החברים של ג'ורג'

דחליל הבטחון

עוד נדבך במצור על עזה קרס אתמול, והוכיח שוב שאין שום קשר בין בטחון ובין הרטוריקה הישראלית עליו

הפלסטינים השיגו אתמול (ו’) נצחון במהלך ההצבעה על ההצעות שלהם בפיפ”א: הארגון ידון בשורה של דרישות פלסטיניות ותלונות שלהם על הפרות שמבצעת ישראל. אלו היו הפרות שהפלסטינים מתלוננים עליהן כבר למעלה משנתיים, וישראל מתעלמת מכך. קודם להצבעה, מתוך חשש למפולת דיפלומטית ותחילת גורלה של דרום אפריקה, העלתה ישראל הצעת פשרה. בין שאר ההצעות שלה, היא הבטיחה להנפיק לכדורגלנים פלסטינים תעודות מעבר שיקלו עליהם לעבור בין הגדה המערבית ורצועת עזה ובין הגדה לחו”ל.

הרעש הזה שאתם שומעים הוא קריסת עוד נדבך אחד במצור בן תשע השנים על עזה. במשך שנים, טענה ישראל בעקשנות שהיא חייבת לעכב ולבדוק כל מעבר של אנשים מהגדה לרצועה, כדורגלנים בכלל זה. לכו תדעו מה הם מבריחים בתוך הכדורים אלה, זה סיכון בטחוני. אתמול, כדי להסיר מעל ממשלת נתניהו את מר המוות של בידול בינלאומי שבועיים לתוך כהונתה, הסיכון הבטחוני הזה התפוגג. פתאום אפשר לוותר על הדרישה הזו.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. המקרה הבולט הוא זה שמחר נציין חמש שנים להתרחשותו: המשט לעזה של המאווי מרמרה. אחרי הרעש הבינלאומי שנגרם כתוצאה מהטבח (כן, טבח, כולל רצח של לפחות אדם אחד במצב של הוצאה להורג) שביצע צה”ל על המאווי מרמרה, ישראל הסירה את הרוב המוחלט של הגבלות על הכנסת סחורה לעזה. ההגבלות הללו כללו, נזכיר, איסורים על הכנסת שוקולד, צעצועים (!), ריבה, חלבה ועוד. ישראל, בהנהגת פושע המלחמה לכאורה עמוס גלעד, שקדה על תכנית “כמעט הרעבה” של רצועת עזה. כל זה נעשה בשם הבטחון. ופתאום, כמה ימים אחרי המרמרה (כאן המקום להזכיר שוב שצה”ל עדיין לא פרסם את הצילומים שבוצעו עליה, והיו אף טענות שהשמיד אותם), התירוץ הבטחוני הזה התפוגג.

בתירוץ הבטחוני פגשנו שוב בפרשת המשקף. הולנד מימנה שתי מכונות שיקוף ענקיות שהמטרה שלהן היא לעקוף את התירוץ הבטחוני: הן סורקות תוך זמן קצר מאד כמויות גדולות מאד של סחורה, וזו שאין בה שום דבר חשוד יכולה להמשיך הלאה. את מכונת השיקוף שיועדה לרצועת עזה סירבה מערכת הבטחון להפעיל. האסטרטג העליון של ישראל, בוגי יעלון, אמר לכנסת שהוא מפעיל את המשקף לצרכי העברת סחורה לאירופה – סחורה שמועברת דרך נמלי ישראל, כולל נתב”ג – אבל לא מוכן להפעיל אותו לצרכי בדיקת סחורה לקראת העברה לגדה. למה? “בטחון.” למה ארגז מעזה יכול להגיע לנתב”ג אבל לא לג’נין? על זה בוגי לא ידע לענות. הסיבה לכך פשוטה: אין לזה שום קשר לבטחון. ישראל רוצה ליצור מצב שבו התרגלנו לחשוב שרצועת עזה והגדה מנותקות. ה”בטחון” הוא רק תירוץ.

האסטרטג המהולל הנ”ל השתמש בדחליל הבטחון לאחרונה גם בפרשת אוטובוסי האפרטהייד. למרות שהצבא התנגד לתכנית, ולמרות שהשב”כ העניק אישורי כניסה לכל העובדים המעורבים, בוגי יעלון התעקש להפעיל את תכנית האפרטהייד כשהוא טוען שיש בכך צורך בטחוני. הוא היחיד שטען כאן ומותר להניח שכמו בכל פעם שהוא מדבר על בטחון, הוא משקר. הפעם, הצורך של יעלון הוא לשמר את מעמדו בקרב הפסיכים של ועד מתנחבלי השומרון, שהם היוזמים של המהלך הזה. אין לזה דבר וחצי דבר עם בטחון.

למה הם משתמשים בתירוץ הבטחון? משתי סיבות. קודם כל, הם יודעים שאם הם ישתמשו בו, אף אחד לא ישאל יותר מדי שאלות. יש הרי הסבר בטחוני, והסבר בטחוני כבר קרוב מאד לתחום השו-שו ומוטב שלא לשאול שאלות. הסיבה המדכאת יותר היא שמערכת הבטחון כבר למדה שהיא יכולה לעשות לפלסטינים מה שהיא רוצה, והציבור הישראלי יתעלם. לא אכפת לו. הבעיה היחידה היא התקשורת הבינלאומית. זו הסיבה שתירוצי בטחון ותיקים כמו הצורך למנוע כניסת שוקולד לרצועה והצורך לעכב את הספורטאים שלה מתאדים ברגע שיש יותר מדי תקשורת בינלאומית. החונטה יודעת שבחו”ל לא יקנו את הצ’יזבטים שלה בקלות, וברגע שיש תשומת לב תקשורתית, היא מעדיפה לוותר.

אל תשכחו, אתם שמממנים את הבהמה הירוקה ואתם שאחראים עליה, אל תשכחו. בפעם הבאה שהיא תקריץ לכם איזה תירוץ בטחוני, שאלו את עצמכם איפה השקר, כי הנחת היסוד צריכה להיות שאף על פי שיש לישראל צרכים בטחוניים לגיטימיים, ברוב מוחלט של המקרים שבו היא מנופפת בבטחון, היא משקרת כדי לחפות על אינטרס אחר. לפעמים המטרה היא שינוי גיאו-פוליטי, כמו מדיניות הבידול שמעולם לא זכתה לדיון ציבורי בישראל; לפעמים המטרה היא שיקול פוליטי גרידא, כמו שמירה על כוחו של יעלון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל מקריב את הדרום

אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת עזה – “רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה, לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת עזה. זה צריך היה להיות מפתיע: בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית, צריך היה לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן, להשאיר את עזה במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני של כ-70% ועל שיעור אבטלה של כ-40%.

זה איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה בקביעת המדיניות כלפי רצועת עזה. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת עזה. הבעיה העיקרית של הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, זה רק תירוץ – ותירוץ חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב. פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי; הוא גם חייב להאשים אןתם במצבם. באינתיפאדה השניה זה היה בוגי “החוליה החלשה” יעלון, במלחמת לבנון השניה היה זה הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולדבר על עזה.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אמרנו לכם

ישראל מודה בתבוסה מול החמאס, ומערכת הבטחון מודה שהמצור על רצועת עזה הזיק יותר מאשר הועיל

זוכרים איך, באמצעות היועץ המשפחתי לממשלה, סיים בנימין נתניהו את המלחמה האחרונה בעזה בלי ששרי ממשלתו יוכלו לדעת מה תנאי הפסקת האש? אז מסתבר שהיה לו מה להסתיר, כי על פניו ישראל מיישמת כעת כמעט את כל דרישות החמאס.

הללו, כזכור, היו:

* הרחבת תחום הדיג של הרצועה לשישה מילין ואח”כ לתריסר מילין

* יציאה של מתפללים מרצועת עזה לאל אקצה

* הסרת המצור על עזה

* הפיכת מעבר רפיח למעבר בינלאומי

* אפשרות לחקלאים העזתים לעבוד סמוך לגבול

* שחרור האסירים שישראל עצרה במהלך מבצע “שובו אחים”

* הקלה בתנאי האסירים האחרים

* המנעות מהתערבות בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית

מי שעקב אחרי התקשורת הפלסטינית, יכול היה לראות מדי פעם ידיעות על שחרור של אסירי “שובו אחים.” אמנם, לא בגלים גדולים ולא בתופים ובמחולות, אלא בטפטוף ובשקט, אבל שחרור. השבוע, דווח ש-500 עזתים הגיעו לראשונה לתפילות באל אקצה, דבר שהעזתים היו מנועים ממנו שנים רבות.

והיום מדווח רון בן ישי על שורה של שינויים נוספים:

* ישראל תאפשר הכנסה מסיבית של חומרי בניה לרצועה. היא תנסה לפקח על כך, אבל היא מודעת לצורך לבנות מחדש את הרצועה, ולראשונה מזה חודשים, קבלנים פרטיים יוכלו לקבל חומרי בניה.

