדינה בהתחייבותה לבנות בית ספר תיכון לילדי הכפרים הלא מוכרים. אם אין בית ספר קרוב, ואין תחבורה ציבורית ראויה – ואין; אלה כפרים לא מוכרים – אז לילד בדואי שהגיע לגיל תיכון יש שתי אפשרויות: או שההורים שלו יסיעו אותו לבית ספר רחוק, או שהוא ינשור מהלימודים. אם הוא ינשור, המדינה תוכל לספוק את כפיה ולומר "תראו את הברברים האלה, הם לא לומדים," ולהתלונן אחר כך על הפשיעה. ואם אחד ההורים שלו ינסה להסיע אותו אל בית הספר, אבל יאבד את מקום עבודתו, הוא יצטרך לבחור בין לימודיו של הילד ובין קצבת הבטחת ההכנסה שלו.

ישראל היא מדינה עוינת ללא יהודים החיים בה. ככה עושים את זה: ככה משכנעים את המיעוט שטוב לא יהיה לו פה, שמוטב שיילך. לא במקרה נאלצת הממשלה לרסן את המטומטמים שבאנשי הימין – מירי רגב, דני דנון – שעומדים לחשוף בפני כל העולם את ערוות גזענותה של המדינה היהודית. השוטים הללו לא מבינים שלא כך עושים את זה: לא כותבים "הכניסה ליהודים בלבד," זה יגרום ליהודי ארה"ב חלחלה ויגרום אפילו לשגרירנו בארה"ב לזוע באי נוחות. כותבים "הכניסה אסורה למי שאיננו יושב בישראל מכוח שבות." המשמעות ממילא זהה, והאוכפים בשטח יודעים מה מצופה מהם. לא עורכים ישיבה בכנסת על "סכנת חטיפות מצד בדואים" שלא קיימת; מבהירים שהטיפול בהתיישבות הבדואית עובר למועצה לבטחון לאומי. אתם אויבים, ונתייחס אליכם כאויבים. לא כדאי שתלכו?

וכשיבוא הפיצוץ – ולמה שלא יבוא, כשהממשלה שלך מתייחסת אליך כאל אזרח סוג ב', ודורשת ממך חובות, אבל לא מוכנה לבנות מרפאות לתינוקיך ובתי ספר לילדיך? – הממשלה תוכל לומר, בשביעות רצון, "אמרנו לכם."

ועוד דבר אחד: טענה נפוצה בקרב הגזענים היהודים, שטוענים שפליטים הם "מהגרי עבודה", נוגעת לכך שרבים מהם משלמים סכומי כסף כדי להיות מוברחים לישראל. על פי אותו ההגיון, יהודים גרמנים ואחרים ששילמו כסף כדי להמלט מהשלטון הנאצי – ורוב מי שהצליח לברוח פעל כך או בדרך דומה – היו גם הם "מהגרי עבודה." אפשר לטעון שמצבם של הפליטים הללו טוב מזה של אלו שהותירו מאחור; זה תמיד נכון. זה לא הופך אותם לפחות פליטים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בערבו של השביעי בנובמבר 1938, בעקבות הגירוש הברוטלי של משפחתו מגרמניה לגבול הפולני, נכנס צעיר יהודי בן 17, הרשל גרינשפן, לשגרירות הגרמנית בפאריס. בכיסו היה אקדח שרכש זמן קצר קודם לכן. הוא ביקש לראות פקיד, הובא למשרדו של המזכיר השלישי של השגרירות, ארנסט פום ראת, שלף את אקדחו וירה בו חמישה כדורים. גרינשפן רצה למחות בכך על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים. טראגית, כפי שקורה לעתים קרובות כשבני אדם הופכים למייצגים של עמים או משטרים, גרינשפן ירה באדם הלא נכון: פום ראת נחשב לבעל נטיות אנטי-נאציות והיה על סף חקירה מצד הגסטאפו.

פום ראת מת מפצעיו יומיים לאחר מכן. גבלס ניצל את המוות כדי לארגן את הפוגרום הגדול ביותר בגרמניה הנאצית עד אז, שזכה על ידי הברלינאים לכינוי הלגלגני "ליל הבדולח של הרייך", כדי לציין את מהותו הרשמית של הפוגרום. 91 יהודים נרצחו על ידי בריוני האס.אה. ואזרחים גרמנים טובים אחרים; 7,000 בתי עסק יהודים הוחרבו; כ-1,000 בתי כנסת נשרפו; אלפי יהודים ספגו תקיפות מצד פטריוטים גרמנים, לעתים קרובות שיכורים; כ-30,000 יהודים הושלכו למחנות ריכוז. כשהתפזר העשן, נקט המשטר שורה של מעשי עוול אחרים: הוא החרים את דמי הביטוח שהיו מיועדים לפצות את היהודים על הנזק לרכושם, והוא הטיל קנס של מיליארד מארקים (5.5 מיליארדי דולרים במונחי הזמן) על הקהילה היהודית בגרמניה. הם, כולם, נשאו בעוונו של גרינשפן. (הוא עצמו נעלם; אייכמן ראה אותו בסוף 1943 או תחילת 1944; גורלו לא ידוע אך קשה מאד להניח שלא נרצח לקראת סוף המלחמה.)

