החברים של ג'ורג'

דמי-קרטיה

בכנסת ישראל שורצת עכשיו קואליציה רחבה מאד, של 94 חברי כנסת, שלא נראתה כמוה מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים. היא רחבה מספיק כדי לקבל החלטה שפאי שווה שלוש, כנכתב בתורתנו הקדושה. אף על פי כן, הקואליציה חשה מאוימת מספיק על ידי האופוזיציה – המכילה רק 26 חברי כנסת, שאיננה מסוגלת אפילו לזמן את ראש הממשלה לענות על שאלות – כדי שהיא תכופף את הנהלים המקובלים ותמנה את אורי אריאל ליו"ר ועדת ביקורת המדינה, למרות שהאופוזיציה לא רצתה בו. אף שאריאל הוא טכנית חבר האופוזיציה, בפועל מצביעה הסיעה שלו, שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת, בעקביות עם הממשלה. האופוזיציה, החלשה גם כך, חייבת לעבור סירוס. אסור שהיא תהיה מסוגלת לשאול שאלות קשות בוועדה לביקורת המדינה.

במקביל, פועלים אנשיו של מופז – שלכל דבר ועניין הוא ת.פ. של נתניהו – כדי למנוע מאנשי קדימה ממורמרים לעזוב את הקואליציה. כזכור, לפני מספר שנים שינתה הכנסת את החוק הנוגע למספר חברי הכנסת שיכולים לפרוש ולהקים סיעה, שבעבר עמד על שליש+1 מהסיעה, וכעת גם שבעה ח"כים יכולים לפרוש. שינוי החוק היה מיועד לסייע לנתניהו להעביר חלקים מקדימה אל הקואליציה. עם זאת, כעת הפך החוק לחרב פיפיות, משום שהוא יכול לשמש כמה אנשי קדימה מצפוניים לפרישה מהקואליציה של נתניהו. בעיה. בעיה? לא באמת. אנשיו של מופז פועלים כעת כדי לבטל את החוק הסורר ולהחזיר את המצב לקדמותו. המדובר, אומרים לנו, בחקיקת בזק. כי, כידוע, אין דבר שמצריך חקיקת בזק מאשר שינוי כללי המשחק הפוליטיים.

בית המשפט קבע לאחרונה שכל יהודי שחי בארץ, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי עצמו, גם אם הוא לא מוגדר כיהודי על ידי תעודת הזהות שלו, הוא קודם כל יהודי והוא לא יכול להיחשב ליליד הארץ אלא למהגר אליה. מה לעשות, ככה קובע חוק השבות. כלומר, חוקי מדינת ישראל אוסרים על יהודים ישראלים שנולדו בה להיחשב כילידים; הם יהיו מהגרים תמידית. "העובדה כי המבקש רשום במרשם האוכלוסין על פי הצהרתו שלו כחסר דת אינה משליכה לעניין יהדותו על פי המבחן ההלכתי שנקבע בחוק השבות," הצהירה המדינה, ובית המשפט קיבל את עמדתה, משום ש"קבלת פרשנותו של המבקש תביא לתוצאה מרחיקת לכת שאינה מתקבלת על הדעת לפיה בנים לאמהות יהודיות החיים בחו"ל והצהירו במרשם התושבים בחו"ל או בדרך אחרת כי הם חסרי דת, תישלל מהם הזכות לעלות לישראל." וישראל הרי רוצה את בשר התותחים הזה. היא רוצה אותו גם כשהוא מסרב בכל תוקף להצטרף אליה. כדי לשמור על זכויותיו המפוקפקות של המהגר העתידי, המדינה מתעקשת לפגוע בזכויותיהם של תושביה הקיימים. היא מתעקשת שהיא לא שייכת לאזרחיה בפועל, אלא לאזרחיה בכוח – גם אם הם לא רוצים להיות כאלה ונקטו בצעד המחייב של הגדרת עצמם כלא-יהודים. כמובן, החוק הזה חותר תחת עצמו: הוא קובע כי צאצאיהם של הפולשים הציונים לפלסטינה נשארים פולשים, וכי רק הילידים הלא-יהודים ייחשבו כילידים: רק הם יכולים לשבת בארץ מכוח ישיבה.