* ישראל תאפשר לעזתים לדוג עד מרחק שישה מילין מן החוף, “עם אפשרות להרחבה” בעתיד.

* ישראל תשמור לעצמה רצועה של מאה מטרים בתוך הרצועה בה היא רשאית לפעול. בשאר השטח, הפלסטינים יוכלו לפעול בחופשיות. בפועל, מדובר בהקטנת שטח ההרג סביב הרצועה (המקום בו חמושי צה”ל מרשים לעצמם להרוג פלסטינים ללא התראה) מ-300 מטרים ל-100 מטרים.

* מעבר רפיח יועבר לשליטת אבו מאזן מצד אחד והמצרים מצד שני. זה לא בדיוק מעבר גבול בינלאומי, אבל זה די קרוב.

* אשר לדרישה להמנעות מהתערבות בפוליטיקה הפלסטינית – ישראל הפסיקה בפועל את דרישתה למנוע את קיום ממשלת האחדות הפלסטינית. זו התכנסה לאחרונה בעזה, בהסכמתה – גם אם בחירוק שיניים – של ישראל. יש להזכיר שישראל יכלה, מכוח שליטתה על המערבים, למנוע את כניסת ממשלת האחדות לרצועה. היא לא עשתה זאת.

במקביל, החמאס דורש נמל בינלאומי ברצועת עזה וישראל דורשת את פירוז כל הרצועה. ההנחה של מערכת הבטחון היא ששתי הדרישות הללו יקוזזו. במקום העזתים, הייתי עומד על הדרישה לנמל: יש לה תמיכה בינלאומית נרחבת וממשלת נתניהו תתקשה לצאת למלחמה בעטיה.

וואלה. אז בטור פרשנות של מוסמך מערכת הבטחון, אומרים לנו בשקט שישראל קיבלה את הרוב המוחלט של הדרישות שהעלה חמאס במהלך המלחמה. למצב שבו אתה מפעיל כוח צבאי עודף, ובסופו של דבר מקבל את הדרישות של האויב, יש שם אחד: תבוסה.

זה מה שקיבלנו אחרי שהרגנו למעלה מ-2,100 עזתים ואיבדנו יותר מ-70 ישראלים, ביניהם ארבעה אזרחים. ואת זה מחביאים לנו בטורי פרשנות וכותרות מתחמקות. הכותרת צריכה להיות ברורה: ממשלת נתניהו הובילה את ישראל לתבוסה ברצועת עזה. צה”ל הפסיד לחמאס. נתניהו ויעלון צריכים ללכת הביתה.

* * *

אבל זה לא הכל.

בטור שלו, כותב בן ישי שבמערכת הבטחון אומרים עכשיו שהמצור על עזה היה הדוק מדי וגרם יותר נזק מתועלת. וואלה! כי את החוכמה המאוחרת הזו, אומרים בשמאל ובארגוני זכויות האדם כבר כמה וכמה שנים. ארגון “גישה” מוביל את המאבק נגד הסגר ונגד הגבלות התנועה בין הרצועה והגדה (אליבא דבן ישי, חלקן אמורות להיות מוסרות בקרוב). חברי כנסת ממרצ העלו פעם אחר פעם שאלות לגבי ההגיון של מדיניות המצור. הבלוג הזה התייחס שוב ושוב למדיניות הישראלית כלפי הרצועה, מימי “מדיניות הכמעט רעב” של עמוס גלעד שבוטלה אחרי המרמרה, דרך הרשעויות הקטנות של היומיום של השליטה הישראלית ברצועה (שלא פסקה מעולם), עבור במדיניות הבידול שמתעטפת באצטלת הבטחון לשווא, דרך השקרים של דובר צה”ל ועד המלחמה האחרונה.

רוב מוחלט של הישראלים, מצד שני, עשו כמיטב יכולתם כדי לא לדעת שיש כאן בכלל ויכוח. הם, כמו שר האוצר שלנו, תמיד קיבלו את עמדתה של מערכת הבטחון. אולי עכשיו, כשמערכת הבטחון מודה בחצי פה שהמדיניות שלה פשטה את הרגל ושהיא הובילה למלחמה מיותרת, יתחילו הישראלים להטיל ספק בהצהרות הפסקניות שלה?

בואו לא נטפח יותר מדי ציפיות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ישראל נושאת את שם הבטחון לשווא

למה לא מופעלת מכונת השיקוף ההולנדית בגבול רצועת עזה? כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הסיבה לו היא פוליטית

בשנת 2012, תרמה ממשלת הולנד שתי מכונות שיקוף ענקיות לישראל. המכונות הוצבו במחסום אלנבי, מעבר הגבול של הגדה עם ירדן ובעצם הפתח של תושבי הגדה לעולם, ובמעבר כרם שלום עם רצועת עזה, שמשמש למעבר סחורות. המטרה של המשקף היא להפוך את העברת הסחורות בין רצועת עזה ובין הגדה והעולם לקלה הרבה יותר. במקום לפרוק את כל המכולות ולעבור חבילה-חבילה, מכונת השיקוף מסוגלת לסרוק מכולה תוך שמונה שניות.

אם מקשיבים לדוברים הישראלים, זה אמור להיות אינטרס עליון של ישראל מול רצועת עזה. הנה שר החוץ ליברמן:

“מתי נגיע לשלום? לא באמצעות מתווכים, לא באמצעות הקוורטט או מועצת הביטחון. נוכל לדבר ברצינות על הסדר מדיני עם הפלסטינים כשהתל"ג לנפש שלהם יהיה עשרת אלפים דולר. לא יום לפני זה. כל הסיפורים האחרים מנותקים מהמציאות.”

הנה קמ”ט החקלאות של מתאם הפעולות בשטחים, אורי מדר:

“עלינו לנצל את השקט ששורר כיום, על מנת להכיר צד את הצד השני, כאשר אתם, הסוחרים, בעזרת שיתוף הפעולה הכלכלי, מהווים גורמים מרכזיים בהשפעה על היחסים בין הצדדים.”

וכמובן, ראש הממשלה נתניהו השפריץ לכל עבר אמירות ריקות על הצורך ב”שלום כלכלי.” אז למה מכונת השיקוף בגבול הרצועה לא מופעלת כדי לאפשר העברת סחורה מהרצועה לגדה, שהיא השוק הבסיסי של רצועת עזה?

כי למצור על עזה אין שום קשר לבטחון. הבטחון, כרגיל בישראל, הוא רק תירוץ. תירוץ מועיל מאד; תירוץ שמרגע שהפטרת אותו, יודעים בלשכת ראש הממשלה ובמשרד הבטחון, רוב הישראלים יאבדו עניין אוטומטית; אבל ביותר מדי מקרים, זה רק תירוץ, הונאה של הממשלה כלפי תושביה, שמטרתה להסתיר את מדיניותה, כי זו לא תעמוד באור שמש.

———

כשהולנד תרמה את המכונות, המטרה שלהן היתה במפורש להביא להגדלת היצוא מרצועת עזה, משהו שמעניין את ממשלת הולנד כבר שנים. זה לא קרה. יש מזכר הבנות שנחתם בין הולנד, הרשות הפלסטינית וישראל, שמכסה את הנושא. הוא מוזכר בהודעת מתאם הפעולות בשטחים, כאן:

“ב26 לפברואר 2012 נחתם הסכם בין ממשלת ישראל והולנד על הצהרה משותפת להצבת מכשיר שיקוף בגשר אלנבי ובסופו של דבר גם במעבר כרם שלום. מטרת המשקף לאפשר הגדלת כמות הנוסעים מעזה ומיהודה ושומרון לירדן ומשם לארצות השונות בעולם.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום עוררה רוגז בפרלמנט ההולנדי. חברי הפרלמנט שם רצו לדעת מה קורה עם המכונה שהם שילמו עליה ולמה היא לא מופעלת למטרה שלשמה היא נקנתה. שר החוץ של הולנד לשעבר, אורי רוזנטל, אמר לפרלמנט ב-16.4.2012 ש”הולנד זכתה לשבחים בתחום זה משאר המדינות החברות באיחוד האירופי, שנדהמו שהולנד הצליחה להשיג את החתימות הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית על מזכר הבנה. אלו הן העובדות.”

שר החוץ הנוכחי של הולנד, פרנס טימרמנס, אמר לפרלמנט ב-12.12.13 ש”הולנד הגיעה להסכמים עם הפלסטינים ועם ישראל על הדרך שבה ישתמשו בסורקים. ישראל הצהירה שיש לה עדיין הסתייגויות מאחד הסורקים בקשר למעבר סחורה בין עזה לגדה המערבית, והיא רוצה להמשיך לדון בכך. על כן, לא ניתן היה להכניס את הסורק לפעולה. אנו פשוט נמשיך לפתור את הבעיה הזו יחדיו.”

