הרפש הנפשי של המדען הראשי
נופת הצופים של המדען הראשי של מרכז הליכוד מזכירה לנו עובדות מדאיגות על היהודים הישראלים: הגזענות שלהם כלפי גרמנים – והרקב של תורות הנסתר
יש אחד, גבי אביטל, מהנדס בהכשרתו, שהוא גם בכיר במרכז הליכוד, קצין בדרגת סרן, ולשעבר יו”ר חוג הפרופסורים לחוסן כלכלי ומדיני. אתם עשויים לזכור אותו מהרגע ההזוי שבו מינה אותו גדעון “מינויים פוליטיים” סער לתפקיד המדען הראשי של משרד החינוך – תפקיד שאותו עזב אביטל במהירות, לאחר שהתברר שהוא מכחיש של תורת האבולוציה ושל ההתחממות הגלובלית. העובדה שלסער יש קשרים מצוינים עם התקשורת היהודית בישראל גרמה לכך שלא הורמו יותר מדי גבות באשר לשיקול הדעת שלו במינוי המשונה הזה.
למה נזכרתי באביטל? משום שלאחרונה הוא חווה התפרצות סמיוטית, וכתב בדף הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:
“מחראת ברלין מתרחבת.
צואה של אנשים צואים.
נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.
עופו מכאן. אל תשובו. רק אל תחפשו אותנו כשתבוא שוב מאכלת השוחט. לא תמצאו אותנו. נהיה שקופים לגמרי.
עופו מכאן חארות. זבלי אדם. אם היה קמצוץ של הבנה למחראה החברתית ההיא היא נבלעה בעשן המשרפות הגרמניות. ברלין בטבורן.
בית רציתם בזול. הקמת מחראת מילקי. עלובי נפש.
תזדהו לפחות. העמידו בפנינו מראה. אולי היא עקומה. תראו את פניכם שנזכור. שלא נשכח.
כשילדיכם ילמדו בגנון או בבית הספר עם האחר מאריתריאה או מטורקיה לא יצטרכו ללמוד מה היה בגיהנום במלחמה ההיא. העולמית השנייה.”
אני מודה לאוריה כנף על ההפניה.
ובכן. מה מביא לחבר אביטל את הסעיף? מה גורם ל”מדען ראשי” להתבטא באופן כזה? כמה דברים. קודם כל, כל הרעיון של מחאה חברתית ממש לא מוצא חן בעיני חובשי הכיפה הסרוגה והמתנחלים; הם היו מראשי המתנגדים למחאה החברתית של 2011. הם הבינו היטב שמחאה חברתית ראויה תתמקד במדינת הרווחה הקטנה שהם בנו להם בצד הלא-נכון של הקו הירוק, ושחלק מהכספים שהם שותים על חשבון הציבור יילקחו מהם. ממש בימים האחרונים כתבה אמילי עמרוסי בלשכת-ראש-הממשלה-היום ש”כשם שארגוני "זכויות אדם" מנגחים את ישראל מבחוץ ומנהלים נגדה מלחמה, כך עמותות המזון מנהלות מלחמה פנימית. לטובת יחסי הציבור שלהן הן גורמות לאזרחי ישראל להאמין שהגיהינום הוא כאן.” עמרוסי היא דוברת עמותת “מועצת יש”ע” לשעבר. היא לא רוצה שתשימו לב שרע לכם, עד כדי כך שהיא מוכנה להשוות בין עמותות סיוע לנזקקים ובין ארגוני זכויות אדם, שר”י. אצל עמרוסי ודומיה, הכל טוב.
אבל הפעם אני רוצה להתמקד לא בשנאת המתנחלים לישראלים, אלא בשנאה שכמעט שקופה בטקסט של אביטל: השנאה לגרמנים. אביטל משוכנע שהישראלים שמהגרים לברלין – מה שהופך במהירות לקלישאה כמו “לגור בשינקין” בסוף שנות השמונים – יושמדו בסופו של דבר: “רק אל תחפשו אותנו כשתשוב שוב מאכלת השוחט,” וברלין היא לו “טבורן” של “עשן המשרפות.” מאכלות דווקא כמעט שלא היו שם, אבל במוחם של בני דורות מסוימים, מאליהן צפות המילים של אלתרמן:
מתייצבת אמו לפניו מקרוב,
וברגליה בארץ איננה נוגעת.
ואומרת: אברם, קר הלילה ורטוב.
ביתה בוא, למיטה המוצעת.
ועונה לה אברם:
אמי, אמי,
לא אשן במיטה ככל ילד.
כי אותך בה ראיתי,
אמי, אמי,
ישנה ובלבך מאכלת.
והיא שבה שוב, בהמשך:
לך לך דרך ליל מאכלת ודם,
כחיה, כתולע, כציפור.
אבל “הילד אברם” מתרחש בפולין של 1946. פולין, לא גרמניה; פולין, שבה – בקיליצה ובאלפי תחנות רכבת – אכן ניכר “ברק פגיונות שוחרים לציד.” פולין, שראש הממשלה שלה קרא ליהודים להגר ממנה לפני טבח קיליצה ואחריו.
לא שזה משנה. הסכין היא דימוי חזק יותר, בעייתי פחות, מחמוש המכוון רובה מודרני אל אם וילדה. לך תדע מה הדימוי הזה יעלה במוחו של הקורא. ברלין, במוחו המעשן של “המדען הראשי” לשעבר, היא תמיד אתר של משרפות – והגרמנים תמיד עם של רוצחים.
