בנק לאומי סייע בהעלמת מס, ועכשיו קרנות הפנסיה שלכם תשלמנה על זה – כי בכירי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות

יש ארגון קטן וחביב, “באים לבנקאים” שמו, שמופעל בעיקרו על ידי עורך הדין ברק כהן, שהמוטו שלו פשוט: הכל אישי. הוא נקרא “באים לבנקאים”, וההגיון שלו אומר שאם בנק לאומי מגיע אליך אישית הביתה כדי לעקל חפצים, אין שום סיבה שאתה לא תגיע אל ביתה של מנכ”לית הבנק רקפת רוסק-עמינח (רח’ השומרון 25, רמת השרון) ותאמר לה מה אתה חושב עליה. היא מגיעה אליך הביתה? תגיע אליה.

זו פעולה ישירה שגרמה להרבה מאד אנשים אי נוחות. היא צריכה להתפוגג, לאור מה שאנחנו למדים עכשיו על שערוריית בנק לאומי. על פי המיתוס המקובל, בנקאים הם אנשים זהירים ואחראים, וזה רק מקרה שפעם אחרי פעם תאוות הבצע שלהם ממוטטת את הסדר הכלכלי, רק כדי לבנות אותו מחדש כשהם איכשהו עשירים יותר והשאר עניים יותר.

אפשר לומר הרבה מאד דברים על הנהלת בנק לאומי: אחראית היא לא. הסיפור הוא כזה. במשך שנים, סייע בנק לאומי בעליצות להעלמת מס נרחבת בארצות הברית. הרשויות בארה”ב שמו לב לכך, הבנק נתפס – על העובדות הללו אין עוררין – וכעת שוקלות הרשויות בארה”ב באיזה סכום לזמבר את הבנק. הוא יכול להגיע עד 2.4 מיליארדי שקלים.

על פניו, מצוין. יש רק בעיה אחת: את הכסף אי אפשר להוציא מבכירי הבנק האחראים. הדירקטוריון של בנק לאומי, שכנראה ראה היטב את העתיד, קיבל לפני כעשור החלטה שפוטרת את מנהלי הבנק מאחריות עקב הפרת חובת הזהירות שלהם (due diligence) כלפי הבנק. נחזור על זה שוב: מנהלי הבנק נתנו לעצמם פטור מאחריות על גילוי חוסר אחריות. אחת הבולטות שבנוכלים חסרי האחריות היא גליה מאור, שקוששה לעצמה 80 מיליוני שקלים בעבודתה בבנק לאומי בשנים הרלוונטיות, אבל לא מתכוונת לשלם שנקל על חוסר האחריות הנפשע שלה.

המשמעות היא שכאשר הממשלה האמריקאית תבוא לגבות את הקנס שלה מאסופת הנוכלים של הבנק, היא תקבל את הכסף לא מהגנבים, אלא ממכם. כי המנהלים של לאומי העבירו את האחריות למעשי הפשע שלהם מהם אליכם. שישה אחוזים מהמניות של הבנק, המקבץ הגדול ביותר שלהן, שייך לממשלת ישראל מאז שהיא חילצה את בנק לאומי מתוצאות הפשע הגדול הקודם שלו, הרצת המניות של 1983; והכסף יגיע משם, ומקרנות הפנסיה שלכם, שמושקעות בבנק לאומי.

חברת הכנסת זהבה גלאון, ראשת מרצ, כבר פנתה בדחיפות לכל הרשויות הרלוונטיות כדי שימנעו את התספורת שמתכננת לכם רוסק-עמינח. שר האוצר והמפקח על הבנקים אמרו שהם מנועים להתערב, משום שמדובר בפעולה של רשויות אכיפה זרות. שזה בולשיט, כי אף שלפיד והמשת”פ של הבנקים שמפקח עליהם לא יכולים לעשות כלום בקשר לחקירה האמריקאית, הם לגמרי יכולים להפעיל את כל כובד משקלם כדי לוודא שהפטור מאחריות שמנהלי בנק לאומי נתנו לעצמם יבוטל. במידת הצורך, צריכה הממשלה להדיח את כל הדירקטוריון ולמנות דירקטוריון משלה, כי המצב שבו המנהלים שנתנו לעצמם פטור מאחריות ממשיכים למשוך משכורת אחרי שגרמו לציבור לשלם במקומם הוא בלתי נסבל, כשהבנק הוא בחלקו רכוש הציבור. אלא שצעד כזה יבטיח שהמפקח על הבנקים לא יצליח למצוא לעצמו ג’וב מרופד בשירות הבנקים אחרי הג’וב הנוכחי, ולפיד – למה אפשר לצפות ממי שהיה פרזנטור של בנק? שידרוש אחריות מהנהלת הבנק? אגב, בשנת 2003, עם הפיכתו לפרזנטור של הבנק של המתקשרת עם החיזרים (בנקאות היא מקצוע אחראי ויציב, כן?), הצהיר לפיד שהוא לא יכתוב על בנקים במשך 22 שנים. האם הוא כשיר, בהתחשב בעברו, לקבל החלטות בתחום?

יש סיכוי סביר, על כן, שפרשת רוסק-עמינח תהפוך בקרוב לפרשת יאיר לפיד, אם הלז יניח לרוסק-עמינח לבצע בציבור תספורת, כפי שזו תכננה לאפשר לנוחי דנקנר בשעתו. אבל עד שזה יקרה, רוסק-עמינח וחברי הדירקטוריון שלה הם האחראים לשוד – והעובדה שהם מנסים להתחמק מאחריותם רק מדגישה את האחריות.

אז כן, בואו אליהם הביתה. אולי זה יזכיר להם מה משמעותה של אחריות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: מפגש הבלוג ייערך ב-25 בנובמבר, בשעה 20:30, ב”מקום לשבט” שמעל לבר קיימא, רח’ המשביר 22, תל אביב. אערוך הרצאה קצרה (על הנושא תבוא הודעה ברגע שאסגר עליו), ואחר כך יהיו שאלות ותשובות מהקהל. ב-22:30 נצטרך להתחיל להתפזר. אשמח אם כל המשתתפים יעלו תרומה קטנה למקום, וירכשו כוס בירה או משהו דומה. זה גם המקום לשבח את בר קיימא, קואופרטיב טבעוני ששואף לחברה טובה יותר, שעבדכם הנאמן חבר בו.

(יוסי גורביץ)

מכירים את הטענה שמארק טוויין מוכיח את צדקת הציונות? אז רותם מלנקי טרח לקרוא את הספר, ולא ממש

מפעם לפעם עולה ספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" כטיעון ימני: "טוויין ביקר פה במאה התשע עשרה ותאר בספרו "ארץ שוממה", אז על איזה נכבה אתה מדבר? הציונות הפריחה את השממה ורק אז באו כל הישמעאלים, כדי לאכול לנו מהחלב ומהדבש. אין עם פלסטיני אלא סתם קובץ מהגרי עבודה טריים."

זה בגדול הטיעון.

בילדותי גדלתי על טום סוייר וגם על תרגום מקוצר לבני הנעורים של האקלברי פין (ספר שהוחרם כשיצא בארה"ב כי נחשב מופקר מוסרית, וכעת מוחרם שם שוב בטענה שהוא גזעני). כמו שתמיד רציתי לקרוא את הלונלי פלנט על ישראל, כך תמיד רציתי לקרוא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" ועל הדרך לבנות תשובה מסודרת לטענת אנשי הימין, שניחשתי שרובם לא טרחו לקרוא אותו בעצמם. אז הנה.

הספר הוא למעשה רק חלק מספרו של טוויין "The Innocents Abroad", שמספר על מסע ארוך בהרבה, שתחילתו בהפלגה מחופיה המזרחיים של ארצות הברית, דרך יבשת אירופה, אסיה הקטנה, סוריה ולקינוח, פלשתינה. ההחלטה להוציא לאור את הספר החלקי, החלטה שמניחה שרק קצה אפינו מעניין אותנו, היא החלטה פרובינציאלית: טוויין הוא ענק וקלאסיקן, והקורא הישראלי עשוי להיות סקרן גם לגבי חוויותיו של טוויין מפאריז של 1867.

ועכשיו לספר עצמו, ולשממה שהייתה או לא הייתה:

0. דיסקליימר בן 145 שנה

המילים הראשונות בספר הן "ספר זה הוא תיעוד של מסע תענוגות. אילו היה זה תיעוד מסעה של משלחת מדעית מכובדת, היתה שורה עליו אווירה רצינית, מעמיקה וסתומה להפליא…" (עמ' 7). הקדמה זו שכתב טוויין ב-1869 בסן פרנסיסקו היא סוג של דיסקליימר שדרכו מומלץ לראות את החיבור כולו – בידור מהנה ולא מסמך היסטורי רציני. עם זאת כדאי לומר שמהמקום והתקופה ממנה בא טוויין יש בדברים החילוניים למדי שכתב כדי לזעזע את הבורגנות הפרוטסטנטית הנוצרית, ואנסה להוכיח בהמשך שמומלץ לראות את חיבורו כנסיון עדין להביא אמת שלא תנעם לעין דתית. הוא ממשיך בהקדמה: "אני סבור שראיתי את הדברים בלא משוא פנים, ואני סמוך ובטוח שכתבתי ביושר, בין שנהגתי בחוכמה ובין שלא". לאור דברים אלו (והתרשמות נעוריי מספריו האחרים שקראתי) נכנסתי לקריאה כשאני מצפה להתרשמות כנה של אדם שכנות היא מערכיו הבולטים, אבל לא מחזיק ולא טוען להחזיק בכלים מדעיים. כדאי גם לדעת שטווין יצא למסע תיירותי שהונדס בידי סוכני נסיעות ועבר בנקודות שיעוררו עניין בצליין האמריקני. לא במקרה נעדרות מהספר (למשל) רמלה ולוד, ערים שוקקות באותה עת, שלא התקיימו כערים בימי ארבע הבשורות.

