החברים של ג'ורג'

אמרנו לכם

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים – של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נהניתם? ספרו לחבריכם:
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • email
  • RSS
  • Twitter
  • עמרי

    חזק כתמיד.
    צ"ל "מכוח שליטתה על המעברים".
    כמו כן לא ברור איפה מסתיימים דברי בן ישי ואיפה מתחילים דבריך

  • אפרים

    חמישה אזרחים.

  • יוני

    המערבים צ"ל המעברים.
    חוץ מזה רשומה חדה ומדויקת. תמשיך.

  • ליברטריאן

    אז רגע, אם מורידים את החלקים של "אמרנו לכם" ו-"תבוסה" ושאר ההתלהמויות – אתה בעצם אומר שנעשים דברים בכיוון הנכון? המצב עכשיו יותר טוב מאשר הוא היה, נגיד, לפני חודש?

    • מודי תולששש

      להפסיד במלחמה זה טוב, כמו ששמעון צבר גילה מזמן.

    • עדו

      גם השלום עם מצרים הוא דבר טוב. השאלה היא האם אי אפשר היה להגיע אליו לפני המכה של מלחמת יום הכיפורים.

    • אין לי שם

      הבעיה היא לא האם יוסי גורביץ חושב שהולכים בכיוון טוב עכשיו או לא.
      הבעיה היא שהישראלי הממוצע בכלל לא מבין שדפקו אותו וממשיכים לדפוק אותו.
      אבל היי, מה זה משנה? העיקר שצהל קיבל עוד איזה כמה מיליארדים כפי שדרש.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        ברור שהישראלי הממוצע מבין שדופקים אתו. הוא פשוט חושב ש-
        א) גם השמאל דופק אותו
        ב) זה מכורח הנסיבות

  • ציונה

    ומה יגיד הפלסטיני? – צריך לבחור רק בחמאס. אבו מאזן דוגל באי לוחמה -ישראל קובעת שזה טרור פוליטי ולא נענית לאף דרישה שלו. החמאס יורה רקטות- ישראל מקבלת את מרבית דרישותיו. אכן – ישראל מבינה רק כח

    • עמית

      בניגוד למה שגורביץ יגיד לך, חמאס לא קיבל או יקבל (אליבא דרון בן ישי) שום דבר שהוא לא כבר קיבל כחלק מהבנות "עמוד ענן" (2012), אליהן דרשה ישראל לחזור לאורך כל המבצע האחרון ולהן חמאס סירב. 6 מייל מרחב ימי? הבנות עמוד ענן. 100 מטר מרחב פעולה לצה"ל? הבנות עמוד ענן. הכנסת חומרי בנייה? בטח, רק לשיקום ההרס של אלפי מבנים שחמאס הביא על הרצועה בסבב אחרון. העברת מעבר רפיח משליטת מחמאס לשליטת אנשי מנגנוני הביטחון של הפלסטינית? החמאס סירב לזה מאז עלייתו לשלטון וזה אינטרס ישראלי פר אקסלנס.

      נמל ימי? גורנישט. נמל אווירי? גורנישט. הסגת כוחות צה"ל מקו הרצועה? גורנישט. ביטול מרחב הפעולה של צה"ל בתוך הרצועה? גורנישט. פתיחת המעברים של ישראל לסחורות ואנשים ללא הגבלה? גורנישט.

      את החזרה להבנות עמוד ענן, שישראל דרשה והחמאס סירב, החמאס קיבל במחיר של 2400 הרוגים, והרס כליל של שני אזורים שלמים ברצועת עזה.

      למזלנו, יש לא מעט פלסטינים יותר אינטלגנטים מהקורא הממוצע של הבלוג של גורביץ. לא קשה לראות מה עדיף להיות: פלסטיני בשליטת החמאס או פלסטיני בשליטת אבו מאזן.

      • נתן

        ישיבה של הממשלה הפלשתינאית המשותפת כולל אנשי החמאס ברצועת עזה.
        גם זאת הבנה של "עמוד ענן"?

        • עמית

          לא, זה סתם עוד מסמר בארון הקבורה של התזה שישראל יצאה למלחמה כדי לסכל את ממשלת האחדות הפלסטינית, או אפילו של הדעה שישראל באמת רואה את הקמת ממשלת האחדות בעין רעה.

          ממשלת האחדות הפלסטינית זו מתנה לנתניהו, שקיבל תירוץ מצויין למה לא לדבר עם אבו מאזן ולהטיל עליו סנקציות. ישראל בראשות נתניהו איפשרה לעשרות שליחים ומשלחות של הרשות הפלסטינית להכנס לעזה לאורך השנים האחרונות כדי לנהל את המשא ומתן על האחדות עם החמאס, בדיוק כמו שהיא איפשרה עכשיו לקיים את פגישת האחדות. אין שום סיבה לחשוב שהיא הייתה מונעת פגישת אחדות כזו לפני המלחמה.

          ותשאל גם את הפרשן של הארץ, ברק רביד:
          "בצד זאת, אחרי כל ההצהרות המתלהמות שנועדו לצרכים פוליטיים פנימיים, מבינים ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון ושר החוץ ליברמן, שכניסת ממשלת האחדות הפלסטינית לעזה משמעותה דריסת רגל של הרשות הפלסטינית ברצועה. בירושלים מכירים בכך שזה אינטרס ישראלי ביטחוני ומדיני מובהק. "אנחנו רוצים שהרשות תחזור לעזה", אמר פקיד ישראלי בכיר. "אם צריך שיקראו לזה ממשלת הפיוס או ממשלת האחדות, שיהיה"."

          • נתן.

            כותב עמית :" סתם עוד מסמר בארון הקבורה של התזה שישראל יצאה למלחמה כדי לסכל את ממשלת האחדות הפלסטינית, או אפילו של הדעה שישראל באמת רואה את הקמת ממשלת האחדות בעין רעה."

            והנה מה שאמר נתניהו על ממשלת האחדות הפלשתינאית לפני מבצע צוק איתן:""ממשלת האחדות הפלסטינית שנשענת על ארגון הטרור חמאס היא צעד פלסטיני נגד השלום ובעד הטרור, ולכן שגיאה לתת לו לגיטימציה".

            http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000943783

            במילים אחרות מעבר לעובדה שעמית לא מתואם עם נתניהו, הרי שנתניהו א'(של לפני צוק איתן) מאשים את נתניהו ב' (של אחרי צוק איתן) במתן לגיטמציה לטרור.

