אם אין מילקי, תאכלו ציונות
משבר מחיר המחיה מזכיר שוב את תפקידה הנוכחי של הציונות: להפחיד את הציבור היהודי ולמנוע ממנו לברוח
עמוד שעד לפני זמן קצר לא משך תשומת לב תקשורתית, “עולים לברלין,” שתומך בהגירה של צעירים ישראלים לאירופה, זינק לכותרות לאחרונה כשהציג חשבונית מסופרמרקט ברלינאי. הוא הראה שהמחיר של המקבילה המקומית של מעדן חלב הוא בערך שליש מזה שבישראל. טראח, מחאת המילקי נולדה.
היא הגיעה בזמן ממש לא נוח לאוליגרכיה השלטת. היא בדיוק צריכה להעביר תקציב, שבו היא אמורה להגדיל משמעותית את תקציב הגוף השמן, הבזבזני, הלא-יעיל והסחטני ביותר בישראל, צבא הגנה לישראל. הלז יצא לאחרונה למלחמה ברצועת עזה, הצליח להתקדם בערך שני קילומטרים, ספג עשרות אבדות ממיליציה חמושה למחצה ונטולת תקשורת מתקדמת, והעז לדרוש אחר כך תוספת של 30 מיליארדים. למרות שקריו (סליחה, מיכאל) של שר האוצר ביש הגדא שצריך להגיש את התקציב הזה, הוא מכיל שורה של מסים – רק שמשרד האוצר לא קורא להם כך.
הקבלה הצנועה מברלין של “עולים לברלין” עוררה סערה. אף שהבלוגרית טל שניידר העירה שהסיפור האמיתי הוא המחיר של מיץ התפוזים, שזול בברלין יותר מאשר בישראל, המילקי הוא זה שמשך את תשומת הלב. אולי בגלל שרבים מאיתנו צורכים הרבה יותר מילקי ממיץ תפוזים.
וכשהתחילה הסערה, התחילו כמובן תגובות הנגד. אפס כלשהו ששימש פעם כבכיר במשרד האוצר האשים את “עולים לברלין” שהם הביאו קבלה מסופרמרקט מוזל; כנראה ששנים של עבודה שם הרגילו אותו לא רק למכור את נכסי הציבור לטייקונים, אלא גם לקמץ באמירת אמת, כי מכרים ברלינאים העירו שמדובר ברשת נפוצה למדי של מרכולים.
מיד אחריו, החרתה-החזיקה הגווארדיה הציונית הוותיקה. בן כספית פנה אל המהגרים לברלין, הזכיר להם שפעם רצחו שם די הרבה יהודים, ושאל איך הם מוכנים לוותר על הכל תמורת מחיר מילקי זול יותר. דן מרגלית היה ישיר יותר: הוא כתב בטוויטר ש”כל הטענות נגד יוקר המחיה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום [שגיאת הקלדה במקור – יצ”ג] להלחם על פה על הבית הם ערקו”.
כל הטענות נגד יוקר המחייה של היורדים לברלין נכונות, אז מה? בנקום להילחם פה על הבית הם ערקו
— דן מרגלית (@Danmargalit) October 6, 2014
בכיר אחר בלשכת-ראש-הממשלה-היום, חזי שטרנליכט, שמתחזה לכתב כלכלי, טען (סליחה, שיקר) שמערכת הבריאות הישראלית טובה יותר מהגרמנית, ושכאשר המהגרים לברלין ירצו לחזור לישראל, “זה יהיה רגע המבחן שלא לאפשר להם לחזור בקלות כזאת.”
וואלה. נראה שבלשכת-ראש-הממשלה-היום עוד לא הבינו את משמעותה של אזרחות: מולדת היא המקום שלא משנה מה קורה, חייב לפתוח לך את הדלת. אבל שטרנליכט ודומיו מסבירים היטב את מהות הציונות היום: מסע נקמה לא רק נגד ההיסטוריה העולמית, אלא גם נגד הרוב הגדול של היהודים וחלק ניכר מהישראלים שוויתר על הציונות.
