החברים של ג'ורג'

(הזכויות לאיתמר שאלתיאל)

שמעתי על אסונות הסברה. שמעתי על ראש ממשלה שטוען שהכותל המערבי שלנו כבר 3,000 שנים למרות שהוא קיים רק 2,000 ומשהו (טוב, נו, הוא יכול היה לטעון שהוא שמע על כך מגנדי כשהיה שר בממשלתו). אבל זה כבר באמת כבר מוגזם.

שגרירות ישראל באירלנד החליטה להסביר לערלים המקומיים עד כמה הפלסטינים רעים. הם כל כך רעים, אומרת השגרירות, שהנה מחשבה לחג המולד: "אם ישוע והאם מאריה היו חיים היום, הם היו, כיהודים נטולי ×”×’× ×”, כנראה מסיימים את חייהם בלינץ' מצד פלסטינים עוינים. רק מחשבה…"

בתור התחלה, איש שגרירות שמחליט לסיים מסר בשלוש נקודות צריך לעלות על סירת המשוטים הראשונה הביתה. שנית, מי האידיוט שהחליט לשחק עם מטען הנפץ המסוכן ביותר ביחסי יהודים-נוצרים, ועוד במדינה קתולית?

מה אומרת השגרירות? היא אומרת שהפלסטינים כל כך גרועים, שהם מסוגלים לרצוח את ישוע ומאריה. כלומר, היא מעבירה לפלסטינים את תפקיד רוצחי האלוהים. יש רק בעיה אחת: יש קבוצה אחרת שהחזיקה את התפקיד הזה הרבה יותר מדי זמן, עם הרבה יותר עיגון במסורת הקתולית. השגרירות ניסתה, בצורה המגושמת ביותר שאפשר להעלות על הדעת, להעביר את אשמת רצח האל מהיהודים לפלסטינים. ובכך היא עוררה, שוב, משהו שכבר אמור היה להיות קבור.

לא ברור לי מה היה אמור להיות המסר של נציגינו באירלנד. שכל יהודי שנכנס לבית לחם מסתכן בנפשו? האם זה באמת נכון? אפילו אם זה נכון, מה המטרה של העלאת המסר הזה? אפילו אם יש בו צורך, האם באמת היה צורך לגייס את ישוע ומאריה לצרכי ההסברה של הכיבוש? האם השגרירות באמת רוצה שהאירים יתחילו להרהר בשאלת מי שולט בבית לחם? שהם ייזכרו איך צרה ישראל על אחת הכנסיות הקדושות ביותר לנוצרים? שהפלגים הקיצוניים באירלנד ייזכרו שהפלסטינים היו בעבר מבעלי בריתם הנלהבים ביותר? האם אנחנו באמת רוצים להעלות לדיון פוליטי את ישוע, שחי בתקופה שבה יהודה היתה תחת שלטון כיבוש ושהוצא להורג על ידי המושל הצבאי, בסיועם של המשת"פים המקומיים? כי איכשהו, אם זה יהיה המצב, אני לא חושב שדווקא הפלסטינים ילוהקו לתפקיד הרומאים.

צריך להיות מטומטם גמור, ובור גמור ביחסי יהודים-נוצרים, כדי להעלות מסר כזה. למרבה הצער, שמות התואר האלה מתארים היטב את בוגר מערכת החינוך הישראלי הממוצע, כזה שמאכלס היום את שורות משרד החוץ. וגם בזה יש תקווה: הבורות והזלזול בלא-יהודים שמקדם המשטר הציוני חותרים תחתיו.

עדכון: ועכשיו, כמובן, מגיעה ההתנצלות המטומטמת.

ועוד דבר אחד: צה"ל אישר אתמול (א') שהבלוגר אישתון נחקר בשל התחקירים שפרסם על מספר המתאבדים בצה"ל, בהם הוכיח שהגרסה הרשמית של צה"ל על מספר המתאבדים שקרית. כלומר, הצבא הישראלי חוקר בלוגר על פרסום מידע שאין לו דבר וחצי דבר עם בטחון המדינה, וכמעט אף אחד לא שם לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ברשת מסתובב סרטון שבו נראים חמושינו האמיצים ברגע לא אמיץ במיוחד בכפר קדום, שבו יש התנגדות עממית ניכרת לכיבוש. כפי שאפשר לראות מהסרטון, שמופץ לעתים תחת הכותרת "ביבי הילדים שלנו מושפלים" (כך ראיתי שלשום, לא מוצא את זה עכשיו), קלגסינו החמודים מוצאים את עצמם במצב שכאילו נלקח מסרטי Keystone Kops: הם מסתערים בעקבות שני מיידי אבנים, עוברים פינה – ומוצאים את עצמם לפתע מול המון זועם וחמוש באבנים. הם פותחים, בהתאם, במנוסה מבוהלת, כשעל פניו נראה שהם נוטשים אחד מהם מאחור. הסרטון מסתיים כשהם תופסים מחסה באומללות, נושמים חזרה את הגז המדמיע שניסו להשליך על המתקוממים.

עכשיו, החמושים האלה בעליל לא היו בסכנת חיים, וגם לא חשו את עצמם בכזו. אילו היו חשים סכנה שכזו, כבר היו הרוגים על הקרקע. זה קורה כמעט מדי שבוע. כמובן, כלי התקשורת בישראל כמעט שלא מדווחים על כך, ואם הם מדווחים הם עושים זאת דרך העדשה של דובר צה"ל. רשימת המרטירים של ההתנגדות העממית ארוכה למדי. מדי פעם הם מגיחים אל התודעה הישראלית, למשל כאשר נרצח מוסטפא תמימי לפני כשנה על ידי חמוש צה"ל, שעל פי הפרסומים שהאספסוף הקבוע הצליח להוריד מפייסבוק שמו הוא אבירם בוניאל. כשזה קורה, הציבור הישראלי ממהר ליילל על כך שה-Hasbara שלנו לא עובדת ולקושש שקרים כדי להוכיח שזה "הגיע לו."

הפעם, למראה החמושים הנסים על נפשם, נכנס הציבור הישראלי לעמדה האחרת שלו: תנוחה עוברית, בה הוא מיילל על כך שלא נותנים לחמושים להשמיד את הפלסטינים כאוות נפשם. כפי שציין איתמר שאלתיאל, "איכשהו אלו שמעודדים ירי באזרחים או ניתוק החשמל לעזה כי כל העולם על הזין הם גם אותם טיפוסים שלא מפסיקים לבכות על כשלי ההסברה הישראלית." מה שהציבור הישראלי רוצה הוא שלא יפריעו לו לבצע טבח ולשלוט בכוח הכידונים על אוכלוסיה אזרחית, ובו זמנית שיאפשרו לו להיראות הומני בעולם. "אם תרצו" מיהרה לקפוץ על המציאה ולהפיץ כרוזים בהם היא מאשימה את "בצלם", "יש דין" וכמובן את "הקרן החדשה לישראל" בלא פחות מאשר "סירוס" של צה"ל. הכרזות שלה מראות חייל אזוק, כאשר על האזיקים נראים שמות הארגונים, ומובא בפני בית דין של האיחוד האירופי. במאמר מוסגר, חשוב לציין שהטבח הקטן ביחס של "עמוד ענן" הדגיש עד כמה צדקו ארגוני זכויות האדם כאשר סייעו לדו"ח גולדסטון: בלי הדו"ח הזה, וההלם שהוא גרם לצה"ל, אין להניח שהטבח היה קטן יותר. גולדסטון עשה את תפקידו הן בכך שהוא מנע מספר גדול של נפגעים בקרב האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה, והן בכך שאילץ את צה"ל לגרום פחות נזק למעמדה של מדינת ישראל.

אלא שאם "אם תרצו" לא רוצה שחיילים ישראלים יגיעו לבית הדין בהאג, הפתרון פשוט מאד: היא צריכה לדרוש בתוקף שאבירם בוניאל ודומיו יועמדו לדין, בכל חומרת הדין, בפני בית דין ישראלי. בתי הדין הבינלאומיים פועלים רק אם בתי הדין המקומיים לא עושים את תפקידם. אבל, כמובן, מה שמעניין את "אם תרצו" הוא לא עשיית צדק, אלא לאפשר לחמושי צה"ל לבצע פשעי מלחמה מבלי שהם יצטרכו לתת עליהם את הדין. היא רוצה שהרוצחים ימשיכו להרוג פלסטינים שלא סיכנו אותם מבלי לשלם מחיר, הכל תוך כדי יללות צבועים על "הצבא המוסרי ביותר בעולם." אלא שמה שכבל, אם כבל, את ידיהם של החיילים בקדום לא היו ארגוני זכויות אדם: אלה היו המפקדים שלהם. ובכך הם עשו את תפקידם.

עכשיו, זה נובע מהבלבול הקבוע של הישראלים כלפי מעמדו של הצבא. תפקידו של הצבא הוא ליישם את מדיניות הממשלה; אין זה תפקידה של הממשלה להגן על הצבא. המדיניות הישראלית – של כל הממשלות מאז 1967, במוצהר ובקריצה – היא לאפשר כיבוש שקט ככל האפשר, שיאפשר השתלטות על כמה שיותר אדמות בגדה תוך שכנוע כמה שיותר פלסטינים שאין להם מה לעשות פה ושכדאי להם להגר. הרוגים פלסטינים פוגעים במדיניות הזו, משתי סיבות: ראשית, משום שהם מזכירים לעולם את קיומו של הכיבוש ואת המחיר שלו, ושנית משום שהם מדרבנים את הפלסטינים להמשיך ולהתנגד. כאשר ברקע מרחפת האפשרות של אינתיפאדה שלישית – החמושים המרירים התראיינו לכלי התקשורת ואמרו שהחשש ממנה "כובל את ידיהם" – כל הרוג פלסטיני מסוגל להפוך לפיגוע אסטרטגי. האינתיפאדה הראשונה פרצה, כזכור, אחרי תאונת דרכים והתגובה הפראית של חמושי צה"ל להפגנות בעקבותיה. התועמלנים הישראלים מתלוננים שוב ושוב שהפלסטינים "מחפשים" נפגעים, ובמידה מסוימת זה נכון: נפגעים משרתים את המאבק הפלסטיני. זה נכון לכל מאבק שחרור, במיוחד כשהוא נעשה בכלים לא אלימים. הראשים של ההודים של גנדי שניפצו האלות הבריטיות הפכו לכלי נשק שהופנו כלפי השלטון הבריטי בהודו. אבל בדיוק מהסיבה הזו אפשר היה לצפות מכובש חכם שיימנע מנפגעים כאלה.