            • עמית

              הציטוט שהבאת, והעשרות כמוהו, זו בדיוק הסיבה שממשלת אחדות פלסטינית היא מתנה לנתניהו ולימין הישראלי. זה הקלף הכי מצויין שיש לו ביד כדי לנגח את אבו מאזן, להגיד שאין על מה לדבר איתו ולהציג אותו כשותף של ארגון טרור מוכר בינלאומית. ישראל לא תתן שום לגיטימציה רשמית לממשלת האחדות. אבל היא עד היום גם לא מנעה אף אחד מהמגעים שנוהלו בין פת"ח לחמאס כדי להשיג ממשלת אחדות, ולכן להגיד שישראל איפשרה את הפגישה האחרונה בעזה כתוצאה ממהלחמה זה שקר.

              • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

                לא הבנתי. אז ממשלת האחדות טובה לישראל, ולכן ישראל הרשמית מדברת נגדה? למרות שהיא בעצם מדברת גם בעדה? ובגלל זה הפלסטינים צודקים שהם הרכיבו ממשלת אחדות? וזה הישג שהחמאס חושב שהשיג אבל בעצם דופק אותו? בגלל שנתניהו לא מדבר בגללו עם אבו מאזן? מרוב להטוטי הגיון הלכתי לאיבוד. אנא נסח טיעון קוהרנטי.

                • עמית

                  מה לא ברור בדיוק? להסביר לך את זה לאט?

                  אם אבו מאזן חובר לממשלת אחדות עם החמאס, ארגון טרור מוכר בינלאומית שמסרב לכל הסדר עם ישראל, הוא נותן לישראל אחלה קייס נגדו. וזו התפתחות טובה לנתניהו ולממשלת ימין, שחיפשו קייס נגד אבו מאזן.

                  • יוסי

                    מה שעולה בעצם מדברי עמית, זה שנתניהו משקר כשהוא מגנה את ממשלת האחדות של הפלסטינים.

                    טוב לדעת שעמית מכיר בכך שנתניהו שקרן.

      • תוהה

        אז לא הבנתי משהו: אנחנו לא קיבלנו כלום. הם לא קיבלו כלום. למה הרגנו אחד את השני כל הזמן הזה בעצם?

        • מאיה

          קיבלנו אימון מצוין לצה"ל, שימוש במצבורי נשק ואפשרות לדרוש מיליארדים לפנסיות בניגוד לזמירות נגדן שהתחזקו לפני המבצע.
          צה"ל כבולען, זה מה שקיבלנו.

        • עמית

          כי הם חשבו שהם יקבלו משהו. ולכן הם גררו אותנו למלחמה הזו מלכתחילה.

          בצד הישראלי דווקא קראו את המפה טוב. לישראל לא היה כלום להרוויח מהמלחמה הזו. אין לה שום דבר שהיא רוצה מהחמאס בעזה למעט שקט. לכן לאורך כל המבצע היא לא דרשה שום דבר למעט חזרה לשקט בתנאי הפסקת האש הקודמים. היו כמה פוליטיקאים שהעלו את דרישת הפירוז ההזויה, אבל ביבי ידע יפה מאוד לסגת מזה ("מטרה ארוכת טווח") עוד בזמן המבצע.

          בצד החמאסי פינטזו. רשימת הדרישות שלהם הייתה מורכבת מכמה דרישות מינימליסטיות, שהם היו יכולים לקבל בלי 2400 הרוגים ועשרות אלפי מבנים הרוסים, וכמה דרישות פנטזיונריות שהם לא יקבלו גם אם היו ממשיכים לגרור את המלחמה עוד שנתיים. מה שקרה בפועל זה שעד סוף המלחמה הם ירדו מהעץ (או ליתר דיוק, ישראל זרקה אותם מהעץ) והסכימו להפסקת האש בתנאי עמוד ענן, ללא שתמולא אף אחת מהדרישות הפנטזיונריות ואפילו לא כמה מהדרישות המינימליסטיות שלהם.

          • רועי לוי

            שמע, לא אתה ולא גורביץ' יודעים ממש מה קיבלו או לא קיבלו מן המלחמה הזו. הדיו עוד לא יבשה, ואפילו הסכם בין הצדדים לא גובש. מה שברור הוא שישראל נמצאת במגעים ישירים לכל דבר ועניין פרט לשם, עם חמאס. בקהיר. בתיווך ערבי. זה בכל זאת מרומם את חמאס מ"מיליציה בשנקל" כמו שיוסי אוהב לומר, לשחקן מן המניין. אז אנא ממך, אל תנסה לשחק אסטרטג או פרשן צבאי ומדיני.
            ואם כבר אנחנו באותו הנושא, אין לך ממש מושג – לאף אחד אין יותר מהשערה מבוססת פחות או יותר, ועל סמך מידע שהוא תמיד חלקי בהגדרה, מה היו המניעים האסטרטגיים של שני הצדדים. חמאס גרר את ישראל לרצועה, אך ככל הנראה לא רצה בעימות בקנה מידה מסיבי; הוא הכין את הרצועה מבעוד מועד לפלישה קרקעית, אך גם ידע שישראל תגיב ב"דוקטרינת דאחייה" שמתחילים לצאת כנגדה (תודה לאל), ויתרונו טמון בניידות, הסתתרות, ועקיפות. האופציות שלו מעולם לא היו טובות כל כך, והוא עשה מה שיכול היה בנסיבות שנוצרו. אז מה חמאס רצה בדיוק? אין זה ברור. אך ברור שהוא הפיק לקחים ממבצעים עברו, ומן הנסיון המר של דרום לבנון במלחמת לבנון השנייה. הוא לומד אותנו. אנחנו – לא ממש. כן, פיתוחים טכנולוגיים עומדים לצדנו, הפיכת איום הרקטות לעקיצות יתוש היא הישג אדיר, אך מדובר בהישג טקטי. בפועל, יחידות צה"ל אינן ערוכות ללוחמה מן הסוג שחמאס יכפה עליהן, בתנאיו שלו, עם פלישה קרקעית. יותר מכל, זה כנראה היה הרקע להיסוס הגנרלים לכבוש את הרצועה. הם ידעו את מה שכמה אחרים יודעים ומעיזים לומר: צה"ל אינו ערוך להילחם לוחמה א-סימטרית בשטח בנוי צפוף מבלי לספוג אבידות קשות. הסיבה לכך: היעדר אימונים, היעדר תורת לחימה המותאמת לסוג הלחימה החדש, היעדר תיאום מספיק בין כל כוחות הצבא (ים, יבשה ואוויר – במיוחד שני האחרונים), היעדר תיאום מספיק בין מודיעין מעורב ובין המפקדים בשטח, ומהם למנהיגי היחידות הלוחמות. ספרים כבר נכתבו בעברית על הנושא. אולי אתה אינך מבין זאת, אך לא ניתן לנהל מלחמה מוצלחת באמצעות shock and awe נוסח רמספלד ואשכנזי. גם בצבא מתחילים להבין זאת. כמו בחינוך (שיטת השפה כמכלול, הבדידים) גם בצבא – אנחנו מפגרים אחרי המחקר העדכני ביותר בלפחות עשר שנים.