שממל אמרו את זה טוב יותר:
תבינו
כל העולם מהגר עכשיו לכל העולם
ורק אצלינו זה נחשב לבגידה בעם
על ידי מנהיגים שרוצים שנישאר מבודדים
נישאר מפוחדים
כי כולם שונאים יהודים
וכל פעם שהם פותחים את הפה
הם עונדים לי מחדש
את הטלאי הצהוב כמו אות של כבוד
כמו פרח בדש
מבזים את כולנו, בלי כבוד מינימאלי
שחררו כבר את הגטו
תנו לחיות כמו עם נורמאלי.
זה מה שנשאר מהציונות: הטלת אימה. אם, פעם, היא דיברה על חברת מופת, ואם אפילו הליברל הימני ז’בוטינסקי דיבר על כך שכל אדם זכאי לחמשת המ”מים – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא – אז היום אומרים לנו שמי שרוצה לחיות בכבוד הוא מפונק, ושטוב שהוא כבר לא איתנו, ושאם הוא ירצה לחזור הוא יצטרך להוכיח את עצמו. ואל תצאו החוצה, כי יש אנטישמים בחוץ.
יכול להיות שיש. הליגה נגד השמצה הצליחה לקושש שלוש תקריות אנטישמיות, שתיים מהן אנטי-ישראליות בעצם, בספרד בשנת 2009, כשהיא מעריכה שיותר מעשרה מיליונים מהספרדים הם אנטישמים. על כל פנים, שיעור האנטישמיות העולמי מחוויר לעומת הטרור היהודי בגדה המערבית: 399 תקריות טרור יהודי ב-2013, לעומת 594 תקריות אנטישמיות בעולם כולו (116 מתוכן בצרפת.) אז יכול להיות שיש אנטישמיות שם בחוץ, אבל כנראה שהיא לא כל כך מסוכנת.
אבל זה מה שנשאר לציונים הוותיקים להציע: פחד מצד אחד, הטלת קלון מצד שני. הם הרי כבר לא מנסים להבטיח שלום או שיהיה עתיד טוב יותר. הציונים של המרכז הרדיקלי – בן דרור ימיני, ארי שביט – מדברים על מלחמת נצח עם האיסלם, על ישראל בתור מוצב קדמי של התרבות המערבית, על כך שלא יהיה שלום אלא לכל היותר תקופות של שקט זמני בין מלחמות. אז מילא שהם נשמעים כמו הימין הקיצוני האמריקאי או האירופי, אבל איזה עתיד הם מציעים ליהודי הישראלי? פלא שיותר ויותר אנשים מעדיפים לוותר על עסקת החבילה של אתם תהיו בשר התותחים אבל אנחנו נקפיד שלא תהיה חמאה? פלא שכל מי שיכול לברוח, חושב על זה ברצינות, ומי שלא יכול – מפנטז על זה? על השאלה המקראית “הלנצח תאכל חרב” עונים הציונים ב”כן,” ודורשים ממך לא לדרוש מהמדינה שלך תנאי קיום סבירים. אז זה מה שנשאר מהציונות: קו הגנה אידיאולוגי רעוע על משטר האוליגרכיה הכלכלית הישראלי.
ההוצאות בישראל גבוהות, והשכר בה נמוך. זה לא קרה במקרה: זו תוצאה של מדיניות כלכלית מובהקת, שמונהגת הן על ידי נתניהו והן על ידי יאיר לפיד. זו כלכלת הוודו של תיאוריית הזרזוף, שאומרת שאם ניתן לעשירים הרבה, כמה פירורים גם יפלו מהצלחת שלהם לרצפה, שם אפשר יהיה לאסוף אותם. הבעיה היא שזה לא קורה. בשם תיאוריית הזרזוף, נתניהו ולפיד מנהלים מלחמת מעמדות, ומחלקים מחדש את העושר כך שהוא זורם כלפי מעלה. נתניהו, כשר אוצר וראש ממשלה, נלחם מלחמת חורמה בכל נסיון להעלות את השכר או – מצד שני – לקבוע תקרת שכר לחזירי שכבת המנהלים. זו השכבה שלו, אחרי הכל.
לפני כשנה, בסיבוב הקודם של הדיון הציבורי על הגירה – כשברלין היא שוב הסמל – יאיר לפיד תקף בחריפות את האנשים שהעזו לחשוב שמגיע להם עתיד טוב יותר, והוא עשה את זה, כמובן, בשם השואה. היום, כשהוא מבועת מהתקציב שהוא אמור להגיש וכשהוא יודע שהבדותות שלו לא מחזיקות מים ושהעיתונאים והציבור שמים לב לחורים בטענות שלו, הוא פתאום אומר ש”החבר’ה מברלין צודקים” וש”אני שותף לזעם הציבורי. לו יכולתי כבר לפני שנה וחצי הייתי בתהליך בו אנחנו נמצאים היום.”
