נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר

יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.

למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:

“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”

אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.

ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.

אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:

מתייצבת אמו לפניו מקרוב,

וברגליה בארץ איננה נוגעת.

ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.

ביתה בוא, למיטה המוצעת.

ועונה לה אברם:

אמי, אמי,

לא אשן במיטה ככל ילד.

כי אותך בה ראיתי,

אמי, אמי,

ישנה ובלבך מאכלת.

והיא שבה שוב, בהמשך:

לך לך דרך ליל מאכלת ודם,

כחיה, כתולע, כציפור.

אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.

לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.

ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.

בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.

והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.

ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.

ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.

שימו לב לטקסט של אביטל:

“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”

וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.

סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):

כי לפני הקצינים

שעינו והמיתו,

דהרו הוולקירות,

הלך המיתוס…

לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.

לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים – של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח

עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.

היא הגיעה בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת עזה, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב הזה, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.

הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.

וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.

מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית היה ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור – יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.

כל הטענות נגד יוקר המחייה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום להילחם פה על הבית הם ערקו

— דן מרגלית (@Danmargalit) October 6, 2014

בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”

וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.

שממל אמרו את זה טוב יותר:

תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.

זה מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, כי יש אנטישמים בחוץ.

יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.

אבל זה מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא יהיה שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על זה ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על זה? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז זה מה שנשאר מהציונות: קו הגנה אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.

ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. זה לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר יהיה לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.

לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את זה, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”

הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה זהה היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי יהיה לך מזל ונשכח אותך.

אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.

ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.

מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.

והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.

ואת הפרדוקס הזה, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.

(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתניהו היה רוצה לבטל את בג”צ, אבל אין לו אומץ לשם כך: הנזק עולה על התועלת. אז הוא מסתפק בהטלת אימה על השופטים

ראש ממשלתנו הנועז, בנימין נתניהו, שב ארצה מהארוחה עם השוגר דדי שלו, וזמן קצר לאחר מכן אמר לקול ישראל שהוא שוקל את הגבלת סמכויות בג”צ. זאת, לאור ההחלטה האחרונה של בג”צ בנושא הפליטים, שקבעה שמדיניות ממשלת ישראל – כליאה ללא העמדה לדין וללא הבאת ראיות לביצוע עבירה – היא בלתי חוקית. הדברים של נתניהו הגיעו כמה ימים אחרי שעשה אחמדניג’אד וטען שאין בישראל מבקשי מקלט, “רק מהגרי עבודה בלתי חוקיים.”

מסתבר שאם פסיקת בג”צ בנושא הפליטים לא מוצאת חן בעיני ראש הממשלה, הוא חושב שהתפקיד שלו הוא לרסן את בג”צ בנושא. אבל למה לעצור שם? יכול להיות שעוד כמה שבועות, יורה בג”צ להסיר את המאחז הבלתי חוקי למשעי עמונה, וזה יצור לראש ממשלתנו היקר משבר קואליציוני. לא כדאי לשלול את הסמכות של בג”צ לדון בנושא מאחזים? רגע, למה רק מאחזים? בואו נקבע שבג”צ לא יכול לדון בכלל בנושאים שקשורים לשטחים. ולתקציב. ובעצם, לכל דבר שיכול לעצבן את הממשלה.

זה למעשה די פשוט. אין לישראל חוקה. אם נתניהו באמת רוצה, הוא ימצא את 61 חברי הכנסת שיבטלו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ויהיה לו קל אפילו יותר למצוא מספר רנדומלי של חברי כנסת שיחליטו שמעתה, החלטות בג”צ לא יחולו בשטחים שנמצאים מחוץ לישראל ותחת שליטת צבאה. ההחלטה הזו אפילו תהיה הגיונית.

ולמרות כל הרטוריקה של נתניהו, זה לא יקרה. זה לא יקרה, בדיוק כפי שצה”ל לא כבש את רצועת עזה למרות הברברת על הפלת משטר החמאס שפלט נתניהו ב-2009. וכמו במקרה ההוא, הסיבה פשוטה מאד: אין הצר שווה בנזק המלך. ברגע שנתניהו יעשה אחד משני הצעדים האלה – ביטול חוק היסוד או ביטול הסמכות שלו בשטחים הכבושים – הוא יחסל את שאריות האמינות של הטענה שישראל היא מדינה דמוקרטית.

במערכת קלאסית של הפרדת רשויות, ברור מאליו שכוחה של הממשלה, הרשות המבצעת, גדול משל האחרות, ועל כן הן מפקחות עליה. תפקיד הפיקוח של הרשות המחוקקת, הפרלמנט, על הרשות המבצעת חשוב לא פחות מאשר תפקיד החקיקה שלו; והרשות השופטת נמצאת שם כדי לוודא, בין השאר, שהרשות המבצעת לא חורגת מהמותר לה. כלומר, היא שם גם כדי להגן על האזרחים מפני עוולות הרשות המבצעת – עוול שקיומו הוא בלתי נמנע ברגע שיש רשות מבצעת.

בישראל, סמכויות הפיקוח של הפרלמנט התנוונו מזמן. הכנסת, מאז ימי ממשלות האחדות של שנות השמונים, היא ברוב גדול של המקרים חותמת גומי של הממשלה. רק כאשר הממשלה על סף קריסה, היא מאבדת את שליטתה בכנסת. טריק נוסף של הממשלה, חוק ההסדרים, מאפשר לה לעקר את אחת הסמכויות העיקריות של הכנסת, פיקוח על ההוצאות שלה. החוק הזה, כמובן, הוא המצאה של שמעון פרס. שרים עדיין עושים טובה ומדי פעם עונים על שאילתה, אבל המוסד הזה גווע כבר עשורים.