אי הפעלת המשקף בכרם שלום גרמה למשבר בין ישראל להולנד, וכתוצאה מכך ביטל ראש ממשלת הולנד, מארק רוטה, בדצמבר האחרון את השתתפותו בחנוכת המשקף במחסום אלנבי, מאחר וישראל מונעת שימוש במשקף בכרם שלום להעברת סחורות מהרצועה לגדה. ישראל אמרה אז בתגובה שהפעלת המכונה להעברת הסחורות מהגדה לרצועה “תפגע במדיניות הבידול,” ומיד לאחר מכן פלטה את הבולשיט הבטחוני הרגיל.

בפרלמנט ההולנדי לא ויתרו, הוגשו עוד שאילתות, וב-11.2.14 הודיעה הממשלה לפרלמנט ש”הולנד חתמה על הצהרה משותפת עם ישראל. הצהרה זו אומרת שההתקנה של הסורקים מהווה תרומת תשתית חשובה לקראת עיבוד תעבורת הטובין מהגדה המערבית והרצועה לירדן ומדינות אחרות, כמו גם בין הגדה המערבית והרצועה.” ההדגשה שלי.

בצד הישראלי, מצד שני, הצהרת הכוונות הזו נעלמה כלא היתה מאז שהוזכרה בהודעה של המתפ”ש שהוזכרה למעלה. ארגון גישה פנה למשרד החוץ בבקשת חופש מידע, כדי לראות את מזכר ההבנות. משרד החוץ ענה בתשובה שהכלב אכל לו את שיעורי הבית ושהוא לא מוצא את המזכר. אני חוזר: במשרד החוץ הצליחו, לטענתם, לאבד מזכר הבנות רשמי עם ממשלת הולנד.

gisha

או שלא.

משרד החוץ צריך להחליט אם הוא טמבל, או שהוא פשוט מעדיף לדחות את הקץ ולא לחשוף מסמך מביך. כי המשמעות של מזכר ההבנות הזה, כפי שתואר על ידי ממשלת הולנד, הוא שישראל מפרה התחייבות בינלאומית שהמטרה שלה היא המטרה הרשמית המוצהרת שלה: שגשוג ברצועה, שאולי אף יפגע בממשלת חמאס.

אלא שלמדיניות הרשמית של ישראל אין שום קשר למדיניות שלה בפועל. גם אין לזה שום קשר לבטחון. בתשובה לשאילתה שהוגשה לשר הבטחון בנושא, ענה יעלון ש

מדובר בעצם בשני משקפים, אחד שהוצב בגשר אלנבי, השני במעבר כרם שלום לרצועה, נתרמו על ידי ממשלת הולנד. מדובר במשקף שנוצר במעבר כרם שלום, המשקף הזה פעיל, פועל, ומאפשר בדיקת סחורה שיוצאת מרצועת עזה ליצוא לאירופה, בעיקר דרך נמל אשדוד.
השאלה של האם מאפשרים הוצאת סחורה מרצועת עזה ליהודה ושומרון, היא שאלה נפרדת, היא לא קשורה למשקף. היא קשורה למדיניות ביטחונית שלפיה על פי כל המלצת כל גורמי הביטחון, אל לנו לאפשר העברת סחורה לרצועת עזה ליהודה ושומרון מסיבות ביטחוניות – ומדוע.

אכן, המשקף הזה יעיל, אם ינסה להסתתר אדם, או ינסו להבריח אמצעי לחימה מסוימים, המשקף אמור לגלות זאת. אך המשקף איננו מגלה את כל מה שרוצים להעביר מעזה ליהודה ושומרון, מדובר, למעשה, במציאות ביטחונית שבאה ברצועת עזה. קיימת היום מפקדת חמס מבצעית, כדוגמה, יש גם גורמים אחרים שפועלים שם – ג'יהאד אסלאמי פלסטיני, ארגונים סלפיסטים, ארגוני ג'יהאד עולמי, שבהחלט היו מאוד רוצים להעביר את פעילות הטרור ליהודה ושומרון.
מפקדת החמס בעזה, מנסה זה תקופה ארוכה להקים, לבסס, להפעיל חוליות חמס, חוליות טרור ביהודה ושומרון, והקושי שלהם נובע מהיכולת שלהם לתקשר עם יהודה ושומרון. אם נפתח את הערוץ הזה שבו ניתן יהיה להעביר סחורה, ניתן יהיה להסתיר בסחורה הזאת דברים שאנחנו לא רוצים שיעברו מעזה ליהודה ושומרון, והמשקף איננו יכול לגלות אותה.
לכן המשקף פעיל לצורך יצוא סחורה לאירופה, ואיננו מתכוונים לאפשר יצוא סחורה מעזה ליהודה ושומרון, משום האיום הביטחוני שבכך.”

בואו נפרק את זה רגע. יעלון אומר שהמשקף טוב מספיק כדי להעלות מטען מעזה על מטוס בנתב”ג או על ספינה בנמל אשדוד, אבל לא מספיק טוב כדי להעלות אותו על משאית לג’נין. למה? כדי למנוע מהחמאס ברצועת עזה מלתקשר עם החמאס בגדה המערבית. אני מניח שאפשר היה לבדות תירוצים קלושים יותר, אבל זה כנראה היה מצריך מאמץ יצירתי שיעלון לא מסוגל לו.

יש סיבה אחת לסירוב הישראלי להעביר סחורה מהרצועה לגדה: ישראל רוצה את הגדה והרצועה מבודדות. האחדות הפלסטינית מאיימת על ישראל. ישראל של בוגי ונתניהו אומרת, מצד אחד של פיה, שהיא רוצה שגשוג פלסטיני, במיוחד בעזה, ומן הצד השני מונעת כל אפשרות לשגשוג כזה מחשש שהקשר בין הגדה והרצועה יישמר.

כי, הרי, אם הוא יישמר, יהיה הרבה יותר קשה לבצע את הסיפוח הזוחל של הגדה שהוא-הוא מטרת העל של ממשלות הימין. אחרי הכל, כל זמן שאנחנו לא מדברים על עזה, אפשר להעמיד פנים שיש מה לדבר על סיפוח. מיליון וחצי הפלסטינים של עזה הופכים את הסיפוח למשהו הרבה יותר בעייתי. עדיף להעמיד פנים שהם לא שם. עדיף למנוע מהם כל אפשרות לשגשג – רק זה חסר לנו, שמעמד הביניים שם יבעט את החמאס בבחירות. מה תעשה אז מערכת ה-hasbara? עדיף לרדוף את החמאס בגדה כדי לרסק את ממשלת האחדות הפלסטינית, עדיף לשקר לישראלים ולומר להם שיש ראיות לכך שהחמאס הורה על חטיפת הנערים; אחרת, אנחנו עוד עלולים להגיע לבחירות פלסטיניות, והרי כל כך נוח לממשלת ישראל עם תוצאות הבחירות של 2006.

זכרו את האבסורד הזה: מטען מעזה מסוכן בג’נין – אבל אין בו כל סכנה בנתב”ג או אשדוד. זכרו את זה: זה טוטם הבטחון, זה לחש הוודו שממשלת ישראל משתמשת בו פעם אחר פעם כנגדכם.

ישראל ניצבת בפני סכנות בטחוניות שיש בהן ממש. ממשלת ישראל, מצד שני, שיקרה כל כך הרבה פעמים בנושא, שכאשר אתה שומע את הביטוי “שיקולי בטחון”, הנחת היסוד שלך צריכה להיות שעובדים עליך. כפי ששחקה ישראל את הביטוי “אנטישמיות,” שהפך למילה שמשמעה “התנגדות למדיניות של ישראל,” כך שוחקים נתניהו ויעלון את הביטוי “בטחון.” המשמעות שלו, כרגע, הופכת במהירות ל”חול לזריה בעיניים כדי שלא תראו את הסיפוח.”

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוף, תירוץ ה'בטחון' התאדה

במשך עשרות שנים, לישראל היה תירוץ קבוע כשמישהו ניסה למתוח ביקורת על מדיניות הסיפוח והכיבוש שלה: בטחון. אתם לא מבינים, היו אומרים אנשי צה"ל או אנשי הזרוע המדינית שלו, ממשלת ישראל: יש כאן סיכון בטחוני. ובהתחלה זה עבד, לפחות כלפי חוץ. אחרי הכל, אם אנשי צבא, שבטחון הוא מקצועם, אומרים שיש צורך בטחוני, חזקה שהאתוס שלהם, שמבוסס על כבוד ואמירת אמת, לא יאפשר להם לעשות שקר בנפשם.

ישראלים שגדלו כאן, ושיודעים שבצה"ל אמירת אמת היא שמועה רחוקה, שהקצין הממוצע לא יזהה כבוד מקצועי גם אם זה יתקוף אותו בסמטה חשוכה, שמדובר במיליציה פרועה וחסרת משמעת, היו צריכים לדעת טוב יותר. הם היו צריכים לזכור, למשל, איך הזנה שר הבטחון בן גוריון את "צרכי הבטחון" וגייס למילואים בראשית שנות החמישים את מנהיגי הימאים השובתים, כדי לשבור את השביתה שלהם. הם היו צריכים לדעת – בית המשפט העליון שלהם אמר את זה עוד בשנות השבעים – שכאשר קציני צה"ל מדברים על "צרכי בטחון" והתנחלויות בנשימה אחת, הם עושים שקר בנפשם.