הלו, אפס! “לו יכולתי”? אתה שר האוצר. אתה מוביל סיעה של 19 מנדטים. אני יודע שאתה לא חזק במספרים, אבל הגודל שלה זהה היום לגודל הסיעה של ראש הממשלה, הליכוד. האח שלך, בנט – אתה זוכר, ההוא שמכרת לנו אותו – ממשיך לעשות בכספים כשלו באמצעות האיש שלו בוועדת הכספים, והוא משיג הרבה יותר ממך עם 12 מנדטים. אם אתה לא יודע איך למנף 19 מנדטים, אז אתה כנראה לא במקום הנכון וכדאי שתתפטר בהקדם. מי יודע, אולי יהיה לך מזל ונשכח אותך.
אבל, לא. כפי שמעידים דבריו, לפיד נערך לבחירות. כיף להיות שר ובפוליטיקה הישראלית אנשים לא מוותרים על כוח מרצונם. עכשיו הוא מנסה לומר לבוחרים שלו שכוונותיו היו טובות. צריך להזכיר שהוא תמיד היה ניאו ליברל, שהוא תמיד היה בעד הפרטה, ושהוא לעג למנהיגי המחאה, ואחר כך למצביעיו המאוכזבים, תוך שהוא מכנה אותם “שנאוצרים רטובים בגשם.” ואם הוא יקבל יותר משליש מהמנדטים שיש לו כרגע, אז הציבור מטומטם ומגיע לו לשלם.
ובזמן שלפיד מנסה לגמגם שהוא בסך הכל נבעך, נפגשו מנהלי חברות המזון כדי לארגן קנוניה נגד הצרכנים. הם יודעים שיש להם מחאה על הידיים, שזה יכול לכאוב, ולכן הם מתאמים פעולות. על פניו, זה נראה כמו עבירה בוטה על חוק ההגבלים העסקיים, אבל כמו כל חוק שפוגע באוליגרכיה, האכיפה של החוק הזה לא ממש קיימת. השטיק הנוכחי שלהם הוא לבעוט את הכדור חזרה אל לפיד: לדרוש מע”מ דיפרנציאלי על מזון. זה לא בהכרח רעיון רע, אבל הוא לא ישנה את העובדה שהסיבה לכך שהמחירים שאתם משלמים גבוהים היא לא המע”מ אלא החזירות שלהם.
מה שמשעשע בכל הסיפור הוא לראות אנשים שכל יום מזמרים לנו על נפלאות השוק החופשי והיד הנעלמה, עד שזה מגיע לבחירת מקום המגורים שלך. פתאום, ברגע שאתה מודיע שאתה מעדיף את ברלין, כל הדיבורים על שוק חופשי, שבו ברלין היא מוצר נחשק יותר מישראל, עפים מהחלון. פתאום, כולנו מתבקשים להתגייס ולהצדיע בדום לילד עם הידיים למעלה. פתאום, אנחנו שוב חברה מגויסת.
והשילוב הזה יחודי לישראל: מצד אחד, כלכלת שוק פרועה; מצד שני, דרישות חסרות תקדים מהתושבים, כמו גיוס חובה וכפיפות לאידיאולוגיה הטוטליטרית השלטת, הציונות. שני אלה לא מסתדרים. אם אתם מגייסים אותנו, אנחנו דורשים תנאים. אם לא מגיע לנו כלום, אנחנו גם לא צריכים לתת לכם כלום.
ואת הפרדוקס הזה, הציונים המודרניים לא מצליחים להתיר. ובין שתי אבני הריחיים הללו – יוקר המחיה ועול השירות מצד אחד, והתפרקות המדינה מהתחייבויותיה מצד שני – אנחנו מאבדים דור של ישראלים. מה יש ללפיד להציע להם? עוד זכרונות שואה של אביו? מה יש לנתניהו? עוד דיבורים על דאע”ש על הגדרות? אם לנצח תאכל חרב, אומרים צעירים רבים, חפשו אותנו באירופה.
(עוד על כך, ועל האירוניה ההיסטורית, בהמשך השבוע.)
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