1. מפלצות ים

בפרק האחד שמופיע במהדורה זו ואינו מתרחש בפלשתינה, הוא הפרק הראשון, מתאר טוויין את היציאה לדרך מהנמל האמריקני וההפלגה מזרחה. הוא מתאר את שלל העיסוקים שמוצאים לעצמם נוסעי האונייה במהלך הימים הרבים בים. בין עישון לכתיבה הם גם עוסקים בצפיה במים ו"היו שם מפלצות ים להתבונן בהן בפליאה" (עמ' 19). זו הדגמה נהדרת למקום ממנו כותב טוויין: "מפלצות ים" הוא תיאור מיתולוגי, מבדר ולגמרי לא מדעי או מתחייב ליצורים שאכן היו שם בזמן ובמקום עליו כתב. ברור שביולוג היה כותב על כך אחרת כשם שברור שהיסטוריון היה כותב את כל הספר אחרת.

2. וולקאם טו פלשתיין

הפרק השני נכנס לפלשתינה ברכיבה מצפון. על מקום המתואר כנחלת דן נכתב: "כאן נראו סימנים לעיבוד אדמה – מחזה נדיר בארץ הזאת – שטח לא גדול של אדמה פורייה, שגבעולי דגן מיובשים בעובי אגודל מן השנה שעברה פזורים בה בדלילות. אך בארץ כזו היה זה חזיון מרגש. לא הרחק משם עבר נחל, ועל גדותיו עמד עדר גדול של עזים וכבשים סוריים מוזרים למראה, שליחכו בהנאה אבני חצץ. אינני מספר זאת כעובדה נחרצת – אני רק מניח שהן לעסו אבני חצץ, מפני שלא נראה שם שום דבר מאכל אחר. רועי העדר דמו להפליא ליוסף ואחיו. אין לי צל של ספק בכך. הם היו בדואים גבוהים, שריריים, בעלי עור כהה מאד וזקנים שחורים כפחם" (עמ' 25).

על הקטע הזה כדאי לומר כמה דברים: א. אנחנו רגילים לחשוב על חקלאות בתור ההפך משממה. זה רעיון מערבי-ציוני מובהק ובגלל זה הקיבוצים, על מרבדי הדשא הנרחבים שבהם ומשקיהם החקלאיים, היו חוד החנית של הציונות במשך שנים רבות. אבל היום אנחנו משלמים את המחיר – משק המים הארץ ישראלי קרס מהגישה הציונית שפקקה כמעט כל מעיין וזיהמה כמעט כל נחל, תוך שהיא בונה קאנטרי קלאב (אפילו השם של זה לא מקומי) בכל חור, משקה דשאים ומייצאת מים מקומיים לחו"ל בתוך פירות וירקות. אז כשטוויין אומר שאדמה מעובדת היא מחזה נדיר, יש לזכור שאדמה מעובדת אינה ההפך משממה. חקלאות יכולה לגרום בעצמה לשממה, אם היא חקלאות שנלמדת באירופה ומיושמת במדבר. ב. העדר שליחך בהנאה או שלא בהנאה חצץ הוא עדר. כלומר יש פה חקלאים, המתפרנסים ממקנה ולא מגד"ש. כלומר כבר בנקודה הצפונית הזאת יש אנשים. ג. סביר שטוויין צודק ושיוסף ואחיו – ראשי 12 שבטי ישראל- נראו כמו בדואים ולא כמו כל מי שהיה פה ראש ממשלה אי פעם.

3. איפה היהודים איפה?

מקובל ללמד אצלנו שטרם העליה הראשונה היו בפלשתינה כ-26,000 יהודים. טוויין ערך את מסעו למעלה מעשור טרם תחילת העליה הראשונה, ולמרות זאת בספרו כמעט ולא נזכרים היהודים. ערבים נזכרים הרבה יותר. איפה הוא כן מזכיר יהודים? בטבריה ("נכנסנו לעיר לפני רדת הערב והתבוננו באנשיה: יהודים, ערבים וכושים מכוערים עד מאד", עמ' 50), בנעין אין יהודים אך יש בית קברות יהודי ("המצבות מונחות שטוחות על הקרקע, כמנהג יהודי סוריה. נדמה לי שהמוסלמים אינם מרשים להם להציב אבני מצבה זקופות", עמ' 89) ובירושלים: "אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, קתולים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, בני העדה הקתולית-יוונית וקומץ פרוטסטנטים". וזהו! כמו כן יש כמה הערות של אנטישמיות קלה עד גבה-גלית (למשל בעמ' 24, 51) והתייחסות נרחבת למיתוס האנטישמי של היהודי הנודד (עמ' 124-126). לאחר קריאת הספר הזה אין לי ספק שטווין הוא, במונחים של היום, גזען, כלפי יהודים ואנשים כהים אחרים (בספר יש תלונות רבות מאד על כיעורן של הנשים הערביות, למשל). במקביל, אין לי ספק שבמונחים של ימיו שלו הוא היה נחשב שמאלן עוכר אמריקה כי הפגין חמלה כלפי שחורים ושפט אותם משל היו לבנים.

4. קדוש קדוש קדוש

"מסגד עומר האדיר והחצר סביבו תופסים רבע משטחה של ירושלים ועומדים על הר המוריה, במקום בו ניצב לפנים מקדש שלמה. מסגד זה הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מלבד מכה" (עמ' 126). אנו למדים כאן כמה דברים: קודם כל ש"ירושלים" של 1867 היא מה שהיום מכונה "העיר העתיקה". הרבה הרבה יותר קטן ממה שנקרא היום ירושלים. הרבה מקומות שהיום מתווכחים על "חלוקתם", לא היו ירושלים עד 1967 כשהעיר פוּרְצֵצַה לה יחדיו. שנית, שבניגוד למה שהימין אוהב לטעון, ש"ירושלים לא אהובה בכלל על המוסלמים ושרק הציונות גרמה לערבים לנהור לכאן ולקדש את המקום" – 30 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון מדריכי התיירים כבר ידעו לספר שמסגד עומר הוא המקום השני הכי קדוש לאיסלם.

5. לידיעתו של פרופסור ארנון סופר

אז כמה ערבים היו בארץ ישראל אותה ראה טוויין? מצד אחד הוא מתלונן על כמה שוממה הארץ, מצד שני הוא פוגש לא מעט ערבים. לא ציינתי פה את המפגשים שהוא מתאר עם שיירות ואורחות גמלים, אלא רק את מי שברור שהם תושבי האזור. הוא מספר על מפגשים איתם בעמ' 25, 26, 29, 41. בעמ' 48-49 טוויין מבקר במגדל שליד הכנרת: "שעה שרכבנו לתוך היישוב, לא ראינו סביבנו נפש חיה, אך נקישת פרסות הסוסים העירה את התושבים השוטים, וכולם יצאו מביתם חבורות-חבורות- זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים… הקבצנות זרמה בדמם." עוד מפגשים עם ערבים מוזכרים בעמ' 50, 60, 61, 65… אני מונה פה רק מפגשים "יוניקים", כלומר לא מונה פעמיים מפגש ספציפי המוזכר בספר פעמיים. בעמ' 66 מתאר טוויין את הנוף מהר תבור: "הנוף הנשקף מהגבוהה בפסגותיו היה יפה. למטה השתרע עמק יזרעאל המישורי, רחב הידיים, משובץ שדות כלוח שחמט, חלק וישר כמוהו למראית עין; מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופים ומשורטט קלושות…" שדות וכפרים צפופים, אם כן. ציונים נוספים של נוכחות ערבית: עמ' 70, 71, 78, 88, 91, 93 (שני מפגשים וגם פרדס לימונים), 99, 102, 126, 131, 140, בעמ' 148 יש מטע זיתים מוקף חומה, בעמ' 150 מצוין שבבית לחם יש "גדודי קבצנים ורוכלי עתיקות", בעמ' 154 כתוב "לבסוף הגענו לפרדס תפוחי הזהב הגדול, שעיר הנמל המזרחית יפו חבויה בתוכו… רכבנו בקרב המוני בני אדם שוקקים", ובעמ' 162 כתוב לסיכום המסע כולו "אנשים נעצו בנו עיניים בכל מקום ואנחנו נעצנו עיניים בהם".

6. כמה טונות של אבק שריפה

טוויין פגש ערבים ובדואים כמעט בכל מקום אליו הלך. הוא ראה פרדסים, מטעים, מגדלים וכפרים, וביקר בערים ועיירות שבכולן (חוץ מיריחו העתיקה) ראה תושבים. גם בגלל הדלות והחולי שראה בכל קרא לכך טוויין "שממה", אבל בעיקר בשל הפער בין מה שראה למה שדמיין שיראה. הספר מתרכז בעיקר בניפוץ המיתוס.

בעמ' 92 הוא מתאר את ההמולה האנושית סביב באר מים שוקקת חיים אליה נקלע: "לנגד עיניי הייתה פרוסה עכשיו תמונה מזרחית מופלאה שהערצתי אלפי פעמים בתחריטי פלדה ענוגים ומהודרים! אלא שבתחריטים הללו לא היתה שממה, לא זוהמה, לא פשפשים, לא תווי כיעור, לא עיניים טרוטות, לא חגיגת זבובים, לא בורות אווילית נסוכה על פני האנשים, לא דלקות על גב החמורים, לא קשקוש צורמני בשפות לא ידועות, לא סירחון גמלים, ולא רמז לכך שכמה טונות של אבק שריפה, אילו הונחו תחת רגלי החבורה ופוצצו, היו מגבירים את הרושם ומשווים למחזה עניין וקסם שתמיד יהיה נעים לאדם להזכר בהם, גם אם יחיה אלף שנה".