אבל כובש חכם הוא יצור נדיר מאד, וודאי שהוא לא קיים במקומותינו. התוצאה של ההיסטריה הציבורית בשל תמונות החיילים הנסים צפויה להיות יותר נפגעים פלסטינים. בהתחשב בהצלחות הדיפלומטיות המרשימות של ממשלת נתניהו – וכאן המקום להזכיר שכאשר שר החוץ מגדף את אירופה, הוא עושה את זה עכשיו מתוך מפלגת השלטון, לא מפלגת אופוזיציה, ושלנתניהו אין שום אפשרות להתנער ממנו – בהחלט יתכן שהנפגעים הפלסטינים הללו יהיו מגש הכסף שעליו תוגש לנו מדינת פלסטין. כלומר, בשם הדאגה לילדים המסכנים שלובשים מדים ורועדים מפחד, עשויה להתמוטט אסטרטגיה של 45 שנות כיבוש. צה"ל, כרגיל, יקריב את האינטרסים של מדינת ישראל כדי להגן על עצמו.

ויש שיראו בכך את עורמת ההיסטוריה.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד שובר כמה שיאים של צביעות וחוסר מודעות עצמי בימים האחרונים. בתחילת השבוע הוא הגיש בג"צ נגד החלטת הממשלה לאפשר שירות לאומי של חרדים, שנדחה מיד. מעבר לכך ששירות לאומי הוא חלק מהמצע של לפיד, הרי שב-12.5.12 כתב לפיד ש"הרי רוב האנשים אינם מכירים את ההליך המשפטי ואינם יודעים שכל אדם, אם רק מתחשק לו, יכול להגיש בג"צ כנגד כל אדם ובכל עניין. הוא אפילו לא צריך להיות קשור לנושא, או צד בעניין, או אפילו לדעת במה מדובר. העובדה שזהו תהליך קל ופשוט כל כך היא אולי דמוקרטית ונאורה, אבל גם הופכת את בית המשפט העליון שלנו לגן עדן לנודניקים. הם יודעים כמובן שהבג"צים שלהם יידחו בידי השופטים אבל מרגע שהם מגישים את עתירתם הם מרוויחים 24 שעות של תהילה, הזמנה לתכניות הבוקר, וגם את ההזדמנות למרר את חייהם של אנשים שלא פגשו מעולם." ההדגשה שלי. שימו לב לשגיאה הגסה של מי שלא קיבל תעודת בגרות אבל רוצה להיות שר חינוך בשאלת זכות העמידה בבג"צ.

ב-20.1.2006 כתב לפיד רשימה של "אנשים שאסור בשום אופן להאמין להם." אחד הפריטים הוא "פוליטיקאים שאומרים ש'הם לא שם בשביל הכסא.' זה כמו ששחקן כדורגל יגיד ש'הוא לא שם בשביל להבקיע גולים.'" בתחילת חודש נובמבר, אמר לפיד לוואלה ש"אני לא כאן בשביל הכסא." אני מודה לאנשים שמאחורי קבוצת "יאיר, כנראה שכן צריך להוציא תעודת בגרות" על המידע.

(יוסי גורביץ)

קצינים בדרג זוטר ובינוני, ודאי דוברים, נשארים בדרך כלל מאחורי חומת האנונימיות של הממסד שבו הם משרתים. הם "דובר צה"ל" או "גורם בפיקוד דרום." כחלק מסיבוב השופוני של דובר צה"ל מאז מבצע "קלפי יצוקה," שבו הוא מנסה לשכנע את הילידים שהוא ניצח בקרבות הקשים בגזרת פייסבוק וטוויטר – כלומר, בגזרה מרכזית של המערכה על צריבת התודעה – הוא חשף את אנשי לוחמת הניו מדיה שלו, והם הופיעו בפרופיל של המגזין Tablet. אחד מהם, רמ"ד מדיה חדשה סגן סשה דרטווה, הפך למוקד של אייטם זול מהסוג שהתרגלנו אליו – הוא רגיש, הוא כמו כולנו, הוא אוהב מקינטות, הוא מעלה תמונות לפייסבוק. בדובר צה"ל ודאי חשבו שחשיפת האנשים מאחורי התגובות תציג את הצד האנושי של לוחמי ההסברה שלהם. זה שווה, כנראה חשבו שם, כמה נקודות – אם לא בקרב האנשים שהם אשכרה צריכים לשכנע, אז לפחות בדור הגווע של דודות הדסה מארה"ב.

אבל, כפי שלמדו להוותם אבי יעקובוב ועדן אברג'יל, חשיפה בפייסבוק היא חרב פיפיות. מישהו טרח לחפור בחשבון הפייסבוק של דרטווה וחשף תמונה לא נעימה: דרטווה כשבוץ מרוח על פרצופו, כשמתחתיה הכיתוב Obama Style.

אופס. דרטווה נתפס במחווה, מודעת או לא, לז'אנר מופעי ה-blackface, שבו שחקנים לבנים מורחים על עצמם איפור כדי להציג שחורים בצורה נלעגת. את זה, כנראה, הדודות של הדסה, שעוד זוכרות את המאבק לקידום זכויות האזרח בשנות השישים – מאבק שהרג את הז'אנר הגזעני למדי הזה – יקבלו אחרת לגמרי. למה בוץ מזכיר לדרטווה דווקא את אובמה? שאלה טובה.

דרטווה לא עונה עליה. הוא כותב ש"הנני, ותמיד הייתי, כן לגמרי באשר לאמונותי ואין לי מה להסתיר," וזאת בפוסט שבו הוא מודיע שהוא מסתיר מעתה את דף הפייסבוק שלו. התמונות הללו, טוען דרטווה עוד, "לא משקפות את אמונותי ואין להן כל השלכה על מעמדי בצה"ל." אם הם אינן משקפות את אמונותיו של דרטווה, ואם אין להן כל השלכה על מעמדו, למה חסם דרטווה את הדף שלו?

התשובה הפשוטה היא שדרטווה נתפס כאן בגזענות כלפי שחורים, שצורה שלה רווחת למדי בישראל. על השורשים הדתיים שלה כבר כתבתי, ואפשר לראות אותה בקלות ביחס הישראלי כלפי מבקשי מקלט, כמו גם כלפי מהגרים יהודים מאתיופיה. ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה סבור חלק ניכר מהאוכלוסיה שאובמה הוא מוסלמי, ואחת המובילות בתנועה שטוענת שאובמה איננו אזרח אמריקאי כלל היא ישראלית לשעבר, ד"ר אורלי טייטץ. מותר לתהות אם העוינות כלפי אובמה, שהופגנה בתקשורת עוד קודם לבחירתו, היתה כזו אם היה גבר לבן ולא שחור.

אבל גם אם אין מדובר בגזענות, מדובר בטמטום בוטה – כדי לא לדעת מה המשמעות של blackface, צריך להיות חתיכת בור. במיוחד אם אתה עוסק בתקשורת. ההתנהלות של דרטווה ושל דו"צ (שנצמד לעמדה שמדובר בחשבון הפרטי של אחד מאנשיו) היא לא מקצועית, אבל זה לא מפתיע אותי.

מאחר וסשה דרטווה החליט להסיר מעצמו את מעטה האנונימיות ולהפוך לשחקן, לא רק חלק בלתי מזוהה ממוסד, כאן המקום לגלות שמדובר בקצין שבשעתו הודיע לי שדובר צה"ל מפסיק לעבוד איתי, כשהצפתי את פרשת אל"מ קרים ופסק האונס בזמן מלחמה שלו. דרטווה אמר לי שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל, ואת הדת היהודית." כנראה שבדובר צה"ל התרגלו רק לשאלות שמכבדות את כל השלושה. מה לדובר צה"ל ולהגנה על הדת היהודית, לדרטווה – ולקצינים הבכירים ממנו, שגיבו אותו – פתרונים.

אין ספק שלדובר צה"ל יש בעיות חמורות הרבה יותר מתמונת ה-blackface של דרטווה; אפשר להתחיל בשקר הגס שהוא מכר לנו בסוף השבוע, על כך שכוחותיו שהרגו מפגין פלסטיני לא חמוש בדרום רצועת עזה "ירו באוויר" על "300 פלסטינים" שחלק מהם ניסו להניף דגלי חמאס על חומת ההפרדה שם – כידוע, פשע שעונשו מוות. צפו בסרטונים שמביא אישתון ותראו עד כמה גדול המרחק בין המציאות ובין דו"צ.

אבל דרטווה חשוב, משום שהוא משמש כדוגמא נהדרת לכל מה שפגום בהסברה הישראלית: העובדה שהיא מופנית, גם כשהיא דוברת שפה זרה, לאזניים ישראליות בלבד, עד כמה היא בורה, קרתנית, צורמת לאוזניים זרות, עד כמה כל דבר לא-ישראלי זר לה. הדמויות המרכזיות של דובר צה"ל בטוויטר, כולל הבכירים מדרטווה מייג'ור פטר לרנר וסא"ל אביטל לייבוביץ', הסבו לישראל יותר נזק מתועלת, ואני לא יודע מי האידיוט שהפיץ את כרזת ה-Eliminated על ג'בערי, אבל אני מקווה שהוא יקודם. מצד שני, אני חובב מושבע של פאשלות של דו"צ, ואני משוכנע שהוא יספק כמה מרהיבות בעתיד. האינטרס של דו"צ עשוי להיות אחר.