אחר כך באו שקרים אחרים, בוטים לא פחות. יצאנו ללבנון לכאורה כדי להתקדם 40 קילומטרים ולא יותר, כטווח התותחים של אז, וכבר ביום הראשון ללחימה ביצענו נחיתה ליד ביירות. המטרה הרשמית היתה סילוק אש"ף מדרום לבנון; אף אחד לא ציין את המטרה הנסתרת, הגדולה יותר, הכתרת משטר ידידותי לישראל בלבנון, מה שהצריך – לראשונה – את כיבושה של בירה ערבית ואת מותם של כ-17,000 לבנונים. כתבים צבאיים דיווחו מביירות ודובר צה"ל הכחיש בתוקף שאנשיו בכלל נמצאים שם. כתשנו את ביירות מהאוויר, בהפצצות שהרגו אלפי אזרחים, והתקשורת הישראלית מילאה את פיה מים. אחר כך באה האינתיפאדה הראשונה והשקרים הפכו לשיטה. קברנו ילדים בחיים, החרמ"ש של רפיח יצא לפטרולים כשדגל העצמות והגולגלות נישא על אנטנות הג'יפים שלו, קשרנו ילדים לפגושי ג'יפים כדי למנוע השלכת אבנים, ודובר צה"ל הכחיש והכחיש והכחיש. מעל לכל ריחפה הפקודה המוכחשת של שרה בטחון (כפי שקראו לו אז במדורים הסאטיריים) יצחק רבין "לשבור להם את הידיים והרגליים." היה משפט גבעתי ראשון ושני והגיעו העדויות שהמח"ט אפי איתם היה מעורב אישית בהכאת עצורים ומכרו לנו שמדובר ב"אירוע נקודתי." ה"בטחון" התערבב ב-hasbara ולא היה אפשר להפריד ביניהם עוד.

לכל דבר נמצא תירוץ "בטחוני", שהיה לעתים קרובות שקר. אירוע שצף בזכרוני לאחרונה, אם כי כתבתי עליו כבר לפני שנים, מדגים את מה שהפך לשיטה, שיטה שבלעדיה כנראה אי אפשר לנהל כיבוש. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה. הטלנו – אנו, אנשי המנהל האזרחי ברצועת עזה – עוצר, ומאחר והיה חשש מהתקוממות פלסטינית כללית, שינינו את נוסח הכריזה: מעתה הוא כלל את השורה "מי שייצא מביתו יירה."

עוצר נמשך בדרך כלל יום אחד, אולי יומיים. זה נמשך כשבוע. שלושה או ארבעה ימים לתוך העוצר, בלילה, התקשר אחד מתושבי אחד מחנות הפליטים – אני חושב מועזי אבל אולי היה זה בורייג' – לחמ"ל. הילדים שלו היו חולים, והתרופות שלו אזלו. הוא רצה אישור לצאת למרפאה של אונר"א, שנותרה פתוחה. הוא נתקל בסמב"צית לחוצה, שלא דיברה ערבית. הוא לא דיבר עברית. השיחה גמגמה, היא צעקה עליו שיתקשר מחר והוא נבהל.

הוא יצא מביתו, רץ אל המרפאה, קנה תרופות, פנה לחזור. הגיע כמעט עד ביתו. נתקל בפטרול. החיילים קראו לו לעצור, והוא, שזכר את ה'מי שייצא מביתו יירה', איבד את עשתונותיו, פנה לאחור ונמלט. כשהגיע סמיר, הקת"מ שלנו, למקום הוא מצא את הגופה בין שברי בקבוקי תרופות. החיילים אמרו לו – סמיר זכר חיוך – שהאיש ניסה לחטוף נשק.

זה היה שקר מרושע ומטומטם – אבל מספיק טוב בשביל להפוך לתירוץ "בטחוני" בקרב הציבור הישראלי. אחרי הכל, לא נותר לציבור היהודי בישראל שום אידיאל אחר. ביקורת על צה"ל כמוה כהכחשת שואה. אז אם הוא אומר שזה בטחון, זה בטחון. ומי שאומר אחרת הוא עוכר ישראל (אם הוא ישראלי או יהודי) או אנטישמי (אם הוא לא.)

עכשיו, אני מוכן לקבל את ההנחה שיש איומים בטחוניים מסוימים על ישראל. אני אפילו מוכן לעשות לה הנחה ולהניח שלא כל האיומים הללו הם תוצאה של התעקשותה של ישראל לספח שטחים שכבשה ולהתנהל כהגמון אזורי. אבל התוצאה של כל השקרים היומיומיים שנושאים את שם ה"בטחון" לשווא, היא שאני צריך לברור בזהירות כל טענה ישראלית כזו ולנסות לברר אם עובדים עלי או לא. והאמת, אין לי כוח. הנחת היסוד שכאשר ישראל טוענת שה"בטחון" שלה נפגע היא משקרת ודאי תשגה פה ושם, אבל היא תהיה מדויקת רוב גדול של הזמן, ועל כן היא טובה מספיק.

אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שזו אמורה להיות הנחת היסוד של אדם חושב, בא ראש הממשלה נתניהו וסיפק אותה אתמול (א'). נתניהו נפגש עם עמיתו ההולנדי, מארק רוטה, במשך כשעה, כדי לנסות להסביר לו מדוע ישראל מונעת יצוא מהרצועה. כנראה באופן אוטומטי ובלי שיהיה שום חיבור בין המוח לפה, התפלק לו תירוץ ה"בטחון", שהיה הפעם נלעג ומגוחך במיוחד.

ישראל מונעת יצוא סחורות מרצועת עזה לישראל ולגדה. המטרה של המדיניות הזו היא, מצד אחד, ליצור משבר כלכלי ברצועת עזה ולהשאיר את האוכלוסיה על סף קריסה אבל לא מעבר לה (זו היתה המטרה של מסמכי ה"כמעט רעב" המפורסמים של עמוס גלעד, בימים שהמצור על הרצועה היה מלא). השוק הטבעי של הרצועה הוא ישראל והגדה; ישראל מונעת מכירת סחורה לשם. האירופאים קונים קצת סחורה עזתית, אבל המשמעות היא שמדובר בצדקה, לא ביצוא. זוכרים את היבבות של בוגי על כך שהחמאס "מעדיף לייצא קסאמים" בעודו מונע יצוא עזתי? זה עוד שקר בשם ה"בטחון."

פה יש בעיה. ההולנדים שילמו מיליונים עבור מכונת שיקוף מתוחכמת במיוחד, שתאפשר יצוא מהיר מהרצועה. ישראל מסרבת להשתמש בה. למה? כי היא רוצה לחנוק את הרצועה ולבדל אותה מהגדה. אבל היא לא יכולה לומר את זה, אז נתניהו ניסה למכור לרוטה שמדובר ב"שיקולי בטחון." למעשה היה כאן שקר כפול: הוא טען שהמנהרה שנחשפה לאחרונה נבנתה בחלקה הגדול ממלט שסופק מישראל. על השקר הזה כבר עמדתי כאן.

הלו! ראש ממשלה! אם אתה מתעקש לשקר, ואנחנו כבר יודעים שחוץ מזה ומסחיטת כספי הציבור עבורך ועבור שותפתך לחברת ב.ש. נתניהו בע"מ אין לך שום כישורים אחרים, לפחות נסה להקפיד שהשקר יהיה הגיוני. נראה לך שהתשובה למכונת שיקוף מודרנית שמונעת הברחת חומרי חבלה היא "צרכי בטחון"? הרי בדיוק עליהם היא עונה. זהו בדיוק הרציונל של השקעה של מיליונים בה. מה כבר ביקשנו ממך? שקרים שנשמעים סבירים לפחות ברגע שבו הם מושמעים?

בעולם הבידור מקובל הביטוי "לקפוץ מעל הכריש" כמייצג את הנקודה שבו משהו עבר את שיאו ומעתה אין להתייחס אליו אלא כפרודיה על עצמו. אני חושב שאפשר לראות את הרגע שבו הצביע נתניהו על מכונת שיקוף משוכללת ואמר "אבל אבל אבל בטחון! מנהרה! בטחון!" את הרגע שבו תירוץ "הבטחון" של ישראל לא רק קפץ מעל הכריש, אלא גם חתם איתו על חוזה למסע הופעות משותף.