המחסום העיקרי שנותר בפני עריצות של הרשות המבצעת הוא בתי המשפט. זו הסיבה שאנחנו שומעים כל כך הרבה קינות על כך שאי אפשר לזוז בלי יועץ משפטי: הכנסת לא שם כדי להגן עלינו וכל העבודה נופלת על בתי המשפט.

ואם נתניהו וחבר מרעיו יבטלו את היכולת של בתי המשפט להגן על החברה – בדגש על החלשים בחברה, שהם אלו שזקוקים יותר מכל להגנתם – הם ישאירו את ישראל כמדינה שיש בה בפועל רק ממשלה, רק רשות מבצעת. וכל העולם מסתכל: שינוי כזה בחקיקה יבהיר לכל מי שעוד קונה את הקש והגבבה על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון * (* = אלא אם אתה לא יהודי, יהודי עם צבע עור לא נכון, יהודי מהמעמד הלא נכון, או יהודי ממוצא לא נכון) שהגיע הזמן להחזיר את הסחורה ולבקש החזר. אין מדינות דמוקרטיות נטולות ביקורת שיפוטית.

אז מה יעשה נתניהו? מה שהוא עושה תמיד: לא יבטל את בתי המשפט, אלא פשוט יימנע מיישום פסקי הדין שלהם. במידת הצורך, עורכי הדין של הפרקליטות, שכבר התרגלו להגן על כל מעשה נבלה, יתייצבו בבית המשפט ויבהירו שלוח הזמנים שלו לא ישים, ושהם רוצים ארכה של חצי שנה. ואחרי חצי שנה, הם ירצו עוד ארכה של חצי שנה. ואחריה, שלושה חודשים. ושוב, חצי שנה. כי יש סדרי עדיפויות.

אבל לדברים של נתניהו על מהלך עוקף בית המשפט יש משמעות: הם מטילים אימה על השופטים. כן, אפשר להטיל אימה על שופטים. רוזוולט עשה את זה כשבית המשפט העליון האמריקאי איים להפיל את הניו דיל: הוא הודיע שהוא ירחיב את מספר השופטים ויאייש את בית המשפט באנשיו. זה היה תרגיל פוליטי מסוכן: הביקורת על רוזוולט היתה עזה. אבל בפעם הבאה שחוק של רוזוולט הגיע לבית המשפט, שופט שבעבר הצביע נגד חוקים שלו שינה את הצבע… סליחה! סליחה! את הפסיקה שלו, והחוק עבר. נתניהו מכיר את התקדים הזה. שופטי בג”צ מכירים אותו גם כן. והם יודעים יותר טוב מכולם שהם כבר לא חיים בשנות השבעים והשמונים, ושהשפה הארכאית והנימוסים שמיטב המשפטנים היקים הביאו לבית המשפט מוויימאר כבר לא יגנו עליו יותר.

וזו הסיבה שגדעון סער יוכל להפר את פסיקת בג”צ בנושא הפליטים, מבלי לחשוש שמא הוא ייעצר על בזיון בית המשפט. וזו הסיבה שדורות של אלופי פיקוד ושרי בטחון לא ישבו כמה חודשים מאחורי סורג ובריח, אחרי שלא יישמו החלטות של בתי משפט על פינוי מאחזים והתנחלויות. השופטים יודעים שהם משחקים תפקיד בקומדיה; שכאשר הם מתחככים בנקודות הרגישות של המשטר, היכולת שלהם להכריע לא קיימת בפועל; שבמצבים כאלה, פסקי הדין שלהם פשוט לא יקוימו. אז הם שופכים את מררתם במילים קשות, נוזפים במדינה ומלקים את נציגיה בשוטים ועקרבים מילוליים – אבל לא עושים דבר.

כי, בסופו של דבר, תפקיד בקומדיה – תפקידו של הליצן, שרואה את הנולד ומקונן עליו אבל אינו יכול לשנותו – בכל זאת עדיף, לכל הצדדים, על פרישה מוקדמת לפנסיה של המשחקים בתפקיד הליצנים. המדינה יכולה להעמיד פנים שיש בה ביקורת שיפוטית, והשופטים יכולים להעמיד פנים שהם אכן שופטים. שני הצדדים יוצאים נשכרים: הממשלה יכולה לא לקיים את פסקי הדין ובו זמנית ליילל בפני הימין שידיה כבולות, והשופטים יכולים לפכור את ידיהם ולכתוב מילים קשות.

ומה אומרים השופטים לעצמם, כשהם תולים את הגלימה ונועצים מבט במראה? הרי הם בחלקם הניכר אנשים הגונים. הם יאמרו לראי שכן, זו היתה החלטה פחדנית. שכן, הם קצת נכשלו בתפקידם, קצת מעלו באמונם של אנשים שהם היו כל מה שעמד בינם ובין עריצות השלטון; אבל שלא היתה ברירה. לא על זה נלחם את המלחמה הסופית. צריך לבחור את הקרבות, לשמור את הכוח למאבק האמיתי, והוא הרי יגיע עוד שנה-שנתיים-שלוש. כי מה יקרה אם הממשלה פשוט תודיע שהיא לא תציית לפסיקה? האם זה לא יהיה משבר? האם לא ראוי להמנע ממנו? על כל פנים, לדחות אותו? אולי, מתפלל הלב, לדחות אותו למשמרת של מישהו אחר? אולי חזק יותר, אבל על כל פנים אחר? והרי היתה לנו, באמת, מסורת מפוארת. אז עכשיו שאהיה האיש שיכבה את הלפיד? שישבור את הכלים? ומה יקרה אז? מה יבוא במקום?

ובינתיים, הם מסכינים עם מערכת של עוול, לא עומדים מולה, מספקים לה עלה תאנה, מאפשרים לה להציג את עצמה כדמוקרטיה. בינתיים, הם נסוגים מולה צעד אחרי צעד. גם כאשר הם אומרים מילים קשות, אין הם מעיזים לגבות את המילים במעשים.