בשבועיים האחרונים היו דיווחים על שלושה מקרי אונס שבוצעו על ידי לא יהודים – שניים שבוצעו לכאורה על ידי פליטים סודאנים, ואחד שבוצע לכאורה על ידי שוהה בלתי חוקי פלסטיני – והממסד הישראלי והתקשורת יצאו מדעתם. מקרי האונס האלו הובלטו מאד, ומזילי הריר הרגילים יצאו מכל החורים. דני דנון כתב הערב ש"נראה שהוקמה מדינת אויב של מסתננים בתוך מדינת ישראל. הגיע הזמן להכריז מלחמה על אותה מדינת מסתננים ולהציב יעד אחד שחייב לעמוד בו- גירוש עכשיו! לפני שיהיה מאוחר מידי." מיכאל בן ארי הוביל הערב הפגנה לעבר מרכזי הסיוע בדרום תל אביב – שכבר דיווחו על שיחות איומים כלפיהם אתמול, בין השאר שיחה שכללה את המילים "אני רוצה את הכתובת שלכם כדי שאני אוכל לשרוף אתכם, לעשות לבנות שלכם מה שעושים לבנות שלנו, יא בת זונה".

זה קרה שעות ספורות אחרי שלא איזה דג רקק כמו דנון או בן ארי אלא שר הפנים בעצמו, אחד החזקים בעולם החופשי והיורש של רוב הסמכויות של הנציב העליון, קרא לעצור את כל (!) הפליטים, לכלוא אותם במתקני מעצר (הוא גם הציע לחנון אסירים שיביעו חרטה כדי לפנות מקום בבתי הכלא), ולגרש אותם. ישי טען כי רוב הפליטים הם "עבריינים", והוסיף שמי שמסייע להם הוא "יפה נפש שמנסה לפגוע במפעל הציוני." הפשע המיוחס למספר קטן של בני אדם ישמש לפגיעה בכל יוצאי אפריקה. ישי כינה את שני הפשעים הללו "איום על החזון הציוני שלנו."

לא הצלחתי לברר את המספר המדויק של מקרי האונס שבוצעו בישראל בשנים האחרונות, כי המשטר הישראלי לא מאמין שהוא צריך לחלוק מידע עם האנשים שממנים אותו. אבל, על פי הרשות לקידום מעמד האישה, נפתחו בשנת 2010 4,705 תיקים בשל עבירות מין, כש-78% מהם נפתחו בשל תלונות של נשים; בעשרת החודשים הראשונים של 2011 נרשמו, שוב על פי הרשות לקידום מעמד האישה, 3,672 תיקים של עבירות מין, שמתוכם 2,919 בשל תלונות נשים. אם נניח שבחודשיים האחרונים של 2011 נשמר שיעור זהה של עבריינות מין, הרי שמספר התלונות באותה השנה עמד על כ-4,406 תיקים.

לא כולם מקרי אונס, אבל סביר להניח ששיעור מקרי האונס מבין התלונות הוא גבוה: על פי נתונים מ-2009, ישראל ניצבת במקום השמיני בעולם בשיעור מקרי האונס המדווחים, עם שיעור מקרי אונס של 17.6 ל-100,000 תושבים. רוב מקרי האונס האלה הוא של יהודים כלפי יהודיות. רוב מקרי האונס מתרחשים לא ברחוב, במקרה התקיפה הקלאסי, אלא בבתים, מצד אנסים שמכירים את קורבנותיהם. מבחינת הסכנה של תקיפה פדופילית, המקום המסוכן ביותר הוא הבית; אחר כך, בית הספר; ורק הרבה אחר כך, הרחוב.

אז למה הממסד והתקשורת מתמקדים במקרי האונס המועטים המיוחסים לפליטים? אחרי הכל, אם המטרה היא מניעת אונס, על פי אותו ההגיון של ישי היה צריך לעצור את כל הגברים תושבי קרית מלאכי, או על כל פנים כל אלה מהם שיש להם שאיפות פוליטיות, ולמצוא מדינה שתהיה מטומטמת דיה כדי לקלוט אותם. זה, כמובן, לא קורה ואף אחד לא מעלה על דעתו פתרון כזה, ובצדק. כשזה מגיע לגברים יהודים, חזקת החפות עומדת להם – ושוב, בצדק – למרות שהם מהווים קבוצת סיכון גדולה הרבה יותר מפליטים לנשים יהודיות. שיעור חובשי הכיפות בקרב האנסים – לפחות בקרב אלה מהם שמגיעים לבתי המשפט; אני עדיין זוכר בשעשוע את האנס הפדופיל שהגיע לבית המשפט עם חולצת "ה' הוא המלך" – הוא פנומנלי. בני ברק כבר זכתה לכינוי "בירת הפדופיליה". ד"ר אביעד הכהן עומד על כך שבירושלים, 95% מהתקיפות המיניות מתבצעות על ידי דתיים וחרדים, מהסיבות הידועות. האם אלי ישי יתמוך בכינוסם של הגברים החרדים והדתיים במחנות ריכוז – סליחה, מחנות מעצר? כמובן שלא.