הכנסת דחתה היום, ברוב של 39 נגד 11 – כשרוב חברי הבית נעדרים, משום שאין לכנסת תקנה הדורשת קוורום – הצעת חוק ליישום נישואים אזרחיים בישראל, שהוגשה על ידי מרצ. כתוצאה מכך, שבה וכפתה הכנסת על כל תושבי ישראל להנשא בנישואים דתיים, ועל מספר גדול מאד שלהם – זוגות גאים, "פסולי חיתון" למיניהם – היא גזרה להנשא מחוץ לגבולותיה, תוך הוצאת ממון רב מכספם-שלהם. המדינה לא מספקת לתושביה את השירות הבסיסי של רישום נישואין נטול דת, כי רגשותיהם של אנשי הדת עשויים להפגע.

ציון העובדה ההיסטורית של הנכבה עורר השנה התקף זעם חריג אפילו מהמקובל במקומותינו. אוניברסיטת תל אביב אישרה את עריכת הטקס – אבל, לראשונה בתולדותיה, דרשה שהמשתתפים בו יממנו את ההגנה על עצמם. חבר הכנסת אלכס מילר, מהגר מחבר העמים, מיהר הבוקר (ד') להגיש הצעת חוק שתאסור על הילידים ועל תומכים לציין באוניברסיטאות את האסון שפקד אותם. החוק של מילר יעניש אוניברסיטאות שתאפשר לסטודנטים שלהן חופש דיבור בנושא. מילר, אגב, היה אחראי לפני חמש שנים לחקיקת "חוק זכויות הסטודנט," שקבע בין השאר כי לסטודנטים מוענק "חופש להתארגן ולהפגין בכל תחום שהוא." הכוונה, כמובן, לכל תחום שהוא שלו מסכימה הקואליציה הגדולה שמילר חבר בה. כי צריך להיות גבול להפקרות של חופש הדיבור. לא יכול להיות שכל אחד יוכל לומר מה שהוא רוצה. סדר צריך להיות.

אוניברסיטת חיפה לא חיכתה לחוק של מילר, וכבר היום – שבבוקרו הודיע לנו רונן שובל, המנהיג של התנועה הפולקיסטית "אם תרצו", שביקורת על ההיסטוריה הרשמית של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא "פיגוע תעמולה" – ביטלה אירוע לזכר הנכבה, שכלל מחזה על החיים תחת המשטר הצבאי. כי סטודנטים ישראלים לא צריכים לדעת שהיה משטר צבאי, ושהוא עשוי בדרך כלשהי להשפיע על תפיסת המציאות של האזרחים הפלסטינים בישראל.

במקביל, משטרת ישראל מצמצמת בעקביות את זכות ההפגנה בישראל, במקרים רבים בניגוד לחוק. השוטרים אינם מכירים את החוק ולעתים קרובות מטילים אימה על פעילים. במקרים רבים הם עוצרים מפגינים ללא סיבה טובה; בשבוע שעבר ראיתי איך מפעילה המשטרה שוטרים סמויים כדי לעצור את מארגני ההפגנה נגד התרגיל המסריח של מופז. לא היתה כל אלימות בהפגנה להוציא זו של השוטרים; הם הסתערו ביעילות, תוך שימוש במודיעין שנאסף מראש, על מנהיגי ההפגנה. הם גם תקפו עיתונאים, ומאחר ואחד המותקפים היה צלם של שופר המשטר "ישראל היום," נתקפה המשטרה מבוכה והודיעה שהיא תשקול לחלק תגים לעיתונאים, כדי שאנשיה יידעו שאין לחבוט בהם אלא רק באזרחים מן השורה.