כוח משחית, וכוח אבסולוטי משחית אבסולוטית. ומי שלא בולם אותו, אחראי גם הוא להשחתה. אבל בסופו של דבר, אנחנו תולים יותר מדי תקווה בשופטים: גם אם היתה לנו חוקה, וגם אם היא היתה חוקה ליברלית, היא לא היתה מחזיקה מעמד כאשר העם מתנגד לחירות ולשוויון. הבעיה היא לא בשופטים: היא באספסוף שמתיימר להיות הציבור היהודי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

נתניהו קולט שהוא מאבד את ארה”ב, והוא – כרגיל – מעדיף לשקר ולהאשים בכך את ארגוני זכויות האדם

ראש ממשלתנו היקר מתארח בארה”ב השבוע, ופרט לנאום באו”ם שהשפעתו היחידה היתה הרעלת אלכוהול בקרב מספר שמאלנים שלא הספיקו ללגום כוסיות בקצב שבו הוא פלט “דאע”ש”, וארוחה עם הקריקטורה האנטישמית שמממנת אותו, לא נראה שמישהו יזכור אותו. על הביקור הטקסי לצרכי הכנסת אצבע בעין לנשיא ארה”ב אובמה העיבה תקרית לא נעימה: דובר הבית הלבן השמיע הודעת גינוי חריפה במיוחד לממשלת ישראל בשל תכניות הבניה שלה במזרח ירושלים, והגדיר אותה כ”מרעילה את האווירה”, והוסיף שהיא גורמת לפקפוק “במחויבותה של ישראל לשלום, ותרחיק את ישראל מבעלות בריתה הקרובות ביותר.” בהתחשב בכך שנתניהו חזר בביקורו בבית הלבן על השקר שלו, על פיו הוא מחויב לתכנית שתי המדינות, קשה לראות בכך אלא הכרזה רשמית-למחצה של הבית הלבן שנתניהו הוא שקרן. אמנם, דובר הבית הלבן לא שיסע את הפגישה של אובמה ונתניהו, ולא רץ אחרי נתניהו עם שלט “שקרן” מול המצלמות, אלא שמר על מינימום של נימוס וחיכה עד שנתניהו יעזוב את הבית הלבן; אבל קשה להזכר מתי בפעם האחרונה נראתה נזיפה כזו. ואת מה שאובמה חושב על נתניהו, אנחנו כבר יודעים – באדיבות השיחה ההיא עם סרקוזי.

נתניהו אוהב להעמיד פנים שהיחסים בין ישראל ובין ממשל אובמה תקינים; הוא צריך את זה עבור קהל המרכז-ימין-מתון הענקי בישראל, שיודע שבלי סיוע אמריקאי נלהב אין לנו תקומה. נתניהו גם זוכר היטב מה קרה כשעצבן יותר מדי את ממשל קלינטון, ומה עשה בוש האב ליצחק שמיר. הדבר האחרון שהוא צריך זה שהבית הלבן לא רק יאמר שהנוזל שנתניהו מזרזף עליו הוא שתן ולא גשם, אלא גם יוסיף זרזוף משלו.

אז נתניהו עשה את מה שהוא רגיל לעשות, ונקט במהלך כפול: שקר משולב בהתקפה על ארגון זכויות אדם. הוא אמר בצדקנות ש”לא אאסור על יהודים” לקנות דירות בסילוואן, ושארגון “שלום עכשיו”, שפרסם את דבר תכנית הבניה בגבעת המטוס, אשם ב”חוסר אחריות לאומית” משום ש”ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה” בין נתניהו לאובמה.

נפרק את השקרים של נתניהו אחד לאחד. האנשים שרכשו את הדירות בסילוואן, בהנחה המפוקפקת שהרכישה אכן כשרה, הם לא אנשים פרטיים. מדובר בעמותת אלע”ד, אחת העמותות היותר חשאיות בישראל, שהצליחה לארגן איסור פרסום על התרומות שהיא מקבלת. אז אי אפשר לדעת מי תורם לה, אבל אלע”ד משולבת בשורה של פרוייקטים ממשלתיים בירושלים. היא קיבלה, מצא דו”ח של עמותת “עיר עמים”, רבע מאדמות ואדי חילווה (”עיר דוד”), באמצעות תרגיל מסריח מהמקובל, ומנהל הפיתוח של אלע”ד, דורון שפילמן, אמר בגאווה ש”אנחנו כמעט סניף של ממשלת ישראל.” ידוע שממשלת ישראל מעבירה לאלע”ד כסף ציבורי לפרוייקטים שלה; יהיה מעניין יום אחד, לכשייחשפו התרומות של אלע”ד, האם היא קיבלה כסף ציבורי גם בדרכים עלומות אחרות.

ומי הם ה”יהודים” שלפי נתניהו “קונים דירות” בסילוואן? ובכן, תחקיר של “הארץ” גילה שמדובר בשכירי חרב: מתנחלים שמתחייבים להגיע לדירות ולשהות בהן, חמושים, בין עשרה ל-30 יום, בתשלום של 500 ש”ח ביום. זה כ-15,000 ש”ח בחודש. בפעם הבאה שיגידו לכם שפעילי שמאל מקבלים כסף אירופי, שאלו אותם מאיפה יש לאלע”ד כסף לשכירי חרב ב-15,000 ש”ח לחודש לחתיכה.

אגב, כשאתם קניתם דירה, היא הגיעה קומפלט עם שכיר חרב חמוש, שממומן על ידי עמותה אפלה? שר בכיר בממשלה מיהר להתייצב בדירה שלכם ולהודיע שאתם מגשימים את היעוד הלאומי, תוך שהוא מפריח שקרים על מספרים, כהרגלו? לא? אז כנראה שאתם שייכים לרוב המוחלט של האוכלוסיה היהודית שלא מעניין את ממשלת נתניהו-לפיד-בנט.