יכול להיות שבישראל יש עדיין מי שחושב שהתירוץ הזה עובד. בחו"ל הוא כבר לא עובד. למעשה, נראה שכל מה שעבד ב-20 השנים האחרונות כבר לא עובד. בריטניה הזהירה אנשי עסקים בריטיים מפעולה בהתנחלויות, ומשרד החוץ הישראלי יילל בתגובה שהיא לא מחילה את אותם התנאים על טיבט. הובאה לידיעתי התכתבות בין שורה של ישראלים בעלי שם – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מיכאל בן יאיר; יוסי שריד; אלכס ליבק; אברום בורג, ואחרים – ובין שר החוץ ההולנדי, בו קראו למשרד החוץ ההולנדי למנוע מהתנחלויות הטבות כלשהן כחלק מהסכם הסחר בין ישראל להולנד. משרד החוץ ההולנדי השיב ש"ממשלת הולנד תמשיך במדיניותה לשכנע חברות הולנדיות שלא ליצור קשרים כלכליים עם התנחלויות בגדה המערבית. השגרירות ההולנדית בתל אביב וגופי ממשלה הולנדיים אחרים לא יספקו שירותים לחברות כאלו. השגרירות ההולנדית בתל אביב מעדכנת חברות הולנדיות על האספקטים של החוק הבינלאומי של עשיית עסקים בשטחים הכבושים. מדיניות זו תיושם גם בהקשר של הפורום הביליטראלי עם ישראל בדצמבר 2013."

המשחק מתחיל להגמר, וכל מה שיש לאשליין נתניהו בכובעו הם שפנים מורעבים, מרוטי פרווה.

ועוד דבר אחד: ישראל החליטה שלא לשלוח אף נציג בכיר להלוויית נלסון מנדלה. כנראה הבינו במערכת ה-hasbara שנתניהו יהיה אסון טוטאלי ושהדבר היחיד שיהיה יותר גרוע ממנו הוא לשלוח את משת"פ האפרטהייד הוותיק, שמעון פרס. הלז לקה בשפעת דיפלומטית לרגל האירוע. נראה שבקרב אנשי ה-hasbara קלטו סוף סוף שיש רק קישור אחד אפשרי בין "ישראל" ו"אפרטהייד," ומקווים שם שאם נוריד ראש אולי אף אחד לא ישים לב. אני בספק אם האסטרטגיה הזו תעבוד. נו, לפחות לא נחלל את זכרו.

(יוסי גורביץ)

ההומניות הנבובה של צה"ל

באופן משונה למדי, צה"ל התפאר השבוע בכך שהוא חזק יותר מקפה שחור ומ, אה, מתופפת ומרים משקולות. הוא ניסה בכך, אמרו הקופירייטרים שמכרו לו את הלוקש הזה, למשוך אליו את צעירי ישראל, לאור הירידה בגיוס לשירות קרבי. הקמפיין הזה אמר מה צה"ל חושב על צעירי ישראל: שהם מטומטמים קליניים. למרבה הצער, הוא כנראה גם צודק.

כשצה"ל לא טוען שהוא גבר-גבר, הוא בדרך כלל מעמיד פנים שהוא צבא מוסרי – על כל פנים, מוסרי יותר מהחמאס. זה כנראה נכון. אבל כשצה"ל מנסה לתאר את עצמו כאמא תרזה, צריך לגלות חשדנות בריאה.

לפני מספר שבועות, צהלו שופרות התעמולה של צה"ל – פחות או יותר כל התקשורת הממוסדת הישראלית – ודיווחו שאמאל הנייה, ילדה עזתית בת כשנה, אושפזה בישראל בשל מחלה חמורה. אמאל הנייה, שנפטרה זמן קצר לאחר מכן, היתה נכדתו של איסמעיל הנייה, ראש ממשלת החמאס. המסר היה ברור: תראו כמה הומניים אנחנו! אנחנו מאפשרים לנכדתו של מנהיג אויב טיפול רפואי!

אלא שהמסר הזה יכול להיחשב להומניסטי רק בקרב אנשים שהסניפו יותר מדי תעמולה צה"לית. אמאל הנייה לא היתה שלוחה של איסמעיל הנייה; היא היתה – וצריך להזכיר את זה כשאנחנו נכנסים לשבוע זכויות האדם – אדם בפני עצמו. היא היתה תינוקת בת שנה, ילד שלא חטא. בכך שישראל הסכימה לטפל בה, היא עשתה בסך הכל את חובתה ההומניטרית.

כן, חובתה. ישראל מעולם לא סיימה את השליטה שלה ברצועת עזה. היא עדיין מנהלת, למשל, את רישום האוכלוסין שלה. כל כניסה חוקית לרצועת עזה או יציאה ממנה מתבצעת בידיעתה ובהסכמתה של ישראל, שהיא הסוהר הרשמי של "הכלא הפתוח הגדול בעולם," כפי שהגדיר בשעתו ראש ממשלת בריטניה קאמרון את הרצועה.

האם ישראל תמיד עומדת בחובתה ההומניטרית הזו? אל תהיו מגוחכים. כמובן שלא. היא לא היתה ישראל אם היתה עושה זאת. ישראל מאפשרת יציאה מהרצועה רק ב"מקרים הומניטריים דחופים." ראו, למשל, את המסמך הבא, שפרסמה עמותת "גישה":

gisha

אם לתמצת אותו, הסיפור הוא כזה. תושבת רצועת עזה ביקשה לעבור לגדה המערבית כדי לטפל באמה, שעמדה לעבור ניתוח בגב. חמושינו העוקצניים (במקרה שלנו, סג"מ אלון כהן – לכל פושע יש שם) מודיעים שהם דחו את הבקשה המקורית – שהוגשה קודם לניתוח – בשוגג, אבל גם עכשיו הם מתעקשים שלא לאפשר את הבקשה. הסיבה: "מצבה הרפואי של אם מרשתכם איננו עולה, בעת זו, לכדי סכנת חיים או דורש אשפוז ממושך." מבחינת הצבא ההומניטרי בגלקסיה, בת שרוצה לסעוד את אמה שעברה ניתוח גב, יכולה ללכת לחפש את החברים שלה. הרי אין כאן "סכנת חיים או אשפוז ממושך."

את זה אי אפשר לומר על הבקשה של חאלד, תושב הרצועה הגדה שרצה לפגוש את אמו המתגוררת בגדה ברצועה, כשזו שעברה שבץ. חאלד, כפי שעולה ממכתב חריף ששלחה "גישה" למנהל האזרחי (גילוי נאות: אני מספק ל"גישה" מדי פעם שירותי תרגום בתשלום), פנה למנהל האזרחי בבקשה לבקר את אמו ב-6.2.12. ב-19.2.12, המנהל האזרחי דחה את הבקשה ללא הסברים. חאלד שלח שוב את הבקשה ב-1.4.12, ובסוף אותו החודש, 30.4.12, שלח את הבקשה דרך "גישה."

יממה לאחר מכן, הודיע מוקד פניות הציבור של המנהל האזרחי – שכאמור, דחה את הבקשה קודם לכן – שהוא לא מכיר שום בקשה כזו. ב-17.5.12, נשלחה הבקשה בשלישית. ב-25.6.12, כלומר יותר מחודש לאחר מכן, המוקד של המנהל האזרחי אמר שאין כאן "צורך הומניטרי מובהק," אבל המליץ להגיש את הבקשה שוב.

כאן החלו ב"גישה" להבהיר למנהל האזרחי שבמידת הצורך יוגש בג"צ, וב-25.10.12 התקבלה תשובה מהמנהל האזרחי: בקשתו של חאלד, נאמר שם, אינה קריטריונית משום שאימו אינה במצב של סכנת חיים מיידית, ועל כן הבקשה לא תאושר.

יומיים לאחר מכן, ב-27.10.12, נפטרה האם.

חאלד הגיש בקשה להגיע להלוויה. המנהל האזרחי כתב אחר כך שהוא לא מכיר בקשה כזו. אחר כך, הוא הגיש בקשה לעלות לקבר של אמו. המנהל האזרחי כתב ל"גישה" ב-3.6.13 – יותר משבעה חודשים לאחר פטירת אמו של חאלד – שהוא מבקש ממנה להוכיח לו שיש לה יפוי כוח לייצג את חאלד. ב-9.6.13, מודיע המנהל האזרחי שהבקשה בטיפול. שבוע לאחר מכן, מודיע המנהל האזרחי שבעצם, הוא לא מכיר שום בקשה.

כשהוא עומת עם הסתירות שלו-עצמו, מיהר המנהל האזרחי להודיע תוך יממה – מהירות איננה חזיון נפרץ בהתכתבויות עם גופי הכיבוש הישראלי – שזו היתה "טעות אנוש," וביקש מ"גישה" לשלוח שוב את כל הניירת.

המקרה של חאלד איננו בודד. כשביקשו האחיות רולא וטהיא מהרצועה מהגדה לבקר את אמן החולה בגדה ברצועה, שעה שזו היתה מאושפזת בטיפול נמרץ, משך המנהל האזרחי את הטיפול, ומשך, ומשך, ומשך, ואחרי שבועיים, כשהאם שוחררה, שלל את הבקשה בטענה שהיא כבר לא בסכנה. המכתב של "גישה" מגולל שורה ארוכה של סיפורים דומים – ספרתי למעלה מעשרה לפני שנשברתי. אלה, כמובן, רק המקרים שהגיעו לטיפולה של "גישה." סביר מאד להניח ששורה של פניות אחרות של פלסטינים למנהל האזרחי זכו לאותו טיפול מזלזל. על כך היו ל"גישה" דברים חריפים לומר:

"לעיתים נדמה לנו כי הרשויות יושבות וממתינות כי בן המשפחה ימות על מנת לאשר את הביקור, כפי שאכן קרה לצערנו יותר מפעם אחת. הבעיה אינה מסתכמת בסיבוכו המיותר של ההליך הבירוקרטי אלא ביישום דווקני, הגובל בחוסר אנושיות, של הקריטריונים למתן היתר."