הבוטנט של איילת שקד, ארגון הקש "ישראל שלי", קרא היום למקליקים הקבועים שלו לערוך התקפת ספאם על תיאטרון החאן. הסיבה: המחזה "דוחקי הקץ," המתואר באתר התיאטרון כעוסק ב"מחזאי ירושלמי שמגלה שבנו יחידו התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. במסעו להציל את נפש בנו הוא פוגש ברבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על גולדשטיין לבצע את הטבח במערת המכפלה. מתברר לו שתורה זו התפתחה והתקבלה כתשתית השקפת העולם של קנאי הציבור הדתי לאומי. לזוועת לבו הוא רואה כיצד משתלטת תורה זו גם על עולמו של בנו, ויוצרת ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי." אנשי הבוטנט טוענים שמדובר ב"הסתה" (המרכאות הכפולות במקור). כלומר, מחזה המתאר את המציאות הלא נוחה מוצא את עצמו תחת התקפה מסודרת של ארגון פוליטי. ספק אם התיאטרון יוכל לקבל הגנה משרת התרבות, לימור "הסוטרת" לבנת, משום שזו התחילה את הקריירה הפוליטית שלה בהתפרעות בתיאטראות כנגד מחזות פוליטיים שלא נשאו חן בעיניה.

אז מה היה לנו: כנסת שהפכה לחותמת גומי של הממשלה, שבעצמה איננה מתפקדת כפי שהיא אמורה לתפקד אלא כחותמת גומי של "שמיניה" או "תשיעיה"; הפיכת האופוזיציה, חסרת כוח גם כך, לבדיחה חסרת שיניים; שינוי של כללי המשחק תוך כדי תנועה, באופן שמבזה את עצם הרעיון של שלטון חוק – אם החוק הוא מה שנוח לשליט בכל רגע נתון, מי צריך אותו; קביעה שהמדינה איננה שייכת לאזרחיה אלא ליהודי העולם, גם כשאלה אינם רוצים בה; סירוב להעניק שוויון זכויות ואת השירות הבסיסי של נישואים אזרחיים; סתימת פיות, גם באמצעות חוק וגם בשל מוג לב אזרחי נדיר, של אנשים החולקים על האידיאולוגיה הרשמית של המשטר; ופגיעה עמוקה ומתמשכת בזכות של התושבים למחות על כל זה ולהזכיר לממשלה שהם עדיין בעלי הבית. אם תאמר את זה, יבוא שוטר. והשוטרים יודעים היטב, כפי שיאמרו בשיחות סגורות, איך הם צריכים להתנהג כלפי מתנגדי המשטר ואיך הם צריכים להתנהג כלפי תומכיו.

זכרו את זה, בפעם הבאה שינסו לומר לכם שאתם חיים ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון." שימו לב שהמשטר כבר דורש שישוו בינו ובין המשטר הבעת' כהוכחה לכך שהוא בסדר, ותבינו לאן אנחנו הולכים – אם לא נתקומם. זה עדיין בידינו, אבל ספק אם נשאר זמן רב.

ועוד דבר אחד: עוד זה מדבר וזה בא: עובדיה יוסף קבע – לא הפתעה גדולה למי שמכיר את החומר, אבל רמה כזו של רעל יהוויסטי מזמן לא העלתה את ראשה המכוער מהמרתף – שאסור לרופאים יהודים לטפל בלא-יהודים בשבת, אלא אם הם פועלים בצוות. גם את זה התיר יוסף מחשש שאם לא יטפלו הרופאים הדתיים בחולים לא יהודים, יישלל רשיון הרפואה שלהם. לשלב הבא -–האיסור המוחלט לטפל בחולים לא יהודים, שמופיע בכל הספרות ההלכתית ומותר רק מפני "דרכי שלום" או חשש איבה – עוד לא הגענו. יש למה לצפות.