עד כאן באשר לקשקשת של נתניהו שהפלישה לסילוואן היא “יהודים שרוכשים בתים.” נעבור לחלק השני, המסוכן יותר: העלילה כנגד “שלום עכשיו.” קודם כל, העובדות. עירית ירושלים פרסמה את אישורי הבניה לגבעת המטוס ערב ראש השנה – שטיק קלאסי כשאתה רוצה לקבור ידיעה ולוודא שרק אנשי שלומך ידעו ממנה, כי הם ישמעו על כך בערוצים הפנימיים. משיחות עם אנשי “שלום עכשיו” עולה שהם שמעו על התכנית אתמול (ד’), מכלי התקשורת הפלסטיניים – כי כלי התקשורת היהודיים לא מדווחים על דברים פעוטים כאלה – ומיהרו לצאת בהודעה בנושא. זה גם מה שעולה מההודעה שלהם.

אז עכשיו צריך לשאול את המסית הלאומי כמה שאלות. למה הפרסום של “שלום עכשיו”, בניגוד לפרסום הרשמי ולפרסום בתקשורת הפלסטינית, הוא “חוסר אחריות לאומי”? האם באמת חשבת שתוכל להסתיר את הבניה הזו? האם חוסר האחריות הלאומי הוא הבניה, או הדיווח על הבניה? “ברור שההצפה של זה עכשיו נועדה לפגוע בפגישה”? וואלה, הצבעה על פרסום ישראלי רשמי, שנעשה בסמוך לחג שבוע קודם לכן, היא “הצפה של זה עכשיו”?

המצוקה של הבובה של אדלסון מובנת. נתניהו מיישם את המדיניות של מועצת יש”ע ושל האיש שמממן אותו. הבעיה שלו היא שכבר אי אפשר להסתיר את זה. אף אחד לא קונה יותר את הכזבים. לפני חמש שנים, כשהוא דיבר על “שתי מדינות לשני עמים” בנאום בר אילן (זוכרים איך קשקשו לנו שמדובר בנאום היסטורי?), כולם נאלמו דום לכמה חודשים; אמש, השקר הנלעג החזיק בקושי רבע שעה, עד שהבית הלבן קרא פומבית לנתניהו שקרן.

נתניהו יודע שלציבור האמריקאי נמאס מהמזרח התיכון. הוא יודע שהציבור האמריקאי לא מוכן לצאת למלחמה שם. הוא יודע שהמדיניות שלו ושל המתנחלים מרחיקה יותר ממחצית מהציבור – המצביעים הדמוקרטיים ורוב הצעירים – מתמיכה בישראל. הוא יודע שאדלסון נחשב למרעיל הדמוקרטיה האמריקאית בקרב חלקים ניכרים מהציבור. הוא יודע שהקשר בינו ובין אדלסון מזיק לו בארה”ב. והוא יודע שיותר ויותר ישראלים מתחילים להבין את זה. הוא יודע שכרגע אין לו מתחרה, אבל הוא לא יודע מה יוליד יום.

אז, כהרגלו מימי ההליכה אחרי ארון המתים של רבין, מהימים שבהם הוא לחש באוזנו של מכשף ש”השמאל שכח מה זה להיות יהודים,” מהימים שבהם הוא קרא בגרון ניחר “הם מ פ ח ד י ם,” הוא מפיץ שקרים ושנאה כלפי האנשים שמעיזים להצביע על העובדות. זה האיש. זה כל מה שהוא יודע לעשות.

ועוד דבר אחד: ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, רובי ריבלין הוכיח לנו השבוע שהוא יודע למלא את תפקיד הנשיא. תוך שלושה חודשים, הוא כבר עשה בתפקיד יותר משעשה בו פרס שבע שנים, והוא כמעט גורם לך לחשוב שיש טעם בתפקיד הזה. תודה, כבוד הנשיא, על שלכמה דקות הזכרת לי מה זה לחוש גאווה כישראלי.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הישר מפי הסוס: מפקדי צה”ל מודים בביצוע פשעי מלחמה

אם יש משהו חריג ב”צוק איתן,” הרי זו העובדה שדוברי צה”ל, רשמיים ולא רשמיים, כבר הפסיקו להעמיד פנים כאילו הצבא נמנע מביצוע פשעי מלחמה. הם מודים בהם בלי למצמץ. המקרה המובהק ביותר הוא זה שבו הודיעו שורה של דוברים של הצבא שהם הפכו את בתי אנשי המשפחה של אנשי חמאס למטרות מותרות בפגיעה. שני מקרים מובהקים אחרים היו הפעלת “נוהל חניבעל” בסג’עיה וברפיח. על סג’עיה, ועל ההפגזה שספגה בעקבות מה שנראה כמו נסיון לחטוף את גופתו של אורון שאול, כמעט לא מדברים; על רפיח, שההרוג בה מוכר יותר – הדר גולדין, שחטיפת גופתו האפילה על מותם של עוד שני חיילים באותה התקרית – מדברים יותר.

מדברים כל כך הרבה, למעשה, שפוסט מופתי של אורי משגב מראה איך קציני חטיבת גבעתי פולטים לא רק את העובדה שנוהל חניבעל הוא בדיוק מה שחשבנו ובדיוק מה שהוכחש על ידי צה”ל – קרי, נסיון מכוון להרוג את החמוש החטוף; והם לא רק מוציאים את אסא כשר, מטהר האוויר הרשמי של צה”ל, כאידיוט מועיל; הם גם מודים, כמשיחים לפי תומם, בביצוע פשעי מלחמה.

עם היוודע עובדת חטיפת גופת גולדין, אומרים הקצינים, הם הפעילו אש כבדה כלפי רפיח, כולל הפצצה ממטוסי קרב. המג”ד ג’ינו מצוטט כאומר “כשחוטפים לך חייל, כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר. חטיפה זה אירוע כבד מדי.”

כלומר, מבחינת קציני גבעתי, העובדה שהכוח שנלחם מולם העז לבצע פעולה צבאית שגרתית למדי – נסיון לקיחת שבוי – אומרת שמבחינתם, הוסרו כל ההגבלות, ומעכשיו “כל האמצעים כשרים, גם אם זה יגבה מחיר.”