המכתב של "גישה" נשלח למנהל האזרחי ב-25.6.13. תגובת המנהל האזרחי, שמובאת למטה (תוך השמטת חזרה ארוכה על הטענות של “גישה”), הגיעה כמעט חצי שנה אחר כך ואומרת בקיצור "יאללה יאללה." ככה נראה ההומניזם המפורסם של צה"ל.

gishascreen2

חשוב להדגיש: אין פה שום טיעון בטחוני. כניסתו של אף אחד מהאנשים הללו לא נמנעה בשל חשש בטחוני כלשהו. כשזה קורה, לצה"ל אין שום בעיה לומר את זה – ואם אפשר היה להאמין לו, הרי שבטענות הללו היה משהו מן הצדק. מה שקורה כאן הוא משהו אחר: יישום של מדיניות הבידול, ניתוק של רצועת עזה מהגדה המערבית, לצרכי "הפרד ומשול" ישראליים; להרגיל את הפלסטינים שגם 22% מפלסטינה המנדטורית שהובטחו להם – או, ליתר דיוק, נרמז שהובטחו להם – בהסכמי אוסלו לא יהיו שלהם בשלמותם. זו מדיניות שמעולם לא עלתה לדיון ציבורי בישראל, זו מדיניות שמנותבת ומיושמת על ידי פקידים באפלת משרדים צבאיים, וזו מדיניות שדינה להוביל לסכסוכים אלימים על בסיס קבוע בין ישראל ובין תושבי רצועת עזה.

אז לפעם הבאה שיאמרו לכם שצה"ל הוא צבא הומניטרי, זכרו את "הבקשה איננה קריטריונית", שנאמרה לבן שמשתוקק לראות את אמו יומיים לפני פטירתה. זכרו את המאבק שצריך אדם שאיננו מהווה סיכון בטחוני לנהל כדי שיוכל לעלות לקבר אמו. ישראל כל כך לא שולטת ברצועת עזה, שהיא מסוגלת למנוע מנשים לסעוד את אמן ומבן לפקוד את קברה.

אמש נפטר נלסון מנדלה, האיש שסימל את נפילת משטר האפרטהייד. מנהיגי ישראל, שותפה של משטר האפרטהייד לאורך רוב שנות קיומו, הפטירו מילים צבועות, עד כדי עליית קבס. חלק מרכזי ממשטר האפרטהייד היה יצירת ה"בנטוסטאנים", מדינות לכאורה-עצמאיות של השחורים, שנוהלו למעשה על ידי דרום אפריקה. איש לא הכיר בהן. האפרטהייד של דרום אפריקה קרס. גם תורו של משטר ההפרדה הישראלי, שעזה היא הבנטוסטן העיקרי שלו, יגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כשהאזרחות היא רק מעטה

אזרחית ישראלית שמתגוררת בעזה, הודא וחידי, מבקשת בימים אלה להכנס לישראל – ונתקלת בסירוב. וחידי, שהפקידה את תעודת הזהות הישראלית שלה במנהל האזרחי בשנות השמונים, לא מצליחה להכנס לישראל למרות שמדינת ישראל מודעת לכך שהיא אזרחית ישראלית.

המקרה של וחידי איננו בודד. שלוש אזרחיות ישראליות אחרות, האחיות דבאס, מבקשות גם הם להכנס לישראל מהרצועה, והממשלה מונעת את כניסתן. הממשלה טוענת שאין די בתעודות הזהות הפלסטיניות כדי לזהותן כאזרחיות ישראל, למרות שבשנת 2011, כאשר הן ביקשו להכנס לישראל לחתונת אחותן, די היה באמצעי הזיהוי הזה. עמותת "גישה" (גילוי נאות: אני מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה בשמן של וחידי והאחיות דבאס לבתי המשפט בישראל.

מה שמעניין פה הוא פחות ההתעמרות השגרתית בתושבי הרצועה, שעליה מעדיף הציבור הישראלי שלא לדעת; מה שמעניין הוא פריכותה של תפיסת האזרחות הישראלית. מדובר באזרחות ישראליות, שבסך הכל מבקשות את השירות הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כניסה למדינה שבה הן אזרחיות. ופקידים עלומים מרשים להתעלם מהזכות הבסיסית ביותר הזו.

הסיבה לכך פשוטה מאד: מדובר בפלסטיניות, לא ביהודיות. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. רשמית, היא לא מכירה בלאום הישראלי. היא מכירה בלאום האשורי, אבל לא הישראלי. הכרה בלאום ישראלי תאלץ אותה להתייחס לכל אזרחיה כשווים, וזה יהיה סופה של המדינה היהודית. ישראל העניקה אזרחות לתושביה הפלסטינים – אלה מהם שלא גירשה – אבל הקפידה לוודא שהזכויות המוענקות באמצעותה יהיו מינימליות. הסיבות לכך היו פשוטות: מניעת אזרחות פורמלית מילידי המדינה היתה מציירת את ישראל כמדינת אפרטהייד מהר מאד, וכנראה היתה גם גוררת התקוממות מוצדקת לגמרי מצד שלולי האזרחות. בצד השני של המתרס, משקיעה ממשלת ישראל סכומים ניכרים של כסף ביהודים שאינם ישראלים החיים בחו"ל, במסגרת מה שמכונה "קשר עם התפוצות."

אז העניקו אזרחות פורמלית, אבל מבהירים שוב ושוב שהמדינה היא מדינת עם האדונים, ושלו בלבד. כפי שגילו וחידי והאחיות דבאס, אזרחות לבדה, ללא ציון העובדה שאתה יהודי, לא שווה הרבה באתנוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

ואולי הגיע הזמן להכיר במציאות העגומה שכל המסגרת של מדינה מצריכה תפיסה מחשבתית שעדיין רחוקה משמעותית מזו שרוב היהודים החיים בישראל מסוגלים לה; שכמו המדינות שסביבנו, הלבשנו את השבט שלנו במחלצות של מדינה, כדי שלא יהיה מביך כשיגיעו אורחים מחו"ל – אבל, כשהם לא בסביבה, אפשר להתרווח ולהתנהל כמו שאנחנו אוהבים.

(יוסי גורביץ)

להכיר את חמאס: ראיון עם שלומי אלדר

שלומי אלדר, הכתב הוותיק של ערוץ 10, פרסם לפני מספר חודשים ספר חדש, "להכיר את חמאס." הספר, שהוא קריאה מומלצת מאד הוא שילוב של היסטוריה ועיתונאות – ובסקופים שלו, הוא מהווה את מה שהעיתונות אמורה להיות: הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. הפוסט הזה הוא שילוב בין ביקורת על הספר ובין ראיון שערכתי עם אלדר שלשום (ג').

"להכיר את חמאס" הוא פרויקט שאלדר עבד עליו כבר ארבע שנים. ספרו הקודם, "עזה כמוות", דרש ממנו, לדבריו, רק ארבעה חודשים של עבודה. הוא עצמו לא נכנס לרצועת עזה כבר יותר מחמש שנים, מאז שחמאס תפס את השלטון שם.

הספר הוא מדריך חשוב לקורא ההדיוט, שהפוליטיקה הפלסטינית הפנימית איננה תחום התמחות שלו (זוכרים את התקופה שלכלי התקשורת היו כתבים לענייני פלסטינים?). הוא סוקר את חמאס מימיה הראשוניים כמרכז איסלמי, תוך שימת דגש נרחב על העשור האחרון. והתמונה שהוא מצייר מפתיעה מאד לעתים את הקורא הישראלי. (רשמים ראשוניים מהספר אפשר למצוא כאן.)

יוסי גורביץ: לעתים, נראה שאתה מעריך מאד את חמאס. אתה כותב "אין שום תנועת אופוזיציה בעולם שהעניקה בגלוי מזור כה רב לתחלואי השלטון וקורבנותיו כמו החמאס."

שלומי אלדר: וזו עובדה. כל חוקר חמאס נפעם מהתופעה הזו, של תנועה שצמחה מלמטה, על ידי אדם לכאורה לא כריזמטי, שבקושי ניתן להבין משפט מדבריו, ובכל זאת הוא מצליח מביתו הדל בשכונת שאטי לשנות סדרי עולם המזרח התיכון. אי אפשר שלא להתפעל ממנה. אבל ודאי שהיו לה טעויות: גם חאלד משעל אומר שהיו טעויות ושיש מקום לחשבונות נפש.

אני מתחיל את הספר בביוגרפיה קצרה של אחמד יאסין. הוא היה אדם נכה, שחי בצניעות, ועד היום החמאס מושפעת מאד מיאסין: תנועה צנועה, ששומרת על הכבוד האישי, שדואגת לפרט ולקהילה, שהיא בו זמנית דתית ופרגמטית.