אז מה קורה פה? מאד פשוט. כשהתקשורת הישראלית מדווחת על אונס על ידי "זרים", היא שורקת במשרוקית כלבים. היא מודיעה לקהל הקוראים שלה שקרה כאן משהו הרבה יותר גרוע מאונס, פשע שאליו הציבור כבר התרגל: הפשע הוא חילול הדם והכבוד של העם היהודי, חילול כבודה של בת ישראל.

קל לשכוח, כשרואים את ההצהרות של בן ארי, דנון ואלי ישי, שהם הסיתו כלפי הפליטים הרבה לפני שנחשפו פרשיות האונס האלה. בן ארי הוביל מסעות הסתה כלפיהם, והקים את "משמר השכונות", לפני יותר משנה – כשהסיסמה החוזרת ונשנית שלו היא שיש מגעים אסורים בין פליטים ונשים יהודיות. אלי ישי דיבר עליהם כ"מפיצי מחלות" כבר לפני שנים, ונלחם בשיניים ובציפורניים על גירוש ילדי פליטים שנולדו בישראל – שוודאי לא ביצעו שום פשע. דני דנון הוא מי שערך את מה שהוא כנראה הדיון ההזוי ביותר בתולדות הכנסת, שבו דיווח לנו שנשים יהודיות נחטפות לכפרים בדואים – למרות שהמשטרה לא מכירה שום מקרה כזה.

הפחד הקמאי מפני הגבר הזר, במיוחד הגבר הזר המושפל, מתורגם לעתים קרובות לאלימות. בדרום האמריקאי פרחה תרבות שלמה של לינצ'ים: הרצח לא היה סתם תליה, הוא היה חגיגה עממית. אנשים הצטלמו לצד התלוי; אלפי תמונות כאלה נמצאו. פליטים כבר הותקפו בישראל בבקבוקי תבערה, וגם בסכינים.

עכשיו אומר אחד השרים החזקים בממשלה לאספסוף שכל הפליטים צריכים לשאת בעוון מספר זעום שלהם – ולעזאזל עם שלטון החוק ועם העובדה הפשוטה שהאנשים האלה עוד לא הורשעו בדבר. אנחנו לא במישור החוקי. אנחנו במישור מלחמת ההגנה על הכבוד היהודי. אלי ישי, דנון ובן ארי משחקים באש. אם יפרוץ פה "ליל בדולח" ישראלי, פוגרום נגד פליטים, הם – והתקשורת, שתכה על חטא לאחר מעשה – יהיו האחראים.

ועוד דבר אחד: משרד המשפטים מגבש הצעת חוק חדשה, שתאפשר לשורה של ארגונים ממשלתיים לעקוב אחרי אזרחים מבלי להטריח שופט לשם כך. אם הצעת החוק הזו תעבור – ובקואליציה שמונה 94 ח"כים, למה שלא תעבור? – גם רשות העתיקות ורשות הטבע והגנים יוכלו לקבל גישה למסרונים שלכם, למיילים שלכם, ולאיכון סלולרי. לחיי מדינת המשטרה שבדרך.

(יוסי גורביץ)

בכנסת ישראל שורצת עכשיו קואליציה רחבה מאד, של 94 חברי כנסת, שלא נראתה כמוה מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים. היא רחבה מספיק כדי לקבל החלטה שפאי שווה שלוש, כנכתב בתורתנו הקדושה. אף על פי כן, הקואליציה חשה מאוימת מספיק על ידי האופוזיציה – המכילה רק 26 חברי כנסת, שאיננה מסוגלת אפילו לזמן את ראש הממשלה לענות על שאלות – כדי שהיא תכופף את הנהלים המקובלים ותמנה את אורי אריאל ליו"ר ועדת ביקורת המדינה, למרות שהאופוזיציה לא רצתה בו. אף שאריאל הוא טכנית חבר האופוזיציה, בפועל מצביעה הסיעה שלו, שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת, בעקביות עם הממשלה. האופוזיציה, החלשה גם כך, חייבת לעבור סירוס. אסור שהיא תהיה מסוגלת לשאול שאלות קשות בוועדה לביקורת המדינה.

במקביל, פועלים אנשיו של מופז – שלכל דבר ועניין הוא ת.פ. של נתניהו – כדי למנוע מאנשי קדימה ממורמרים לעזוב את הקואליציה. כזכור, לפני מספר שנים שינתה הכנסת את החוק הנוגע למספר חברי הכנסת שיכולים לפרוש ולהקים סיעה, שבעבר עמד על שליש+1 מהסיעה, וכעת גם שבעה ×—"כים יכולים לפרוש. שינוי החוק ×”×™×” מיועד לסייע לנתניהו להעביר חלקים מקדימה אל הקואליציה. עם זאת, כעת הפך החוק לחרב פיפיות, משום שהוא יכול לשמש כמה אנשי קדימה מצפוניים לפרישה מהקואליציה של נתניהו. בעיה. בעיה? לא באמת. אנשיו של מופז פועלים כעת כדי לבטל את החוק הסורר ולהחזיר את המצב לקדמותו. המדובר, אומרים לנו, בחקיקת בזק. ×›×™, כידוע, אין דבר שמצריך חקיקת בזק מאשר שינוי כללי המשחק הפוליטיים.