כשהמג”ד ג’ינו אומר “גם אם זה יגבה מחיר, חטיפה זה אירוע כבד מדי”, למי הוא מתייחס? הוא לא מתכוון לחמושי האויב; דמם ממילא מותר. גם קשה לראות אותו מתייחס כאן לגולדין. המשמעות היחידה שיש לדברים הללו היא שאת המחיר, ישלמו אזרחי האויב.

והם שילמו ועוד איך. הנסיון למנוע את חטיפת גופת גולדין כלל אמצעים שהיו מבטיחים את מותו אילו היה חי – אבל זה באמת עניינם של צה”ל ושל הציבור שמשרת בו. הירי הפראי, הבלתי מבחין, שביצעה חטיבת גבעתי ברפיח אחרי אירוע גולדין הביא למותם של כ-120 מתושבי רפיח. האזרחים הבלתי מעורבים הם אלה ששילמו בדמם את מחיר התפיסה של צה”ל, על פיה הוא חייב להרוג את החיילים שלו בטרם יפלו בשבי.

משגב מצטט גם את המח”ט הצלבן של גבעתי, אל”מ עופר וינטר, כאומר ש”מי שחוטף צריך לדעת שהוא ישלם מחיר.” אבל לא החוטפים שילמו את המחיר: תושבי רפיח הם ששילמו אותו.

והעובדה שהפקודות הללו מגיעות מהמח”ט והמג”ד הן אלה שמעידות מעל לכל, שאסור להניח לצה”ל לבצע את פסאדת החקירה שלו – נוהל חקירה כושל מראש, שמטרתו היחידה היא טיוח. אין אף גורם בגופי החקירה של צה”ל שמסוגל לחקור מח”ט, לא ברצינות. והפרקליטות הצבאית, שאישרה פחות או יותר את כל המהלכים של צה”ל ב”צוק איתן,” לא מסוגלת לחקור את עצמה ולשאול את עצמה האם היא טעתה או שמא צדקה. החקירה צריכה להיות חיצונית. ולא, היא לא יכולה להתבצע על ידי מבקר המדינה המבוית של נתניהו.

ועל העובדות הללו לא יכסו שקרים בלים מזוקן על “הצבא המוסרי בעולם,” גם אם הם נאמרים בפרצוף חמור סבר באו”ם וגם אם הם מופיעים על כותרת החינמון של הקריקטורה האנטישמית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרכז רבני אירופה מיילל על אנטישמיות, אבל בדיקה של המספרים שלו-עצמו אומרת שזה לא המצב

בפרצוף חמור סבר, דיווח חלק ניכר מהתקשורת היהודית בישראל על הודעה לעיתונות של מרכז רבני אירופה (מר”א). האחרון, שמורכב מרבנים אורתודוקסים למשעי, הכריז ש-40% מיהודי אירופה “מסתירים את דתם”, ובעיתונות היהודית מיהרו לייחס את הסיבה לכך לאנטישמיות. הנה, נמצאה הסיבה שבגללה אסור לכם לברוח מכאן לברלין: יש אנטישמים שם בחוץ.

רק שמבט מעמיק יותר על הנתונים מציג תמונה שונה באופן ניכר. לטענת מר”א, 70% מיהודי אירופה לא יגיעו לבתי הכנסת במהלך החגים. 40% מיהודי אירופה, אומר הארגון, “כלל לא מביאים את יהדותם לכדי ביטוי בחייהם, לא מבחינה דתית ולא חברתית קהילתית”, כאשר 75% מהילדים היהודים באירופה לא לומדים בבתי ספר יהודיים, ובארגון טוענים שהיקף ה”התבוללות” בקרב יהודי אירופה הוא 80%.

אני אשתמש במספרים האלה כי אין לי מספרים אמינים משלי, ואצא מנקודת הנחה שהם נכונים. אלא שמה שהם מעידים עליו הוא לא אנטישמיות: מי שליהדותו “אין כלל ביטוי בחייו”, מי שלא רוצה שהילדים שלו ילמדו בבתי ספר יהודים ומי שברוב מוחלט של המקרים מעדיף שהצאצאים שלו לא ימשיכו את המסורת היהודית, לא סובל מאנטישמיות. להיפך: הוא חי בחברה שכל כך מקבלת את היהודים, עד שאין לה שום בעיה שהם יתערבבו בקרבה. חברה אנטישמית, נזכיר, לא היתה מקבלת יהודים; האנטישמיות המודרנית ראתה ביהודים נטע זר ובעצם הרעיון של התערבבותם באוכלוסיה האירופית, סכנה לטוהר ה”גזע” או “האומה.” זה לא המצב היום. להיפך.

הבעיה של מרכז רבני אירופה – כי מבחינת יהודי אירופה, כמסתבר, אין כל בעיה – היא שרוב יהודי אירופה לא רוצים להיות יהודים יותר. בכך, הם מצטרפים למסורת היהודית הארוכה ביותר: זו של נטישת היהדות. המונח המדויק יותר למי ש”כלל לא מביא את היהדות לכדי ביטוי בחייו” הוא “לא יהודי” או “יהודי לשעבר.”

אבל, כמובן, רבנים אורתודוקסים לא יכולים להכיר במושג של “יהודים לשעבר.” התיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון, שמוציאה עשרות מיליונים מדי שנה כדי לשכנע אנשים ממוצא יהודי שהם צריכים להשאר יהודים גם אם יהדות מעוררת בהם במקרה הטוב פיהוק ובמקרה הרע סלידה, מחזיקה באותה העמדה עצמה. כלומר, במקום “יהודי אירופה” צריך לקרוא “אנשים שנתפסים כיהודים על ידי הרבנים, לעתים קרובות בעל כורחם,” והכותרת “40% מיהודי אירופה מסתירים את דתם” צריכה להפוך ל-”40% מהנתפסים כיהודים על ידי הממסד הרבני לא רואים את עצמם ככאלה.”