יצ"ג: התזה המרכזית של הספר, אם הבנתי אותה נכון, היא שהחמאס החלה קודם כל כתנועת דעווה, ואחר כך יצרה זרוע צבאית כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה, וסופה שהזרוע הצבאית השתלטה עליה.

ש.א.: חמאס הוקמה שישה ימים אחרי תחילת האינתיפאדה הראשונה, כדי שלא להיות מואשמת בשיתוף פעולה עם ישראל. עיקר הפעילות שלה היתה אכן דעווה, אם כי יאסין ניסה להקים זרוע צבאית קטנה עוד קודם לאינתיפאדה, שהתפקיד שלה היה לפעול נגד משת"פים וסכנות מוסר, כמו זנות, שכרות ופורנוגרפיה. אבל לפני שאנחנו מגיעים לתקופה הנוכחית, צריך לזכור את הסיפור של הקמת הלשכה המדינית, שמבחינתי הוא מרתק. מוסא אבו מרזוק מגיע ב-1989 לרצועה מווירג'יניה עם שני עוזרים, שאחר כך הוא גם שולח לגדה, והם בונים מחדש את חמאס, שצה"ל והשב"כ כבר שברו ברצועה. הוא ממנה נציגי אזורים, וחוזר לארה"ב, משם הוא שולח להם כסף – כל זה מתחת לאף של השב"כ. הלשכה המדינית, שאחראית לגיוס כספים, משתלטת בעצם על התנועה, שיש בה וואקום מנהיגותי. ב-1992, הוא שולח שוב את השניים, והם נתפסים והשב"כ עולה על קיומו של אבו מרזוק, שנמלט לעמאן. היום כבר אין צורך בלשכה המדינית. בעזה יש ראש ממשלה של חמאס, ואיסמעיל הניה יכול לגייס כספים בעצמו – מטורקיה, מאיראן, ממדינות המפרץ.

hamas

בספרו מתאר אלדר כיצד חטיפת גלעד שליט ביוני 2006 הפכה בעצם את הזרוע הצבאית לחלק הדומיננטי של חמאס והעניקה לה כוח-יתר על שאר התנועה. אבל הוא מזכיר שני דברים חשובים: "קודם כל, צריך לזכור את מסע החיסולים של ישראל כנגד ההנהגה המדינית של חמאס – יאסין עצמו, רנטיסי, אברהים מקאדמה. זה יצר ואקום במרכז הכוח, שסייע לזרוע הצבאית לנצל את המצב.

"כל מי ששייך לאיזושהי תנועה שואף לכוח. וזה מה שעשה אחמד ג'עברי. הוא לא תכנן אפילו לקחת אחריות על ההתקפה בכרם שלום, עד שנאמר לו שיש חייל חטוף, והוא הבין שהוא יכול לקבוע עובדות. הוא פחד, אבל בסופו של דבר הימר על כל הקופה.

"אני כמעט בטוח שחלקו של ג'עברי בפיגוע עצמו קטן. את שליט הוא רכש בכסף, בשלמונים, מוועדות ההתנגדות העממיות ומג'ש איסלם, שבסופו של דבר היתה משפחה של עבריינים, של גנבי רכב וסוחרי סמים מסג'עיה, חמולת דורמוש, שהונהגה על ידי מומתז (תרגום השם הוא "נפלא") דורמוש. ג'עברי אמר להם ש'אתם לא מסוגלים להתמודד עם חטוף בעזה'. בסופו של דבר הוא גם חיסל אותם.

"גם ההשתלטות על הרצועה, ההפיכה, לא היתה מתוכננת. חאלד משעל התפוצץ כשהוא שמע עליה. הוא רצה לשמור על הסכם מכה. ג'עברי בסך הכל רצה קרב קטן עם האנשים של דחלאן, אבל אלה כל כך נבהלו – בעיקר נבהלו מעצמם, אחרי התעמולה שלהם – שהם פשוט זרקו את הנשק וברחו. כאן צריך לציין את העובדה שאנחנו עושים פעולות שאנחנו לא חושבים על ההשלכות שלהן: בדיוק כשהאנשים של הפתח היו צריכים את מירב הסיוע, הפסקנו את העברת הכספים לפתח. [בעקבות נצחון החמאס בבחירות 2006, הפסיקה ישראל להעביר לרשות את הכספים המגיעים לה כדי להעניש את הפלסטינים על בחירתם; התוצאה היתה שבבוא ההתנגשות עם חמאס, שהיו לו מקורות כסף משלו, ובין הכוחות של דחלאן, המוראל של האחרונים, שלא קיבלו משכורת והסתכלו בקנאה ורעב על "כוחות השווארמה" של החמאס, היה בשפל – יצ"ג]."

יצ"ג: אתה מציין מגעים בין חמאס ואריאל שרון, והצעה מדהימה שהוצעה לאולמרט. יש אפשרות למשא ומתן בין חמאס וישראל? יש על מה?

ש.א.: "מגעים לא רשמיים יש כל הזמן. מי שהציל בעצם את חמאס הוא אריק שרון: אחרי החיסול של רנטיסי, החמאס פנה אליו בהצעה להפסקת הפיגועים תמורת הפסקת החיסולים. הוא היה אז עסוק רובו ככולו בהתנתקות, ולא היה אכפת לו. אבל אם שרון היה ממשיך במלאכה, ומחסל את כל ההנהגה הפוליטית של התנועה, היא היתה קורסת. אין תנועה שיכולה לשרוד בלי הנהגה."

הסיפור המעניין באמת הוא זה שבפרשת המגעים בין אולמרט והחמאס. בתחילת 2006, כותב אלדר, קודם לחטיפת שליט וגם לאחריה, התנהלו מגעים בין ראש ממשלת ישראל ובין ראש הלשכה המדינית של חמאס, חאלד משעל, שמטרתם היתה להגיע להסכמה על מודוס וויוונדי אסטרטגי בין החמאס לישראל. החמאס העביר, באמצעות מתווך זר וראש השב"כ דאז יובל דיסקין, הצעות להסכמים כאלה שאלדר מצטט בהרחבה בספרו. החמאס הציע, מעבר לעסקה לשחרור שליט שהיתה טובה בהרבה מזו שבסופו של דבר אושרה (החמאס רצה רק את חברי הפרלמנט הכלואים שלו), גם הפסקת אש ל-25 שנה בין ישראל והחמאס. בסופו של דבר דחה אולמרט את ההצעות של משעל מבלי לבחון אותן כראוי ומבלי לדווח עליהן לממשלה או לראשי מערכת הבטחון, פרט לדיסקין. אולמרט ודובריו מכחישים נמרצות את עצם קיום המגעים הללו, מה שמכעיס את אלדר, שעומד על דבריו. "הם לא מתנהלים בצורה הגונה. לא מתנהלים ככה כשיש לך מידע."

אין מה לדבר על שלום, לכל היותר על הודנה ארוכת טווח. שלומי אלדר (יוסי גורביץ)

יצ"ג: אבל האם יש בכלל על מה לדבר עם חמאס?

ש.א.: "על שלום? אני לא רואה את זה קורה. גם לא על סיום הסכסוך. רק על הסדרים בטחוניים הם מדברים כבר כמה זמן על "סוף הסכסוך המזוין," אבל מעבר לזה לא ברור שהם יכולים ללכת. הם ממולכדים על ידי אמנת חמאס, שמאד נוקשה. אני לא רואה את חמאס משנה אותה; זה ייחשב לכניעה, לאמירה שהם שינו את עורם. היא רואה בפלסטין אדמת וואקף שאף מאמין לא יכול לוותר עליה. ראשי החמאס לא יכולים לוותר עליה, כי זו תהיה כפירה.

"מצד שני, בעבר הם דיברו בצורה גמישה יותר, אמרו שאמנה היא לא דבר מקודש ושיהיו זמנים שבהם אפשר יהיה לדבר על שינוי האמנה. היום כולם כמעט מדברים על גבולות 67' כגבולות של הודנה. הניה אמר לי פעם שהוא לא יכול לוותר על אדמת הוואקף – ולכן, הוא אמר, בואו נשאיר את הסוגיה הזו לדורות הבאים.

"ברור לי שהציבור הישראלי רואה בעייתיות קשה בהצעה הזו. אנחנו ניסוג, ובתמורה נקבל הפסקת אש ל-25 שנה? ומה יקרה אחרי 25 שנים? אבל אני לא רואה את חמאס מסוגל לקבל הצעה אחרת. אני הייתי מנסה להגיע למצב שבו יש הסכם הודנה, שבו מובהר שאם יש קסאם אחד או פיגוע אחד, והמעברים נסגרים שוב. הם מסוגלים לדעתי לאכוף מצב כזה."

יצ"ג: בזמן האחרון יש לא מעט דיבורים על מדיניות בידול, שמטרתה להפריד בין הרצועה לגדה, לדחוף את הרצועה לכיוון של מצרים. מה אתה חושב על זה?

