בחרתם במלחמה, ונחלתם חרפה
מלחמת עזה השלישית, פוסט מורטם ראשוני
זוכרים את הסיסמאות של נתניהו? חזק מול החמאס? רק הוא יודע להלחם בטרור? אז פחחחחחח. נתניהו מוצא את עצמו, 50 ימים אחרי תחילת מבצע “פאלוס זקור,” במצבו של אולמרט אחרי מלחמת לבנון השניה. רק שלמזלו, לראש האופוזיציה קוראים בוז’י וכל מה שהוא רוצה הוא לזחול לממשלה, ולמזלו אין מולו תככן נוסח נתניהו, שהיה מנסה להפיל את הממשלה באמצעות כסף זר.
“צוק איתן” נראה כעת כמו קריסה טוטאלית של ממשלת ישראל וצבאה, כשהיא מתבטאת במספר מישורים: המישור המדיני, החוקתי, הצבאי והערכי.
במישור המדיני, ישראל נאלצה – עד כמה שאנחנו יודעים, נתניהו לא פרסם את תנאי הפסקת האש – להיענות לרוב התנאים של חמאס. על פי מה שפורסם, בעיקר ממקורות פלסטיניים, ישראל תאפשר דיג עד שישה מיילים ימיים מחוף עזה, כשהוא יורחב אחר כך ל-12 מילין; ייפתחו המעברים לרצועת עזה להעברה מיידית של בני אדם וסחורות, בכלל זה מעבר חומרי בניה; ובעתיד, ישראל תשא ותתן על שחרור העצירים שלכדה במבצע “שובו אחים” – האנשים ששחררה בעסקת שליט ושבה ועצרה רק כדי להוכיח שאין להאמין למילה שלה – תמורת גופות. בעתיד, ישראל תצטרך לשאת ולתת גם על אישור לבניית נמל בעזה; זה קורה אחרי שאובמה כבר אמר שאי אפשר יהיה להשאיר את עזה סגורה. בינתיים, כבר נודע, מעבר ארז אכן אפשר הבוקר את יציאתם מעזה לא רק של מקרים הומניטריים, אלא גם של ביקורי משפחות – לראשונה מאז חודש יולי. לקשקשת על “פירוז עזה” אין כל זכר בהסכם.
את כל זה יכולנו לתת לעזתים במתנה. את כל זה יכולנו לתת לאבו מאזן. את כל זה יכולנו לעשות מרצוננו, יכולנו להסיר את עניבת החנק מעל צווארם של העזתים מבלי להעניק תשורות לחמאס. אבל אז, חשש נתניהו, הוא היה נראה חלש.
אז כדי שהדוכס דה לה פיסטוק לא ייראה חלש, רצחנו יותר מ-2,000 עזתים, רובם הגדול בלתי מעורבים, ביניהם כמעט 500 ילדים; הפכנו מאות אלפים לחסרי בית; איבדנו כ-70 מאנשינו אנו, ביניהם חמישה אזרחים (אחד מהם ילד בן ארבע); ריסקנו את מה שנשאר מהלגיטימציה שלנו לפעולה צבאית בעולם; ערערנו את היחסים עם הממשל האמריקאי, פחות או יותר הממשלה בעלת חשיבות היחידה שעדיין תומכת בישראל. על הדרך, חיזקנו את החמאס, נתנו לו שוב להוכיח שהוא מסוגל להוביל התנגדות, והחלשנו את המתונים בקרב הפלסטינים. שוב היינו חייבים להוכיח שאנחנו מבינים רק כוח.
במישור החוקתי, מה שקרה אמש התקרב קרבה מסוכנת לפוטש. נתניהו סירב להניח לקבינט להצביע על הפסקת האש; הוא אפילו לא היה מוכן לומר מהם תנאיה המדויקים – לא לאזרחים שלו ולא לשרים שלו. אחרי הכל, אם היינו שומעים מה התנאים, היינו נזכרים שאלו כמעט אחד לאחד התנאים שהציע קרי לפני כחודש – אם כי האחרונים היו טובים יותר, משום שבאופן בלתי נתפס הם התירו לישראל לפעול ברצועה נגד מנהרות.