אבל זה היה פחות מפחיד, נכון? אחרי הכל, הרבנים מדברים על “השואה השקטה” כשהם מדברים על “התבוללות” – כלומר, אובדן עניין של יהודים בדת שלהם וסירוב שלהם לשתף פעולה עם איסור קיום מערכות יחסים עם לא-יהודים – אלא שספק אם יש שימוש בזוי יותר בזכר השואה. זו היתה רצח של מיליוני יהודים, שלוותה בתהליך של דה-הומניזציה ועינויים שלהם; ה”שואה השקטה” לכאורה היא בחירה מודעת של יהודים להפסיק להיות יהודים. כדי לחשוב שזו מקבילה לשואה, אתה צריך להיות נאצי או רב אורתודוקסי – שניהם יראו בכך אסון לטוהר הגזע.

אלא שלאסונה של האורתודוקסיה היהודית, הנאציזם הוציא שם כל כך רע לתורות גזע, שהיא מתקשה מאד – בקרב יהודים אירופאים ואמריקאים, על כל פנים – לשמר את תפיסת הגזע הטהור שלה. בין בחירה של יהודים להפסיק להיות יהודים ובין אנטישמיות אין כלום; אם כבר, נטישה של היהדות האורתודוקסית היא נטישה של תורת גזע, כלומר ההיפך מאנטישמיות, וזה משהו שאדם סביר צריך לעודד.

וכן, יש אנטישמיות באירופה. היא מתפרצת בכל פעם שישראל טובחת בפלסטינים במספרים חריגים. העובדה הזו, וזו עובדה, מאד לא נעימה לתועמלנים ציונים: היא אומרת שיש קשר בין עליה באנטישמיות ובין פעולתה של קבוצה של יהודים, לגמרי במקרה ציונים. אז המטרה של התועמלנים הציונים היא להכחיש את הקשר הזה. אבל הוא שם.

האנטישמיות באירופה היא היום, ברובה המכריע, אנטישמיות מוסלמית. ככזו, אי אפשר לנתק בינה ובין פעולותיה של ישראל. היהודים באירופה נתפסים, לעתים קרובות שלא בצדק, כשלוחה של ישראל; אבל בכך, אין מנוס מלומר, יש להאשים דווקא את ישראל. היא-היא שמתעקשת לדבר על עצמה שוב ושוב כמדינה יהודית; היא זו שדורשת מהפלסטינים בה כמדינה יהודית; היא זו שראש הממשלה שלה בירך את ראש הממשלה הבריטי, בבואו לכנסת, ב”ברוך בואך לכנסת היהודית”, אף שיש בה מספר לא מועט של לא-יהודים.

הירידה באנטישמיות היא מה שמטריד את המדינה הציונית. ירידה באנטישמיות, ולמרות תקריות אנטישמיות ברור שהחברה האירופית הלא-מוסלמית הרבה פחות אנטישמית מאי פעם, שומטת את הקרקע מתחת לציונות. ישראל הרי לא מסוגלת למשוך אליה יהודים אלא בכוח הפחד. היא מתקשה לשמור בה את צעיריה. ואנשים שמפסיקים להיות יהודים מפחידים אותה עוד יותר: המסר לצעיר החילוני המשכיל בישראל, שיהדותו היא במקרה הטוב קליפה דקה, חתרני במיוחד. הרי הטענה הציונית הניצחת נגד “התבוללות” היתה שזו היתה טקטיקת השרדות גרועה. הנה, היא מצליחה. והיא מאפשרת חיים טובים הרבה יותר. אז מה נשאר למדינת היהודים דה לה נתניהו להציע?

כלום. וזה מה שמפחיד. זוכרים איך איימו עלינו לפני כמה שנים בכך שהשם הנפוץ בבריטניה הוא מוחמד? אז השבוע הסתבר שזה גם השם הנפוץ ביותר בישראל – וזה התברר אחרי שרשות האוכלוסין וההגירה צנזרה את העובדה הזו. כפי שהיא עושה כל שנה.

אולי הכשלון הגדול ביותר של הציונות הוא להפיח תוכן חיובי כלשהו ביהדות. בשעתו היא דיברה על החזרת היהודים אל הנורמליות אבל אי אפשר להיות בו זמנית נורמלי ויהודי. התפיסה היהודית הבסיסית מדברת על “עם נבחר.” שני אלה לא מתערבבים, על כל פנים לא מתערבבים טוב. יהודי אירופה הפנימו את לקחי השואה, קרי שגזענות והסתגרות אתנית הם דבר שלילי – ואולי האירוניה העליונה של ההיסטוריה היא שהם יישמו את הלקח הזה על הדת שהרבנים וישראל מתעקשים, כמו אתם יודעים מי, שהם שייכים אליה מעצם לידתם.

למזלם של היהודים לשעבר, הם לא חיים בישראל ולרבנים אין כוח כפיה עליהם. מה שאי אפשר לומר על אחיהם לדעה שחיים בישראל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

פרסום חריג: אני לא נוהג לעשות את זה, ובעצם לדעתי זה המקרה הראשון מסוגו, אבל לכו קראו את ספרו של צפריר בשן, “כתיבה אפקטיבית.” כמעט כל אחד כאן עוסק בכתיבה, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא, והספר הזה הוא מדריך יוצא מן הכלל. עותק דיגיטלי אפשר לרכוש כאן.