ראוי לציין את הצביעות הרגילה של מערכת ההסברה: כשמומחה צבאי של Human Rights Watch נחשף – זה היה סוד קטן מאד – כאספן של פריטים מהתקופה הנאצית, הוא תואר על ידיה מיד כנאצי והדחתו נדרשה, וגם הושגה. כשקצין שאמור להיות אמון על יחידת הניו מדיה נתפס בגזענות בוטה הרבה יותר במקרה הרע או בבורות משוועת במקרה הטוב, אז פתאום מדובר ב"חשבון הפייסבוק הפרטי שלו." דובר צה"ל היה צריך לשלוח את דרטווה הביתה פשוט משום שכעת הוא נזק מהלך, אבל – כרגיל בצה"ל – מעדיפים שם שהמדינה ותדמיתה יספגו נזק, אפילו נזק מתמשך, ובלבד ששערה לא תיפול מראשו של חייל צה"ל.

אחרי הכל, המדינה כאן בשבילם. לא להיפך.

ועוד דבר אחד: מילה טובה על ציפי לבני (וזה קשה לי, בהתחשב בנסיונות החזרה לפוליטיקה שלה): היא התראיינה לאחרונה ואמרה את האמת הברורה, שהישראלים לא מוכנים לשמוע יותר: שהתקפות על חיילים אינן מעשה טרור. כמובן, לבני למדה את השיעור הזה בגיל צעיר: אביה היה חמוש שתקף חיילים בריטים, והאצ"ל תמיד הכחיש בתוקף שהוא ארגון טרור. הממשלה הנוכחית מביאה את הסגידה לאצ"ל למימדים חדשים, בעודה ממשיכה להתייחס ללוחמי חירות פלסטינים כאל טרוריסטים. לא לאחרונה ולא נעליים. הסיפור הזה שב וצף בפיד שלי ולא טרחתי לבדוק את התאריך. טעות של טירון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה"ל השתחץ אתמול (א') בכך שהוא חיסל את ראש מערך הרקטות של החמאס, אחד יחיא רביא. אחר כך הודה הצבא המוסרי ביותר ביקום שבעצם, רביא הוא לא ראש מערך הרקטות אלא סתם "בכיר" במערך הרקטות, ומאוחר אף יותר הודה צה"ל שבעצם, הוא בכלל לא בטוח שהוא הרג אותו.

אבל צה"ל בכל זאת הרג כמה אנשים בהתקפה הזו. הוא הרג 12 אזרחים, ביניהם ארבעה ילדים. 12 עולמות שנכבו בבת אחת, נשים, זקנים וטף, שמתו כי למישהו לא היה אכפת מספיק לברר מה בדיוק הוא מפציץ. אני חושב שברור לכולנו שאם חיל האוויר היה יודע שהוא מסתכן בכך שהוא יפגע במבנה שיש בו 12 אזרחים יהודים, הוא היה מגלה הרבה, הרבה יותר זהירות. מותר אפילו להעז ולחשוב שבמקרה כזה, הוא היה ממליץ לוותר על התקיפה נגד "בכיר מערך רקטות" כלשהו.

אבל הם לא היו יהודים, והם מתו. ואיך התייחס לכך "ידיעות אחרונות"? בעמ' 12 היום, הכותרת שלו היתה "פגיעה קטלנית: התמונות שמהן חששו בצה"ל." איך כתבה אלונה קמחי? "הם לא איש, לא אשה/ הם רק חפץ, רק צל." ללמוד להרוג, זה עניין של הרגל – וצה"ל רכש אותו מזמן. אבל הבעיה כאן היא לא צה"ל. לא רק צה"ל.

כדי להגיע למצב שבו אפשר, בלי יותר מדי בלגאנים, להוריד פצצה על בניין שמכיל 12 אזרחים, צריך להפוך את האנשים שבו ללא-אנשים. כל הליך הגיוס מיועד להפשיט מעל החייל הטרי את המעצורים האנושיים שלו, להפוך את תהליך החיברות שלו, לומר לו שיש אנשים שמותר וצריך להרוג.

הרג הוא פעולה לא אנושית. הוא רודף את האדם שמבצע אותו, אם לבו לא נאטם ועינו לא התעוורה. לא במקרה, פסיכופטים נמשכים לשירות הצבאי – וגם, אם לשפוט מהמקרה של רוני דניאל, גם לתפקיד של פרשנים צבאיים – אבל אנשים שפויים נרתעים ממנו. רש"י כתב על מה שאומר התנ"ך על יעקב, ערב מפגשו עם עשו, ש"ויירא וייצר" – יירא היה שמא ייהרג, וצר לו אם יהרוג הוא את האחרים.

מקובל, במצב מלחמה, להפשיט מעל הצד האחר את אנושיותו. כמובן, מי שבא להפשיט את אנושיותו של אדם מעליו, מקלף קודם כל את זו שלו. אבל זה טיבה של מלחמה. היא משחררת את החיה שבאדם.

מה שמעניין בכותרת של "ידיעות," שדומות לה אפשר למצוא במאמץ מועט בכל כלי התקשורת – ראש וראשון, כמובן, הוא בן דרור ימיני – היא ההיפוך של המציאות. בדרך כלל, כשגברים צעירים וחמושים – כמעט תמיד אלה גברים צעירים – הורגים אזרחים, מגיעות שורה של רציונליזציות שמסבירות למה בעצם לא היתה ברירה אלא. יש כמה תירוצים קבועים: ההרוגים לא היו צריכים להיות איפה שהיו (לא יעבוד בסיפור הזה, הם היו בביתם); הלוחמים לא היו מוכנים לקחת סיכונים מיותרים (לא רלוונטי, פלוגות המוות המעופפות של צה"ל לא היו בשום סכנה); הקורבנות היו בעצם סייענים של האויב (כאן מגיע בדרך כלל צ'יזבט הל"ה והרועה; גם זה לא יעבוד); לא התכוונו אבל זה יצא וככה זה במלחמה. התירוץ האחרון הוא התירוץ הקבוע של צה"ל: נכון שאנחנו הורגים מספרים גבוהים מאד של אזרחים לא מעורבים, אבל מה שחשוב זו לא התוצאה, אלא הכוונה. ואיכשהו, הכוונות של צה"ל, כשזה מגיע לירי באזור מאוכלס אזרחים, לא מאופסות דרך קבע.

ומה עושים כשיש יותר מדי "טעויות בזיהוי"? כשהמוח האנושי – כלומר, זה שעוד לא הושחת על ידי הלאומנות היהודית – מסרב לקבל את מותה של משפחה שלמה? או. כאן אנחנו מגיעים לתירוץ ה-Hasbara: במותם, ההרוגים הפכו לנכס של התעמולה הפלסטינית. כך שמצד אחד, אנחנו צריכים להצטער – אינסטרומנטלית בלבד; אין לנו עניין בהם אלא כפוסטרים – על מותם, מכיוון שהוא מוריד לנו ניקוד במלחמת התעמולה, אבל מצד שני, מה לעשות. מדובר בנכסי תעמולה עוינים, כך שאל תהיו לי יפי נפש ואל תצטערו יותר מדי. אין כאן חוסר רגישות לחיי אדם; יש כאן לכל היותר תגרת רחוב שהיא חלק מקרב התעמולה הגדול.

לישראלים יש אובססיה עם hasbara, עם התפיסה שהכל בסדר וכל הביקורת על המדינה שלהם נובעת מכך שהיא לא מצליחה להסביר את עצמה כמו שצריך. אם רק נאמר את המילים הנכונות (ובעשור האחרון, אם רק נפיץ את התמונות הנכונות), כולם יבינו אותנו והכל יהיה טוב. זו לא תפיסה חדשה: היא מופיעה בעיתונות הישראלית כבר בשנות השישים. החל משנות השמונים, כל ישראלי שני כבר למד לדקלם ש"הבעיה שלנו היא ההסברה." הטקסט המכונן של אנשי ההסברה לדורותיהם הוא "אז אמר השטן" של אלתרמן:

אז אמר השטן:

הנצור ×”×–×” איך אוכל לו […]

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו,

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק

השיר הזה, שנחשב לאחרון שכתב אלתרמן – ובלי ספק אחד הגרועים שבהם – נכתב על ידיו כשכבר היה איש ישראל השלמה, והיה צריך להצדיק השכם והערב את מה שאי אפשר להצדיק: את שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים, על מיליוני תושביהם. מאז זרמו דמים רבים בין הים לירדן, והשיר הזה הפך להמנון אנשי ההסברה.

הוא מאפשר להם לעשות מהלך כפול: לחשוב, תמיד, שהם צודקים, ושהם תחת התקפה מצד "השטן". הגרסה המעודנת יותר של המהלך הזה היא האמירה שישראל עושה טעויות, כמובן, אבל מי שעוסק בהן לפני שתיקן את כל עוולות העולם והפסיק את המלחמה בקונגו הוא נציג ערמומי במיוחד של השטן. (וכאן צריך לתהות אם העליה המטאורית בהתייחסות לאנשי שמאל כאל "ערב רב", כלומר משרתי השטן שחושבים שהם יהודים ונחשבים לכאלה, לא נובעת בין השאר גם מן השיר הזה.)

המהלך השני מסוכן יותר: הוא מבצע היפוך בין מציאות ובין השתקפותה. בתנועה חדה, שהיתה גורמת לפילוספים פוסטמודרניסטים להכניס לפיהם הפעור את הגולואז מהצד הבוער, המציאות נדחקת למקום השני אחרי התדמית שלה. מותם של 12 בני משפחה; דריסתה של אקטיביסטית על ידי דחפור; ריסוסה של לבנון, בימים האחרונים של המלחמה, באלפי מוקשים שעדיין הורגים ילדים מדי שנה; ירי לעבר נשים הנושאות דגל לבן; ירי שמונע מצוותי הצלה להגיע לפצועים, שגורם לילדים לסבול ימים ארוכים בזרועות אמותיהם המתות; ההתבהמות של קצין שחושב שהוראה לחייל שלו לירות בעציר היא בדיחה מוצלחת; צמד חיילים שמאלצים ילד בן תשע לשמש כמגלה מוקשים חי; חיילים שיורים בקשיש במיטתו כשכלי התקשורת מדווחים על כך כ"השבת אש" – כל אלה, ועוד תקריות רבות אחרות, חדלים באחת להיות אירועים אמיתיים, שמתרחשים במציאות מתועדת. הם הופכים לחלק ממערכת צללים של תדמיות.