          • רועי לוי

            ועוד דבר, ישראל דיברה במספר קולות במהלך המבצע. ת'כלס, אתה הופך את מה שהיה ביצוע מבולבל וחסר כיוון, למלאכת מחשבת של עקביות מדינית. חארטה. ביבי שינה את מטרות המבצע כל שבוע, הצבע החרה החזיק אחריו. יש סתירות מהותיות בין הטענה שהמבצע היה ממוקד ב"חיסול האיום המנהרות" לבין העובדה שביבי וצמרת הצבא הייתה מוכנה לחתום על הסכם הפסקת אש עוד לפני ששונתה מטרת המבצע מ"השגת שקט" ל"חיסול המנהרות", וזאת בזמן שכל הגורמים, מן השב"כ, דרך הצבא ועבור בממשלה, מודעים כביכול לחומרת האיום ולהימצאותו.
            נסה כמה שתנסה – המלחמה הייתה כושלת. ביבי אינו מצביא, הוא יודע לעשות רק דבר אחד: לשמר את מנהיגותו. ביבי היה יכול להיות יופי של תככן חצר בסביבות לואי ה-14, ובוודאי היה מתמנה ליועץ המלך לתקופה לא מבוטלת. הוא פוליטיקאי מעולה, אך אין אלא צורה טהורה של פוליטיקאי; אשף טכני בתככי החצר המודרנית, ותו לא. מעולם לא היה אידיאולוג ריק יותר, להוציא את שמיר.

            • עמית

              אתה מדבר בשפה צבאית לא רלוונטית. תתקדם. הדיון כאן הוא בכלל לא צבאי. צה"ל לא הלך לכבוש את רצועת עזה במלחמה האחרונה לא כי הוא לא יכול, ולא כי הוא יספוג אבידות משמעותיות (כמובן שהוא יכול, וכמובן שהוא יספוג אבידות משמעותיות, ושום תורת לחימה, ושום אימונים, טובים ככל שיהיו, לא ימנעו את זה), אלא כי זה לא אינטרס ישראלי. אין לישראל שום מוצא, צבאי או מדיני, מכיבוש הרצועה, ולכן זה גם לא באמת היה על השולחן.

              הדיון כאן הוא לא על ההתמודדות הצבאית בין ישראל לחמאס. מה שהיה ברור מתחילת המלחמה זה שגם ההתמודדות הצבאית הכי מוצלחת מבחינת ישראל, עדיין לא תשיג לה הישגים משמעותיים יותר מאשר חזרה להפסקת האש בתנאים הקודמים. אין לה שום דבר שהיא רוצה מעזה, מלבד שקט. ואין לה שום דבר שהיא יכולה לקבל מעזה, מלבד שקט זמני. הפלת החמאס מהשלטון אפשרית רק על ידי כיבוש עזה, ומזה כאמור אין לישראל שום מוצא טוב, צבאי או מדיני. כך שנותרנו רק עם חזרה להסדרת שקט זמני מול החמאס.

              "מה שברור הוא שישראל נמצאת במגעים ישירים לכל דבר ועניין פרט לשם, עם חמאס. בקהיר. בתיווך ערבי."
              ובזה אין שום חדש. ישראל מנהלת משאים ומתנים עקיפים בתיווך מצרי עם החמאס לפחות מאז עלייתו לשלטון ב-2007, אם לא גם מלפני זה.

              "ועוד דבר, ישראל דיברה במספר קולות במהלך המבצע. ת'כלס, אתה הופך את מה שהיה ביצוע מבולבל וחסר כיוון, למלאכת מחשבת של עקביות מדינית"

              ישראל דיברה במספר קולות רק עבור מי שמייחס לכל קול חשיבות. הקול היחידי ששינה במהלך המבצע הוא זה של נתניהו ובוגי, ולכל אורכו הם דיברו באופן עקבי למדי. סוגיית המנהרות הייתה היחידה שהכניסה שינוי לקו הרציף והובילה למבצע הקרקעי המוגבל, אבל מיד אחר כך חזרו לאותו קו בדיוק; שקט תמורת שקט וחזרה לתנאי הפסקת האש הקודמים.

              • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

                אתה מבין שאתה מבצע חפיפה מוחלטת בין "האינטרס הישראלי" לבין האינטרס של נתניהו, נכון?

                • עמית

                  בכל התגובה האחרונה דיברתי על האינטרס הישראלי, ולא על האינטרס של נתניהו.

                  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

                    זו בדיוק הנקודה שלי.

                    • עמית

                      אז שגית.

                      אני תיארתי בתגובה את מציאות הסבבים הכואבת שישראל נמצאת בה. במציאות הזו אין הכרעות. יש רק אינטרס ישראלי לסיים סבבים במהירות ולחזור לשקט. האינטרס הפוליטי של נתניהו לעומת זאת הוא לענות לדרישת הציבור הישראלי ו"להכריע", דבר שהוא בכלל לא אפשרי במציאות הסבבים הזו. הוא לא פעל על פי האינטרס הזה ולא ענה על הדרישה של הציבור הישראלי, ולכן צנח בסקרים לאחר מבצע צוק איתן.