(יוסי גורביץ)

אחרי שמכרו לנו את גדעון “פלוגות” סער כאב מסור, הפרשנים הפוליטיים מתגלים ככלי ריק כשמתחילות לבצבץ העובדות

אויה מה היה לנו, מי יתן מזור לכאבנו, נפלה עטרת ראשנו, ניצחו אראלים את המצוקים – זה היה הרושם שקיבל מי שפתח את הטורים הפוליטיים ביום חמישי. גדעון סער הודיע במפתיע על “פסק זמן” מהחיים הפוליטיים, והכתבים הפוליטיים היו הרוסים. הם התחרו זה בזה, הן באותו היום והן במוספי סוף השבוע, בקינות ובספקולציות. סער, אחרי הכל, היה מקור טוב וידע להתחנף עליהם. בהתאם, רובם המכריע נתנו משקל עודף לספין של אחד הפוליטיקאים היותר ציניים שנראו פה – כביכול הוא פורש (סליחה, “לוקח פסק זמן”) כדי להיות עם בנו התינוק, ושהוא תכנן לפרוש כבר לפני שנתיים ואיכשהו זה לא יצא לו.

כלבתא, במטותא. הקשקוש הזה היה צריך להדליק את כל פנסי האזהרה, אבל להוציא נחום ברנע, הם לא דלקו. ברנע שם לב למשהו מוזר: האירוע שבו הודיע סער על פרישה נראה באופן חשוד כמו אירוע התפקדות לליכוד. במקום היו דוכנים ותומכי סער המריצו את הבאים לאירוע להתפקד למענו. ואז עלה סער ונתן את הנאום שלו. מיד לאחר מכן טבעה התקשורת הישראלית בקינות על סער.

הקינות הללו, יש לציין, היו משונות מאד. גדעון סער היה שר חינוך ושר פנים, אבל אף אחד לא יכול להצביע ולו על הישג אחד שלו – אלא אם ההישג הוא בדרדורה של ישראל בכיוון האנטי-דמוקרטי. כשר חינוך, הוא ניצח על טיהור במקצוע האזרחות, ואימץ את הדו”חות של “אם תרצו.” כשר פנים, הוא הצליח להיות גרוע יותר מאלי ישי כלפי מבקשי מקלט. זה חתיכת הישג, אכן, אבל כנראה לא כזה ששווה להתפאר בו. הפרשנים הפוליטיים – הגווארדיה הקבועה של בן כספית, סימה קדמון, ושאר כתבי הרכילות הפוליטית – גם לא הצליחו להצביע על הישג כלשהו של סער.

אז למה פרש סער? בשביל לקבל את המידע הזה, צריך היה לצאת מהתקשורת המסורתית. אלדד יניב כתב בטוויטר, זמן קצר אחרי ההכרזה של סער, שסער ידע שיש תחקיר של “הארץ” בעניינו, שעומד להתפרסם. זמן מה אחר כך, התקבל כמעט-אישור מעורכת מוסף “הארץ” בנושא: “עוד לא פורסם תחקיר, וכבר מושאו פורש,” כתבה נעה לנדאו.

אחת הסיבות להודעת גדעון סער: תחקיר גדול שמוסף הארץ עמל עליו בשבועות האחרונים.

— Eldad Yaniv (@EldadYaniv) September 17, 2014

על מה היה התחקיר? אנחנו עוד לא יודעים, הוא לא פורסם. אבל בסוף השבוע קיבלנו רמז גס: News1 פרסם ידיעה על כך ש”תיק הבדיקה” נגד סער דלף לעיתונאים. מה לעזאזל?

ובכן, כזכור, מכתב שייחס לסער מעשים מיניים בכפופות לו הודלף לפני כשנה וחצי. וינשטיין הורה למשטרה לבצע “בדיקה” – לא חקירה – וזו מיהרה להודיע שהמכתב מזויף, אבל לא הצליחה למצוא את הזייפן. על פי הדיווחים, הקורבנות-לכאורה של סער לא שיתפו פעולה עם החוקרים.

אז עכשיו התיק הזה בחוץ, תחקירן של “הארץ” יושב על הזנב של סער, ולגמרי במקרה אירוע שאמור היה לקושש לו עוד תומכים במרכז הליכוד הופך, בהפתעה גמורה, לאירוע הפרישה שלו. ומה עושים בן כספית וסימה קדמון? מפמפמים את האגדה לבית סער, על פיה הוא החליט דווקא עכשיו לבלות זמן עם הילד שלו. אז מה שווים הפרשנים הפוליטיים האלה?

מה שהם היו שווים בפרשת המעשה המגונה של חיים “הלשון” רמון, זה מה. מה שהם היו שווים בעת ההרשעה של אולמרט: זונות שמפרכסות זו לזו.

כמובן, כל העסק מסריח מעבר לחיפוי העיתונאי הקבוע של כספית וקדמון. כשהיועץ המשפחתי וינשטיין הורה על “בדיקה” – לא חקירה – סער נחשב לאחד מהמקורבים לראש הממשלה נתניהו. שנה וחצי אחר כך, נתניהו רואה בו יריב מר. בדיוק עכשיו דולפים מסמכי החקירה ההם. משטרת ישראל, תחת המפכ”ל דנינו, מהווה יותר מאשר אי פעם משטרה שמשרתת את המשטר.

אין לי מושג מה יש בתחקיר של “הארץ”, או מה יש בתיק הבדיקה של המשטרה; ואם יתברר לי שהחוקרים בפרשת סער הבינו את רוח המפקד של וינשטיין וחיפפו את החקירה, בואו נאמר שאני לא אפול מהכסא. למעשה, אופתע הרבה יותר אם יסתבר שהמשטרה עשתה את עבודתה נאמנה. אבל כתבים פוליטיים ששומעים על כך ששר בכיר קוטע כנס התפקדות כדי להודיע שהוא נשאר בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, וחוזרים על כך בלי כמעט כל שאלות – הם חלק ממערך ההון-שלטון-עיתון. הם חלק מהבעיה, לא חלק מהפתרון.

הערה מנהלתית א’: בצד שמאל תוכלו לראות עכשיו את מדיניות התגובות של הבלוג, משהו מנהלתי שהתעצלתי לעשות הרבה זמן. ובכן, זה פה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כמו בכל סיפור שבוגי יעלון מעורב בו, מסתבר שהוא הנבל. הפעם הוא ניסה לשחק את תפקיד שרון במלחמת לבנון

אני מניח שאני לא צריך להסביר שאני מתעב את נפתלי בנט, ועוד יותר מכך את אביחי “מעיקר הדין אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי” רונצקי. אבל בעימות האחרון של השניים עם בוגי “משה” יעלון, בנט צודק.