בית המשפט קבע לאחרונה שכל יהודי שחי בארץ, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי עצמו, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי תעודת הזהות שלו, הוא קודם כל יהודי והוא לא יכול להיחשב ליליד הארץ אלא למהגר אליה. מה לעשות, ככה קובע חוק השבות. כלומר, חוקי מדינת ישראל אוסרים על יהודים ישראלים שנולדו בה להיחשב כילידים; הם יהיו מהגרים תמידית. "העובדה כי המבקש רשום במרשם האוכלוסין על פי הצהרתו שלו כחסר דת אינה משליכה לעניין יהדותו על פי המבחן ההלכתי שנקבע בחוק השבות," הצהירה המדינה, ובית המשפט קיבל את עמדתה, משום ש"קבלת פרשנותו של המבקש תביא לתוצאה מרחיקת לכת שאינה מתקבלת על הדעת לפיה בנים לאמהות יהודיות החיים בחו"ל והצהירו במרשם התושבים בחו"ל או בדרך אחרת כי הם חסרי דת, תישלל מהם הזכות לעלות לישראל." וישראל הרי רוצה את בשר התותחים הזה. היא רוצה אותו גם כשהוא מסרב בכל תוקף להצטרף אליה. כדי לשמור על זכויותיו המפוקפקות של המהגר העתידי, המדינה מתעקשת לפגוע בזכויותיהם של תושביה הקיימים. היא מתעקשת שהיא לא שייכת לאזרחיה בפועל, אלא לאזרחיה בכוח – גם אם הם לא רוצים להיות כאלה ונקטו בצעד המחייב של הגדרת עצמם כלא-יהודים. כמובן, החוק הזה חותר תחת עצמו: הוא קובע כי צאצאיהם של הפולשים הציונים לפלסטינה נשארים פולשים, וכי רק הילידים הלא-יהודים ייחשבו כילידים: רק הם יכולים לשבת בארץ מכוח ישיבה.

הכנסת דחתה היום, ברוב של 39 נגד 11 – כשרוב חברי הבית נעדרים, משום שאין לכנסת תקנה הדורשת קוורום – הצעת חוק ליישום נישואים אזרחיים בישראל, שהוגשה על ידי מרצ. כתוצאה מכך, שבה וכפתה הכנסת על כל תושבי ישראל להנשא בנישואים דתיים, ועל מספר גדול מאד שלהם – זוגות גאים, "פסולי חיתון" למיניהם – היא גזרה להנשא מחוץ לגבולותיה, תוך הוצאת ממון רב מכספם-שלהם. המדינה לא מספקת לתושביה את השירות הבסיסי של רישום נישואין נטול דת, כי רגשותיהם של אנשי הדת עשויים להפגע.

ציון העובדה ההיסטורית של הנכבה עורר השנה התקף זעם חריג אפילו מהמקובל במקומותינו. אוניברסיטת תל אביב אישרה את עריכת הטקס – אבל, לראשונה בתולדותיה, דרשה שהמשתתפים בו יממנו את ההגנה על עצמם. חבר הכנסת אלכס מילר, מהגר מחבר העמים, מיהר הבוקר (ד') להגיש הצעת חוק שתאסור על הילידים ועל תומכים לציין באוניברסיטאות את האסון שפקד אותם. החוק של מילר יעניש אוניברסיטאות שתאפשר לסטודנטים שלהן חופש דיבור בנושא. מילר, אגב, היה אחראי לפני חמש שנים לחקיקת "חוק זכויות הסטודנט," שקבע בין השאר כי לסטודנטים מוענק "חופש להתארגן ולהפגין בכל תחום שהוא." הכוונה, כמובן, לכל תחום שהוא שלו מסכימה הקואליציה הגדולה שמילר חבר בה. כי צריך להיות גבול להפקרות של חופש הדיבור. לא יכול להיות שכל אחד יוכל לומר מה שהוא רוצה. סדר צריך להיות.

אוניברסיטת חיפה לא חיכתה לחוק של מילר, וכבר היום – שבבוקרו הודיע לנו רונן שובל, המנהיג של התנועה הפולקיסטית "אם תרצו", שביקורת על ההיסטוריה הרשמית של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא "פיגוע תעמולה" – ביטלה אירוע לזכר הנכבה, שכלל מחזה על החיים תחת המשטר הצבאי. כי סטודנטים ישראלים לא צריכים לדעת שהיה משטר צבאי, ושהוא עשוי בדרך כלשהי להשפיע על תפיסת המציאות של האזרחים הפלסטינים בישראל.