              • רועי לוי

                עמית,
                אענה לך בנקודות.
                1.השפה הצבאית מאד רלוונטית, משום שהמושגים הצבאיים מאד רלוונטים לפתרון הסכסוך. ניחא שישראל אינה רוצה בפתרונו, הרי שצבאה מוכרח להראות שיכולתו להסתגל למציאויות חדשות מבחינה טקטית היא גבוהה, ועומדת בפרץ. עם כל סבב שכזה, הצבא הולך ומשתכלל מבחינה טכנולוגית, אך הולך ומיטמטם מבחינה תורת-צבאית. ההשלכות של דבולוציה שכזו הן יותר משמעותיות ממה שאתה נוטה לתאר. תאר לעצמך את אזור הגבול הדרומי הופך לאזור לחימה בלתי פוסק. מה קורה באזורים שכאלה? כוחות חדשים, שאינם כפופים למרות מרכזית ולשחקנים חזקים באזור, מסתננים ומתחילים בwildcat actions. הם מונחים על ידי אידיאולוגית שונות ומטרות אסטרטגיות שונות. מצב שכזה אולי לא יגרור את צה"ל לכבוש את הרצועה *כולה*, אך למה לא לחזור על טמטום לבנון ולכבוש *שלושה קילומטרים* מן הרצועה? איך אפשר יהיה להבטיח חיים בגבול הדרום אחרת, ישאל הישראלי הממוצע? ובמובן מסוים, במשקפיים צבאיות נטו, לא ניתן. והנה, קיבלת בוץ לבנוני שונה.
                עכשיו תאר לך מציאות אחרת, עוד סבב לחימה בעוד שנה-שנתיים. אופסה, חיזבאללה בוחר להצטרף ולהבעיר את גבול הצפון. נפתחו שתי חזיתות, שתי חזיתות שלצה"ל אין כוח צבאי מאומן מספיק כדי לתת לו מענה *יעיל* (ואגב, לא נובע מכך שלכל כיבוש יש אבידות, שאלו אבידות *קשות* דווקא. תורת לחימה קיימת כדי לצמצם את הפרמטר הזה…). בזמן הזה ובהשוואה לשני אזורי הסכסוך, פלסטין העצמאית בגדה המערבית נראית יותר ויותר כאי של שקט ובטחון (מה שהיא), מה שמביא להתגייסות מסיבית יותר של הקהילה הבינלאומית לאשר אותה סוף סוף כמדינה מן המניין, ולפלסטין להביא את תביעתה לסיום הכיבוש עד אוק 2016 ללגיטימית ומוצגת במועצת הבטחון של האו"ם. קיבלת אסון בינלאומי. קיבלת התקוממות רבתי של כל מתנחלי יש"ע, קיבלת זעזוע של המערכת הפוליטית וחזרה לתקופה של חוסר יציבות וחוסר משילות קיצונית. אז לא, משום מה לא נראה לי שמציאות של סבבים היא אינטרס ישראלי.
                2. בפועל, אתה יוצר חפיפה בין האינטרס של נתניהו לאינטרס הישראלי. *אין שום מדיניות* ביחס לעזה, כמו ש*אין שום מדיניות* ביחס לסוגייה הערבית בכלל בממשלתו של נתניהו. לא משנה כמה חול תזרוק בעיני הקוראים אותך, המלך הוא עירום. בוואקום שכזה, מדיניות של סבבים נראית איכשהו כמו יעד מדיני לגיטימי. היא לא.
                3. מדיניות של שקט תמורת שקט היא מדיניות רק כאשר *אפשר לגבות אותה בערבויות מוצקות*. בפועל, לישראל אין הרתעה מול חמאס, והיא גם מסרבת לגבש הסדרה חוקית איתו. כלומר, המדיניות שלה – נכשלת. מדיניות שנכשלת היא קו שיש לזנוח. החבר'ה בקבינט הבטחוני – כלומר ביבי ובוגי – הם אסטרולוגים תלמאיים המסרבים להכיר בפשטות העקרונית של התיאוריה הקופרניקאית, ומעדיפים לתקן אלף תיקוני אד-הוק, ורק לא, חלילה, להחליף דיסקט.
                4. הטענה שאין לישראל מה להשיג מעזה היא אידיוטית. רגיעה בת עשר שנים, כמו שהחמאס מציע, היא פנינה של הישג מדיני, במיוחד אם מסתכלים עליה מזווית הראייה של נתניהו וחבריו. הסיבה שהם מסרבים לה? חמאס הוא ישות טרוריסטית. זה אומר, בעצם, שחמאס הוא ישות שאינה, באופן החמור של המילה, "קיימת", ולכן אם נחזור מספיק על המנטרה, חמאס ייעלם. ניחא. אך חמאס עשוי להיעלם, בעוד שהאינטרס הפלסטינאי הלאומי לא ייעלם. דווקא הכרה בחמאס יכולה להוביל לפיצול בפלסטין ההיסטורית, שתכל'ס, הוא מה שכל הגניבות הקטנוניות והחצופות של אדמות בגדה המערבית וסביב הציר שאמור לחבר בין הגדה לרצועה, אמורות להשיג: סגרגציה מוחלטת. ייהוד החלקים בנגב היושבים על אדמות בדואויות, פריסה של יישובים קיקיוניים המתמשכים מדרום-מערב ירושלים דרומה, הסטה של נתיבי מים וכבישים – כל אלה מכוונים לאותה מטרה. אז לו *הייתה* מדיניות, נתניהו היה שואף להסדרה עם חמאס במהירות האפשרית. הם שואפים לבניית מדינה עצמאית ברצועה, וממילא נמצאים בבריתות מדיניות עם מדיניות שאין להן כל קשר לרשות – למה לא לתת להם?
                5. האינטרס הישראלי אינו קולו של הציבור בחדשות ערוץ 2, וגם לא דעותיו של מאן דהוא מן הממשלה. האינטרס הישראלי הוא מה שעשוי להיטיב ביותר עם הישות המדינית הקרויה ישראל לזמן הארוך ביותר, תוך צמצום ההפסדים האפשריים של כל מסלול פעולה אפשרי והגדלת הרווחים שלו.
                6. הקול היחידי ששינה? אנא, הוצא את ראשך מן המקום האפל והלח שבו הוא מצוי. בחברה דמוקרטית, שישראל הינה עדיין, קולות שונים יוצרים את מרקם ההתניות שממשלה – הקול היחידי הקובע לטענתך – פועלת במסגרתה. נכון, ההכרעה היא בידי הקבינט. אך הפלא ופלא, גם זה אפילו לא נכון – המציאות היא של דוארכיה. ביבי ובוגי. התרגיל הזה לא הולך לחזור על עצמו. ואז אתה תראה את הממשות של "קולות אחרים" שאתה מזלזל בהשפעה המעשית שלהם. ישראל היא מדינה של מגזרים, שבטים – חברה פוסט-מודרנית עוד לפני המצאת המושג. וגם חברה שכיום היא במידה רבה פוסט-לאומית. בחברה שכזו קולו של הציבור אינו קול ההמון, אלא קולו של המגזר המאורגן, כל מגזר ודרגת השפעתו. ביבי בחר "לקצר את המעגל" כדי להימנע מן הלחץ שהוא בשר מבשרה של המערכת הפרלמנטרית, משום שהוא חשש ממיטוט מנהיגותו בקבינט. מה שהיה נחשף אז היא חולשתו מבחינה פנימית, בתוך הקואליציה שלו. אתה הופך מציאות אנומולית ודיספונקציונלית, לאחת שאנו צריכים לברך עליה ועוד לראות בה סימן למשילות. הקולות הרבים במבצע הזה היו למשל השוני הרדיקלי בין הציבור הישראלי בדרום, שמבין שהוא מקבל את החלק הקצר של המקל בתחרות הזו, והציבור הישראלי שמרוכז סביב הסטטוס קוו של נתניהו ובוגי. ועכשיו, אתה מתחיל גם לשמוע את קולו של הצבא, עוד מגזר חזק, ושל תעשיית הביטחון, בעלת בריתו ההדוקה, שמתחילים ליצור חורים בהנחות היסוד של מדיניות הממשלה. ויש כמובן את קולו של מגזר המתנחלים – קולו של המגזר הזה, ופחות ממנו, האלקטורט המוזר של ליברמן, שאינו חופף לגמרי למגזר הרוסי, הוחנק הפעם בכוח החלטה שרירותית של נתניהו ובוגי, אך הוא ממתין לשעת הכושר שלו. היא תבוא בעוד שנה וקצת, עם הבחירות ב-2016, שביבי מתכונן אליהן, בין השאר משום שהוא משוכנע שהן מחויבות המציאות.
                7.והנה לך, ההיסטוריה חוזרת. ממשלתו הקודמת של ביבי שרה 4 שנים ועודף. הממשלה הזו תשרוד שנתיים. אני מוכן להתערב שהממשלה הבאה תנוע בסביבות טווחי הזמן הללו. ואופסה, חזרנו לעידן האי-יציבות של שנות ה-90. ממשלות שמחזיקות מעמד שנתיים, קצת פחות, קצת יותר. וכל זאת משום שאין באמת מדיניות. אין אינטרס ישראלי. אין אפילו נסיון לגבש אחד. הישרדות איננה ערך. הישרדות היא רציונלית, אך זו רציונליות של תנאי קיצון. רציונליות של תנאי קיצון משליכה מחוץ לחלון תכנונים לטווח ארוך והצבת תכליות המושגות באופן הדרגתי, הגיוני ומועיל בכל שלב, משום שאין הן יכולות לתכנן כל כך רחוק. הוסף לזה מצב כלכלי נפיץ, שעם כל מבצע נעשה רע יותר, ומוסיף למה שהיא מגמה שלילית במשק הישראלי, שאין סיבה להניח שפשוט תיעלם מאליה, ויש לך יופי של סיבה לקום בבוקר ולחשוב שהכל בסדר.
                8. שמתי לב שאתה מוכן תמיד לרבע את המעגל, הכל רק כדי לא להודות בטעות בחישוב. ובכן, בעניין מה שהשיג החמאס: מו"מ ישיר עם ישראל על הסדרה מדינית ארוכת טווח. זה, יקירי, לא משהו שהוא הצליח לעשות מאז 2007, רק בעקבות המבצע/מלחמה אחרונה. יתרה מזו, מצרים מתבררת כחרב פיפיות, שתובעת מישראל לשלם בעבור שירותיה הנאים: http://www.haaretz.co.il/news/politics/.premium-1.2457280