התבטאות אומללה זו, שמזכירה לנו את אחרון טוקבקסטי הימין, מלמדת אותנו את השיעור שחוזר על עצמו שוב ושוב בספר: ארץ הקודש היא לא מה שהבטיחו לי. מי שהבטיח הם הכמרים וכתבי הקודש, וכן כל האמנות שנוצרה בעקבותיהם. בעיניי הספר הזה נכתב קודם כל כדי להשחיר את פניהם של אלו.

7. יא מכוערת

לקראת סוף המסע מסכם טוויין: "ארץ ישראל שוממה ומכוערת" (עמ' 158). כאן כבר לא קוראים לה בשמות מליציים או היסטוריים. זו ארץ ישראל, וטוויין מתאר אותה בנשימה אחת כשוממה, שם התואר שהפך לטיעון ימני, וכמכוערת. בפעם הבאה שמישהו יעלה את טיעון טוויין בפניכם שאלו אותו אם הוא מסכים שארצנו הקטנטונת היא אכן מכוערת. אלו שתי ההבחנות של טוויין לגבי המקום והזמן, ושתיהן מילים פרשניות ויחסיות. טייק איט אור ליב איט. אם הטיעון נטען ברשת, אתן תמיד מוזמנות להדביק שם את הלינק לעמוד הזה.

הספר אינו מסמך היסטורי שאפשר לקחת ברצינות כטיעון. מי שמתעקש לעשות את זה מבלי שקרא את הספר, ומנסיוני יש הרבה כאלה, עכשיו יודע מה כתוב בו.

(רותם מלנקי)

מאז ההתנקשות ביהודה גליק, מקוננים פה על הפגיעה ב”חופש הפולחן.” אבל מבחינת תומכי העליה להר, חופש הפולחן הוא רק סוס טרויאני

נאמר את זה בצורה הבוטה ביותר: תומכי העליה להר הבית שטוענים שהם בסך הכל רוצים “חופש פולחן” הם שווה ערך לתומכי ארגון השנאה גיימרגייט שטוענים שהם בסך הכל רוצים “אתיקה בעיתונות הגיימינג.”

מאז ההתנקשות ביהודה גליק אמש, הטענה שהוא ותומכיו בסך הכל רוצים חופש פולחן ליהודים בהר הבית שבה ועולה, ומתקבלת בדרך כלל בלי ביקורת. בולשיט. חופש פולחן הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

האנשים שרוצים לעלות להר הם הפלג היותר קיצוני של היהדות האורתודוקסית, פלג של היהדות שכלל לא מכיר ברעיון של חופש פולחן. האנשים שמייבבים עכשיו על “חופש הפולחן” הם אלה שדתם מצווה במפורש על השמדת מקומות פולחן של דתות אחרות, הם האנשים שמתנכלים לכנסיות, הם האנשים שנעמדים על הרגלים האחוריות כדי למנוע מרבנים רפורמים – פלג יהודי אחר, כן? – לקבל הכרה, מנהלים מלחמת חורמה כדי שאי אפשר יהיה להתחתן אלא ברבנות, שעמדתם הרשמית היא שחילונים הם "תינוקות שנשבו," ומשתתפים בהפרעות המאורגנות לנשות הכותל.

עצם התפיסה שיהודים בכלל צריכים לעלות להר הבית היא מודרנית. היא לא היתה קיימת, כתפיסה דתית, עד לרגע שבו ישראל כבשה את חראם אל שריף. רק אז נולדה התביעה הזו – והיא סותרת שנים ארוכות שבהן יהודים נמנעו מלעלות להר הבית, מתוך תפיסה שחל איסור על כך. יהודים התפללו בכותל המערבי, וחזקה היתה הפסיקה של הרמב”ם, שקבעה שאין לעלות להר הבית שלא לצורך. עיתוי העלתה של הדרישה איננו מקרי: היא מיועדת לבסס אדנות יהודית בחראם אל שריף משעה שניתנה לכך אפשרות מעשית. הטענה ל”חופש הפולחן” היא רק סוס טרויאני שמסתיר את החורבן שהוא נושא. הפולחן היהודי ב-1944 השנים האחרונות לא כלל עליה להר הבית.

המטרה של העולים לבית איננה מוסתרת, אלא אם אתה לא מסתכל טוב: הריסת המסגדים ובניית בית מקדש יהודי במקומם. אחרי הכל, זה המצב שבו יהודים אמורים לעלות להר – כשיש בו מקדש יהודי. כשאין מקדש, הם אמורים להסתפק בבתי הכנסת.

אחד המקורבים הבולטים של גליק הוא סגן יו”ר הכנסת משה פייגלין (ליכוד), שמרבה להתבטא בנושאי העליה לחראם אל שריף. פייגלין, הפן הפרלמנטרי הבולט של הדרישה לעלות להר, לא בדיוק תומך בחופש הפולחן. כאן הוא מביע חשש מהתגברות כוחם של הנוצרים ב”קבר דוד”. בראיון לתומר פרסיקו, אמר פייגלין שהוא ישלול את זכויות האזרח של לא-יהודים בתחומי ארץ ישראל השלמה, אם כי לא את זכויות האדם שלהם, הכל תוך שהוא מעודד אותם לעזוב. עד כדי כך מגיעה מחויבותו לחופש הפולחן. על הר הבית עצמו הוא אומר ש”

“גלן בק מדבר הרבה על החובה לומר את האמת – ובכן בוא ואמור את האמת. הר הבית הוא מקום מקדשם של היהודים בלבד.

כל הגויים שמבינים זאת מוזמנים לבוא אליו (עד לתחום המותר להם) ולהתפלל לריבונו של עולם, א-לוהי אברהם יצחק ויעקב. לעשיו ולישמעאל יש את מקומותיהם המקודשים – משכו ידיכם מקודשי ישראל.”

שימו לב להתעלמות החיננית מהעובדה שבמקום שבו הוא רוצה לבנות את מקדשו, עומד מקום פולחן שניצב שם משך זמן רב משמעותית יותר משעמדו הבית הראשון והשני גם יחד. מה זה “משכו ידיכם”? זה השיר הישן של בני עקיבא, “יתפו-יתפו-יתפוצץ המסגד.” שימו לב לכך שכאשר אחד המועמדים של האחים היהודים לכנסת בבחירות האחרונות, ג’רמי גימפל, נתפס בפומבי מפנטז על פיצוץ המסגדים, בנט הודיע שהוא “גאה בג’רמי גימפל.” פיצוץ המסגדים הוא מדיניות רשמית של השר לענייני ירושלים (עוד אחד מהתארים של בנט.)

אז מה קורה פה? נורא פשוט. זוכרים את האגדה של הימין על כך שבמסווה של זכויות אדם, מקדמים הפלסטינים את שלילת זכויות היהודים? אז כרגיל, הימין היהודי מקרין על אחרים את מה שהוא עושה. אורית סטרוק, שמייצגת את האינטרסים של חוטפי הילדים והורגי הכבשים בגדה המערבית, קוראת לעצמה – לעזאזל, ויקיפדיה העברית קוראת לה כך – “פעילת זכויות אדם”; שורת הדין, ארגון שקורא לעצמו בגאווה “ארגון לוחמה משפטית”, מגדיר את עצמו כ”ארגון זכויות אדם יהודי”; ועכשיו מגיע הקשקוש על “זכות הפולחן” מצד אנשים שאומרים כל יום שלוש פעמים, בוקר צהרים וערב, את המילים הבאות:

“ולמלשינים [במקור: מינים, נוצרים – יצ”ג] אל תהי תקווה, וכל המינים כרגע יאבדו, וכל אויבי עמך מהרה יכרתו.”

יאללה, יאללה. למיזוגנים של גיימרגייט יש יותר יושרה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

התגובה של בנט לפרשת צ’יקנשיט מציבה קו מסוכן מאד: הטענה שנתניהו מייצג את יהודי העולם. רק זה חסר להם

בכיר בממשל האמריקאי – יו”ר הכנסת, דיווחה טל שניידר, רומז שמדובר בנשיא אובמה עצמו – שפך את מררתו על ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ובין השאר כינה אותו chickenshit, “לשלשת עופות,” ביטוי אמריקאי שמשמעו פחדן שמשרת בעורף אבל מדבר גבוהה-גבוהה על לחימה והקרבה. האמת, בהתחשב בקריירה של נתניהו ובנו המאובטח מדו”צ ב-30 השנים האחרונות, נשמע מדויק למדי, אם כי מאד לא דיפלומטי. מצד שני, בתחרות ה”לא דיפלומטיות”, קשה לקחת את הכתר מנתניהו, שגער בבית הלבן לאחרונה על כך שהוא לא מייצג ערכים אמריקאים.

נפתלי בנט, שעד לאחרונה אמר על נתניהו דברים חריפים, קפץ להגנתו – ובעיני האדם החושב, הכניס חתיכת גול עצמי. כך דברי בנט:

“ישראל חזקה מכל מגדפיה. ראש הממשלה הוא לא אדם פרטי, אלא מנהיג מדינת היהודים והעולם היהודי כולו. קללות חמורות כאלו כלפי ראש ממשלת ישראל הן פוגעניות כלפי מיליוני אזרחי ישראל ויהודים בכל העולם. לא מנהיג סוריה, שטבח 150,000 מאזרחיו, ולא מנהיג ערב הסעודית, שסוקל נשים והומואים, זכו לכינוי 'Chickenshit’. “

אין ספק שנתניהו הוא לא אדם פרטי: הוא רכושו של טייקון הימורים. מעבר לכך – תגיד לי, בנט, אתה מסוגל בכלל לחשוב? בנט מנסה כאן לצייר את הבכיר האמריקאי כאנטישמי, בצורה מגושמת במיוחד – הוא הופך הערה ארסית כלפי וסאל אמריקאי חצוף לעלבון ליהודי העולם כולם – אבל מצליח לספק תחמושת לאנטישמים.