במקביל, משטרת ישראל מצמצמת בעקביות את זכות ההפגנה בישראל, במקרים רבים בניגוד לחוק. השוטרים אינם מכירים את החוק ולעתים קרובות מטילים אימה על פעילים. במקרים רבים הם עוצרים מפגינים ללא סיבה טובה; בשבוע שעבר ראיתי איך מפעילה המשטרה שוטרים סמויים כדי לעצור את מארגני ההפגנה נגד התרגיל המסריח של מופז. לא היתה כל אלימות בהפגנה להוציא זו של השוטרים; הם הסתערו ביעילות, תוך שימוש במודיעין שנאסף מראש, על מנהיגי ההפגנה. הם גם תקפו עיתונאים, ומאחר ואחד המותקפים היה צלם של שופר המשטר "ישראל היום," נתקפה המשטרה מבוכה והודיעה שהיא תשקול לחלק תגים לעיתונאים, כדי שאנשיה יידעו שאין לחבוט בהם אלא רק באזרחים מן השורה.

הבוטנט של איילת שקד, ארגון הקש "ישראל שלי", קרא היום למקליקים הקבועים שלו לערוך התקפת ספאם על תיאטרון החאן. הסיבה: המחזה "דוחקי הקץ," המתואר באתר התיאטרון כעוסק ב"מחזאי ירושלמי שמגלה שבנו יחידו התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. במסעו להציל את נפש בנו הוא פוגש ברבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על גולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה. מתברר לו שתורה זו התפתחה והתקבלה כתשתית השקפת העולם של קנאי הציבור הדתי לאומי. לזוועת לבו הוא רואה כיצד משתלטת תורה זו גם על עולמו של בנו, ויוצרת ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי." אנשי הבוטנט טוענים שמדובר ב"הסתה" (המרכאות הכפולות במקור). כלומר, מחזה המתאר את המציאות הלא נוחה מוצא את עצמו תחת התקפה מסודרת של ארגון פוליטי. ספק אם התיאטרון יוכל לקבל הגנה משרת התרבות, לימור "הסוטרת" לבנת, משום שזו התחילה את הקריירה הפוליטית שלה בהתפרעות בתיאטראות כנגד מחזות פוליטיים שלא נשאו חן בעיניה.

אז מה היה לנו: כנסת שהפכה לחותמת גומי של הממשלה, שבעצמה איננה מתפקדת כפי שהיא אמורה לתפקד אלא כחותמת גומי של "שמיניה" או "תשיעיה"; הפיכת האופוזיציה, חסרת כוח גם כך, לבדיחה חסרת שיניים; שינוי של כללי המשחק תוך כדי תנועה, באופן שמבזה את עצם הרעיון של שלטון חוק – אם החוק הוא מה שנוח לשליט בכל רגע נתון, מי צריך אותו; קביעה שהמדינה איננה שייכת לאזרחיה אלא ליהודי העולם, גם כשאלה אינם רוצים בה; סירוב להעניק שוויון זכויות ואת השירות הבסיסי של נישואים אזרחיים; סתימת פיות, גם באמצעות חוק וגם בשל מוג לב אזרחי נדיר, של אנשים החולקים על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר; ופגיעה עמוקה ומתמשכת בזכות של התושבים למחות על כל זה ולהזכיר לממשלה שהם עדיין בעלי הבית. אם תאמר את זה, יבוא שוטר. והשוטרים יודעים היטב, כפי שיאמרו בשיחות סגורות, איך הם צריכים להתנהג כלפי מתנגדי המשטר ואיך הם צריכים להתנהג כלפי תומכיו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שינסו לומר לכם שאתם חיים ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." שימו לב שהמשטר כבר דורש שישוו בינו ובין המשטר הבעת' כהוכחה לכך שהוא בסדר, ותבינו לאן אנחנו הולכים – אם לא נתקומם. זה עדיין בידינו, אבל ספק אם נשאר זמן רב.

ועוד דבר אחד: עוד זה מדבר וזה בא: עובדיה יוסף קבע – לא הפתעה גדולה למי שמכיר את החומר, אבל רמה כזו של רעל יהוויסטי מזמן לא העלתה את ראשה המכוער מהמרתף – שאסור לרופאים יהודים לטפל בלא-יהודים בשבת, אלא אם הם פועלים בצוות. גם את זה התיר יוסף מחשש שאם לא יטפלו הרופאים הדתיים בחולים לא יהודים, יישלל רשיון הרפואה שלהם. לשלב הבא -–האיסור המוחלט לטפל בחולים לא יהודים, שמופיע בכל הספרות ההלכתית ומותר רק מפני "דרכי שלום" או חשש איבה – עוד לא הגענו. יש למה לצפות.

(יוסי גורביץ)

מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)

את רוב השירות הצבאי שלי העברתי ביחידת המנהל האזרחי בדיר אל בלאח, במרכז רצועת עזה. מאחר והעבודה כללה מגע יומיומי עם האוכלוסיה הפלסטינית – כמעט מאליו, עולה פתאום הביטוי מאז, "האוכלוסיה המקומית" – היחידה הכילה שיעור גבוה יחסית של חיילים וקצינים דרוזים. היחסים היו טובים. באחת השבתות, סמיר הקת"מ הדרוזי נעתר להפצרות החיילים החילונים וערך את הקידוש.