                • עמית

                  השפה הצבאית לא רלוונטית *לדיון הנוכחי*. אם אתה מעוניין לשחק בסימולציות של כל מיני תרחישים צבאיים ספקולטיביים, תקנה משחק אסטרטגיה ל-PC ותהנה לך. זה לא מענייננו.

                  המדיניות הנוכחית שנקלענו אליה (וכן, נקלענו למדיניות הזו, מכורח המציאות), מדיניות הסבבים, נועדה בדיוק בשביל למנוע מצב של אנרכיה בעזה שבו אין כוח שיכול להשליט הפסקות אש. בשביל למנוע את המצב הזה, בחרו שלא ללכת על ה"הכרעה" שהציבור דרש, כלומר כיבוש עזה ומיטוט חמאס. אם בכל זאת מציאות של אנרכיה בעזה תכפה עלינו, דבר שאינו צפוי כרגע, נראה כבר מה יקרה. ספקלוציה על זה ביני לבינך חסרת ערך. גם הספקולציה שלך שצה"ל לא מסוגל להלחם בחיזבאללה וחמאס בו זמנית חסרת ערך.

                  בכל דברי התייחסתי אך ורק לאינטרס הישראלי, ובשום צורה לא לאינטרס של נתיהו. וראה התגובה שלי לאנונימי. האינטרס של נתניהו מנוגד למציאות הסבבים ולהתנהלות הישראלית הנוכחית, ולכן הוא גם צנח בסקרים לאחר צוק איתן.

                  לישראל יש הרתעה מול החמאס. הרתעה שמספיקה בשביל הפסקות אש זמניות, של שנה-וחצי שנתיים. ב-2009 נדרש מבצע גדול כמו עופרת יצוקה כדי להשיג את השקט הזה, ב-2012 נדרש מבצע קטן מימדים יחסית כמו עמוד ענן, וב-2014 נדרש מבצע אף יותר גדול מ-2009. אין פה מגמה ברורה של עלייה בסף הכאב של החמאס. אפשר רק לקוות שחמאס לא יגרור אותנו לסבב נוסף עוד שנה וחצי-שנתיים, אך אופי הארגון הזה מלמד שזה כנראה יקרה.

                  4העובדה שלישראל אין מה להשיג מעזה היא פועל יוצא מהמציאות הנוכחית. פנטזיות על רגיעה ל-10 שנים תמורה לנמלים ימים ואוויריים וכיו"ב מעולם לא היו על השולחן ואין שום אמון בחמאס שיקיים אותם.

                  הניתוח שלך של החברה הישראלית מאוד מעניין, אבל הוא לא רלוונטי בשום צורה למה שהשבתי לך עליו. במלחמה האחרונה ישראל לא דיברה ב"מספר קולות". ראש הממשלה ושר הביטחון דיברו בקול אחד, ופעלו על פי הקווים המנחים של ישראל במציאות הסבבים שאנחנו נמצאים בה. ברור שמלבד זה הושמעו קולות נוספים, ממהממשלה ומהציבור, אך לא הם ניהלו את המבצע.

                  " בעניין מה שהשיג החמאס: מו"מ ישיר עם ישראל על הסדרה מדינית ארוכת טווח. זה, יקירי, לא משהו שהוא הצליח לעשות מאז 2007, רק בעקבות המבצע/מלחמה אחרונה"

                  רק שזה שקר. כל המשאים ומתנים בין ישראל לחמאס היו לכאורה להסדרה ארוכה טווח (כלומר, כמה שנים), בדיוק כמו המשא ומתן הנוכחי. ההסדרה אחרי עופרת יצוקה לא הייתה אמורה להחזיק רק שנתיים. הם התפרקו בפועל אחרי שנתיים, בגלל האופי של החמאס כארגון.

                  מצרים היא לא חרב פיפיות. היא מדינה שחולקת איתנו מספר אינטרסים משותפים סביב חמאס. אף אחד לא חשב עקב זה שא-סיסי הצטרף כחבר כבוד להסתדרות הציונית העולמית.

