עוד זה מדבר וזה בא: ארבע הערות על קריסה
הדממה: ביום שלישי שעבר השתלט חיל הים על ספינה לא חמושה, Spirit of Humanity שמה, שהובילה אספקה לרצועת עזה. על הספינה היו כ-20 פעילים פרו פלסטיניים, ביניהם שניים בעלי חשיבות: חברת הקונגרס האמריקני לשעבר סינת'יה מק'קיני, ששוחררה אמש (א'), וכלת פרס נובל לשנת 1977, האירית מאלרי קוריגאן-מגווייאר (Máiread Corrigan-Maguire – אני מקווה שתיעתקתי את השם נכון, הגיילית שלי חלודה). למיטב הבנתי, קוריגאן-מאגווייאר עדיין עצורה בישראל.
העצורים שעדיין מוחזקים בישראל נמצאים בה משום שסירבו להודות בחדירה בלתי חוקית לישראל, מה שהיה מוביל לגירושם המהיר. הם טוענים, טענה שדובר צה"ל לא התמודד עמה, שחיל הים השתלט על הספינה כשהיתה במים בינלאומיים, פעולה בעייתית מאד מבחינה חוקית כשמדובר בספינה לא חמושה.
אם למישהו במערכת הבטחון היה שכל, הפעילים הללו לא היו נעצרים כלל. הספינה היתה מיורטת במים הטריטוריאליים של רצועת עזה ומקבלת הוראה להסתובב, באיום נשק אם יש צורך בכך. עכשיו ישראל מצטיירת בעולם – בצדק מוחלט – כמדינה שעוצרת חתני פרס נובל שבאים לחלק מזון ועפרונות צביעה לילדי עזה.
ומילא טפשותה של מערכת הבטחון; לחוכמה העילאית של אהוד ברק ולמצב שבו הצבא הוא הבורר היחיד בשאלות של יחסי חוץ כבר התרגלנו. התקשורת הישראלית לא דיווחה על מעצרה של קוריגאן-מאגווייאר. יש כלת פרס נובל בכלא ישראלי, וזה לא אייטם. זה לא ראוי לדיווח. אפילו במסגרת ההתבכיינות הרגילה של גדעון לוי, שמתייחס לפרשת הספינה, היא איננה מוזכרת. הארץ, אחד העיתונים הבודדים שהמשיך לדווח – בקצרה – על הפרשה, עשה זאת במקרה אחד תוך ציון ביקורם של בכירים מבחריין בישראל. הם באו כדי לחלץ חמישה מאזרחיהם.
מבחינת התקשורת הישראלית – מהציבור הישראלי, אם יש כזה, אי אפשר לצפות להרבה – הסיפור הזה לא קיים. מעניין איך זה קרה.
הנקמה: לפני כשבועיים, התפוצצה פרשת הדיין משה דרורי, שמשמש בטעות כשופט מחוזי עם שאיפות לעליון. כזכור, אנס דרורי פקידה ממוצא אתיופי, שנדרסה במכוון על ידי אברך מקושר היטב עם שאיפות להיות דיין לקבל את התנצלותו של הלז – ואז פסק שמאחר והוא התנצל, הרי שעל פי פוסק מצרי מהמאה ה-12, אין צורך להרשיע או להעניש את האברך. מעבר להסתמכות על חוקים שלא התקבלו במדינת ישראל,
דרורי הסתבך עוד בפטרונות על גבול הגזענות, כשטען שעצם העובדה שהאזרחית הנדרסת זכתה לאוזן קשבת מצידו – לא לדין צדק, חלילה, בואו לא נסחף, עדיין מדובר בחמת מלאה צואה, ועוד ממוצא אפריקני – מהווה מבחינתה של הנדרסת הגשמה עצמית עילאית. הפרסום העלה את המינוי המיועד של דרורי על מוקש.
הנקמה היתה מהירה. הבוקר (ב') פרסמה רשת ב' ידיעה, על פיה "בוטל במפתיע" גיורה של המתלוננת על ידי בתי הדין הרבניים. כך ייעשה למכשפה בפוטנציה, צאצאית חם, שהעזה לפגוע בקידומם של גברים יהודים כשרים.
בשאר התקשורת נשמרה שתיקה. במקום נורמלי זו היתה עילה לחקירה פלילית, אם לא לוועדת חקירה, אבל אנחנו מתרגלים במהירות לחיות בתיאוקרטיה.
בין קודש וחול: קבוצה של חיילים דתיים איימו בסירוב פקודה, אם ייאלצו לנסוע בג'יפ האמר שנוהגת בו חיילת. במקום לשלוח את החיילים במהירות למחבוש, המשיך צה"ל להשפיל את חיילותיו: נערכה התייעצות עם הרבנות, ובסופה הכתים צה"ל שוב את החיילות כמפתות, מדיחות וטמאות, ואישר שבמקום חייל ונהגת, יהיו בג'יפ שני חיילים ונהגת.
יצוין שעל פי הנחיותיה של הרבנות הצבאית עצמה, אין מניעה לנסיעה של חייל וחיילת בג'יפ. אבל צה"ל כבר התרגל לשמש כמיליציה של חובשי הכיפות. חובשי הכיפות הסרוגות מצייצים בעלבון בכל פעם שמאשימים אותם בקנאות, ומפריחים הבלים על היותם גשר בין המסורת ובין המודרנה. אבל, כפי שאפשר לראות, הם נוהגים בנשים בדיוק כפי שנוהגים החרדים שדורשים הפרדה באוטובוסים. ובשני המקרים, התירוץ של "צניעות" מסתיר את הרצון לאדנות. ואנחנו נכנעים.
טשטוש גבולות: נתחיל מהגילוי הנאות. אני מספק שירותי פרילאנס לכלכליסט, ובין השאר כותב שם טור יומי. עם זאת, אני לא מועסק על ידי כלכליסט ואין לי טינה מיוחדת לדה מארקר (למירב ארלוזרוב כן, אבל זה עניין אחר).
ומה שדה מארקר עושים בזמן האחרון הוא חרפה עיתונאית. הם לוקחים איזו סדרה טלוויזיונית בשם "המסודרים", מגיעים איתה לאיזה הסכם שת"פ פרסומי הדדי – ואז מפרסמים קטעים ממנה כאילו היו ידיעה חדשותית אמיתית. והבולשיט הבידורי הזול הזה זוכה להפניה מהעמוד הראשי של "הארץ", כאילו אכן היה חדשות.
זו הזניה של מושג העיתונאות ומושג החדשות. וכש"הארץ" עושה את זה, במיוחד בתקופה הנוכחית, הבלתי יציבה, הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב: הוא מטשטש במודע בין אמת ובדיון, מוכר בידור במסווה חדשותי. קשה מאד להאמין שלא מבינים את זה שם.
(יוסי גורביץ)