אני זוכר שיחה ארוכה שניהלתי עם אחד החיילים הדרוזים. הוא התעקש להביע תמיכה בכהנא, ואני ניסיתי להסביר לו שכהנא לא מפלה בין מוסלמים ודרוזים: שהוא שונא את כל הערבים ושהוא ישלול את הזכויות של כולם. השיחה התגלגלה לדרוזים ושירות בצה"ל. שאלתי אותו למה כל כך הרבה מהם משרתים בצבא. הוא אמר במרירות שכל זמן שהם במדים, זה "בוא הנה, חייל, תאכל משהו, קבל הנחה"; ברגע שהם משתחררים, היחס מתהפך ל"רוצה עבודה? אבל אתה ערבי." הוא אמר שיש בישראל כמה מעמדות: במקום הראשון נמצאים החרדים, שלא משרתים בצה"ל אבל מקבלים שירותים מהמדינה; במקום השני, יהודים לא חרדים, שמשרתים ומקבלים; במקום השלישי, ערביי ישראל, שלא משרתים ולא מקבלים; ובמקום הרביעי היו הדרוזים, שמשרתים ולא מקבלים. ובכל זאת, הוא אמר, במדים הם מקבלים יחס טוב יותר מהאזרחים, אם לא מהמדינה.

או, במילים אחרות, במדי צה"ל לא רואים שאתה ערבי.

זה היה, כאמור, מזמן. הרבה דברים השתנו. האזרחים הדרוזים התחילו לקלוט כבר אז שמדינת ישראל רוצה בהם בתור חיילים, אבל לא תתן להם שוויון אמיתי. שנות התשעים היו השנים של ההפגנות השנתיות של מנהיגי העדה מול הכנסת, שנגמרו באיזו פשרה מפא"יניקית שהשתיקה את המחאה לעוד שנה.

הדרוזים לא מטומטמים. בשנים האחרונות אנחנו שומעים שוב ושוב על ירידה בשיעור הדרוזים המעוניינים להתגייס, ומחקר שנערך בשנים האחרונות באוניברסיטת חיפה מצא שרק 36% תומכים בהמשך גיוס החובה, 47% אמרו שהשירות צריך להפוך להתנדבותי ו-17% רצו לבטל אותו כליל. כלומר, רוב האוכלוסיה הדרוזית הבינה שמברית הדמים יוצא להם רק דם והם רוצים לסגת ממנה.

לפני 20 ומשהו שנה, כשדיברתי על כהנא ויחסו לדרוזים, זה היה דיון בעלמא. האיש עצמו יסוכל ממוקדות כמה חודשים אחר כך. אבל ארבע שנים אחר כך, אחרי הטבח של ברוך גולדשטיין, למדנו שהוא סירב לתת טיפול רפואי לחיילים דרוזים – משום שכלא יהודים, אסור היה לו לרפא אותם על פי עיקר ההלכה אפילו בשכר. הנושא הוצנע. כמה שנים אחר כך, חיילים דרוזים הפכו למטרה קבועה להתקפות של מתנחלים, בדיוק משום שהם לא יהודים. ב-2004, ראיינתי את איתמר בן גביר. בהמתנה במשרד שלו מצאתי חוברת שהקפידה להתייחס לדרוזים כאל לא-יהודים שגם תורם יגיע לגירוש. בן גביר התנער ממנה במהירות ואמר שהיא סתם היתה שם ושאין לו מושג מי אחראי לה.

כהנא נהג לומר שבתוך כל יהודי יש כהנא קטן. בליל הסדר האחרון הוא הגיח. קבוצה של חיילים יהודים סירבה לאכול באותו השולחן עם חיילים דרוזים במחנה 80. אחת הקצינות הורתה לחיילים לאכול סביב אותו השולחן. אחד החיילים הודיע שהוא לא מתכוון לאכול עם ערבים. במקום שהוא ייאזק ויילקח למעצר עד למשפט, הקצינים האחרים שנכחו במקום נכנעו לחייל היהודי, והורו לחיילים הדרוזים לעבור לשולחן אחר, צדדי ומלוכלך.

הבעיה היא לא החיילים הגזענים, או ליתר דיוק הם לא עיקר הבעיה. לב הבעיה הוא הקצינים שנכנעו לגזענות. ככה זה: כשיש לך מדינה יהודית, והצבא שלה הוא צבא יהודי יותר ויותר, אז זה מה שקורה ללא יהודים. אחרי הכל, מבחינת רוב היהודים החיים בישראל יהדותם היא גאוותם, הם משוכנעים שהמקור שלה הוא גזעי, תורשתי, ושהם העם הנבחר. האידיאולוגיה הרשמית של המדינה אומרת שהיא קודם כל יהודית, ודמוקרטית אחר כך. אז מה, פתאום הם צריכים לחלוק שולחן אוכל אחד עם לא יהודים? מה, הם ישראלים?

זה מה שקורה כשמדינה עושה מאמצים של שנים לחסל את התודעה האזרחית של תושביה ולהעלות במקומה תודעה אתנית. אין שדה שנקי מההשפעה של התפיסה הממארת הזו. מי שחשב שהיא לא תגיע לצבא, השלה את עצמו.