                  • רועי לוי

                    עמית,
                    אם אינך מבין את החשיבות שבתרחישים צבאיים כגורם המתנה ומעצב מדיניות כלכלית ופוליטית בישראל, אז לא אוכל לעשות יותר כדי לשכנע אותך בכך. בעיני, זו נגזרת בלתי נמנעת מעצם טבעה של החברה הישראלית, ובהשאלה, של הפוליטיקה שלה: היותה חברה מיליטריסטית. בחברה מיליטריסטית, לתרחישים צבאיים יש השלכה מכרעת על האופן שבו החברה מתארגנת ומתכננת לעתיד, בכל תחומי החיים.
                    מושג ה"מציאות" שלך הוא פגום מיסודו. הוא פשוט לוקח את מה שמוצג לו, מבלי לראות כי בדיונים אודות המציאות – קרי, מה שיש באמת – יש להשתמש במושג מוגדר בחדות יותר, מצומצם יותר, מאשר משהו כה עמום כמו "המצב". מושג המציאות הדרוש מחייב כוח הסברי מסוים, ויכולת לדחוס מספר קווי נימוק, הגיון והנעה, מאשר צפייה פסיבית במהלך האירועים. לדוגמה, אף אחד לא באמת מבין מהי "המציאות" ביננו לבין יריבינו במזרח התיכון, לא בעיתונות המיינסטרים, משום שאף אחד אינו מוכן להעלות על הדעת כל מיני הנחות המנוגדות להנחות היסוד האידיאולוגיות של מדינת ישראל, למשל, שהיא תמיד בשליטה על גורלה ביחס ליריביה, הודות לתחכום ולעליונות הטכנולוגית והצבאית שלה. זו צורה של מחשבה עצלה ובלתי מדויקת מבחינה היסטורית, ואף חסרת תוקף מבחינה לוגי. עליונות צבאית וטכנולוגית אינה ערובה לנצחונה של חברה. ע"ע: האימפריה הרומית.
                    לישראל אין שום הרתעה אפקטיבית מול חמאס. לטעון כי הרתעה אפקטיבית היא יציאה למציאות סבבים של שנה וחצי-שנתיים היא שימוש לרעה במושג. הרתעה מקויימת מבלי שיש צורך לצאת למבצע כדי להשיג אותה כל פעם מחדש, לזמנים מתקצרים והולכים. דווקא היצירה התכופה *היא היא* שמוכיחה שאין כאן הרתעה.
                    אתה צריך קצת לחנך את עצמך בכל הקשור למושגים צבאיים, שהנה, אתה עושה שימוש בהם ומכריז עליהם בו זמנית כבלתי רלוונטיים לדיון הזה. סתירה פנימית.
                    הוכחה לכך, ולעצם העובדה שישראל מעולם לא ניהלה עם חמאס הסדרה המגובה בהסכם, שבה שני הצדדים נוכחים לשולחן הדיונים היא כאן:
                    https://www.youtube.com/watch?v=IJ38IzLo5Nc
                    דבריו של אולמרט מאד ברורים. כמו כן, תוכל לראות מה אומרים ראשי מערכת הבטחון בנוגע ל"הרתעה" שנוצרה אחרי עופרת יצוקה.
                    כמובן, אינני טוען כי היריב יפסיק להתחמש ולהשתקם בתנאי רגיעה, אלא שאם הייתה הרתעה של ממש, הוא היה עושה זאת בזהירות רבה הרבה יותר, ובמיוחד לא מבעיר את הגבול ובוחן את סבלנות היריב על מנת לברר עד כמה הוא יכול למתוח את המעטפת.
                    פנטזיות על רגיעה? אינני בטוח. מכל מקום, אינך יכול להעביר שיפוט על מה שלא נוסה מעולם. יתרה מזו, לטענתך שישראל מקיימת הסדרות לאורך טווח עם חמאס אין רגליים. עד כמה שידיעתי מגעת, זהו חמאס שהציע רגיעות שכאלה בעבר, לפני ואחרי 2007, ונענה בשלילה.
                    מצרים היא ועוד איך חרב פיפיות. מצרים לא נותנת מתנות חינם, ועכשיו, שיוקרתה בעיני האמריקאים עולה, היא גם תדרוש תשלום. למה שמצרים תשחק מתווכת ומבוגר אחראי מבלי לקבל דבר? היא רוצה פתרון של הסכסוך, משום ששמה בתור הדיל מייקר של הסכם שכזה, תהפוך אותה למנהיגה דה-פקטו ודה-יורה של העולם הערבי כולו. לשם היא חותרת. אני מסכים שישראל יכולה להקשות עד כדי חוסר אפשרות להגיע לעסקה שכזו. במקרה הזה, מצרים יכולה לעשות כל מיני דברים. אחד מהם: להסיג את תמיכתה מהסכם השלום עם ישראל, ולתת לו להתכרסם לאט לאט. היא יכולה לדכא את האחים המוסלמים פנימה, אך לתת להם מוצא החוצה – ברצועה ובסיני, ואפילו לשוב ולתמוך בהם בדרכים עקיפות, מספיק כדי לסייע ולא מספיק כדי להיות מואשמת בעידוד לטרור. במצב שכזה, הגזרה הדרומית מתחממת ונעשית מסוכנת שוב, וכאן מפלס החרדה בארץ עולה. לחילופין, היא יכולה פשוט להימנע מלשתף פעולה עם ישראל במקרה של מלחמת שתי חזיתות, ולהימנע מלקחת איזשהו חלק בניסיון להרגיע את הניצים. זכור כי כל הוועידות הבינלאומיות שנוגעות להרגעה ולהסכמים באזור מתקיימות במצרים – לא בקטאר ולא בישראל.
                    ולבסוף, עניין הקולות. אינני מסכים איתך. מי שניהל את המבצע… אם בכלל נוהל. הרי אתה אומר שמצד אחד המציאות הזו נכפית עלינו, מצד שני שיש מדיניות ברורה הנאכפת ביסודיות. מצד שלישי, רבים הקולות האומרים את מה שכולנו ידענו: שלא היה תכנון, הייתה היגררות והימשכות והיו אלתורים, ומצד רביעי שיש מדיניות ישראלית מקפת כל שלא נוסחה בשום מקום ואפילו לא ידועה למרבית חברי הקבינט, אך שאיכשהו ברורה כשמש לשני האנשים שהחליטו לנהל את המלחמה הזו כולה לבדם..
                    מה אגיד ומה אומר. נראה לי שאתה צריך לשים לב שאינך עקבי, בלשון המעטה, בתשובות שלך. מה שמעיד לדעתי על אי העקביות של החשיבה שלך, ועל העובדה שהיא מנסה לתפוס את המציאות דרך מושגים והבניות שיש להן נטייה להיכנס אחת בתוך הרגליים של השנייה.