איך העז נתניהו לעשות דבר כזה? פשוט: היועץ המשפטי המשפחתי שלו, יהודה וינשטיין, כתב חוות דעת סודית – כמובן סודית – שאומרת שזה חוקי. רביב דרוקר אומר על כך את כל מה שצריך לומר כאן. למרות שהשרים הצביעו פעם אחר פעם על מהלכי המלחמה, בבוא הפסקת האש, נתניהו לא נתן להם להצביע.
הסיבה? סביר מאד שנתניהו היה מובס בהצבעה הזו. אז הוא פשוט מנע מעצמו תבוסה על ידי תרגיל משפטי מפוקפק. ממשלת ישראל היא ממשלה קבינטית; ראש ממשלה שהובס בהצבעה, או חושש שהוא על סף תבוסה כזו, צריך ללכת הביתה. הוא איבד את אמון שריו. אבל נתניהו העדיף לקמט את החוקה-למחצה שלנו ולא לשלם את מחיר כשלונו. בפועל, בחסות הקונסיליירי וינשטיין, עברנו אתמול בפועל לשלטון יחיד, ללא כל בקרה.
מצבם של השרים לא טוב יותר. אם היתה בבנט וליברמן טיפה של יושרה, הם היו מתפטרים אמש. אבל בנט לא היה מזהה יושרה אם זו היתה תוקפת אותו בשדרה מוארת, וליברמן הוא מהציניקנים שבפוליטיקאים שלנו. נתניהו אוהב להעמיד פני צ’רצ’יל; זה האחרון היה מפטר את שני הליצנים מזמן, לא שופך עליהם את מררתו במסיבת עיתונאים. אבל את צ’רצ’יל לא היו תופסים באמירה ש”חמאס הוא דאע”ש” בזמן שהוא מנסה נואשות להגיע להסכמה עם חמאס, ונתניהו הוא גיבור רק על דני דנון.
וכמובן, עיקר התבוסה היתה במישור הצבאי. שוב הוכיח צה”ל שהוא עושר – מבחינת המחיר שלו, על כל פנים – השמור לבעליו לרעתו. שוב הוכיח צה”ל שהוא גורם לזרוע המדינית שלו בעיקר נזק. שוב הוא הוכיח שלמרות שרוב מה שהוא עושה ב-40 השנים האחרונות הוא לוחמת גרילה נגד פלסטינים, הוא די גרוע בזה. שוב הוא הוכיח שהכוח האווירי שלו לא מסוגל לשתק ירי ארטילרי. זה היה אחרי שאת אותו הלקח למדנו בעופרת יצוקה ובמלחמת לבנון השניה ובמלחמת לבנון הראשונה ושכחתי מה עוד. לעזאזל, זה לקח שמגיע למלחמת העולם השניה. עד יום הלחימה האחרון, צה”ל לא הצליח לשתק את הירי הארטילרי של החמאס. ואף על פי כן, למרות שהיה ברור שצה”ל לא יודע לעשות את זה בלי פלישה קרקעית נרחבת – פשוט כי אין דרך לעשות את זה אחרת – הקבינט נתן לצה”ל לשחק בצעצועים שלו.
שוב, הצבא הציג תיאור איום של המצב אם הוא יצטרך לפלוש קרקעית – זה גם מה שהוא עשה ערב עופרת יצוקה – כי צה”ל מזמן שכח איך מנצחים קרבות: נצחון דורש אבידות. אבל אם יש אבידות, הצבא לא רוצה את הקרב. אפשר היה לכבוש את עזה – אבל, כפי שחזה הבלוג הזה מראש, צה”ל לא יעשה את זה.