בנימין נתניהו הוא לא “מנהיג העולם היהודי”; הוא אפילו לא “מנהיג ישראל.” הוא ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת הליכוד, שזכתה ברבע מהקולות בישראל בבחירות האחרונות וכיום מחזיקה בכשישית מהם. זה הכל. רוב יהודי העולם לא חיים בישראל. למעשה, רוב יהודי העולם בוחרים, יום-יום ושעה-שעה, בכך שבנימין נתניהו לא ייצג אותם. הם בוחרים אקטיבית לא ליפול תחת חסותו.

כשבנט טוען שנתניהו מייצג את יהודי כל העולם, ושעלבון לנתניהו הוא עלבון ליהודי כל העולם, יש לכך משמעות הפוכה: שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לנתניהו, ושהם צריכים להיעלב בשמו – גם כשרוב המוחלט שלהם לא בחר בו ולא יבחר בו לעולם. כלומר, שיהודי כל העולם חייבים נאמנות לראש ממשלת ישראל.

ספק אם יש מסר שיכול לצאת מישראל שיהיה רעיל יותר ליהודי שאר העולם. ישראל היא מדינה שנואה ובצדק; מדי פעם, כשהשנאה לישראל מתורגמת לפגיעה ביהודים שחיים מחוצה לה, מעמידה ישראל פנים שאין לה מושג איך זה קרה – כאילו היא לא מתעקשת שוב ושוב שיגדירו אותה כ”מדינה היהודית.” ועכשיו אומר השר לענייני תפוצות שלה (כן, זה אחד מתאריו של בנט) שראש הממשלה שלה הוא לא סתם ראש ממשלה – הוא “מנהיג העולם היהודי כולו.” וואלה. אז בפעם הבאה שאיזה מפגר שטוף שנאה ישרוף בית כנסת באירופה בתגובה לטבח שביצעה ישראל, הוא יוכל לצטט את בנט – הוא הפנה את השנאה שלו לא כלפי אזרחים צרפתים או צ’כים, אלא כלפי נתינים של המדינה היהודית. אמנם, נתינים בכוח ולא בפועל; אבל לדברי שר התפוצות הישראלי, נתינים שכפופים לראש ממשלת ישראל. נהדר.

ובסופו של בנט לא אשם, לא לגמרי. הוא בסך הכל החוליה האחרונה בשלשלת שימיה כימי המדינה היהודית, שרוקנה את האזרחות הישראלית מתוכן והעניקה משמעות רק למוצא האתני היהודי. המדינה היהודית, נזכיר, מכחישה בכל תוקף את עצם קיומם של ישראלים; יש בה אשורים, אומרים לנו, אבל אין בה ישראלים. פעם אחר פעם, מסרב משרד הפנים הישראלי להכיר בלאום הישראלי; ובג”צ עומד מאחוריו פעם אחר פעם. אין באמת מדינה ישראלית. יש רק מדינה יהודית. והמתח בין התנועה הציונית ובין היהודים הנורמליים תמיד התבסס על כך שהנורמליים הבינו שלא רק שהמדינה היהודית תהיה, בהכרח, מפלצת, אלא שהיא תסכן גם אותם, שלא בחרו בה: מדינה יהודית, כתב לוסיאן וולף בראשית המאה ה-20, “לא רק תחריף את הקשיים העומדים בפני יהודים בלתי משוחררים, ותסכן את חירויותיהם של היהודים המשוחררים בעולם כולו, אלא שבפלסטינה עצמה היא תביא ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים; ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת.”

ובנט, שמוכיח כל יום ש”אכן, אי אפשר שיהיה אחרת,” רוצע כעת את אוזני צאצאיו של וולף, שבחרו שלא לחיות ב”חרפה המתמשכת ליהודים וליהדות” למשקוף של “מנהיג יהודי העולם” נתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מה משותף למהלכים האחרונים של בוגי, נתניהו וליברמן? העדפה צינית של אינטרס פוליטי קצר מועד על האינטרס הישראלי

בוגי “המוח” יעלון הודיע אתמול (א’) שהוא מאשר מחדש את קווי האפרטהייד בגדה המערבית. מעתה, ישיגו המתנחלים את הדרישה שהעלו מזמן: שפועלים פלסטיניים לא יסעו איתם באותם האוטובוסים. המדובר בפועלים שנכנסים לישראל, שיש להם אישורי עבודה ושעברו בידוק בטחוני. הם כל כך לא מהווים סכנה, שהשב”כ וצה”ל התנגדו לבקשה של בוגי. זה לא הפריע ללשכה שלו לטעון אתמול שהסיבה לאיסור היא “בטחונית.” זכרו את התירוץ הזה בפעם הבאה שמערכת הבטחון תמכור לכם לוקש אחר בשם “הבטחון”: סביר להניח שהקשר בינו ובין בטחון של ממש אמיתי באותה המידה.

במקביל, הודיע ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, על רקע מה שנראה כמו התקוממות כנגד הכיבוש של אל קודס (”מזרח ירושלים”), שהוא מתכוון לבנות עוד 1,060 יחידות דיור שם, במיוחד בשכונות השנויות מאד במחלוקת הר חומה ורמת שלמה. אם השם רמת שלמה זכור לכם, הרי זה כנראה משום שבפעם האחרונה שממשלת המדינה היהודית יצאה בהצהרה על בניה שם, נתניהו נאלץ להתנצל בפני סגן הנשיא ביידן. ההכרזה של נתניהו מגיעה פחות מחודש אחרי זובור פומבי בעת ביקור בבית הלבן, על אותו הרקע בדיוק: בניה בהתנחלויות.

אז למה שר הבטחון הופך את המדינה היהודית רשמית – לא רשמית, היא מזמן כזו – למדינת אפרטהייד, למרות התנגדות הפקודים שלו? למרות התנגדות שירותי הבטחון? וכן, אני מכיר את הקשקוש על כך שהמדינה היהודית היא מדינה ריבונית שזכותה לפקח על גבולותיה בלה בלה בלה. כפי שציין יפה חיים לוינסון, לא ראיתי שבודקים את הדרכונים של המתנחלים בכניסתם וצאתם מתחומי המדינה היהודית. ולמה ראש הממשלה מורה שוב על בניה בגדה, כשהוא יודע היטב ששני המהלכים יהוו כאב ראש עצום לצבא פקידי ה-hasbara שלנו, ששוב יצטרכו להגן על הבלתי ניתן להגנה?

נורא פשוט. כי הליכוד הולך לבחירות פנימיות, וזאת בגלל שיש הערכה כללית שהממשלה לא תשרוד את השנה הבאה. בוגי, שאין לו בסיס כוח עצמאי משלו בליכוד, צריך את הגוש החזק מאד של המתנחלים שם – אז הוא מועל בתפקידו ולמרות חוות הדעת המקצועית של גורמי הבטחון, נותן להם את קווי ההפרדה האתנית שלהם. וכשיעלו צווחות בעולם, אז הוא יאמר שכולם אנטישמים, שהמערב לא מבין את האיסלם, ושלמה לא מתעסקים בדאע”ש במקום במדינה היהודית בארץ ישראל השלמה. לנתניהו יש בסיס כוח משלו בליכוד, אבל הוא חושש מפייגלין – לאחרונה, כזכור, הוא ניסה להתקרב אליו – ועל כן גם הוא זורק עצם או שתיים למתנחלים. אחר כך, הוא יקפיד לרטון על כך שלא משקיעים מספיק ב-hasbara.

במילים אחרות, יעלון ונתניהו פוגעים באינטרס הישראלי – במה שהוא האינטרס הישראלי אפילו לשיטתם: הקטנת ה”דה לגיטימציה” – כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. הם מוכרים את הציבור הישראלי כדי לזכות בכמה קולות בפריימריז. מנתניהו אף אחד לא מצפה לכלום; בוגי מקפיד לבנות לעצמו תדמית של מי שרק האינטרס הלאומי בראש מעייניו. אמנם, בשנים האחרונות, עם כל הגילויים על הפחדנות והשימוש החופשי במסוקים צבאיים לצרכים פרטיים, זה לא כל כך הולך לו.

די במהלכים של יעלון ונתניהו כדי להבין מי מושך בחוטים של מפלגת השלטון הישראלית. אבל יש אדם שמשחק באש אפילו יותר מהם. הסיעות הערביות בכנסת ערכו היום כנס מחאה במשכן, בתגובה להשעייתה של ח”כ זועבי ולפגיעה במספר חברי כנסת ערבים אחרים, ובל”ד הודיעה שהיא תחרים את אירוע הפתיחה של מושב הכנסת. בתגובה, הכריז אביגדור ליברמן ש”אני מברך על כוונתם של חברי הכנסת הערבים להתנתק מהמערכת הפוליטית בישראל ואני מקווה שהם יממשו את ‘האיום’ הזה כמה שיותר מהר.”

כן, צאר החוץ שלכם מריח גם הוא בחירות. וכתמיד במצב כזה, הוא חוזר לשטיק המוכר שלו: הסתה כנגד ערביי ישראל ונציגיהם הנבחרים. כאן המקום לומר, שוב, שזכותם של לאומנים פלסטינים לבחור בח”כ זועבי לא נופלת בשום צורה מזכותם של לאומנים יהודים לבחור בליברמן. כשליברמן מייחל לכך שהפלסטינים הישראלים ימשכו את הנציגות שלהם מהכנסת, האם הוא לא יודע שבכך תתקרב ישראל בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים? האם הוא לא יודע שמהלך כזה ישלול את שאריות הלגיטימציה של המדינה היהודית?