                    • רועי לוי

                      ורק על מנת להיות ברור. אתה כתבת כי מחד גיסא, המציאות הזו נכפית עלינו, מה שמרמז שאנו *נגררים* להגיב, ושלא היינו מגיבים, או עושים כל דבר אחר לצורך הדיון, לולא הפרובוקציה של היריב. דהיינו, שאין מדיניות פרט ל"שקט ייענה בשקט" שאינה מדיניות כל עוד היא אינה מגובה בהסכמים או בהרתעות אפקטיביות, אלא חציה משאלת לב וחציה הנחת יסוד אבסטרקטית המאפיינת התנהגות בין מדינות כמו בין אינדיבידואלים בחברה יציבה ומאוזנת, קרי, התנהגות לא אלימה.
                      מצד שני, אתה טוען כי לכל אורך המבצע הייתה מדיניות ישראלית *ברורה* המייצגת את האינטרס הישראלי, כלומר, את הרציונליות הנעלה של המערכת כולה, הנמצאת מעל וחולשת על כל האינטרסים המגוונים והסותרים של הציבוריות הישראלית, לרבות נבחרי הציבור עצמם. ושאינטרס זה יוצג נאמנה.
                      אני שואל, למקרה ולא הייתי ברור קודם לכן, איך שתי הטענות הללו מסתדרות אחת עם השנייה? האם אינך רואה שיש כאן סתירה?

  • פרויקה

    מביך לקרוא את הניתוח והתגובות.
    השינוי נובע בעיקרו מתוצאות המלחמה: ההרס בעזה (כן, כמו בלבנון, זה הפקטור הקובע) וחוסר יכולתו של חמס למצוא גוף שיממן אותו.
    אכן, השתנתה גם גישת הממשלה, שלא כמו אצל השמאל הליברלי הצודק תמיד.

    • רועי לוי

      חוסר יכולתו? העולם הערבי הצליח לגייס יותר מ-2 מיליארד דולר שחצי מהם יילכו ישירות לשיקום עזה. איפה אתה חי?

  • מאמר תגובה שלי למאמר זה:

    http://lohemetzedek.blogspot.co.il/2014/10/blog-post_70.html

    • ראובן שביט

      מה החידוש? כתבת בתמצית את דברי יוסי גורביץ.

  • רועי לוי

    הניתוח שטחי ופזיז מדי. לפי דיווחים של כתבים פלסטינאים (מגזין אל-מוניטור, אל ג'זירה, מאאן) ישראל לא כיבדה את הרחבת שטח הדיג ברצועה; ישראל גם הכניסה הרבה פחות מלט וחומרי בניין משהתחייבה אליהם דרך המעברים. 500 איש באל-אקצה? מחווה הומניטרית. לצרכי מדיניות חוץ ותו לא.
    שחרור איטי של אסירי "צוק איתן"? ראשית, היכן המקור לכך? שנית, תרגיל ישראלי ידוע. רציונלי ומחוכם מאד, למעשה. לוקחים כמה מאות בפשיטה מסיבית, משחררים עשרות-מאות לאורך הרגיעה כדרך להפיס את דעת הקהל הפלסטינית ולתת ליריב להתחזק מבחינה פנימית, אך שומרים מאה או כמה עשרות של חשודים "בטחוניים כבדים" כקלף מיקוח לסיבוב הבא.
    לגבי כל שאר הדברים – הבטחות. אין הם מעוגנות עדיין בהסכם, והסכמים אפשר להפר. במיוחד עם "ישות טרוריסטית". הקולות בשטח שאני קראתי מדברים על מציאות שבה צה"ל ממשיך לחלוש על הרצועה, במים ובאוויר, ושיקום הרצועה הוא איטי עד מאד.
    עוד רחוקה הדרך מלהכריז על חמאס כמנצח.

  • אלעד

    אז תן לי להבין, אתה מבסס את המאמר שלך על אוסף ידיעות ו/או פרשנויות שאין להן כל סימוכין בשטח ובטח שלא מסמרות ואתה יוצר בועה כאילו שמדובר במציאות מוגמרת?

    הייתי אומר שהטקסט מגוחח, לא פחות.

    אין שום הרחבה של איזור הדיג וגם אם תהיה, הדברים יעשו בצורה מבוקרת ובהתאם לצרכים הטבעיים של תושבי הרצועה. מכאן ועד לקבוע שהאיזור יורחב זאת שטות מוחלטת.

    כניסה של מתפללים? גם אם נעשתה במסורה, אין מדובר בנוהל גורף ובכלל בשנים האחרונות ישראל נענתה לבקשה של כניסת מתפללים ושינתה את הנהלים בהתאם למצב הבטחוני. כלומר, בסופו של דבר ישראל היא הריבון והיא זאת שקובעת.

    המצור לא הוסר מעזה באופן מוחלט. דביעה שטחית וחסרת אחריות בעליל.

    מעבר רפיח ישאר כמות שהוא ומדובר באינטרס של שני הצדדים.

    מי שמעניק לחקלאים את האפשרות לעבוד והיכן היא מדינת ישראל ואך ורק היא. כך שאנחנו עדיין הריבון הקובע וכל זאת בהתאם לצרכי הבטחון של תושבי המדינה.

    שום שחרור אסירים ושום נעליים. עוד קביעה סתמית ולא מבוססת. אם יעשה שחרור אז הוא יהיה נקודתי ובהתאם לאינטרסים של מדינת ישראל. אין שום הקלה על אסירים אחרים. ההיפך הוא הנכון, האסירים מתלוננים על החמרה בתנאי הכליאה שלהם.

    ישראל באופן כללי נמנעת מלהתערב בעניינים הפנים פלסטינים, למעט כשמדובר בהשפעה של טרור מבית ומחוץ. כך שהסעיף האחרון מגוחך גם כן.

    הייתי מצפה לאסמכתאות והוכחות קצת יותר רציניות בפעם הבאה שאתה כותב ומתבסס על נתונים שאינ קיימים.

    זה פשוט זלזול באינטיליגנציה של הקוראים.

  • קובי

    בעניין שחרור האסירים, האם מדובר באותו שחרור אסירים שבמסגרת הפעימה הרביעית של שיחות השלום שישראל חתכה מהן בתחילת אפריל? אם כן אז זה לא ממש קרה בשובו אחים, יותר נכון שובו אחים היה תירוץ בדיעבד להפסקת השיחות ולפיוס ההיסטורי. שובי תודעה.

  • אין לי שם

    רועי לוי ואלעד,
    רון בן ישי הוא כתב צבאי מדופלם, אחד מאלו שנלחמו בעברם ושמרבה לכתוב "מטעם".
    החלק החשוב והמהותי בדבריו נמצא במה שיוסי כתב בסוף דבריו – על ההבנה במערכת הבטחון שהמצור יותר מזיק ממה שמועיל.
    *שם* נמצא השינוי האמיתי וההבנה הזו שאמצעים צבאים לאו דווקא מובילים להשיגים היא החשובה.
    יכול להיות שלא הרחיבו בכלל את רצועת הדיג, אבל עצם זה שמדברים על כך שהמצור בעייתי, זה כבר שינוי מהתפיסה של לפני המלחמה שראינו הקיץ.