כחלק מהמהלך החד הזה, הצד המקרבן, הצד הבריוני, הצד החזק, הצד שמחזיק (על פי מקורות זרים) בנשק גרעיני, הצד שמחזיק מיליונים תחת כיבוש כבר 45 שנים, הופך לצד המקורבן, לילד המפוחד מהתמונה ההיא בגטו. זה סוג של ג'וג'יטסו יהודי: כל פגיעה בצד השני היא לא רק מוצדקת, עצם האזכור שלה נתפס כחיזוק של הצד השני, ומיד אנחנו מתחילים לדבר – או, כמקובל בקרב הסבריסטאס, לצווח – לא על האירוע, לא על החיילים שביצעו זוועה כלשהי, אלא על האנשים שהצביעו עליה. פתאום הם הופכים לנושא שבו דנים.

כחלק מתפיסת העולם הזו, אסור אף פעם להניח שמישהו בצד השני פועל ממניעים טהורים, או שקורבנות הצד השני הם אכן כאלה. איך אמר אתמול רוני דניאל? "אני לא יודע מי האזרחים האלה, ואם אלה אכן אזרחים חפים מפשע." כי בעולם המקביל של ההסברה, הודאה בכך שצה"ל עשוי להרוג אזרחים חפים מפשע יכולה לגרום לספקות, וספקות יכולים למוטט את המבנה כולו.

זו לא הפעם הראשונה שהגניוס היהודי מתבטא בהפיכת המציאות. הגרסה הקודמת היתה הקבלה: היהודי שדמו הותר לכל קוזאק משוטט, יכול היה לפחות לדמיין אחרי הפוגרום שהוא מחזיק בכוח גדול יותר מאלה של רודפיו. שריכה נכונה של נעליו יכולה לקומם את העולם, תפילת "לכה דודי" שלו יכולה להביא להשלמת הזיווג השמיימי, ואפילו אם ייכשל ויפלוט זרע שכבר מונטי פייתון ידעו שכולו קדוש, יהיו לכך תוצאות איומות – הוא יוליד ליליות ושדים – אבל לפחות אלו תהיה בכך הוכחה לאונו הנסתר.

הזבל הרוחני הזה ניתן להבנה, ולו מבחינה פסיכולוגית: הוא נכתב אחרי השבר הנורא של גירוש יהדות ספרד. הוא שימש לאנשים שעולמם חרב עליהם, שלימדו אותם שהם אדוני העולם אבל בכל מקום היו מבוזים, עוגן. המעט ממנו שהמקובלים הוציאו החוצה שימש לחיזוק הקהילה שלהם מול עולם עוין מאד, בימים שבהם כל הארץ היתה לה גרדום.

אבל ההיפוך הנוכחי של המציאות מבקש מאיתנו לעמוד לא לצידם של הקורבנות, אלא של רודפיהם. וכשניתוק מן המציאות, המאמץ המודע להפוך אותה, הופך לכלי מרכזי של משטר, ולא פחות מכך לתפיסת עולם של אזרחיו, הסיכונים הם עצומים. אפשר לצחוק על ההסברה – העוסקים בה גרועים כל כך שזה מתבקש – אבל צריך להיות מודעים שהיא כנראה זרם המחשבה המוביל בישראל, ושהיא אסון למבקשים להסתכל נכוחה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה הזויה פחות.

(יוסי גורביץ)

למשרד החוץ יש בעיה. מדינת ישראל מגרשת בברוטליות פליטים מדרום סודאן, ומנהלת קמפיין ארסי וגזעני כנגד פליטים מסודאן, כשח"כים ושרים מתחרים ביניהם לצהלות האספסוף מי יוביל קמפיין משטמה בהמי יותר. כרגע, המנצחת בנקודות היא הגברת ח"כ דוברת צה"ל בדימוס מירי "לא התכוונתי להשוות את הפליטים לבני אדם" רגב, אבל התחרות עדיין פתוחה.

כך, מדווחת הפעילה רותם אילן, נשמעת יחידת עוז – המיץ של הזבל של החברה הישראלית, ציידי האדם שלא הצליחו להתקבל אפילו למשטרה – בפעולה: "אתה רוצה שאני אזיין אותך בתחת? רואים שאתה אוהב את זה" (פקח עוז לפעיל), "האבא אמר שהוא לא אוהב אתכן יותר ומשצידו אתן יכולות לטוס" (פקח עוז לאם וילדתה במעצר, שביקשו להפרד מהאב לפני הגירוש), "אם אתה צריך ללכת לשירותים, תעשה פשוט פיפי בשמלה שלך" (לכומר בלבוש אפריקאי מסורתי, שדווקא היה לו אישור שהיה), "מה אני בל בוי? צריך לסחוב לכם את הציוד? לא רוצים, מצדי אל תקחו" (פקח עוז בעת מעצר של משפחה עם שלושה ילדים, היום.)

יעל גבירץ תיארה חלק מהמגורשים כך: "ילדה עם כוויות איומות (שאמא שלה ואחיה כבר כלואים) למדינה שאין בה כל תשתית רפואית… חולה סכרת קשה שיודע שהגירוש גוזר עליו מוות ×›×™ אין להשיג שם אינסולין. רק שניים מהסיפורים ×›×™ הלילה ×”×–×” ×›×” קשה גם כך. ומה התמונה הבאה? אזור האסון (ואז ממשלת ישראל תשלח לשם בוודאי את ביה"×— המעופף של צה"ל כדי להראות לעולם כמה אנו הומאניים…)"

המדובר, נזכיר, ביחידה שאחד מעובדיה – אסף חיון; לכל פושע יש שם – תיאר את עבודתו כך: "לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם. אני מת על האכיפה. לפני כמה שבועות הלכנו לבית בסביון לבדוק מידע על מטפלת לא חוקית. אנשים מפוצצים בכסף. בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות. היא הבינה שהיא צריכה ללכת הביתה. בשבילי לתפוס אותה זה הישג."

מה שעבור חיון ושאר עובדי יחידת עוז הוא "ריגוש", הופך במהירות לכאב ראש עבור משרד החוץ. שם מתלוננים שאלי ישי, דנון, רגב והשאר גורמים ל"נזק בלתי הפיך" לתדמית של מדינת ישראל בארה"ב. בכלי התקשורת האמריקאים, דווח, השתמשו לראשונה בביטוי "מהומות גזע" כדי לתאר את מה שקורה בישראל. תדמיתה של ישראל, מתאוננים הדיפלומטים, ספגה מכה קשה בקרב הקהילה השחורה והליברלים שם. (מעניין לציין שמאקו קיטלגה את הידיעה הזו תחת "חדשות – צבאי". בישראל, יחסי חוץ נתפסים כבר מזמן כהמשכה של המלחמה באמצעים אחרים).

ואם הדיפלומטים חוששים ממה שיקרה ל-Hasbara הישראלית בארה"ב, לשקר הנוצץ שהמדינה היהודית היחידה במזרח התיכון היא דמוקרטיה ולא אתנוקרטיה עם סממנים תיאו-פשיסטיים בולטים, זה עוד כלום לעומת מה שיקרה למעמדה של ישראל באפריקה. שם זוכרים מי שתפקידם לזכור איך יצאה ישראל לסייע לצמד מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות בהתקפה האחרונה שלהן באפריקה, איך התייצבה לצד כל רודן, איך מכרה נשק לכל משטר אפל, איך היתה בעלת בריתו הכמעט-יחידה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, התאום של התנועה הציונית. בפעם הבאה שהדיפלומטים שלנו ייבבו על הצבעה אפריקנית גורפת נגד ישראל, שיעיפו מבט לעבר אלי ישי ו"ארץ האדם הלבן" שלו.

אל ישי, כמובן, לא התחיל את שנאת השחורים בישראל. היא מוטמעת עמוק ביהדות ובתפיסה שצאצאי חם הם אפריקאים ועל כן חלה עליהם הקללה שלו, "עבד עבדים יהיה לאחיו." הנוכל המורשע המכונה הבבא ברוך אמר לפני כמה שנים שאובמה הוא "עבד כי ימלוך, שהגיע מגזע עבדים." בקהילות היהודיות המזרחיות נהוג היה להחזיק עבדים, אפריקאים ברובם, עד סוף המאה ה-19 ובמקרים מסוימים גם עד תחילת המאה ה-20 (שפחה כזו תועדה בירושלים בתחילת המאה ה-20). היהודים האתיופים בישראל נחשבים כולם למתגיירים; זו הסיבה שהם לומדים בבתי ספר דתיים. אבל קשה להניח שהיחס המחפיר שלו הם זוכים נובע רק מהנקודה הזו, שרוב הישראלים לא מודעים לה. כרמי גילון, כששימש ראש המועצה המקומית של מבשרת ציון, השתמש באותם סטריאוטיפים שבן ארי וישי מפעילים כלפי פליטים – מלכלכים, מסתובבים בקבוצות, הורסים, תוקפים מינית – כלפי המהגרים מאתיופיה. הוא זכה אז לגינויים: לא מדברים כך על בשר תותחים כשר. הפליטים היו עשויים, לכאורה, לצפות לסיוע מצד האוכלוסיה הערבית בישראל – אבל גם בה פושה גזענות, זכר לאלף שנות חטיפת העבדים מאפריקה, והמילה לשחור בערבית היא "עַבְּד." שתיקתם של חברי הכנסת הערבים בכל הדיון על הפליטים היתה רועמת. (כתבתי על כל זה בהרחבה כאן.)