הוא יודע. הוא יודע היטב. אבל כמו נתניהו ויעלון, גם הוא צריך להחזיר אליו את המצביעים, ומסתבר שליברמן לא מכיר טריקים חדשים. הוא חוזר תמיד לאותה התמה. והפעם הוא חוזר אליה כשיחסי יהודים ופלסטינים בקווי 48’ מתוחים מתמיד, ושופך עוד קצת נפט על המדורה.

בהשוואה לזה, מה שקורה בבריכה של הקטנים – צמד חסרי החוליות לבני ולפיד מעבירים איזה חוק גיור אורתודוקסי שמיועד לשים ליפסטיק על שפתי החזיר, למורת רוחו של נתניהו, ובתקווה להעלות באוב את הסוס האנטי-חרדי – הוא לכל היותר אתנחתא קומית.

כמה טוב שמול כל זה, עולה הפיקולו הצלול של נשיא המדינה, רובי ריבלין, ששוב ושוב מוכיח שהוא הנשיא של כולם, ושנשא אתמול (א') נאום אמיץ ובלתי רגיל בכפר קאסם, נאום שקומם עליו את קהל הבית שלו. ככה נראה מנהיג – ולמרבה הצער, הוא לא בעמדת הנהגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חמושי צה”ל הרגו 27 פלסטינים בגדה המערבית מאז מבצע “צוק איתן.” התקשורת היהודית לא מדווחת על ההרוגים האלה, ואז מצטנפת לתנוחה עוברית כשמגיעה נקמה

“אנחנו לא ממש טובים בטיפול בגהנדי.” האלוף עמוס גלעד, על דיכוי המחאה העממית הפלסטינית, מסמכי וויקיליקס.

מאז הפיגוע ביום רביעי, שבו רצח עבד אלרחמן אלשלודי את התינוקת חיה זיסל ברון ושלאחריו הרגו אותו שוטרים, עולה קינה מהתקשורת היהודית (*): מה עשינו, מאיפה זה בא לנו, מה כבר קרה. (עוד על אלשלודי, ועל החשד שהוא עונה על ידי השב”כ ונרדף על ידיו, כאן.)

אמש (ו’) הרגו חמושי צה”ל נער פלסטיני בן 14, ערוא עבד אל והאב, מהכפר סילוואד. דובר צה”ל טען שאל והאב השליך בקבוק תבערה, או הצית בקבוק תבערה, ובאותה הנשימה טען שהאירוע “נמצא בבדיקה.” כלי התקשורת היהודיים מיסגרו את התקרית כחיסול מחבל על ידי צה”ל, תוך התעלמות מכך שמקורות פלסטיניים הכחישו שהוא יידה בקבוק תבערה. האם אל והאב אכן השליך בקבוק תבערה? הייתי רוצה לראות את התיעוד. אבל זה בסדר: בצה”ל יודעים שאם הם יגידו שהוא השליך בקבוק תבערה, מעטים היהודים שישאלו שאלות. אחרי הכל, לא היה רעש כשחמוש צה”ל ירה למוות ללא סיבה בח’ליל ענאתי בן ה-10. רעש נוצר רק כאשר הצבא המוסרי מעט יותר מהחמאס (אם כי שיעור החמושים לעומת אזרחים שהוא הרג היה נמוך משמעותית מזה של החמאס בעימות האחרון) נתפס כשהוא הורג בלי סיבה – כמו במקרה של הרצח הכפול בביתוניא, לפני חמישה חודשים. זוכרים? ובמקרים האלה, הרעש מיועד כולו לעמעם את הפריצה הבלתי נוחה של המציאות לחיינו. פרשנים צבאיים, שמגישים לציבור היהודי את עמדת דובר צה”ל כשהיא בלתי לעוסה, מגלים פתאום ספקנות, וכל אחד נהיה מומחה מטעם עצמו למצלמות אבטחה.

ואל והאב לגמרי לא היחיד. מסוף מבצע “צוק איתן” ועד אמש, הרגו חמושים ישראלים רשמיים – קרי אנשי צה”ל ומג”ב, לא כולל המיליציות הלא רשמיות של המתנחלים – 27 פלסטינים בגדה המערבית, כך על פי נתוני בצלם. שישה או שבעה מהם היו ככל הנראה מטרות לגיטימיות (למשל, החשודים ברצח שלושת הנערים, שדווח שהתנגדו למעצרם בירי.) מחר (א’) ימלאו חודשיים לסוף “צוק איתן.” המשמעות היא שצה”ל הרג בגדה המערבית 17 פלסטינים לא חמושים בחודשיים. זה בערך שני הרוגים בשבוע. כל זה כמעט ולא מופיע בתקשורת היהודית.

מעבר למעשי ההרג שכמעט אף אחד כבר לא תובע עליהם הסברים, מחזיקה המשטרה החשאית הישראלית, המכונה בדרך כלל שירות הבטחון הכללי, ב-470 עצורים מנהליים – רובם המכריע נעצרו אחרי מבצע “שובו אחים.” במאי, החזיקה המדינה היהודית 196 עצורים מנהליים; בסוף חודש אוגוסט, כבר היו כמעט 300 עצירים חדשים. אלה אנשים שכנגדם לא מובא שום כתב אישום – למעשה, מדובר באנשים שבהגדרה אין נגדם ראיות. אם היו ראיות, הם היו מועמדים לדין. רשמית, המעצר המנהלי מוגבל לשישה חודשים; בפועל, השוטרים החשאיים שלנו מרבים לעצור אנשים מיד עם שחרורם. פעם שניה, ושלישית, ורביעית.

במקביל, ממשיך הסיפוח הזוחל של שטחי סי. עבדכם הנאמן כתב לאחרונה עבור “יש דין” (גילוי נאות: אני מספק לארגון שירותי בלוגינג בתשלום) פוסט שמזכיר שלמרות שבג”צ הורה לאפשר לחקלאי בית פוריק לשוב לאדמותיהם שנלקחו מהם שלא כדין, בפועל הם חוששים לעשות זאת בשל האלימות שמפגינים אזרחים ישראלים – אלימות שהמיליציות הרשמיות של השלטון לא מצליחות לדכא, בין השאר משום שהן לא כל כך רוצות; כשהן רוצות הן יכולות. בדוגמא נוספת, לפני כחודש החריב המנהל האזרחי את תשתיות החשמל של ח’ירבת א-טוואייל, כפר בבקעת הירדן שהמדינה היהודית רוצה להשתלט על אדמותיו. המנהל האזרחי, נזכיר, הוא אותו הגוף שמוציא צווי הריסה למאחזים בלתי חוקיים – אבל לא אוכף אותם אלא אם בג”צ מאלץ אותו לכך, אחרי הליך של שנים.

כל זה – הרג, מאסר ללא משפט, נישול וביזת אדמות – קורה בהסכמה בשתיקה של האזרחים היהודים בישראל. אין אדם בר דעת בישראל שאיננו יודע, ולו בקווים כלליים, על מה שהמדינה היהודית עושה בגדה אלא אם הוא בוחר אקטיבית שלא לדעת. אלו פעולות שמתבצעות על ידי הציבור היהודי באמצעות נציגי השלטון שלו, מגויסי הכפיה שלו, וכספי המסים שלו. כל זה עובר בשתיקה – עד שמגיע אקט נקמה פלסטיני, לעתים נפשע, ומזעזע את הציבור.

ואז, בבת אחת, הציבור היהודי – שבימים כתיקונם אין מיליטריסטי ממנו, שהבחירה הראשונה שלו לפתרון בעיה ציבורית היא שימוש באלימות, ושאין כמעט מעשה פשע של חמושיו שלא יזכה לתמיכה אוטומטית – מגלה פתאום את הפציפיזם, או ליתר דיוק את היעדרו אצל הפלסטינים. מה זה פה, זועקים כולם, איזה ברברים! אלימות! רצח!

אבל אלימות ורצח הם בדיוק הכלים שישראל מפעילה על בסיס יומיומי כמעט. שוב: שני הרוגים פלסטינים בגדה בשבוע. יתר על כן, המדינה היהודית לא באמת רוצה פציפיזם פלסטיני. הוא רע לה. בעשור האחרון, הפלסטינים נקטו בהתנגדות עממית, ברובה המכריע לא אלימה. פעם אחר פעם, המדינה היהודית דיכאה אותו באלימות חריפה. היא הרגה מספר גדול של מפגינים, והורגיהם חמקו מדין פעם אחר פעם בחסות מערכת הטיוח הצבאית. היא עצרה את מנהיגי המחאה. היא עצרה ילדים ועינתה אותם כדי להוציא מהם הודאות. למחאה העממית היא החליטה לקרוא “הטרור העממי”, כפי שהקמפיין לחרם על תוצרת ישראלית – פעולת מחאה שאין פחות אלימה ממנה – זכה לכינוי “טרור כלכלי”, וכפי שהנסיונות הפלסטיניים לזכות בהכרה בינלאומית כונו “טרור דיפלומטי.”

מי ששובר בברוטליות את ההתנגדות הלא אלימה, משאיר לצד שכנגד רק את ההתנגדות האלימה. הוא מעמיד בפני הקורבן שלו את הבחירה בין כניעה ובין אלימות; הוא, למעשה, בוחר בכך שההתנגדות לו תהיה אלימה.

וזה מה שהמדינה היהודית רצתה. כפי שהציטוט של עמוס גלעד בפתיחה מראה, צה”ל ממש לא טוב בהתמודדות עם התנגדות לא אלימה. עם אלימות, מצד שני, הוא מסתדר מצוין. אז הוא יכול לעשות את הדבר היחיד שהוא עוד יודע לעשות – להרוג אזרחים ולהתעלל בהם – כשיש לו מעטה של לגיטימיות ובלי שהתקשורת היהודית תציק לו. גם לזרועות ה-Hasbara של המדינה היהודית, שמתרבות ככל שנושלת הלגיטימיות שלה, עדיפים פלסטינים אלימים. עכשיו נשאר רק לכוון את המדיניות כדי שתשיג את התוצאה הרצויה. וזה לא באמת מסובך: פשוט צריך לתת לצה"ל להיות צה"ל.