מוקד הסיפור הוא כזה. במהלך דיוני הקבינט הבטחוני בעת “צוק איתן,” בנט טען פעם אחר פעם ששר הבטחון ממדר את השרים ממידע חשוב, והציג מידע כזה. זה העלה את חמתו של יעלון להשחית, והשבוע הודיעו מקורביו שרונצקי, שמקורב מאד לבנט, הוא זה שהדליף לו מידע ושעל כן הוא הודח. רונצקי, שהוא בכלל איש מילואים, מכחיש בתוקף שהדיחו אותו ואומר שלא נעשה לו כל שימוע. יעלון ותומכיו כבר התחילו לתאר את בנט כמי ש”מקבל הדלפות” מהצבא ועושה בהן שימוש לא נאות. מזל שלבנט יש חסינות, אחרת יעלון כבר היה מעלים אותו כמו את ענת קם.

וזה, כמובן, בולשיט. נתחיל מהחלק הפשוט יחסית, זה של רונצקי. על פי שורה של מקורות, רונצקי הסתובב במהלך המבצע כשהוא על מדים בכל מיני מפקדות, למרות שאף אחד לא גייס אותו למילואים. זו בפני עצמה עבירה על החוק, עבירה של התחזות, אבל ספק גדול אם רונצקי אכן סיפק מידע כלשהו לבנט. זה האחרון גיחך ואמר שמה רונצקי כבר יכול לדעת, מה מצב אספקת הקיגלים ביחידות? לא במקרה יעלון לא פתח בהליכים רשמיים נגד רונצקי, זה היה נגמר בעליבות חריגה אפילו ביחס ליעלון.

אז מה קרה שם? די פשוט. השרים התלוננו פעם אחר פעם שיעלון ונתניהו מעלימים מהם מידע. נתניהו, כזכור, אפילו לא הביא את הפםקת האש להצבעה בקבינט – הוא ידע שיש סיכוי שהיא תובס. בכך, ביצעו יעלון ונתניהו סוג של פוטש.

חוק יסוד: הצבא קובע שהממשלה היא המפקדת של הצבא. הממשלה, לא שר הבטחון ולא ראש הממשלה. שר הבטחון הוא רק “הממונה מטעם הממשלה” על הצבא. אף ששר הבטחון הוא הממליץ על המיועד לרמטכ”ל, כלומר שאי אפשר למנות רמטכ”ל בניגוד לרצונו, הממשלה היא זו שמאשרת את המינוי.

נתניהו התגאה בכך שהוא כינס את הקבינט הבטחוני כמעט מדי יום במהלך “צוק איתן.” כל האוויר יצא מהבלון הזה, כשהוא נמנע מלכנס אותו כדי להחליט על הפסקת אש, ולא התיר – בעוד עצת חושי הארכי של היועץ המשפחתי לממשלה – לשרים להצביע על כך. מכאן אפשר להבין איזו רמת מידע קיבלו השרים בדיונים האלה, שנוהלו כך שאפשר יהיה לומר לוועדת חקירה שהם נוהלו.

בנט הוא, כאמור, לא אדם סימפטי, אבל הוא שר בממשלה וחבר בקבינט. כשהוא חשד ששר הבטחון מעלים משרי הקבינט מידע, הוא עשה את חובתו והלך והשיג מידע שהשר לא רצה לספק. לא זכותו: חובתו. בנט לקח ברצינות את האחריות הקולקטיבית שלו כחבר הקבינט הבטחוני. העובדה שהוא עשה זאת ואף אחד אחר מהשרים לא עשה כן, היא אות קלון לכולם.

אבל עיקר הקלון צריך להיות שמור לשר הבטחון יעלון, שאין סיפור שהוא מופיע בו אלא בתפקיד הנבל. יעלון עשה לשרי ממשלת נתניהו השלישית את מה שעשה אריאל שרון לשרי ממשלת בגין השניה: לקח אותם למלחמה ואז העלים מהם מידע חיוני. גם במלחמת לבנון הראשונה, שר שהיה מקושר לקצינים בכירים ושהבין בניהול הצבא – מרדכי ציפורי, תא”ל במיל’ – היה זה שעדכן את השרים במה שמתרחש בשטח. ממשלת בגין השניה היתה אמיצה יותר כלפי שרון מאשר שרים כמו לבני ולפיד: עוד קודם להדחתו של שרון על ידי ועדת כאהן, שרי הממשלה שללו ממנו את סמכותו להפעיל את חיל האוויר.

אלא שלקשר של שרון היה שותף, הרמטכ”ל רפאל איתן; ויעלון לא היה יכול למכור צ’יזבטים לשרים, בלי תמיכתו של ראש הממשלה נתניהו. שניהם הפרו את חובת האמון שלהם. במדינה שאיננה מתייחסת לחוקי היסוד שלה כאילו הם המלצה לא מחייבת, הפרשה הזו היתה הופכת לשערוריית-ענק – כשבמרכזה לא בנט, כפי שניסה לעשות יעלון בספין המגושם שלו, אלא יעלון עצמו ונתניהו.

בניגוד לשטויות של יעלון, שרי הקבינט אינם מרגלים או בוגדים. אין שום סיבה עלי אדמות שקציני צה”ל לא ידברו איתם ולא יענו על שאלותיהם. אלה האנשים שאמורים לקבל את ההחלטות הבטחוניות – כן, בוגי, הם ולא אתה – והם צריכים לקבל כל מידע שהם חושבים שיועיל להם. שר בטחון שמונע משרי הממשלה לקבל את המידע שלדעתם הם זקוקים לו, צריך ללכת הביתה בקלון – מיד אחרי ראש הממשלה שמאפשר זאת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)