לא ניתן יהיה להתחיל לפרק את פצצת הגזענות הזו בלי דיון פומבי, חד וכואב בנושא, ודיון כזה לא יקרה מכמה סיבות. מטבע הדברים, במשרד החוץ מצטמררים מעצם הרעיון שישראל תנהל "שיחה כנה" על יחסי גזע. רק זה חסר למערך ה-Hasbara, שכל המוגלה תצא החוצה, ובפומבי. חשוב לשים לב: מה שמטריד את הדיפלומטים הישראלים הוא לא פעולות התועבה של יחידת עוז, או ההסתה הפומבית של פוליטיקאים נגד פליטים; מה שמטריד אותם הוא הדיווח על כך. משרד החוץ היה מעדיף שהפעולות של ישי ועוז יתבצעו – רק בשקט, בלילה, בלי מצלמות, בלי דיווחים. מהבחינה הזו, משרד החוץ יישר קו עם הציבור הישראלי הכללי: הוא לא רוצה לדעת, והוא לא רוצה שמישהו אחר יידע, מה עושים בשמו. שמישהו יעשה את העבודה המלוכלכת, אבל בלי רעש. במשרד החוץ, ובמידה ניכרת בציבור הישראלי כולו, מתקרבים במהירות לעמדה הפסיכופטית שאומרת שלא משנה אם אני פושע, מה שמשנה הוא שאף אחד לא יראה שאני חורג מהנורמה. הרעיון שיש לשנות את המציאות זוכה לגיחוך; המאבק על שינוי התדמית נישא בפי כל.

וכמובן, אי אפשר לנהל בישראל קמפיין נגד גזענות, משום שקמפיין כזה חייב להשען על התפיסה שכל בני האדם שווים בזכויותיהם, והאידיאולוגיה הרשמית של ישראל – הציונות – מתבססת על הענקת זכויות יתר לבני קבוצה אחת, בני הדת היהודית. אי אפשר לומר "כולנו בני אדם" בישראל, פשוט משום שהיהדות האורתודוקסית – הדת הרשמית של ישראל – מעולם לא קיבלה את העמדה הזו, ומשום שהחינוך שהוענק לרוב היהודים בישראל שולל אותה. היהדות מחלקת את העולם ליהודים ולא-יהודים, כשהאחרונים נחותים בעליל ולאחרונה הזכיר לנו עובדיה יוסף, אולי הרב החשוב ביותר בהיסטוריה של ישראל, שלאחרונים אין אפילו זכות מובטחת לטיפול רפואי. משרד החינוך הישראלי, נזכיר שוב, פסל ספרון על הצהרת זכויות האדם האוניברסלית משום שהוא הזכיר לתלמידים שיש להם זכות להמיר את דתם.

ועל זה, כמובן, משרד החוץ באמת לא היה רוצה שנדבר. ואם זה מה שהממסד הציוני לא רוצה שנעשה, כדאי שנעשה אותו.

ועוד דבר אחד: אגב, בפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שמבקשי המקלט מסודאן ואריתריאה אינם פליטים, ציינו בפניו שמשרד הפנים כלל לא טורח לבדוק את הבקשות שלהם. הוא אומר את זה בעצמו, כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ברק אובמה אמר אתמול בפומבי, לראשונה, שהוא תומך בנישואי גאים. מותר להניח שאובמה תמך בכך הרבה לפני אמש, אבל נמנע מלהביע עמדה בנושא. במהלך הקמפיין של 2008, הוא אמר שאחד הספרים שהשפיעו עליו יותר מכל היה Team of Rivals, ביוגרפיה של לינקולן מאת דוריס גודווין. אחת התמות של גודווין היא שאף שלינקולן היה הרבה יותר רדיקלי מרוב עמיתיו בכמה וכמה שאלות, הוא נמנע מלהביע עמדות כאלה בפומבי עד שהשתכנע שהציבור בשל להן – ואז העמיד מאחוריהן את כל כובד המשקל של הנשיאות. מותר לשער שאובמה, שביטל את החרפה של Don't Ask, Don't Tell, הביע את עמדתו בנושא הנישואין מתוך תקווה להביא להישג דומה. ראוי גם להזכיר שהמהלך איננו נטול סכנות: ספק אם יש ציבור הומופובי יותר בארה"ב מהנוצרים השחורים. פתיחת חזית מול הכנסיות השחורות בשנת בחירות היא לא מהלך מובן מאליו. היתה גם לא מעט התרסה בצעד הזה, בעיתוי שבו בוצע: אובמה אמר את דבריו כיממה אחרי שמדינת צפון קרולינה קיבלה, ברוב גדול, תיקון לחוקה שלה שאוסר על נישואים כאלה בדיוק.

ההצהרה הזו חשובה מעוד סיבה: היא מעידה ששינוי פוליטי חיובי הוא אפשרי – כמובן לא בלי מאבק ולא בלי הרבה מאד אכזבות בדרך. הדיון הרציני הראשון בנושא נישואי גאים החל בארה"ב ב-1989, על ידי אנדרו סאליבן. זה היה רק לפני 23 שנים. באותה תקופה, רק רדיקלים הזדהו בגלוי כגאים; סאליבן עצמו עדיין היה בארון.

כשמסתכלים על ישראל, מתמלאים יאוש. זכויות הגאים בישראל – החל מההחלטה של חיים כהן כיועץ משפטי לממשלה שלא להעמיד אנשים לדין בשל יחסים הומוסקסואליים, וכלה בשורה של החלטות על שוויון זכויות – הגיעו מבתי המשפט. רק צעד אחד, ביטול העבירה הפלילית של יחסי מין הומוסקסואליים, הגיע מהכנסת, וזה היה ב-1988. קשה מאד להאמין שזה היה עובר היום.

שורה של בכירי משטר בישראל סירבו לענות לשאלת "הארץ" על עמדתם בנושא. בולטים בהם בנימין נתניהו, שמעון פרס ואביגדור ליברמן. אני מבטיח בזאת ארוחה במסעדה סבירה לעיתונאי שיציג לבנימין נתניהו את השאלה הבאה: "אדוני ראש הממשלה, הממשלה שלך מתגאה בחו"ל בעמדתה המתקדמת בנושאי זכויות גאים. האם, בעקבות הצהרת הנשיא אובמה, גם אתה תקרא להכרה בנישואי גאים? אם לא, למה?" ההצעה בכפוף להקלטה שניתן להשמיע.

נתניהו, כמובן, יסרב לענות על השאלה. אחרי הכל, אם יודיע על תמיכה בנישואים כאלה, המפלגות הדתיות והחרדיות יעשו כמיטב יכולתן לשבור אותו פוליטית, והתומכים האוונגליסטים שלו יחפשו מישהו אחר לתמוך בו. מרצ צפויה להעלות בשבוע הבא הצעת חוק שתאפשר לתושבי ישראל לבחור בין נישואים באמצעות הממסד הדתי כפי שניתן לעשות היום, או נישואים אזרחיים שיהיו זמינים לכלל האוכלוסיה. אם הקואליציה לא תפיל אותה, זו תהיה הפתעה גדולה יותר מהתרגיל המצחין של מופז ונתניהו. הקואליציה השלטת בישראל היא שמרנית ודתית.

וכאן השקר הנוצץ מאחורי כל מערכת ה-Hasbara: היא משתמשת בהישגיה של ישראל הליברלית כדי להצדיק את המדיניות האנטי-ליברלית שלה-עצמה ולקבור אותה. נתניהו ותומכיו מתנהלים כחזיר, הפושט את טלפיו כדי להעמיד פני כשר: הם מתגאים בהישגים ליברליים – הישגים שלהם הם התנגדו בחירוף נפש. הם מעלים על נס פסיקות של בית המשפט העליון – שאת המסורת הליברלית שלו הם עושים הכל כדי לקעקע. הם מתפארים במסורת הדיון הפתוח של ישראל, בדיוק בזמן שהם כורתים אותה על ידי חוקי חרם וחוקי עמותות למיניהם. הם מרוממים את התקשורת החופשית של ישראל – בזמן שנתניהו חולש על "ישראל היום", על "מעריב" באמצעות ניר חפץ (שכאן המקום להזכיר שבתפקידו ב"ידיעות" היה זה שטען שנתניהו לא פינטז על חיילים בריטים ב-1949), מאיים לסגור את ערוץ 10, מהדק את אחיזתו בערוץ הראשון, שותל את אנשיו ברדיו הממלכתי ומגדיר את "הארץ" כאחד האויבים המסוכנים של ישראל.

לנתניהו לא באמת אכפת מזכויות הגאים; הוא לא קידם אותן ולא יקדם אותן, אבל אין לו שום בעיה להשתמש במאבקיהם של אחרים כדי לנסות ולהסיט את תשומת הלב מהטרנספר השקט שהוא לב מדיניותו בגדה המערבית.

ועוד דבר אחד: שניים, בעצם. יאיר לפיד הבהיר מה הוא באמת חושב על אנשי המחאה החברתית: טמבלים מתלהבים שיעלו אותו לשלטון. זכרו את זה בפעם הבאה שהוא כותב טקסט מתחסד נוסח "אחי העבדים." מי שיצביע לו, יוכל רק להאשים את עצמו אחרי הבחירות.

ובן דרור ימיני – אוי. הליברל בעיני עצמו תומך בהתלהבות בתרגיל המצחין של מופז ונתניהו, ולא מסתיר למה: הגיע, הוא כותב, הזמן לעריצות הרוב. זכרו את זה, בפעם הבאה שה-Hasbarist המוביל הזה יטען שישראל תומכת בזכויות אדם ואזרח. זכרו מה הוא באמת רוצה.

(יוסי גורביץ)

ברבריות חסרת תועלת: הרמטכ"ל בנימין גנץ, שבעבר רמז כי הוא רוצה עונש מוות למי שהורשעו בבית דין צבאי ברצח משפחת פוגל, ואף הגדיר אותם כ"לא בני אדם", מכה שנית: בעוד נסיון לקושש לעצמו תמיכה ציבורית באספסוף הישראלי, גנץ הודיע שהוא רוצה להרוס את בתי משפחותיהם של המורשעים.