במדינה היהודית אוהבים לומר ש”הערבים מבינים רק כוח”; בפועל המצב הפוך. ישראל ויתרה רק אחרי שספגה מכות כואבות. אוהבים אצלנו גם לומר שכל ילד פלסטיני הרוג הוא נצחון פלסטיני. אולי הגיע הזמן לשאול אם גם זו אמרה הפוכה, והאם כל ילד יהודי הרוג הוא נצחון יהודי. בהתחשב באקסטזת ההתקרבנות שהתקשורת היהודית נקטה בה לאחר רצח הנערים ורצח ברון, זו שאלה סבירה לגמרי.

(* – הבחירה במילים “תקשורת יהודית” ו”יהודים” מכוונת: הגיע הזמן להפסיק להעמיד פנים שהמדינה הישראלית היא מסגרת על-אתנית או אל-אתנית. היא מדינה יהודית, שמנוהלת על ידי יהודים למען יהודים ולשם רווחתם של אלה מדכאת אחרים. ב”ארמון החלומות של הערבים” של פואד עג’מי, הוא מתאר איך ה”מדינה החילונית” הערבית הפכה בעצם לשם קוד לשלטון הסונים. השתלבנו במרחב.)

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לפני כחצי שנה, תכננתי לערוך מפגש קוראים של הבלוג, ועקב שורה של בעיות בלתי צפויות זה לא יצא אל הפועל. אני רוצה להרים בכל זאת הכדור הזה, ב-26 בנובמבר. אם אתם מעוניינים להגיע, אנא שלחו מייל לכתובת המייל ygurvitz בג’ימייל, וציינו את הפרטים הבאים:

א. שם

ב. העדפה להרצאה, דיון פתוח, או שילוב של שניהם

ג. העדפה למסעדה או פאב, ומה רמת ההוצאה הסבירה מבחינתכם.

אני מקווה לדווח על ההתקדמות בתוך שבוע.

(יוסי גורביץ)

החזון של יו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית אומר הכל על הציונות, מודל 2014: חרחור סופי לקראת קנאות כמו-פאשיסטית

יועז הנדל, אינטלקטואל בעיני עצמו ויו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית, חושש לגורלה של הציונות. אני מניח שאם אסטרטגיה ציונית זה הקטע שלך, אז יש מקום לחשש כזה. אחרי הכל, קינה על גורלה של הציונות היא תמה ציונית ותיקה, שימיה כמעט כימי הציונות עצמה.

בשבוע שעבר, כתב הנדל עוד טקסט מנופח – בין הציונים, אני חושש שרק הנפיחות של ארי שביט משתווה לשלו – שלשם שינוי, היה בו משהו מעניין. לא, חוששני, מה שהנדל רצה שנחשוב. אבל בכל זאת.

הנדל חושש מגוויעת הרגש הציוני, במיוחד בקרב הנוער. זו, שוב, תמה ותיקה מאד: כבר אברהם שפירא אמר ש”זה נוער זה? זה חרא.” אבל להנדל יש פתרונות: אינדוקטרינציה ממשלתית.

הוא משוחח עם כמה מנהלי בית ספר, לדבריו, ומהם הוא למד ש

“המורה האידאלי שלהם מלמד הכול- תנ"ך ומתמטיקה, שיעורי חברה ואזרחות – כמה שיותר שעות עם התלמידים כדי ללמוד אותם והם אותו. הציונים יהיו פחות טובים כשמורה לתנ"ך מלמד אנגלית אבל החיבור חזק. מורה שהוא מודל לחיקוי.”

כלומר, תפקידה של מערכת החינוך איננו, בראש ובראשונה, להקנות ידע לתלמיד שיאפשר לו למצוא מקום תחת השמש בעולם משתנה במהירות, ובו זמנית יתן לו מושג מאיפה הוא בא, אם לא לאיפה הוא הולך; לא, תפקידה של מערכת החינוך אליבא דיו”ר המכון לאסטרטגיה ציונית הוא ללמד את הילדים להיות “מחוברים לארצם” – גם על חשבון ההישגים הלימודיים שלהם. הם לא צריכים לדעת, להבין, לחשוב; הנדל רוצה שהם “ירגישו”:

“תפקידה של מדינה הוא לחנך לאותו רגש. לא לתת הנחות. להזכיר בקול שציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה. זה לא נוח לומר זאת ליהודים שמרגישים מספיק ציונים בחו"ל, לא נוח לומר זאת לישראלים שמסבירים שיקר להם, אבל זו האמת.”

כלומר, מה צריכים התלמידים להרגיש? לא חיבור למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם – כי 20% מהתלמידים בישראל אינם יהודים. לא: הנדל רוצה – ולשם כך, הוא מוכן שהילדים שלכם יהיו בורים יותר – לחנך את התלמידים לא כפטריוטים, אלא כציונים. כלומר, לא כאנשים שמחויבים למולדת שלהם משום שזו המולדת שלהם, אלא כאנשים שמחויבים למדינה שלהם משום שהיא “הבית הלאומי דווקא פה.”

ולמה צריך להדגיש את הבית הלאומי כל כך? משום שהרבה מאד אנשים לא מוצאים את עצמם בו. הם שמעו על כך שזה הבית הלאומי שלהם, אבל יש להם תחושה עמומה שזו תפאורה ריקה: שרשמית, אמנם, זה הבית הלאומי שלהם, אבל בפועל זה הרבה יותר הבית הפרטי של יצחק תשובה ומשפחת עופר, שקנו את נכסי הלאום בכמה גרושים; שזה אולי הבית הלאומי, אבל תשכח מבית פרטי; ומתגנבת התחושה להרבה מאד אנשים שכל הדיבורים על בית לאומי, מטרתם בעצם להשכיח את העובדה שיש פה אנשים אחרים.

הנה למשל בעל דעה ציוני אחר, אבי שילון, שכותב לפני מספר שבועות ש

“ייתכן שפג תוקף הציונות הקלאסית. גם האדישות לא בהכרח רעה. היא מאפשרת להיפתח לרעיונות מקוריים. אך איש אינו עוסק בהם. בלא יציקת תוכן חדש — חברתי, תרבותי, אולי ים תיכוני — לקיום פה, האדישות תיצור ואקום. את הוואקום ימלאו חרדות ושנאת האחר, בלי לחשוב מה אנחנו בכלל עושים כאן, ובלי הגב של יהדות ארה"ב.”

נניח רגע ליהדות ארה”ב (שילון מקונן על כך שהיא מתנערת במהירות מהציונות.)למה צריך כל הזמן לחשוב “מה אנחנו בכלל עושים כאן”? למה הציונות, מאז 1948, עסוקה כל כך בלתרץ את עצמה? הרי היא היתה אמורה להחזיר את הנורמליות ליהודים; ואנשים נורמליים לא שואלים את עצמם את עצמם “מה אנחנו בכלל עושים כאן” כל הזמן. זה מושכל ראשון: אני פה כי נולדתי פה, כי החברים שלי פה, כי זו השפה שלי. וכן, יתכן שיבוא יום שבו זה ישתנה; יתכן, שאם כפי שכתב גרהאם גרין עיר היא סך האנשים שאנחנו רוצים לפגוש, יתכן שהעיר תתרוקן מהם יום אחד, ואז לא יהיה בה עוד טעם, ויהיה טעם להגר; יתכן שככל שהמצב יקשה ויילך, הרחובות לא יכילו עוד את האנשים שחיוך עולה על שפתיך למראיהם בפגישה אקראית; אבל כל זמן שהעולם עומד, כל זמן שאין הזדמנויות יוצאות דופן, האדם הסביר לא צריך להצדיק את עצם קיומו כל הזמן.

אבל הציונים צריכים. הסיבה לכך היא לאו דווקא העובדה שבדיקה לא מאומצת חושפת את נדבך הכזבים שבבסיס הציונות – יש עם יהודי; הארץ ריקה, היא מחכה למיישביה; העולם מסוכן ליהודים (נכון עד פחות או יותר הקמת המדינה, אירונית עם הקמתה המדינה מסוכנת להם יותר – ומסכנת אותם) – אלא העובדה שבשלושים השנים האחרונות, נשמטה הסיבה לקיומה של מדינה כזו והיא הפכה לסיבת-עצמה.

כל זרם ציוני דיבר על בנייתה של חברת מופת, בין אם היא תגיע באמצעות שחרור לאומי שיעיר את נשמת האומה החבויה ויוביל לרנסנס יצירה לאומי, בין אם על ידי בניה של חברה צודקת, בין אם על ידי שילוב של השניים. אפילו הציונות המינימליסטית של “מקלט לילה” דיברה בכל זאת גם על סוג של תחיה.

אבל ב-30 השנים האחרונות, מאז שישראל החלה להפריט את עצמה, התברר ליותר ויותר ישראלים שכמו תמיד בהפרטה, בעלי ההון מקבלים את הרווחים והם מקבלים את ההפסדים. מחברה שאמורה היתה להיות חברת מופת, התחלנו פתאום לדבר על כלכלת חלחול. ומאז ימיו של נתניהו כראש הממשלה באמצע שנות התשעים, הסתבר שהמדינה מציעה לנו דיל מסריח במיוחד: אתם תתנו הרבה יותר מהמקובל במדינות אחרות – שירות צבאי, סכנות בטחוניות, מסים עקיפים גבוהים מאד – ובתמורה תקבלו פחות ופחות. הכל יופרט – הבריאות, החינוך, המשטרה; הכל חוץ ממערכת הבטחון. חברת מופת? לא מגיעה לכם כזו. רוצים? תממנו אותה בעצמכם – או תהגרו אליה: הנה, בנינו לכם מדינת רווחה לתפארת חמש דקות מכפר סבא. כן, על אדמה של עם אחר. כן, האדמה הזולה והפטור ממסים כרוכים בסיכון מסוים. ואת כל המשאבים שלנו, אנחנו משקיעים שם. לא מאמינים לנו? בדקו אילו אזורים הוגדרו כאזורי עדיפות לאומית.