(יוסי גורביץ)

הילכו שניים בלתי אם נועדו

נתחיל מהצדדים החיוביים של הדיל בין נתניהו ומופז. הבדיחה הקלושה שנקראת יאיר לפיד לא תסחוב עוד שנה וחצי, והסכנה של עוד שינוי-ד"ש-גמלאים נראית פחות סבירה. לפיד יילל הבוקר ש"זו בדיוק הפוליטיקה הישנה, המסואבת והמכוערת, שהגיע הזמן להעיף מחיינו. פוליטיקה של כסאות במקום של עקרונות, של ג'ובים במקום של טובת הציבור, של אינטרסים של הקבוצה במקום של המדינה כולה." ספציפית, אין כל כך ג'ובים בדיל הזה – רק תפקיד אחד של שר ללא תיק. לא שברור על מה לפיד מתלונן: הוא עצמו אמר שייכנס לכל קואליציה וגינה את לבני על כך שלא נכנסה לממשלת נתניהו. עכשיו מופז נכנס. אז מה הוא רוצה? מצד שני, זה לפיד. אל תחפשו הגיון ועקיבות. לא בשביל זה הוא פה.

קדימה, מפלגה שהמוטו שלה היה צריך להיות "הוצאנו את השחיתות מהליכוד", גם היא נראית כמחוסלת. למה, בעצם, יצביע לה מישהו? רוב מצביעיה תמכו בה כי ציפי לבני הבטיחה להם "רק לא נתניהו." לבני כבר לא שם, אבל המפלגה בחיקו של נתניהו. אם היו צפויים לה עשרה מנדטים קודם לתרגיל המסריח של מופז, עכשיו היא נמצאת במצבה של מפלגת העצמאות. בהתחשב בכך שהמפלגה הוקמה כדי לספק פלטפורמה לאריאל שרון בימיו האחרונים, שאחד ממקימיה – מאיר שטרית – אמר עליה בגאווה ש"אין לה אידיאולוגיה", ושהיא שימשה מפלט לאופורטוניסטים ולדוחים שבין הפוליטיקאים הישראלים (שלום שוב לשמעון פרס ודליה איציק), היא סחבה הרבה יותר מדי. עכשיו המנדטים שלה צפויים להתפזר. ואם לפיד לא יהיה שם, ולא נראה שלבדרן הזה יש מספיק אורך רוח, המפה הפוליטית הישראלית צפויה להיראות מעניינת מאד.

יום טוב גם לבן דרור ימיני, שלפני פחות משנתיים החליט ששאול מופז "נכנע לברנז'ה האנטי ציונית." היום האנטי-ציוני ההוא הפך להיות המשנה לראש הממשלה. אל תתעכב, בן דרור: החומות האחרונות הובקעו, הגיע הזמן לחפש את הטיסה האחרונה החוצה.

מופז שרד בקושי את הפליק-פלאק הקודם שלו, כששלח מכתב למתפקדי הליכוד שבו טען בלהט ש"הליכוד הוא הבית" בעודו עורק לקדימה של אריאל שרון; אף פוליטיקאי לא יכול לשרוד שני מהלכים כאלה. מופז היה חסר בושה עד כדי כך שאתמול הוא עוד העז להתגולל על שלי יחימוביץ' ולהאשים אותה ב"קומבינה עם נתניהו."

כמו הרבה אזרחים אחרים, בהיתי הבוקר במסך שלי (העיתונים המודפסים היו בלתי רלוונטיים) ופלטתי WTF. רק אתמול הלכנו לבחירות. רק אתמול נתניהו השתחץ שהוא לא מפחד מבחירות. מסתבר שהוא בכל זאת מפחד. לכך שהוא שיקר ודיבר איתנו על בחירות, אף אחד לא התייחס; לשקרים של נתניהו התרגלנו. גם העובדה שמי שקידם את התפקיד המסריח היה המטריד המיני – לכאורה, כמובן לכאורה – נתן אשל לא משכה יותר מדי תשומת לב: תוך זמן קצר מאד מהדחתו מתפקידו הממלכתי הוא שב להיות יד ימינו של נתניהו.

