ברבריות חסרת תועלת: הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבעבר רמז כי הוא רוצה עונש מוות למי שהורשעו בבית דין צבאי ברצח משפחת פוגל, ואף הגדיר אותם כ"לא בני אדם", מכה שנית: בעוד נסיון לקושש לעצמו תמיכה ציבורית באספסוף הישראלי, גנץ הודיע שהוא רוצה להרוס את בתי משפחותיהם של המורשעים.

ודוק: את בתיהם של בני המשפחות של המורשעים. הם עצמם, כמובן, בכלא. הענישה הזו לא מופנית כלפיהם: כל מטרתה היא להעניש אנשים שלא פשעו. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, בג"צ יאשר את התועבה הזו כפי שאישר כל בקשה להריסת בתים – או, אם לדייק, כפי שדחה כל עתירה נגד הריסת בתים. כאלו היו אלפים לאורך השנים. באף לא מקרה אחד, לא מצאו בתי המשפט הישראלים ששיקול דעתו של המפקד הצבאי שגוי.

זה קצת משונה, כי לפני שבע שנים מצאה המערכת הצבאית עצמה – ועדה שמונתה על הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה" יעלון – שהריסת בתי משפחות לוחמים פלסטינים (הצבא נהג להרוס, באישור בג"צ, גם את בתיהם של פלסטינים שהרגו חיילי צה"ל) איננה מרתיעה, ולהיפך. כפי שיכול היה כל אדם שלבו לא נאטם ועינו לא התעוורה על ידי הדה-הומניזציה הכרוכה בכיבוש להבין, הריסת בתיהם של חפים מפשע רק עוררה את שנאתם ואת רצון הנקמה שלהם.

אז או שלגנץ וליועציו אין שמץ של זכרון ארגוני, והם לא זוכרים את מסקנות הוועדה ההיא, או שגנץ זוכר אותן היטב אבל מעדיף להתעלם מהן. למה? מותר לחשוד שהסיבה לכך היא שגנץ יודע שרמטכ"ל זולל-פלסטינים נראה טוב בציבוריות הישראלית, והוא כבר חושב על הקריירה הבאה שלו. מותר להניח שגם בג"צ יעלים עין מהעובדה הלא נוחה הזו, שקבע הצבא עצמו.

אז הנה טיעון אחר, שאולי יגרום לגנץ וחנפיו להסס: הריסת בתיהם של בני משפות המורשעים מוכיחה יותר מכל מהלך אחר שישראל מפעילה משטר אפרטהייד בגדה. אחרי הכל, לא גנץ ולא קודמיו אפילו העלו בדעתם להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים. אותה טריטוריה, אותם פשעים, שתי מערכות חוק נפרדות – שאחת מהם כה מפלצתית עד שמנחם בגין הגדיר אותה בשעתו כגרועה מזו של הנאצים. אם מוסר אנושי בסיסי – הנפש החוטאת, היא תמות; בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה – כבר לא עובד בישראל, אולי הנזק למערכת ה-Hasbara יגרום לגנץ לשקול שוב.

מצפון? לא מכירים: נועם גור, סרבנית מצפון, נכלאה עד כה פעמיים בשל סירובה לשרת בבהמה הירוקה. היא צפויה להשפט שוב היום. היא אולצה ללבוש מדים, והיא נתקלה בקשיים לקבל מזון טבעוני.

הגבורה של אדם צעיר מול מערכת דורסנית מקבלת גוון אירוני, כשזוכרים שנשים שלא מוכנות לשרת את מפעל הכיבוש יכולות להשתחרר בקלות: הן רק צריכות להודיע שהן דתיות ושהצבא איננו תואם את אורח חייהן, וזהו: שקר קטן וזה נגמר. המפלגות הדתיות מקפידות לצמצם את היכולת של הבהמה לוודא את אמינות ההצהרה הזו.

כלומר, אם המצפון שלך אוסר עליך לשרת בצה"ל, המערכת תעשה הכל כדי לשבור אותך. אם, מצד שני, את אומרת שהחבר הדמיוני שלך – למרות שנראה שמערכת היחסים ביניכם עברה לשלב ה-it's complicated ושאת שוקלת נגדו צו הרחקה – אוסר עליך לעשות זאת, את מחליקה החוצה בלי שום בעיה. ככה זה במדינה היהודית שמעמידה פנים שהיא דמוקרטית: אין מצפון, יש רק דת.

מטומטם או שקרן? מייקל אורן, היהודי האמריקאי שהפך לשגרירנו בארה"ב, אמר בראיון ש"ישראל נלחמה למען זכויות גאים עוד קודם למלחמת 1967. אפילו כאשר טרוריסטים פוצצו את האוטובוסים ובתי הקפה שלנו, היה שוויון לגאים."

אם נתעלם עכשיו מהחלק השני והמפגר במיוחד של ההצהרה – מה לעזאזל הקשר בין פיגועים ובין זכויות גאים? האם אורן קושר בין גאים ובין פיגועים, כך שיש לשקול פגיעה בזכויותיהם בגלל פיגועים? – הבעיה היא עם החלק הראשון. הוא פשוט שקרי.

החוק הישראלי, בעקבות החוק הבריטי, הוציא יחסים הומוסקסואלים מחוץ לחוק, והוא בוטל רק ב-1988. אנגליה ו-וויילס, לשם השוואה, ביטלו אותו ב-1967 (סקוטלנד ביטלה אותו ב-1980, וצפון אירלנד ב-1982). כלומר, ישראל נזקקה ליותר מ-20 שנה אחרי אנגליה לביטול החוק. עכשיו, זה נכון שבשל הוראה הומניסטית של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בתחילת שנות החמישים, הפרקליטות לא אכפה את החוק, אבל גאים הוטרדו על ידי המשטרה ונעצרו בשל מעשים כמו נשיקה בפומבי גם כמה שנים אחרי ביטול החוק.

ישראל כל כך נלחמת למען זכויות גאים, שהם לא יכולים להתחתן בה, והמשטרה שלה עומדת בחזית ההגנה על זכויותיהם עד כדי כך שהיא מנסה תדירות למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. המערכת הציבורית הישראלית מביעה את תמיכתה במערכה על זכויותיהם בכך שהיא מממנת רבנים שקוראים, במישרין או בעקיפין, להריגתם של גאים או להגדרת הומוסקסואליות כפשע או מחלה.

טוב, נו, אורן מנסה לאחז את עיניהם של אמריקאים שלא כל כך מבינים מה קורה פה. מה לא עושים בשביל Hasbara, או, בלשונו של יצחק שמיר, "למען ארץ ישראל מותר לשקר."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)