ודוק: את בתיהם של בני המשפחות של המורשעים. הם עצמם, כמובן, בכלא. הענישה הזו לא מופנית כלפיהם: כל מטרתה היא להעניש אנשים שלא פשעו. אם לשפוט על פי ההיסטוריה, בג"צ יאשר את התועבה הזו כפי שאישר כל בקשה להריסת בתים – או, אם לדייק, כפי שדחה כל עתירה נגד הריסת בתים. כאלו היו אלפים לאורך השנים. באף לא מקרה אחד, לא מצאו בתי המשפט הישראלים ששיקול דעתו של המפקד הצבאי שגוי.

זה קצת משונה, כי לפני שבע שנים מצאה המערכת הצבאית עצמה – ועדה שמונתה על הרמטכ"ל בוגי "צריבת תודעה" יעלון – שהריסת בתי משפחות לוחמים פלסטינים (הצבא נהג להרוס, באישור בג"צ, גם את בתיהם של פלסטינים שהרגו חיילי צה"ל) איננה מרתיעה, ולהיפך. כפי שיכול היה כל אדם שלבו לא נאטם ועינו לא התעוורה על ידי הדה-הומניזציה הכרוכה בכיבוש להבין, הריסת בתיהם של חפים מפשע רק עוררה את שנאתם ואת רצון הנקמה שלהם.

אז או שלגנץ וליועציו אין שמץ של זכרון ארגוני, והם לא זוכרים את מסקנות הוועדה ההיא, או שגנץ זוכר אותן היטב אבל מעדיף להתעלם מהן. למה? מותר לחשוד שהסיבה לכך היא שגנץ יודע שרמטכ"ל זולל-פלסטינים נראה טוב בציבוריות הישראלית, והוא כבר חושב על הקריירה הבאה שלו. מותר להניח שגם בג"צ יעלים עין מהעובדה הלא נוחה הזו, שקבע הצבא עצמו.

אז הנה טיעון אחר, שאולי יגרום לגנץ וחנפיו להסס: הריסת בתיהם של בני משפות המורשעים מוכיחה יותר מכל מהלך אחר שישראל מפעילה משטר אפרטהייד בגדה. אחרי הכל, לא גנץ ולא קודמיו אפילו העלו בדעתם להרוס את בתיהם של מחבלים יהודים. אותה טריטוריה, אותם פשעים, שתי מערכות חוק נפרדות – שאחת מהם כה מפלצתית עד שמנחם בגין הגדיר אותה בשעתו כגרועה מזו של הנאצים. אם מוסר אנושי בסיסי – הנפש החוטאת, היא תמות; בן לא יישא בעוון האב, ואב לא יישא בעוון הבן; צדקת הצדיק עליו תהיה, ורשעת הרשע עליו תהיה – כבר לא עובד בישראל, אולי הנזק למערכת ה-Hasbara יגרום לגנץ לשקול שוב.

מצפון? לא מכירים: נועם גור, סרבנית מצפון, נכלאה עד כה פעמיים בשל סירובה לשרת בבהמה הירוקה. היא צפויה להשפט שוב היום. היא אולצה ללבוש מדים, והיא נתקלה בקשיים לקבל מזון טבעוני.

הגבורה של אדם צעיר מול מערכת דורסנית מקבלת גוון אירוני, כשזוכרים שנשים שלא מוכנות לשרת את מפעל הכיבוש יכולות להשתחרר בקלות: הן רק צריכות להודיע שהן דתיות ושהצבא איננו תואם את אורח חייהן, וזהו: שקר קטן וזה נגמר. המפלגות הדתיות מקפידות לצמצם את היכולת של הבהמה לוודא את אמינות ההצהרה הזו.

כלומר, אם המצפון שלך אוסר עליך לשרת בצה"ל, המערכת תעשה הכל כדי לשבור אותך. אם, מצד שני, את אומרת שהחבר הדמיוני שלך – למרות שנראה שמערכת היחסים ביניכם עברה לשלב ה-it's complicated ושאת שוקלת נגדו צו הרחקה – אוסר עליך לעשות זאת, את מחליקה החוצה בלי שום בעיה. ככה זה במדינה היהודית שמעמידה פנים שהיא דמוקרטית: אין מצפון, יש רק דת.

מטומטם או שקרן? מייקל אורן, היהודי האמריקאי שהפך לשגרירנו בארה"ב, אמר בראיון ש"ישראל נלחמה למען זכויות גאים עוד קודם למלחמת 1967. אפילו כאשר טרוריסטים פוצצו את האוטובוסים ובתי הקפה שלנו, היה שוויון לגאים."

אם נתעלם עכשיו מהחלק השני והמפגר במיוחד של ההצהרה – מה לעזאזל הקשר בין פיגועים ובין זכויות גאים? האם אורן קושר בין גאים ובין פיגועים, כך שיש לשקול פגיעה בזכויותיהם בגלל פיגועים? – הבעיה היא עם החלק הראשון. הוא פשוט שקרי.

החוק הישראלי, בעקבות החוק הבריטי, הוציא יחסים הומוסקסואלים מחוץ לחוק, והוא בוטל רק ב-1988. אנגליה ו-וויילס, לשם השוואה, ביטלו אותו ב-1967 (סקוטלנד ביטלה אותו ב-1980, וצפון אירלנד ב-1982). כלומר, ישראל נזקקה ליותר מ-20 שנה אחרי אנגליה לביטול החוק. עכשיו, זה נכון שבשל הוראה הומניסטית של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן, בתחילת שנות החמישים, הפרקליטות לא אכפה את החוק, אבל גאים הוטרדו על ידי המשטרה ונעצרו בשל מעשים כמו נשיקה בפומבי גם כמה שנים אחרי ביטול החוק.

ישראל כל כך נלחמת למען זכויות גאים, שהם לא יכולים להתחתן בה, והמשטרה שלה עומדת בחזית ההגנה על זכויותיהם עד כדי כך שהיא מנסה תדירות למנוע את מצעדי הגאווה בירושלים. המערכת הציבורית הישראלית מביעה את תמיכתה במערכה על זכויותיהם בכך שהיא מממנת רבנים שקוראים, במישרין או בעקיפין, להריגתם של גאים או להגדרת הומוסקסואליות כפשע או מחלה.

טוב, נו, אורן מנסה לאחז את עיניהם של אמריקאים שלא כל כך מבינים מה קורה פה. מה לא עושים בשביל Hasbara, או, בלשונו של יצחק שמיר, "למען ארץ ישראל מותר לשקר."

הערה מנהלתית: בימים האחרונים, התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מסתבר, כותב הבוקר ברק רביד ב"הארץ", שההופעה האווילית של שגריר ישראל בארה"ב, מייקל אורן, ב-"60 דקות" – שבה הודה אורן שמדי פעם הוא מרים טלפון לבכירים בתקשורת האמריקאית כדי לשבש כתבות עליהן עמלים הכתבים והעורכים שלהם – נעשתה בתיאום עם לשכת ראש הממשלה. כל זאת למה? משום שאורן הגדיר את הכתבה כ"פיגוע אסטרטגי" פוטנציאלי לדימויה של ישראל בארה"ב. למרבה הפליאה, בזמן שאורן – שלא טרח להסביר איך הוא קיבל את המידע על התכנית של "60 דקות" – היה עסוק בכסיסת ציפורניו, ארגון Hasbara אמריקאי, הפדרציות היהודיות, כבר שלח בתפוצת נאט"ו התרעה מפני התכנית של "60 דקות" וקרא לפעיליו להפציץ את CBS במחאות – והוא שלח את ההתרעה הזו לפני שידור התכנית. האם מותר כבר לחשוד בקול שהשגרירות הישראלית מפעילה ארגונים יהודיים בארה"ב כדי להשפיע על התקשורת שלה ועל המדיניות שלה? זה כמובן לגיטימי לגמרי מבחינת השגרירות – בשביל זה היא שם – אבל הרבה יותר בעייתי מבחינת ארגונים שמורכבים מאזרחים אמריקאים.

הפדרציות ביקשו לטעון שהעובדה שנוצרים עוזבים את הגדה בגלל מדיניות הכיבוש הישראלית שם לא קשורה לכך שהם נוצרים אלא למדיניות הכיבוש – הם מעדיפים לקרוא לה "בטחון" – הישראלית. בזה הם צודקים. אם מישהו רוצה לראות מדיניות ישראלית אנטי-נוצרית אמיתית, הוא צריך לראות מה קורה בתוך ישראל גופא.

משרד הפנים הישראלי, למשל, מטריד כמרים שמנסים להגיע אל הקהילות שלהם בישראל ובגדה בדרישות בלתי פוסקות לחידוש אישורי הכניסה שלהם. משרד הפנים, בנוסף, מגביל משמעותית את מספר הוויזות שהוא מעניק לעובדי דת נוצרים, ומערים עליהם קשיים בכניסה לישראל. כך מצא הדו"ח של מחלקת המדינה לשנת 2010. נוהל הענקת הוויזות, כשהן מוענקות, מתנהל בעצלתיים ואורך חודשים. באותה השנה, סירב משרד הפנים לחדש את אשרת הכניסה של הבישוף האנגליקני בירושלים, בטענה – שהבישוף מכחיש – שהוא זייף מסמכים. משרד הפנים לא טרח להעמיד את הבישוף לדין.