לצה"ל יש עכשיו רק דרך אחרת לצאת מהמבוך הזה: להמנע מהטעות שהוא עשה בפרשת הדרת הנשים, כשהוא נכנע חצי דרך. הוא צריך לתפוס את הקצינים האחראים לפרשה הזו, ולנקנק אותם באופן כזה שאף אחד לא יחשוב על זה אפילו. הם צריכים הורדה פומבית בדרגה בגלל פגיעה בערך הרעות של צה"ל, ולשבת בכלא כמה חודשים טובים בשל אפליה גזענית כלפי החיילים שלהם.

אבל, כמובן, אם זה יקרה, הקצונה הבכירה של צה"ל תמצא את עצמה מואשמת בכך שהיא מעדיפה חיילים לא יהודים על פני חיילים יהודים שבסך הכל רצו לשמור על טוהר הגזע שלהם. הרעיון של צבא שנאמן לערכים רפובליקניים הוא מגוחך במדינה שמזמן השליכה אותם מאחורי גבה.

אם הקצונה הבכירה תעשה את חובתה, היא תסתבך עם רבני ההסדר. אבל אם היא לא תעשה את ×–×”, היא יכולה – צריכה – להפרד לשלום מהחיילים הדרוזים שלה. ספק אם יש סיבה טובה יותר, מבחינת הדרוזים, להתרת הברית החד צדדית שנכפתה עליהם על ידי מדינת ישראל מאשר הודאה רשמית למחצה מצד צה"ל שהם חיילים סוג ב'.

וכשזה יקרה, ישראל תמצא את עצמה עם מיעוט ממורמר, שיודע שהוא מקופח בכל תחומי החיים ושהוא חי באתנוקרטיה גזענית. בניגוד לפלסטינים, המיעוט הזה יודע להלחם – למעשה, הוא גויס לצה"ל בין השאר בשל המוניטין של העדה הדרוזית ללוחמנות. כשיגיע הפיצוץ, כמובן, ישראל היהודית תספוק כפיים ותאמר בקול שבור: ואחרי כל מה שעשינו עבורם.

ועוד דבר אחד: שר הפנים, אלי ישי, הורה להכריז על גינתר גראס כפרסונה נון גראטה. אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שמאמצי ה-Hasbara הישראלים כלל לא מיועדים לעולם אלא רק לשכנוע עצמי של הישראלים, הנה היא. אחרי ההיסטריה הדומה, שבה נאסרה כניסתם לישראל של נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי, אולי הגיע הזמן לקבוע שלישראל לא ייכנס מי שמעז לחלוק על מדיניותה של ממשלת ישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תמיכה בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הרבה מאוד חלקים בציבור כבר יודעים, שבישראל יש משרדי ממשלה שלא מקבלים את הרעיון של דמוקרטיה: משרד האוצר והבטחון עושים מה שבא להם, בלי קשר לדעת הכנסת, כופים החלטות בשטח על שרי הממשלה ולא מקיימים את פסיקת בית המשפט כשזה לא מתאים להם.

אבל לא הרבה חלקים בציבור יודעים שיש עוד משרד ממשלתי שנוהג כך: משרד הפנים. מדובר במשרד שמנהל מדיניות עצמאית כטוב בעיניו, בלי קשר להכרעת הבוחר ותוך ניסיון להתחמק מקיום פסקי דין. אחד התחומים הבולטים בהם משרד הפנים עושה מה שהוא רוצה הוא תחום ההגירה והמעמד בישראל: "עובדים זרים", עולים, פלסטינים ועוד.

לאחרונה החליט משרד הפנים שהוא "חוטף" החלטת ממשלה מתחת לרדאר, וממשיך לקיים מדיניות רבת שנים של התעמרות חסרת גבולות בלא-יהודים. לפני שנה וחצי, ב-1.8.2010 התכנסה הממשלה לישיבה סוערת, שהתארכה בכמעט שעה בגלל ויכוחים ועימותים בין השרים. הנושא היה מה שמכונה בפי רבים "גירוש ילדי העובדים הזרים". ההחלטה של הממשלה הייתה ברורה מאוד: לאמץ, בשינויים חשובים, המלצות של ועדה בין משרדית מיוחדת שפעלה בחודשים שלפני כן.

אחד השינויים החשובים שהממשלה הכניסה, ועליו התעקשו שרים רבים, הוא "מנגנון ההחרגה". החלטת הממשלה מורה במפורש למשרד הפנים שלא לנקוט בגישה טכנוקרטית. הממשלה הורתה למשרד הפנים שלא לסרב להעניק מעמד לילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים במלואם אחד לאחד, אלא לערוך דיון מיוחד של ועדת חריגים בעניינם ולבחון אותם כמקרים גבוליים. בדיון עצמו, אמר ראש הממשלה: "רובם המכריע [של הילדים] יישארו כאן, גם באמצעות ההחלטות וגם באמצעות מנגנון ההחרגה". אז מה עושה משרד הפנים? לוקח כל ילד שלא עמד בפסיק ותג מהקריטריונים ומודיע לו שהוא מגורש. וכמה ילדים באמת יקבלו מעמד, הרוב? הרוב מתוך אלו שהגישו בקשות? מה פתאום!