אה, ועוד משהו: זה לא הולך להגמר. תמיד נדרוש ממכם יותר כסף לבורות השומן של הבטחון, תמיד תהיה עוד מלחמה באופק. אנחנו לא הולכים לעשות שלום. ואתם תעמדו, כל ימיכם, במלחמה ארוכה ומרה עם האיסלם; זו גזירת דורכם. אז אנחנו צריכים את הכסף לתותחים, וחמאה – חמאה תקוששו לעצמכם. מישהו צריך לבנות את חומות המערב מול הברברים של אסיה, גם אם המערב כבר לא מעוניין בחומה הזו – אם אכן היה מעוניין בה אי פעם.

אבל אם לא ניתן לכם חברת מופת, לפחות נפחיד אתכם. נפחיד אתכם מאיראן, מהחמאס, מדאע”ש; מאנטישמים באירופה ואקדמאים קשישים מארה”ב; נפחיד אתכם בחברות כנסת זועפות מבני העם המדוכא; ניקח את הטראומה של סבכם, ונוודא שהיא תעבור היטב-היטב אליכם ואל ילדיכם. מסוכן שם בחוץ; כן, התפקיד שלך הוא לחזק את החומה, לשמן את מחבת הטייקונים בחמאה שלא תגיע למטבחך – אבל אם תצא החוצה, יעשו ממך סבון.

אז אל תלמד חשבון, כי זה יגרום לך להבין שהמספרים לא מתכנסים; אל תלמד אזרחות, כי הפער בין ספרי האזרחות ובין המציאות האתנוקרטית גדול מדי; אל תלמד תנ”ך, חוץ מאשר את הפרקים שנבחר בקפידה, כי שם יש שאלות מרעילות כמו “הלנצח תאכל חרב”; ניתן לך מורה כריזמטי, ואם הוא לא יהיה מורה כל כך טוב לחשבון או אזרחות או תנ”ך, לפחות הוא ילמד אותך ש”ציונות זה להקים בית לאומי דווקא פה” ולא לצפות ממנו לשום דבר אחר כך; לדעת שכפי ש

פטר הגדול

סלל את עיר הבירה פטרבורג

בביצות הצפון

על עצמות איכרים

תפקידך הוא להיות עצם בביצה, ולא לצפות ליותר מכך. אל תצפה לדבר; תפקידך הוא לשרת את הרעיון הלאומי. לא תהיה תחיה, לא יהיה רנסנס; לא יהיה אלא זה: מגף הדורך על פני אדם, לנצח. לעתים, מגפך-שלך, על פניו של נער פלסטיני; לעתים, מגפו של משרת הטייקונים, על פניך-שלך.

ואם לא נלמד שמגף הוא מגף הוא מגף, אם לא נלמד לחלוץ אותו, לסרב לצעוד לחזונות הגדולה הריקה שתמיד היא גדולה של אחרים, אלא להקים חברה שתשרת אותנו – את כולנו – נמשיך לצעוד לצלילי התופים והחלילים של היועז הנדלים, שבתורם מתופפים ומחללים עבור אחרים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: התראיינתי הבוקר לתכנית של גיא זהר, כשהמטרה היתה להתעמת עם נציג של “אם תרצו” על התרגיל האחרון שלהם, קרי העלמת זהות אחד התורמים שלהם. הפחדנים ברחו מהתמודדות, אבל אתם יכולים להאזין לראיון כאן.

(יוסי גורביץ)

ישראל מנעה את כניסתו של אמן קומיקס לפסטיבל קומיקס פלסטיני, והדגימה בכך את פחדיה – ואת השליטה שלה בגדה

השב”כ, מנגנון האופל כפי שקרא לו אורי אבנרי, מנע בשבוע שעבר את כניסתו של מקסימיליאן לה רוי לפסטיבל הקומיקס הפלסטיני הראשון, שנערך במקביל באל קודס (מזרח ירושלים) ורמאללה. הסיבות למניעת הכניסה לא נמסרו; נמסר שלה רוי מנוע כניסה לישראל במשך עשור. התקשורת הישראלית לא דיווחה על האירוע. אני מודה לנועם ר. על ההפניה.

למה נמנעה כניסתו של לה רוי? אין לדעת, כי כאמור הנימוקים להחלטה לא פורסמו. אבל אפשר להסיר מראש את הטענה האוטומטית של הימין היהודי, שלה רוי היה סיכון בטחוני: אילו אכן היה סיכון בטחוני, היה נעצר, לא מגורש.

למנגנון האופל יש היסטוריה ארוכה של גירוש אנשים לא נוחים לו. בשנת 2010, הוא מנע את כניסתו של הליצן הספרדי איוון פראדו, שרצה לארגן פסטיבל ליצנים ברמאללה. באותה השנה, נמנעה גם כניסתו של נועם חומסקי לגדה. שנתיים קודם לכן, גורש ההיסטוריון נורמן פינקלשטיין מישראל, כשניסה להכנס אליה, בטענה המפגרת – שאף על פי כן, הימין היהודי יבלע אותה ללא היסוס – שהוא היווה “סיכון בטחוני.”

על כל זה יש להעיר שתי הערות. קודם כל, שבמנגנון האופל מפחדים פחד מוות מדעות “מסוכנות,” כמו אלה של חומסקי ופינקלשטיין. צריך גם להזכיר שעד הסכמי אוסלו, ישראל גם היתה מצנזרת את הספרים שפורסמו בגדה המערבית. אפילו אמן קומיקס מאיים על מנגנון האופל. עד כדי כך המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, שמפעילה את ארגון הטרור החזק ביותר בו, רואה עצמה כעלה נידף ברוח: כל ליצן וכל אמן קומיקס מסוגל לאיים עליה.

ושנית, וחשוב יותר: בעשור האחרון טוענים גורמים ישראלים שאין בעצם כיבוש, כי רוב הפלסטינים לא חיים תחת שלטון ישראלי ישיר. המדובר כמובן בקשקוש, כי אין פלסטיני שלא צריך לעבור במחסום של ארגון הטרור הירוק שלנו, ואין לפלסטינים יכולת לנוע ממקום למקום – מה גם שישראל מרשה לעצמה מדי פעם לפלוש לשטחים שלכאורה נמצאים בשליטה פלסטינית, כפי שראינו במבצע “שובו אחים.” אבל – כמו בעזה – השליטה הישראלית הדוקה אפילו יותר מכך: היא יכולה לקבוע מי ייכנס לשטחים הפלסטינים ומי לא ייכנס, מי יצא ומי לא יוכל לצאת. בפועל, היא מנהלת את הגדה המערבית כמו כלא גדול ונטול – ברובו – חומות. מארגן כנס ליצנים? כנס קומיקס? פעילות שהיא מובנת מאליה בישראל עצמה? כדאי שלא תעצבן את מנגוני האופל, או שהאורחים שלך לא יצליחו להגיע.

זו רמת השליטה היומיומית של המדינה היהודית בנתיניה הפלסטינים. לידיעת האנשים שטוענים שאין כיבוש.

ועוד דבר אחד: שורה של חברי כנסת מהימין, כולל צאר החוץ שלנו, התחרו זה בזה היום בקריאות לשלול את אזרחותה של חברת הכנסת חנין זועבי, משום שהעזה לומר שצה”ל הוא ארגון טרור. ובכן, הח”מ קורא לצה”ל ארגון טרור מאז 2006. כשתשללו את אזרחותה, אל תשכחו לשלול גם את שלי; לא תרצו שיאשימו אתכם באפרטהייד, בתפיסה שלאדם ממוצא יהודי מותר לומר מה שלפלסטינית אסור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

הכרה בפלסטין איננה “אנטישמיות”, היא התנערות מחלק אפל ברובו בהיסטוריה של אירופה, הקולוניאליזם

“ולאירופא נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אזיא, ועמדנו על המצפה להגן על התרבות מפני פראי האדם.” תיאודור הרצל חוזה את “הווילה בג’ונגל” בדמדומי עידן הקולוניאליזם. מתוך “מדינת היהודים.”

הפרלמנט הבריטי קיבל השבוע – או שמא בשבוע שעבר? החגים משחקים בתחושת הזמן שלי – החלטה היסטורית והכיר במדינה פלסטינית: 274 חברי פרלמנט הצביעו בעד ההצעה, ורק תריסר נמנעו. בישראל התקבלה ההחלטה בצווחה רבתי מצד האספסוף היהודי, ומכל עבר עלתה הטענה שמדובר בלא פחות מאשר באנטישמיות, קרי שנאת היהודים בשל היותם יהודים. הגדיל לעשות אחד אבי וורצמן, שהעלה תמונה של תיירות בחיג’אב אוכלות גלידה כשעליהן חולצה עם הכיתוב “אני אוהבת את לונדון,” וכתב “ביום שיבקשו הכרה במדינה פלסטינית בבריטניה שבירתה לונדון, וזה לא רחוק כפי שזה נראה, נשקול גם לתמוך. בינתיים תמשיכו ליהנות מדאעש. הם מתפתחים יופי אצלכם. ממש מרגישים בבית.” שהדי במרומים שלא ידעתי שיש אדם כזה, על אחת כמה וכמה שהוא סגן שר החינוך. מטעם סיעת האחים היהודים, כמובן.

ישראלים אוהבים לומר שתמיכה אירופית במדינה פלסטינית היא תוצר של אנטישמיות. יש אנשים, כמו בן דרור ימיני, שעשו מהטענה הזו קריירה של ממש. יש רק בעיה אחת: היא לא מסתדרת עם העובדות.