משרד הפנים מסרב להעניק מעמד חוקי לכמה כנסיות ותיקות בארץ: ה-Assemblies of God, הכנסיה הבפטיסטית, והכנסיה הלותרנית – כולן פרוטסטנטיות. ארבע קהילות דתיות הגישו לפני שנים בקשה להכרה אך עד כה לא קיבלו תשובה: הכנסיה האתיופית-אורתודוקסית, הכנסיה הקופטית-אורתודוקסית, הכנסיה האוונגלית הלותרנית, ומועצת הכנסיות המאוחדת בישראל. (שם)

משרד הפנים פועל בצמוד עם ארגון השנאה "יד לאחים", שיש לו מדיניות אנטי-נוצרית מובהקת. משרד הפנים מעביר "שאילתות" על אזרחים ותיירים ל"יד לאחים", כדי שזה יחליט אם הם חשודים ב"פעילות מסיונרית." החוק הישראלי, נזכיר, לא אוסר על הטפה דתית: הוא אוסר על שידול להמרת דת תמורת טובות הנאה ועל המרת דתם של קטינים ללא הסכמת הוריהם. בשנת 2009, על פי הדו"ח של מחלקת המדינה שצוטט לעיל, 30% מתוך התיירים שעוכבו לחקירה בנתב"ג תושאלו על אמונותיהם הדתיות, בהוראת משרד הפנים, כנראה בנסיון להרתיע אותם מהטפה דתית.

אולי האירוע הפנטזיונרי ביותר ביחסי המדינה היהודית עם הכנסיה הוא המחלוקת סביב מינויו של פטריארך יווני-אורתודוקסי. בימי ממשלות שרון ואולמרט, במה שנראה כמו לקוח מכרוניקה מדיוואלית, עיכבה הממשלה את הכרתה בפטריארך תיאופיליוס עד שהלז יתן את הסכמתו לכמה עסקאות קרקעות מפוקפקות של הימין היהוויסטי; צחי הנגבי הודה שדרש מתיאופיליוס שלא יסכל עסקה עם הישיבה הקיצונית עטרת כהנים כתנאי למינויו. לימים ייטען כי הממשלה אישרה את מינויו רק לאחר שרפי איתן הוציא ממנו התחייבות – ממנה, אם אכן היתה, מיהר תיאופיליוס להתנער – שהכנסיה תפסיק תביעה מציקה כנגד הזרוע למשימות מלוכלכות של קק"ל, הימנותא. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שיאמרו לכם שבישראל יש חופש דת.

מצבם של היהודים המשיחיים, כת של יהודים שקיבלה עליה את הנצרות, גרוע עוד יותר. הם מוטרדים על ידי משרד הפנים – שוב בסיוע "יד לאחים" – וסובלים מהתנכלויות. ביולי 2008 אף בוצע פיגוע כנגד משפחה יהודית-משיחית; במעשה נחשד ג'ק טייטל, שנחשד בשורה של מעשי טרור אחרים.

יריקה על כמרים מצד בחורי ישיבה כבר הפכה לתופעה בירושלים, כאשר בית המשפט מגנה את חוסר המעש של המשטרה. המשטרה, מצידה, מכחישה את הטענה שהיא לא עושה דבר ומציינת בגאווה שהיא הביאה לגירושם מהארץ של כמרים שסטרו למי שירק עליהם. מי שידבר עם כמרים בירושלים, ישמע מהם על מנהג חביב אחר של אחינו חובשי הכיפות: עשיית צרכים בכנסיות או בחצרותיהן. מפעם לפעם מוצתת כנסיה: המקרה הבולט האחרון היה לפני כשנה וחצי, אבל היו עוד. המשטרה מגיבה בעצלות חריגה אפילו מהמקובל אצלה.

בדרך כלל, כאשר מדברים על אלימות יהודית כנגד לא יהודים, קופצים מגניהם של הטרוריסטים היהודים וטוענים שמדובר בתוצר של הסכסוך. אבל אין סכסוך בין ישראל ובין העולם הנוצרי. השנאה הזו, והאלימות הזו, הן תוצר של אלפי שנות שנאה יהודית כלפי המין האנושי, ובעיקר הנצרות. היא מתפרצת כי היא יכולה, לא כי יש לה סיבה, והתגובה השלטונית רפה מהרגיל בדיוק משום שהשלטונות חשים כי יש אהדה בקרב האוכלוסיה לפעולות הללו. הנוצרים האוונגליסטים שכורתים ברית אפלה עם היהוויסטים לא מבינים שהם המטרה המועדפת לפגיעה מצדם; שאת הפלסטינים הם שונאים רק משום שהם במקרה כאן, ושהשנאה כלפי הנוצרים היא הדבר האמיתי, שמדי פעם מתפרץ מעל פני השטח.

ועוד דבר אחד: עוד לא ברור מה נסגר בנושא עסקת הגז עם מצרים – היום פורסם כי מצרים רוצה תנאים חדשים – אבל סוכניו של יוסי מימן מיהרו לדווח לתקשורת שמדובר בהפרה של הסכם השלום עם מצרים. מדובר בבולשיט נקי: אין שום קשר בין הסכמי השלום שנחתמו ב-1979 ובין הסכם הגז שנחתם סופית ב-2008, אבל מה לא יעשה מיליארדר שבזז את החברה שלו ועכשיו צריך להסביר את עצמו לבעלי האג"חים: הוא יהיה מוכן לשחק אפילו במצב הרגיש בין ישראל למצרים. כשמיכאל בן ארי קורא לישראל לבטל את הסכם השלום ולהתייחס למצרים "כאל ארגון טרור", אנחנו מתייחסים אליו בביטול הנדרש. אל המשחקים המסוכנים של מימן צריך להתייחס יותר ברצינות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות לקיום הבלוג בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני יוצא לחופשה קצרה וזה יהיה הפוסט האחרון – כלומר, אם לא אתקף בולמוס – עד יום שני הבא.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני פרסם הבוקר מאמר רצוף עיוותים, הטעיות ושקרים באשר לפרשת הסא"ל המתעלל, שלום אייזנר. מאחר וימיני הוא אחד המובילים של קמפיין הדה-לגיטימציה, כלומר הטענה שהתנגדות למעשיה של מדינת ישראל היא שלילה של קיומה ושמי שמתנגד לה הוא גם אויב שלה, שווה לנתח את הטקסט שלו.

"לא שיש לנו מושג אמיתי מה קרה שם. הרי היה אירוע של שעה, ומתוכו קיבלנו משהו כמו שש שניות." שקר. ימיני פרסם את הטקסט שלו הבוקר. הסרטון המלא, באורך יותר משתי דקות, פורסם כבר במוצ"ש. ימיני יכול היה לראות אותו בפוסט של שלשום, אם התחשק לו. לא שש שניות ולא נעליים, אבל זה אכן sound bite נחמד.

יתר על כן, לא צריך יותר משש שניות כדי לדעת מה קרה שם. מפגין לא חמוש מותקף באלימות גסה על ידי אדם חמוש, באופן שאפילו הקצין עצמו מודה שהיה מוגזם. אבל ימיני חייב להיות ימני יותר מהקלגס.

"הקצין, לפי טענות שפורסמו בשמו, נפצע באותו אירוע עוד לפני הקטע המרשיע, כלומר הייתה שם אלימות. היו פרובוקציות." עיוות. העדות של הקצין – חשוד בפלילים שהקריירה שלו תלויה על פי בלימה – מתקבלת על ידי ימיני בלי שום חקירה ודרישה, והופכת מיד ("כלומר היתה שם אלימות, היו פרובוקציות") למציאות שאין עליה עוררין. בצה"ל דווקא לא מאמינים לסמח"ט בשאלה הזו; ימיני עוקף אותם מימין. ראוי להתייחס גם לקלילות שבה פרובוקציה – פעולה לגיטימית לגמרי – הופכת לשוות ערך לאלימות, ועל כך מיד.

"הפרשן המשפטי של רשות השידור הציבורית כבר הבהיר שלכאורה, כמובן שרק לכאורה, מדובר בעניין חמור מאין כמותו, ושהכיוון בכלל צריך להיות פלילי. זה רק עניין של זמן עד שהמשפטן המהולל ימליץ על פנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג בתלונה על פשע נגד האנושות, ומועצת זכויות האדם של האו"ם תתכנס למושב מיוחד כדי להחזיר לעבודה את ריצ'רד גולדסטון." עיוות. תקיפה של מפגין לא חמוש ולא מסוכן על ידי קצין שאמור להיות אמון על שמירת הסדר היא אכן מעשה פלילי מובהק. אבל האמת הזו מפריעה לימיני, יש צורך לטשטש אותה, ועל כן הוא מלעיג עליה.

"ראשית, בשטחים מסתובבת חבורה של אנרכיסטים, בעיקר מאירופה, ששייכים לארגונים ידועים, רובם אם לא כולם, חובבי חמאס וג'יהאד." הטעיה. לא רלוונטי בשיט למקרה שלנו, ואם לימיני יש נתון כלשהו שמוכיח ש"רובם אם לא כולם חובבי חמאס וג'יהאד," הוא מתבקש להציג אותו. לא במקרה הוא לא מציג אותו; אין כזה. אז למה המשפט הזה פה? כדי לרמוז לנו שזה לגמרי בסדר לדפוק קת בפרצוף של מפגין לא חמוש; הוא חשוד אוטומטית ב"חיבה לחמאס ולג'יהאד," אז אין צורך לשמור על זכויות האדם שלו.

""רוכב האופניים" אנדריאס איאס הוא חבר ב-ISM (תנועת הסולידריות הבינלאומית), שכבר הייתה מעורבת בעבר בסיוע לטרור, ואף תומכת באופן מוצהר וגלוי "בהתנגדות המזוינת" של הפלסטינים." שקר. מערכת ה-Hasbara הישראלית מנסה לפמפם את השקר הזה כבר כמה ימים, כמובן ללא כל גיבוי. אם היה קשר כלשהו בין ISM ובין טרור, מערכת הבטחון היתה מפרסמת אותו בקול תרועה. אין כזה, אז היא עושה מה היא תמיד שעושה במצבים כאלה (כמו במקרה של ג'וואהר אבו רחמה): אומרת דבר אחד בגלוי ולוחשת דבר אחר, שאי אפשר לייחס לה, מאחורי הקלעים. מה ה"מעורבות בטרור" של ה-ISM? ימיני לא אומר.