    • רועי לוי

      דברים דומים אומר גם מנכ"ל רפא"ל על "דוקטרינת דאחייה" הידועה לשמצה שגובשה לפני מבצע "עופרת יצוקה. הצבא אינו גוף מונוליתי, ומכיל בתוכו קולות הקוראים לשינוי תורת הלחימה, בניין הכוח, ואף הצורך באסטרטגיה מדינית יצירתית יותר למול החמאס כבר זמן רב. מה שרון בן ישי מעיד עליו הוא שהקולות הללו הגיעו גם לדרגים הגבוהים. אך שוב, מדוע אין מודעות לכך ששום דבר לא "מודלף" מן הצבא מבלי שיש אינטרס העומד מאחוריו? אם לפתע בכירים בצה"ל מתבטאים בעילום שם שהמצור על עזה הזיק יותר מאשר הועיל, הם מאותתים על כך שצה"ל דעתו פחות נוחה עוד להמשיך במדיניות של הדרג המדיני, ויתחיל, אולי, לקחת לעצמו חירויות בכיצד לפרש אותה. מדובר במאבק על השפעה, ואולי לא בלי קשר על רקע המאבקים התמידיים של משרד הביטחון להשגת יותר ויותר תקציבים לצבא.

  • נועם א"ס

    ראש הממשלה הציונית (המבריק!) ביבי נתניהו ניצח במלחמה שפתח נגד דעת הקהל הציונית שהוא בעצמו טיפח. המלחמה נפתחה רשמית ב-8 ביולי 2014 בעקבות הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית בין הרשות ל[ארגון הטרור] חמאס, תחת הסיסמה "לציונים יש זכות להגן על דעת הקהל של עצמם". כיוון שלציונים יש זכות להגן על דעת הקהל של עצמם, הם נאלצו לטבוח 500 ילדים פלסטינים כדי שיוכלו לנצח את המלחמה בדעת הקהל של עצמם. מסימני הניצחון: עכשיו אפשר "לדבר עם [לא-ארגון הטרור] חמאס". כיוון שהציונים רודפי שלום אדוקים, רק ככה הם יכלו גם לנצח את המלחמה בדעת הקהל של עצמם וגם להגן על דעת הקהל של עצמם מעצמה, כפי שהדבר מופיע בדיון בדף זה שאותו הם מקיימים עם עצמם.

    • אין לי שם

      ואתה לא מקיים דיון עם ציונים. בגלל זה בכל פעם מחדש אתה מגיב להם, בלי להגיב להם. ובכל זאת אתה מבקר ומגיב מתמיד בבלוג של מישהו שהוא חבר במפלגת מר"צ – מפלגה ציונית למדי.

      גן טרום חובה מעולם לא נראה קרוב יותר. חבל שאין את זה בגרסת ה"אבל אני לא נוגע בך", אה?

      אף אחד לא הפסיק להתייחס לחמאס כאל ארגון טרור.

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה)

        ואתה מגיב לכל תגובה שלו

        חד גדיא חד גדיא

  • Aric

    מזל שהם נתנו לנו לצאת ולא המשיכו ירי או אילצו אותנו להכנס לעומק
    אם נעשה תרגיל כזה לסורים זה יגמר בכינרת

  • בודק עובדות

    מעבר לפרשנות המצחיקה של המצב הנוכחי (באמת משוחררים האסירים שישראל עצרה?), אם עוקבים אחר הלינק אליו מפנה כתבה זו מקבלים דווקא את הדרישות הבאות של החמאס (עם הדגשות שלי של ההבדלים משמעותיים מכתבה זו):

    "*להסיג את הטנקים הישראליים הרחק מהגבול*, לאפשר לחקלאים הפלסטינים לעבוד באדמות הצמודות לקו הגבול עם ישראל, לשחרר את כל האסירים שנעצרו בעקבות רצח שלושת הנערים, להקל בתנאיהם של האסירים הפלסטינים בנמצאים בבתי הכלא בישראל, *להסיר את המצור מעל עזה ולפתוח את מעברי הגבול לסחורות ולאנשים*, לאפשר כניסת כל חומרי הבנייה והחומרים הדרושים לבניית תחנת חשמל, *הקמת נמל ימי ושדה תעופה בינלאומי שיפעלו בפיקוח האו"ם*, הרחבת אזור הדיג המורשה ל-10 קילומטרים, הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי *עליו יפקחו האו"ם ומדינות ערביות ידידות*, הקלות ואישורים לכניסת מתפללים למסגד אל אקצא, להימנע מהתערבות בהליך הפוליטי הפלסטיני שאמור להתבצע בהתאם להסכם הפיוס הפנים פלסטיני *שכולל בחירות לפרלמנט ולמשרת יושב ראש הרשות*, והקמה מחדש של אזורי תעשייה ושיפור הפיתוח ברצועת עזה.

    כן, אלה הם תנאי החמאס להפסקת אש לעשר שנים, המקובלים גם על הג'יהאד האסלאמי, כאשר *פקחים בינלאומיים ישמרו על הגבולות ולישראל יהיה אסור לחדור למרחב האווירי של רצועת עזה*."

    האם הכותב לא שם לב שהוא שכח את הסעיפים המהותיים? האם הוא משטה בעצמו או בקוראיו?

    • רועי לוי

      הוא לא שכח. הוא פשוט משנה את המינונים של התעמולה מפעם לפעם, מפוסט לפוסט. שלא יהיו טעויות – עמדותי כעמדותיו בנושאים רבים, ואף רדיקליות משלו בכל הקשור לפתרונות המוצעים, אך גורביץ' אינו אמון על האמת במובן האקדמי, אלא על האמת במובן ההיסטורי, כלומר, במובן האידיאולוגי. וזו דוגמה לעבודה אידיאולוגית.

      • מודי תולששש

        נכון

  • קו 451

    כמו במלחמת לבנון השנייה מדינת ישראל ניצחה , בניגוד למצב ששרר ערב המלחמות הגבול ישקוט .
    וזאת הודות לחיל האוויר שהראה רק אחוז קטן מכוחו .
    הדוקטרינה של הפצצת מקומות אסטרטגים, טובה יותר מכל פלישה רגלית מול כוחות גרילה .
    הפצצה של תחנות כוח וגשרים (ואת זה אפילו גודלסטון יאשר ) גורמים נזק עצום .
    בנוסף זה מאפשר למדינת ישראל להכריז על הפסקות אש חד צדדיות .
    במלחמה הבאה ישראל צריכה לדעת שהפצצה של קריית אריה" של עזה תהיה יעילה הרבה יותר מהפצצות של בתי מגורי מחבלים .

  • ברנש

    אני לא חושב שזו "תבוסה".
    אני חושב שהממשלה מבינה שצריך שינוי קל במדיניות כדיי שהיא תוכל להמשיך במטרת העל שלה והיא – בניית התנחלויות.