קצת מספרים ודוגמאות:

· על פי הערכת הועדה הבין משרדית, בישראל יש כ-1,200 ילדים חסרי מעמד למהגרי עבודה. אלי ישי ומשרד הפנים מקפידים להגיד לציבור שיש 20,000, כי אם אפשר להטעות, ליצור שנאה ופחד – אז למה לא?

· החלטת הממשלה קבעה שרק ילדים שבבדיקה ראשונית עונים על הקריטריונים יוכלו בכלל להגיש בקשה למעמד.

· 701 משפחות הגישו.

· 65 נדחו על הסף בשל אי עמידה בקריטריונים.

· כל השאר חיכו במשך שנה וחצי לתשובות. משרד הפנים לא הודיע לאף אחד שמותר להורים לעבוד. ישנן משפחות שנאלצו להתקיים ללא פרנסה במשך חודשים ארוכים.

· חצי שנה אחרי שהדרג המקצועי ברשות ההגירה סיים לבדוק את הבקשות והן חיכו לחתימה של אלי ישי, ורק אחרי שגררנו את משרד הפנים בכח לדיון בכנסת – הואיל בטובו משרד הפנים להתחיל ולהחזיר תשובות למשפחות.

· על פי ההודעה של משרד הפנים לכנסת: 257 משפחות צפויות לקבל תשובה חיובית.

· 118 משפחות צפויות לקבל תשובה שלילית.

· 260 משפחות לא יקבלו תשובה כלל כי הן ממתינות ל"ועדת החריגים.

אז מה יצא בסוף? רק 40% מהמשפחות שבקשתן נבחנה יקבלו מעמד. וזה 40% לא מכל הילדים, אלא רק מאלו שהגישו בקשות. יש עוד 500 ילדים שמשרד הפנים החל לעצור ולגרש.

בטח תגידו: מה אתה רוצה, הנה יש ועדת חריגים, משרד הפנים כן בודק את המקרים הגבוליים. אז זהו, שלא. בשבועות האחרונים משרד הפנים דחה מספר מקרים שבבירור היו צריכים לעבור לועדת החריגים – ואני מוכן להמר על לא מעט שהיא לא תאשר יותר מ"חריגים" בודדים. אלו כמה מהמקרים:

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל סיימו כיתה י"ב שנה לפני הזמן שנקבע בהחלטה. הם פחות קשורים לכאן מילד שסיים י"ב שנה אחר כך? הם היו אמורים להיכשל במבחנים ולהישאר כיתה?

· ילדים שהופנו על ידי עיריית ירושלים ללמוד בבתי ספר פרטיים, בגלל שבירושלים חסרות כיתות לימוד.

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל ההורים שלהם נכנסו לישראל באשרת סטודנט, שאינה מופיעה בהחלטת הממשלה.

אחד משיאי ההתעללות של משרד הפנים במשפחות, הוא לתת מעמד לאמא ולילדים, ולהודיע לאבא שהוא מגורש. ולמה? כי האבא במקרה לא גר עם האמא והילד, כי הוא עובד בעיר אחרת ומבקר בבית פעם בשבועיים. או שהוא והאמא פרודים, ועדיין הוא משמש אבא לילדים, יותר מהרבה מאוד אבות שגרים באותו הבית עם הילדים שלהם. לכמה ילדים ישראלים יש אבא שהיה במשך שנים בצבא או במשטרה ולא בא הביתה? לכמה ילדים ישראלים יש הורים גרושים או פרודים, כאלו שלא נמצאים איתם בקשר? למה ילדים ישראלים יש הורה שנסע לעיר אחרת כדי לפרנס את המשפחה, וחוזר הביתה רק פעם בתקופה? מישהו העלה על דעתו כי המדינה תפלה אותם לרעה? אבל למשרד הפנים מותר הכל.

מה אפשר לעשות?

אילן החליט להמשיך ולהיאבק בשביל אבא שלו, וגם בשביל האבות האחרים שמשרד הפנים מנסה להפריד מהילדים שלהם. מלבד הסרטון, אילן גם שלח מכתב לנשיא, שבעבר הבטיח לפעול נגד גירוש הילדים, ובו הוא מספר על המקרה שלו. אפשר לעזור לאילן ולשלוח מכתב משלכם אל הנשיא.

מלבד זאת, פועל מערך מתנדבים המסייע לעוד משפחות כמו של אילן. בכל שבוע עוד משפחות מקבלות תשובה שלילית בבקשתן, וכנראה שעוד יהיו מקרים נוספים בהם משרד הפנים ינסה להפריד אבות מילדיהם. אפשר להצטרף למערך ולסייע למשפחות, לרישום ניתן לשלוח מייל אל [email protected]

ולא פחות חשוב: אפשר להפיץ את המידע הזה הלאה. כי כשהפעילות של משרד הפנים לא תהיה במחשכים, בחדרי חדרים ובועדות מסתוריות – אז הוא לא יוכל להמשיך לפעול כפי שהוא פועל היום.

מידע נוסף על החלטת הממשלה ועל נושא הילדים בכלל ועל התנדבות

(יונתן שחם)