המחשבה הראשונה היתה ששאול מופז הוא תולעת חסרת עמוד שדרה או שמץ של אמינות. השניה היתה שהוא כנראה הפוליטיקאי הגרוע ביותר בתולדות ישראל: אהוד ברק, עם חמישה חברי כנסת נדיפים, סחט מנתניהו ארבעה תפקידי שר, ביניהם את תפקיד שר הבטחון. מופז, עם כמעט פי שישה חברי כנסת, הצליח להוציא מנתניהו רק תפקיד סגן שר ואת התפקיד חסר המשמעות של המשנה הבכיר לראש הממשלה (המשנה הזוטר הוא סילבן שלום; התואר עצמו, ריק מכל תוכן, לא היה בא לעולם אלמלא תאוות הכבוד הריק של שמעון פרס). אשר לטענות שקדימה תתמזג שוב עם הליכוד – זה עשוי היה, אולי, לעבוד לפני חמש שנים. לא עוד. בליכוד יש הרבה יותר מתנחלים ודתיים, וחברי הכנסת של הליכוד לא ירצו להתחרות עם אנשי קדימה. או שמופז היה טיפש מאד, או שהוא היה מבועת מאד וידע שסופו הפוליטי לפניו; שהוא ניצח בבחירות בקדימה רק כדי לאבד 20 מנדטים ולהזכר כמי שחיסל את המפלגה.

או ש. בהיסטוריה הישראלית, יש תקדים לראש מפלגה גדולה שנכנס לממשלת אחדות, כשהוא לוקח לעצמו רק תפקיד של שר בלי תיק: מנחם בגין, שנכנס לממשלת האחדות הראשונה, זו של לוי אשכול. הימים היו ימי ההמתנה קודם למתקפה הישראלית במלחמת ששת הימים, בגין נימק את הכניסה לממשלה באחריות לאומית. התקופה הזו בממשלה של מי שעד כה תואר כדמון אוכל כל – בן גוריון נהג להשוות אותו להיטלר – העניקה לו לגיטימציה שהיתה הכרחית לזכות בשלטון כעשור אחר כך.

מופז לא זקוק ללגיטימציה כזו. הוא כבר היה שר הבטחון ושר התחבורה. הוא חלק מהממסד, לא מישהו שמנסה להכנס אליו. אז למה הוא מסכים להכנס לממשלת נתניהו בתנאיו של בגין?

אולי בגלל שהוא, אכן, הפוליטיקאי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל. אבל צריך לשקול את האפשרות שכמו בגין, כראש האופוזיציה הוא יודע שישראל עומדת לצאת להתקפה גורלית, ויודע שמה שנראה הבוקר כמעשה האופורטוניזם הגרוע ביותר בפוליטיקה הישראלית מאז ששמעון פרס הפסיד פעם אחת יותר מדי – ועוד ללא אשכנזי – וערק לקדימה, עשוי להיראות עוד שבועיים באור אחר לגמרי: כהענקת סיוע לממשלה בשעתה הקשה ביותר.

הבה נקווה שהוא בכל זאת יתברר כטמבל.

ועוד דבר אחד: בג"צ דחה היום את העתירה לביטול מצב החירום בישראל. העתירה נידונה בפני בג"צ, בהפסקות, במשך 13 שנים בלבד. עורך הדין של האגודה לזכויות האזרח, דן יקיר, הגיב כך על ההחלטה: " מצער שבג"ץ הותיר על כנו את המצב הלא נורמלי, לפיו המדינה נמצאת תחת הכרזה של מצב חירום מתמשך במשך 64 שנים. במשך 13 השנים בהם היתה העתירה תלויה ועומדת יכולה היתה הממשלה להשלים את תהליך תיקון החקיקה הנדרש. ההכרזה על מצב חירום והחקיקה שתוקפה מותנה במצב החירום מקנים סמכויות דרקוניות ומרחיקות לכת לממשלה. דווקא ביום בו הוקמה הקואליציה הרחבה ביותר בתולדות המדינה מתגבר החשש מפני שימוש לרעה בסמכויות אלה תוך פגיעה בזכויות אדם בסיסיות. במקום להציב מחסום מפני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת שמקנה ההכרזה בג"ץ הסתפקו השופטים בהמלצה לממשלה להשלים את מה שלא הושלם במשך 13 שנים. השבועות האחרונים הראו – ולא לראשונה – שהממשלה איננה מזדרזת ליישם פסקי דין של ביהמ"ש העליון, ולפיכך ספק אם תשעה להמלצות שופטי בג"ץ."

(יוסי גורביץ)