אחרים מנסים. אתר סרוגים פרסם מאמר מגוחך תחת הכותרת המופלאה "מפיצי הסרטון נגד המח"ט [בסרוגים, כמסתבר, קת לפניו של גוי מעניקה לך קידום אוטומטי – יצ"ג] חברים בארגון המשיק לטרור." משיק לטרור! זה עוד לא היה לנו. מהי פעילות "משיקה לטרור"? ב"סרוגים" טוענים בשם גורמים עלומים בצה"ל שאנשי ISM שימשו כ"מגנים אנושיים לטרוריסטים." וואלה? מתי? איפה? או. למקרה שחשבתם שאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס, לא יוצא מהחור שלו בלי איש ISM כבול אליו, הדוגמא היא המצור הישראלי על המוקטעה. כן, ההוא שנגמר לפני שמונה שנים. עוד פעילויות "משיקות טרור": משט לעזה, השתתפות בהפגנות נגד ההפרדה, וסיוע לפלסטינים בכפרים מותקפים. "סרוגים" מציין בצדקנות – אתם יושבים? – שבאתר של ISM "לא מובעת הכרה בישראל."

בקיצור, אליבא דימיני ו"סרוגים", היותו של ארגון פרו-פלסטיני כבר הופכת אותו ל"תומך טרור." מרבים לתהות בבוז מה עושים פה בעצם הפעילים הבינלאומיים האלה; יש להניח שבשעתו הופנו שאלות דומות מאד לאנשים שאנחנו מכנים היום חסידי אומות העולם. אין לכם צרות משלכם? מה אתם מתערבים?

חזרה לימיני. "הפעילים הללו לרוב יותר קיצוניים מהפלסטינים עצמם. ולפני שמישהו יטען שהם בסך הכל "פעילים נגד הכיבוש", כדאי לציין שמתאם העיתונות של הקבוצה, פלו רוזובסקי, הכריז ש"ישראל היא ישות בלתי לגיטימית". ישראל, לא הכיבוש." הטעיה. אפשר להתווכח על השאלה אם ישראל היא ישות בלתי לגיטימית; ספק אם אפשר להפריד את העובדה שבמשך רוב מוחלט של שנות קיומה ישראל היתה ישות כובשת מהשאלה הזו. ימיני, אגב, מעמיד מדי פעם פני מתנגד לכיבוש ואז הוא טוען שההתנחלויות מכרסמות בלגיטימציה של ישראל. כנראה שלו מותר. אבל לא זו הנקודה: הנקודה היא שאין שום קשר בין העמדה של מתאם העיתונות של ISM ובין הכאת פעיל אחר של הארגון. הקשר היחיד הוא אווירת ההסתה שאנשים כמו ימיני מייצרים.

אגב, בשעתו פעיל מרכזי של "אם תרצו" – אייל אשכול, לגמרי במקרה רכז המדיה של הארגון, כלומר מקביל בתפקידו לרוזובסקי – אמר שהוא לא יהסס לקבל כסף אפילו מהיטלר. ×–×” לא הפריע לבן דרור ימיני לפרסם את הדו"חות המפוברקים של התנועה בעיתון שלו.

ואם כבר דה לגיטימציה וטרור, ימיני לא סיפק שום הוכחה לכך ש-ISM או פעיליו היו מעורבים בטרור, אבל ישראל הרגה לפחות שני פעילים של ISM – רייצ'ל קורי הידועה יותר וטים הורנדל, שנורה בראשו ללא כל סיבה על ידי צלף ישראלי. הורגה של קורי חמק מעונש בטענה המפוקפקת שלא ראה אותה; במקרה של הורנדל, שהגן על ילדים פלסטינים מאש ישראלית, הרוצח שלו נידון לשמונה שנות מאסר בלבד, זאת למרות מסכת שקרים שבדה, ואחר כך (במסגרת המסורת הישראלית-צה"לית של חנינות לרוצחי פלסטינים ותומכיהם) גם זכה לקיצור עונשו. זו הדלת המסתובבת הישראלית, שעליה לא מרבים לדבר. אם אני הייתי חבר ISM, סביר להניח שהאירועים הללו היו גורמים לי לפקפק בלגיטימיות קיומה של מדינה כזו, אבל למה להטריח את הקוראים עם עובדות.

"רביעית, ישראל היא ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שמתירה למי שפועל באופן מוצהר לחיסולה לפעול באופן חופשי, בשם זכויות האדם כמובן." שקר והטעיה. פעילי ISM לא פועלים לחיסולה של ישראל, לכל היותר הם פועלים לשינויה, כלומר להפיכתה למדינת כל אזרחיה. אם לימיני היו הוכחות לטענה שלו, אין ספק שהוא היה מציג אותן. מאחר ואין כאלה, נראה שאין מנוס אלא לקבוע שימיני מביא את הטענה הזו, שוב, כדי לחזק את אווירת ההסתה כנגד הפעילים ולמשוך תשומת לב מהאירוע האמיתי שהתרחש בשטח.

"היו לנו עשרות אירועים שבהם התברר שהקטעים שצולמו היו חלקיים לחלוטין, ושיותר משהם חשפו משהו – הם הסתירו את הסיפור האמיתי. "פאליווד", כלשונו של פרופ' ריצ'רד לנדס." הטעיה ושקר. כאמור, אייזנר עצמו לא מכחיש את מה שהוא עשה, וגם הוא מודה שהוא טעה. בתמונות אחרות מהאירוע, נראה אייזנר כשהוא מכה מפגין אחר בגבו באמצעות נשקו. אין מחלוקת על קיומו של האירוע – אבל ימיני בכל זאת מנסה לטעת ספקות.

עכשיו, אין ספק ש"פאליווד" קיימת, אבל מגוחך לשמוע תלונות עליה מאנשי Hasbara ישראלים. אחרי הכל, הם מפמפמים את הצ'יזבטים של דובר צה"ל. הם אלה שדיווחו בהתרגשות על כך שאמבולנס עזתי מסיע קסאמים – כשהתברר, וזה לא היה מסובך, שבעצם היה מדובר באלונקה. הם אלה שנכנסו לאקסטזה כשצה"ל פרסם את הסרטונים שלו מהמרמרה – אבל לא שאלו מה קרה בעצם לכל החומר המצולם שצה"ל החרים ממנה, שעדיין לא פורסם, ושמסוגל להראות תמונה הרבה פחות מחמיאה לו. נזכיר שבחלק ניכר מהמקרים מדובר בעיתונאים – ימיני ודאי רואה בעצמו כזה – כלומר אנשים שאמורים להיות אמונים על חקר האמת. אבל יש אמיתות לא חשובות. אלה האנשים שממהרים לפרסם את השקרים של דובר צה"ל על חיילים מסכנים שמותקפים בקלשונים, ואחר כך קוברים את הסיפור כשמסתבר שהקלשון הופך למזרק. אלה האנשים שממהרים לספר לנו צ'יזבטים על נאומי הסתה של אחמד טיבי ונעלמים כשמסתבר שלא היה ולא נברא – לזכותו של ימיני ייאמר שהוא דווקא התנצל.

ומעל לכל, מה שהם עושים הוא ערבוב בין אלימות ובין מחשבה עוינת. אליבא דימיני, שלילת הלגיטימיות של ישראל היא שוות ערך לאלימות. המחשבה שאין לישראלים מה לעשות בגדה המערבית ושישראל היא מדינה לא צודקת, מדינה שמעדיפה במובהק אתנוס אחד על אחר, הפכה – הרבה בעזרת מאמריו של ימיני, לכאורה איש מרכז שפוי – לשוות ערך לטרור של ממש. התנגדות פלסטינית, מכל סוג שהוא, הפכה לבלתי לגיטימית. פיגוע כלפי אזרחים הפך לשווה ערך להתקפה על חיילים, שבתורה הפכה לשוות ערך לטענה שישראל היא מדינה כובשת ובזויה. הערבוב בין דיבור ובין מעשה, בין אלימות ובין התנגדות לגיטימית, הוא התרומה העיקרית של בן דרור ימיני לשיח הישראלי. הוא ×–×” שקידם את הרעיון שאין בעצם שום סוג של התנגדות לגיטימית פלסטינית, את התפיסה של אוי לרשע ואוי לשכנו שקובעת שאם אתה בא במגע עם מישהו שאמר פעם משהו איסלמיסטי או אנטי ישראלי, אתה עצמך איסלמיסטי ואנטי ישראלי בהחבא. כל מה שהרעיון ×”×–×” קידם הוא הברוטליזציה של ישראל ואת ההצדקות לברוטליזציה הזו, ×›×™ אם הפגנה היא שוות ערך לפיגוע, אז המפגינים חוטפים רק מה שמגיע להם – למעשה, הרבה פחות. מעטים קידמו את חוסר הסובלנות בישראל כמו הרדיקליות המרכזית של ימיני. ההיסטוריה, אם תזכור אותו – והיא נוטה, כפי שכתב אודן, לזכור את אלה המשתמשים במילים – תשפוט אותו לשבט.

· כספות: הפועל העברי המקביל ל-Fisking, קריעה לגזרים של טקסט כדי להציג את פרכותיו. נקרא במקור על שם רוברט פיסק. הפועל העברי, כמובן, נושא את שמו של עמיתו של בן דרור ימיני לכתיבה פרועה במעריב, בן כספית.

ועוד דבר אחד: אגב דה לגיטימציה, אחד מהטיעונים המרכזיים של מערכת ×”-Hasbara הוא שאיראן מאיימת על ישראל בהשמדה. מי שעקב אחרי הטקסטים הרלוונטיים, יודע שמדובר בשקר. עכשיו גם שר המודיעין של ישראל, עומר סולי… אה, סליחה, דן מרידור, מודה שאף מנהיג איראני לא השתמש בביטוי "למחוק את ישראל מהמפה." כן, היו דיבורים על כך שישראל היא גרורה סרטנית, אבל גם יצחק רבין כתב בשעתו שהמתנחלים הם סרטן בגב האומה, ואף אחד לא חשב שהוא רוצה לתקוף אותם בנשק גרעיני שאין לו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)