ובדיוק פה הבעיה. באביב הקרוב, נציין 70 שנה לסופה של מלחמת העולם השניה. מגויסי החובה הגרמנים שהיו בני 18 במאי 1945 יהיו בני 88. החמושים שביצעו את עיקר מעשי הרצח כבר עברו, אלה מהם שבכלל שרדו – חלק ניכר מהם, למרבה השמחה, לא הגיע למאי 1945; מהשבויים של הארמיה השישית, שביולי 1942 התגאו שלא השאירו לאיכרים סביב סטלינגרד אלא את גרעיני החמניות, לא שרד אחד מעשרה – את גיל 90. אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת, כתב עמוס עוז למנחם בגין. זה היה לפני יותר מ-30 שנים.
בגרמניה חי דור אחר. דור שלא דומה בשום צורה לדור של סביו, דור שמתבייש בסבים הללו, דור שהפך את סופי והאנס שול (Scholl), שנרצחו על ידי המשטר משום שמחו על פשעיו מבלי לדבר על זה עם המפקדים שלהם קודם, לגיבורים הלאומיים החדשים שלו. לומר שהדור הזה אשם בפשעי הסבים שלו, לומר שהוא בעצם מר הייד שמתחזה לד”ר ג’קיל ועוד זמן קצר יחשוף את פניו האמיתיות, משמעו לקבל את התפיסה הנאצית של אשמת דם; משמעו לומר שיש קבוצת אנשים שהיא מטבעה, גנטית, רצחנית. כלומר, לאמץ את הגזענות הבסיסית של הנאצים, ולהפוך אותה.
והתפיסה הזו, שהגרמנים אשמים אשמת דם, רווחת מאד בציבוריות היהודית בישראל. כביכול, ההיסטוריה קפאה לנצח באוקטובר 1941, ושוב אין דרך לשנות אותה. מי שהיה רוצח, לא יהיה מסוגל להרהר במעשיו; וצאצאיו גם הם אשמים. במילים ברורות: חלקים ניכרים מהציבור היהודי חושבים שגם היום, הגרמנים הם אנטישמים ורוצחי יהודים בפוטנציה, כי יש סבירות מסוימת שסבא שלהם היה כזה.
ועד כאן, רוב הליברלים הטובים בישראל יהנהו. אבל כאן, אנחנו נכנסים לטריטוריה בעייתית באמת. כי לתופעה שמתאר אביטל, של עם רצחני מעצם טיבו שמטרתו היא לפגוע ביהודים, יש שם במסורת היהודית: עמלק. כשאביטל מדבר על הגרמנים, הוא מדבר, מבלי לנקוב בשם המפורש, על עמלק. ואכן, רבנים מודרניים רבים טוענים שהגרמנים הם עמלק. אחרים חושבים שמדובר דווקא בפלסטינים.
ולעמלק יש אח תאום, והוא נקרא ערב-רב. במקור, אלה אותם מצרים שנספחו אל בני ישראל במנוסתם ממצרים, ושכותבי התלמוד אהבו להפיל עליהם כל תיק מביך שממש לא רצו לטמא בו את אבותינו הקדושים, מעגל הזהב והלאה. במסורת הקבלית, הערב-רב הם אנשים שחושבים שהם יהודים, אבל אין בהם את הניצוץ הקדוש היהודי, והמטרה שלהם היא להטות את היהודים ממטרתם, שהיא לחבור אל האל.
שימו לב לטקסט של אביטל:
“נפשות. ספק יהודיות. אפילו לא תועות. הן מכוונות אל הרוע. אל התחתית. אל השפל.”
וגם התפיסה הזו רווחת מאד בחלקים ניכרים של הציבוריות היהודית. גם כאן, אביטל לא צריך לנקוב בשם המפורש. מי שצריך לדעת, יודע.
סוג התפיסות הזה מכונה לעתים תורת הנסתר או אוקולוטיזם (Occultism). בגלל הררי השטויות האי רציונליות שהיא מכילה, רוב החוקרים נוטים להתעלם מאלמנטים אוקולטיסטיים או לזלזל בהם. אבל אני מעז לומר שמי שמזלזל בתפיסות הללו, ביכולת שלהן להדריך את הנפש אל מעבר לתפיסה רציונלית, עושה טעות גסה. בשנים האחרונות, חוקרי הנאציזם שבים ומכירים בעובדה המטרידה, שלא הסתדרה עם הרבה תיאוריות נאות, שלא מעט ממנהיגי התנועה הנאצית, מהימלר והס ובמידה מסוימת עד היטלר עצמו, היו מעורבים בתנועות אוקולטיסטיות עד צוואר. לדיטריך אקהרט, מייסד ה-Thule Gesellschft – האיש שלו הקדיש היטלר את “מיין קמפף” – מיוחסת האמירה “לכו בעקבות היטלר! הוא ירקוד, אבל למנגינה שאנגן אני.” אלתרמן, כרגיל, כתב את זה טוב יותר (ב”שחרורה של לורליי”):
כי לפני הקצינים
שעינו והמיתו,
דהרו הוולקירות,
הלך המיתוס…
לימים, אחרי העריקה המשונה של הס, יטהר היטלר את המפלגה מיוצאי ה-Thule, אבל ההשפעה שלה על האס.אס., למשל, היא פנומנלית.
לתורות הנסתר יש תפקיד. מאחר והן נסתרות, הוא לעתים קרובות אפל – ואצל אביטל, בעל השפעה במפלגת השלטון, התפיסות האפלות מבצבצות אל פני השטח. עד כמה רווחת התפיסה של עמלק וערב-רב בקרב הציבורי היהודי הכללי? אין לדעת. אבל אני מעז לומר שהרבה, הרבה יותר משליברלים שאננים היו מוכנים להאמין.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