ש.א.: "הבידול עובד. אמנם, לא סתם מצרים לא רצתה לקבל חזרה את רצועת עזה. ויש מתח בין האחים המוסלמים במצרים תחת מורסי ובין החמאס. חמאס תמיד טענה שהיא סניף של האחים המוסלמים, ולשתיהן יש מאפיינים דומים – כמו הדגש על פיתוח קהילה ועל רווחה, ועל ניקוי החברה מבפנים. אבל האחים המוסלמים הם לא תנועה לאומית. בעבר הם דיברו על חליפ'ות, אבל הם התפתחו מאז. חמאס, מצד שני, היא תנועה לאומית. היא משרטטת גבולות. זה יוצר מתח בין שתי התנועות.

אבל האם חיבור של עזה למצרים לא יהיה מצב טוב יותר?"

הוא יפצל את הפלסטינים.

אלדר נאנח. "הפיצול קיים. אני רואה את אנשי הפתח שברחו מהרצועה לגדה אחרי השתלטות החמאס. הם סובלים שם. יש סטריאוטיפים איומים כלפיהם – כל אונס, כל גניבה, מיד מאשימים אותם. תושבי הגדה לא מתחתנים איתם.

"יש מה לדבר על הסכם בנושא הבידול. אני הייתי מעדיף שמצרים תהיה אחראית על עתידה של הרצועה."

יצ"ג: עד כמה חמאס עדיין חזק, אחרי שש שנות שלטון?

ש.א.: "הוא חזק, הוא יציב. אבל האם האנשים מרוצים? הייתי אומר שהגרעין הקשה של החמאס נשאר, בערך 25% אחוזי תמיכה. לשאר האוכלוסיה אין אלטרנטיבות: הפתח שנוא עליהם. האיש מהרחוב היה מעדיף ממשלת אחדות, אבל הוא יודע שזה לא מציאותי. לאיחוד יש מחיר מדיני, שלא חמאס ולא פתח מוכנים באמת לשלם. החמאס, במיוחד, יצטרך לוותר על הרבה – במיוחד עכשיו, לאור עליית האחים המוסלמים במצרים. כשחאלד משעל נאלץ לברוח מדמשק הם חשבו על זה, אבל מאז הלשכה המדינית התפרקה, ובעזה יש עכשיו ממשלה של חאמס, שלא ממהרת לוותר על כוח."

יצ"ג: אני חושב שאחד הרגעים המדהימים בקריירה שלך הוא שיחת הטלפון ההיא עם הרופא עז א דין אבו אל עייש, שניות אחרי שפגז הרג את בנותיו. מה חשבת על התגובה הישראלית, הנסיון לרציונליזציה של ההרג?

ש.א.: "זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר במהלך המלחמה ההיא. ואני מתייחס לעופרת יצוקה כאל מלחמה, לא כאל מבצע. כשיש לך 1,400 הרוגים, זה לא מבצע. היתה לי תחושה שבעל הבית השתגע. פה ספרו גופות והשוויצו איך דפקנו אותם. לי זה היה מאד קשה.

"עכשיו, אמרתי בכל הזדמנות שהמלחמה היתה מוצדקת. אבל אם אנחנו צריכים לעצור את ירי הרקטות, אז אפשר לעשות את זה אחרת. תקיפה של הזרוע המדינית של החמאס, למשל. וידעו איפה הם: את סעיד סיאם, מהדרג השני של החמאס, הרגו אחרי שיצא מפגישה שבה השתתף גם הניה. אבל העדיפו לא להרוג את הניה. יש הסכמה בשתיקה מצד ישראל שלא להרוג את הדרג המדיני, כי מי יודע מי יחליף אותו.

"אבל הדהים אותי שכל התמונות מעזה לא קיבלו פה תשומת לב. עשו לניזאר רייאן הקש בגג – ואז הרגו אותו עם 15 מבני המשפחה שלו. אתה רואה את התמונות של הוצאת גופות ילדים. לא חשבתי שזו הדרך.

"בקשר לאל עייש, המקרה ההוא דווקא הדגיש לי את הצד החיובי של הישראלים. היתה הזו שצעקה עליו, לבנה [לבנה שטרן – יצ"ג], אבל אז הגיע הרוב הדומם, שהזדהה איתו והביע רחמים. ראיתי את זה על צג המחשב שלי, על הביפר, בפקסים."

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: עותרת מס' 5

בבוקר יום רביעי שעבר, בדיון שארך פחות משעה, בית המשפט העליון דן בשאלה האם חמש נשים מעזה יורשו לנסוע ללימודיהן באוניברסיטת ביר-זית שבגדה המערבית. ארגון 'גישה', שהגיש לא פחות משלוש עתירות דומות לזו בשבע שנות קיומו, הגיע לנקודת מפנה – לראשונה מזה 12 שנים הורה בית המשפט למדינה לבחון מחדש את עמדתה. הווה אומר, לבחון את עמדתה במיוחד באשר לארבע מתוך חמש הנשים.

החלטת הביניים של בית המשפט נכתב:

"מששמענו את הטיעונים, נראה לנו נכון לקבוע כי המשיבים ישקלו מחדש את עמדתם, במיוחד באשר לעותרות 1-4 (בשל גילן)

במיוחד באשר לעותרות 1-4. מה באשר לעותרת מספר 5? איני עורכת דין, אבל אם נניח לרגע שהמדינה אכן תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת זו, אולי כדאי שהיא תשקול גם את הדברים הבאים.

לעותרת מס' 5 יש שם, לוג'ין. היא בת 18. כרגע היא רשומה בתכנית למשפטים באוניברסיטת אל-אזהר שברצועת עזה, לאחר שהצבא דחה את בקשתה להיתר מעבר לגדה המערבית כדי ללמוד באוניברסיטת ביר-זית. לא משיקולי בטחון כי אם בשל האיסור הכללי על תנועת סטודנטים. לוג'ין התקבלה לביר-זית, שמציעה את תכנית לימודי המשפטים הטובה ביותר בשטחים הפלסטיניים, לאחר שקיבלה ציון מרשים של 97.8 בבחינות הבגרות הפלסטיניות.

כשעדיין היתה בת 17, פנתה לוג'ין ל'גישה' לעזרה, ביודעה שבעשותה כן היא מאתגרת איסור בן 12 שנים על מעבר לגדה. היא היתה נחושה ללמוד בתכנית הלימודים הטובה ביותר שתוכל, וללכת בעקבות אמה. לוג'ין הרשתה לנו להשתמש בשמה האמיתי בעת דיון עם עיתונאים ועם מי שעשויים להיות בעלי השפעה על תהליך קבלת ההחלטות בישראל, ואף הסכימה להופיע בכתבה ב"הארץ."

אף שנכון הוא שלוג'ין צעירה יותר ופחות יוצאת דופן מארבע העותרות האחרות, שלכולן כבר קריירה מבוססת והן מנהיגות בולטות בחברה האזרחית בעזה; ואף שנכון שיש תכנית ללימודי משפט בעזה; טרם שמעתי נימוק משכנע לאסור על לוג'ין להגיע לביר-זית. אחרי הכל, המדינה אישרה שהיא אינה מהווה סיכון בטחוני ובית המשפט אותת למדינה שיש מקום לשקול מחדש את האיסור הגורף. אני מזכירה שאיסור זה לא מתייחס למעבר הסטודנטית מעזה דרך שטח ישראל, אלא לעצם נוכחותה בגדה המערבית.

אף שטרם שמעתי טיעון משכנע, אני יודעת מדוע המדינה לא תשקול מחדש את עמדתה באשר ללוג'ין. היא לא תעשה זאת משום שיש בעזה צעירים רבים אחרים שירצו ללמוד בגדה המערבית, והענקת היתר לה תוביל אחרים לשאול "מה איתי?"; תוך זמן קצר נמצא את עצמנו עם אוניברסיטאות עמוסות להתפקע בסטודנטים שעסוקים… בלמידה. למעשה, לפני שנת 2000, כאלף סטודנטים לשנה היו נוסעים מעזה לגדה כל שנה… כדי ללמוד.

בלתי אפשרי ולא ראוי להכחיש את העובדה שיש אתגרי אבטחה מסובכים בחבל ארץ זה, או שאנשים צעירים, מבחינה סטטיסטית, הם הסיבה לחלק ניכר מאתגרים אלו. זה היה אחד הטיעונים שהוצגו בעבר על ידי המדינה. עם זאת, המדינה שוכחת כי הרוב הגדול של הצעירים, בעזה ובכל מקום אחר, אינם איום; להיפך, למעשה: הם מנהיגי המחר והנכס העיקרי של האזור לבניית עתיד טוב יותר. לוג'ין בנויה להיות מנהיגה כזו. היא אמיצה, מבריקה ומחויבת. ראוי שתקבל את החינוך הטוב ביותר שתוכל באוניברסיטה שבחרה. השקעה בלוג'ין ובצעירים כמוה היא השקעה למען כולנו.

אני מקווה שהמדינה תשקול מחדש את עמדתה גם באשר לעותרת מספר חמש.

(תניה הרי היא מנהלת המחלקה הבינלאומית בעמותת גישה. הטקסט המקורי פורסם כאן.)