אז הוא עשה את מה שהוא עושה תמיד: טבח באזרחים העזתים ללא רחם בתקווה שאם יהרוג מספיק מהם, החמאס ייכנע. הפעם, הוא הפך למטרה לא את אנשי החמאס, אלא את בני המשפחות של אנשי החמאס – פשע מלחמה מובהק שהופך את צה”ל לארגון טרור. בפועל, צה”ל הפך את בני המשפחות של אנשי חמאס לבני ערובה ורצח אותם. צבא הטרור לישראל תקף כך 72 בתים, והרג 547 בני אדם, מתוכם 125 נשים, 250 קטינים, ו-29 קשישים בני 60 ומעלה. כן, הוא גם הרג בהתקפות הללו תשעה מאנשי הזרוע הצבאית. הטובים לטיס!
אלא שהחמאס אכזרי לא פחות מצה”ל – שמתם לב, אני מקווה, שבניגוד מוחלט לצה”ל, החמאס הרג הרבה יותר חמושים מאזרחים, כן? – והוא לא נכנע. יתר על כן, חוסר היכולת של צה”ל לשתק את האש הארטילרית של חמאס הביא לכך שלראשונה, ישובים בדרום ננטשו. כלומר, יצאנו למלחמה נגד יריב שבזחיחות הרגילה הנחנו שהוא על הקרשים, וסיימנו אותה (כצפוי) כשאנחנו מגדלים את חמאס לכדי חיזבאללה. ועל ההצלחה הפנומנלית הזו, צה”ל דורש עכשיו תוספת תקציב של 20 (!) מיליארדי שקלים. לא ברור כמה מהכסף הזה יילך להגנה משפטית על קציני צה”ל מפני כתבי אישום מוצדקים לגמרי על פשעי מלחמה.
ובסופו של דבר, היתה התבוסה הערכית. מעבר לחשיפת הציבור היהודי בישראל כאספסוף צמא דם, במלחמה האחרונה הותקפו מתנגדי המלחמה באלימות, כשהממשלה בולטת בשתיקתה. מחאה היא חלק בסיסי מדמוקרטיה. שופטי בג”צ תהו למה המפגינים רוצים למחות נגד המלחמה בזמן המלחמה. על הפחדן המשמש כשר הבטחון, שלא העז להגיע לנחל עוז המופגזת, כבר כתבתי; על העדרותם של שרי הממשלה מהלווייתו של דניאל טרגרמן, כתבו רבים אחרים, וכאן צריך לתת צל”ש לנשיא המדינה, רובי ריבלין, שמצדיק מדי יום את הבחירה בו, שבהתעלמות מכל התירוצים של בוגי ופחדנים אחרים, דווקא הגיע ללוויה. (מערכת הבטחון, שכזכור הממונה עליה הוא בוגי, טענה באמצעות הכתבים הצבאיים שחמאס מטווח ישובים שאליהם מגיעים בכירים; משום מה, נשיא המדינה לא היה מטרה ראויה מספיק לחמאס. או שבטחון השדה של ריבלין מוצלח יותר מזה של יעלון, והמידע על תנועותיו מוסתר טוב יותר מחמאס?)
אבל זה לא רק בוגי. גם ראש הממשלה בלט בהיעדרו מישובי הדרום. ושר האוצר, שאמר שישראל לא תנטוש ישובים או תארגן את פינויים, לא טרח לעשות את הדבר המתבקש ולהעביר את הלשכה שלו לישוב דרומי בקו האש, כדי להדגים לציבור נחישות מהי. דוגמא אישית? לא מחדלי האישים והאפסים האלה.
וכך זה נגמר. ביבבה ולא במפץ.
* * *
מותר היה לקוות שאחרי תבוסה כזו, יתחילו אזרחי ישראל להבין את גבולות הכוח. אבל הנסיון ההיסטורי המר מלמד שהם ילמדו את הלקח ההפוך: שהם לא הפעילו מספיק כוח. תרחם האלה ותציל מהסיבוב הבא. כי, הרי, אנחנו לא ננצל את הזמן להשגת הסכם. כשאנחנו חלשים, אם להשתמש בניסוח הישן של תומס פרידמן, איך נוכל לוותר? כשאנחנו חזקים, למה לנו לוותר?
ועל כן, יהיו עוד מבצעים. אולי אפשר לקרוא להם מראש “כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי”?
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