הבה נסתכל על הטקסט של הדיון בפרלמנט. כשבוחנים אותו, עולה נקודה מעניינת: שוב ושוב מוזכר מה שנראה לדוברים החטא הקדמון, הצהרת בלפור. יהודים ישראלים מכירים את ההצהרה הזו ככזו שהעניקה ליהודים זכות למדינה בפלסטינה (היא לא.) הם אוהבים לשכוח חלק מרכזי של ההצהרה:

“it being clearly understood that nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine.”

בהצהרת בלפור יש 67 מילים. 23 מהן מוקדשות להגנה על זכויותיהם של תושבי הארץ. אפילו אם נקבל את הדעה המופרכת שלשר בריטי יש זכות כלשהי לקבוע את גורלם של תושבי ארץ שלישית, שאת דעתם לא טרח לשאול, בעודם נשלטים בפועל על ידי כוח אחר – וקבלת ההנחה הזו משמעה קבלת הנחת היסוד של הקולוניאליזם – הרי שברור שישראל לא עמדה בתנאי הצהרת בלפור.

הטענה הזו חוזרת שוב ושוב בדברי חברי הפרלמנט. אומר חבר הפרלמנט גראהם מוריס (Grahame M. Morris) כך:

As the originator of the Balfour declaration and holder of the mandate for Palestine, Britain has a unique historical connection and, arguably, a moral responsibility to the people of both Israel and Palestine.

וסר ניקולס סואמס (Sir Nicholas Soames) אומר את הדברים הקשים הבאים:

This House should need no reminding of the terms of the Balfour declaration, which rightly endorsed

“the establishment in Palestine of a national home for the Jewish people”

but went on to state that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

Ninety-seven years later, the terms of the Balfour declaration are clearly not upheld with respect to the Palestinians, and in Britain that should weigh very heavily upon us indeed.

לפרלמנט הבריטי אולי אין צורך להזכיר את התנאים של הצהרת בלפור, אבל היהודים בישראל שכחו אותם מזמן – במיוחד כשהם מנסים להשען על הצהרת בלפור כדי למגר את זכויותיהם של הפלסטינים.

חבר הפרלמנט דיוויד וורד (Ward) קולע למטרה:

Secondly, Israel is in breach of the contract set out in the Balfour declaration stating that

“nothing shall be done which may prejudice the civil and religious rights of existing non-Jewish communities in Palestine”.

In the light of the Nakba and everything since, that seems like a sick joke. The failure of the international community to recognise the state of Palestine has helped Israel to ignore this commitment.

בקצרה, אם הצהרת בלפור היא חוזה, הרי שמדינת היהודים הפרה אותו. וכיוון שכך, הרי שהוא בטל ומבוטל. הבעיה של חברי הפרלמנט הבריטים היא הקולוניאליזם הבוטה של הצהרת בלפור. הקולוניאליזם – התנועה שאמרה שלאירופאים יש זכות, מכוח הקדמה שלהם המתבטאת בארגון צבאי טוב יותר, לכפות את שלטונם על עמים אחרים – היא היום החטא הקדמון של האומות האירופאיות, חטא שכולם עושים הכל כדי להתנער ממנו – או לתקן אותו. וזה מה שעושה הפרלמנט הבריטי: הוא מכה על חטא “הבדיחה האיומה” של הצהרת בלפור, ומנסה להגיע לתיקון. הלייבור תמיד התנגדה לקולוניאליזם יותר מהשמרנים; זו הסיבה שהיא תמכה ברובה הגדול בהכרה בפלסטין, בעוד שהשמרנים נעדרו מההצבעה.

ישראל היא המדינה הקולוניאליסטית האחרונה: היא מוקמת על ידי יוצאי מדינות אירופאיות בשטח לא אירופאי, תוך דחיקת רגליהם של התושבים הילידים. היא מוקמת לא מכוח זכות, אלא בזכות הכוח. הקולוניאליסטים היהודים מאורגנים יותר, הן כלכלית והן צבאית, מהמבנה החברתי שהם פוגשים. הם נהנים – גם בשנים שבהם הם מתנגשים עם המעצמה המיישבת, שעה שזו מתחילה לפרק את האימפריה שלה ותוהה איך לצאת מהבור הזה – מתמיכה אירופית ואחר כך אמריקאית יוצאת דופן. הדגם הקולוניאליסטי הוא אמנם שונה מעט: היהודים לא נשלחים כחיל חלוץ אירופי, הישוב שלהם פועל יותר על פי הדגם הליברי. כלומר, מיעוט שנוא – במקרה ההוא, שחורים אמריקאים – נשלח אל מה שאמור להיות “אדמת אבותיו”, כדי שלא יטמא את האדמה שבה הוא חי כרגע; והוא משתלט על המקום ומשעבד את יושביו.

ציונים מכחישים כיום בזעם את הטענה שהציונות היא תנועה קולוניאליסטית; בדיוק בשל כך הבאתי את הציטוט של הרצל בראשית הפוסט הזה. מלכתחילה היתה הציונות תנועה קולוניאליסטית, עם הגיון קולוניאליסטי; רק אחרי שהפך השיפוט כלפי הקולוניאליזם מחיובי לשלילי, החלו הציונים להרחיק את עצמם מהתנועה שהולידה אותם. ללא הועיל: שרידי הקולוניאליזם עדיין זולגים משפתם. הקשיבו לבן דרור ימיני מדבר על כמה טוב לפלסטינים תחת שלטון ישראל בהשוואה לאחיהם, ותשמעו לבן רודזי שמסביר כמה טוב לשחורים תחת שלטון לבן.

למה זה קורה עכשיו? כי תחת נתניהו, ישראל לא טורחת להסוות יותר את הקולוניאליזם שלה. כל נסיון להעניק לפלסטינים מדינה משלהם מחוסל על ידי ממשלת נתניהו. ממשלתו אימצה את תפיסת “כיסוח הדשא”, על פיה כל כמה שנים יש צורך לצאת למלחמה כדי “להוריד את הראש” לפלסטינים שמעיזים להרים אותו. ואם ממשלת נתניהו לא חושבת שהעולם לא שם לב למטאפורה שלה, ולכך שהטבח האחרון בעזה הוא דוגמא לו, אז היא משלה בעיקר את עצמה. ואת הציבור היהודי בישראל, כמובן.

אז עכשיו עולה ההצעה לדיון בפרלמנט, ועכשיו הלייבור מתגייסת להעביר אותה. ועכשיו השמרנים לא מגיעים להצבעה. כי ברצינות, איך אפשר להגן על הטענה שישראל מנסה להגיע לפתרון הוגן, כשממשלת נתניהו היא השולטת?

ולפני בריטניה, היתה שוודיה. השגריר השוודי נקרא לשיחת נזיפה. אחר כך, רוסיה. הפעם, שר החוץ לא נזף בשגריר הרוסי. מעניין למה. שר החוץ הצרפתי כבר הודיע שארצו שוקלת לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, ועכשיו אנחנו שומעים שגם הפרלמנט הספרדי בדרך. חברי הפרלמנט הבריטים שתמכו בהצעה, קראו לבריטניה להתוות דרך לאירופה. נראה שזה מתרחש.

החטא הקדמון של ארה”ב לא נתפס כקולוניאליזם, על כל פנים לא על ידי האמריקאים; אם כי הכחדת הילידים האמריקאים היא פעולה קולוניאליסטית במובהק. ולימין היהודי יש אחיזת חנק על הפוליטיקה האמריקאית. אבל העובדה שקרי מנסה שוב לשכנע את נתניהו להכנס למו”מ, הפעם תוך קבלת קווי 67’ כקווי היסוד, אומרת שארה”ב מבינה שיש לה בעיה רצינית. ישראל מנסה להתיש את הפלסטינים – זה הרעיון שמאחורי תפיסת "כיסוח הדשא" – אבל מתקבל הרושם שהיא מתישה את תומכיה במערב. אלה שנשארו.

נתניהו ממשיך להעמיד פנים שאין בעיה, ושאם יש – הרי שהסיבה היא אנטישמיות. הסיבה הפוכה: התנערות מגזענות. לרוע מזלה של ישראל, היא הוקמה שלוש שנים אחרי נפילת היטלר ואחרי שהממזרים שינו את הכללים. אם היא תתעקש להיות מדינה קולוניאליסטית, היא תחדל להתקיים.

מי שאוזניים לו, יקשיב לקול הרעם המתקרב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

האידיאולוג של “מנהיגות יהודית” קורא לבצע רצח עם בפלסטינים, ושר התחבורה מבקש מהעזתים לבחור – סינגפור או דארפור

לימין היהודי יש בעיה, ובקרוב הוא כבר לא יוכל להעמיד פנים שהיא לא שם: החזון שלו בלתי ישים. יש מיליוני פלסטינים והם לא הולכים לשום מקום, על כל פנים לא בקצב הנדרש. מדינה אחרי מדינה מכירה בזכותה של פלסטין להתקיים, מבלי להתייחס בכלל לדרישות הישראליות. ממשלת ישראל הפסיקה להיות צד שראוי להתייחסות. כן, האמריקאים – שחלק ניכר מהמערכת הפוליטית שלהם נשלט על ידי גיס חמישי, שמונהג על ידי הקריקטורה האנטישמית שמממנת את ראש ממשלתנו, גיס חמישי שמכר את האינטרסים של ארה”ב במזרח התיכון לנתניהו, או ליתר דיוק לאדלסון – צפויים עדיין להטיל וטו. אבל כמה זמן זה יוכל להחזיק? לארה”ב יש עוד אינטרסים במזרח התיכון. רובם קריטיים יותר, לפחות מבחינת הממשל הדמוקרטי, מאדלסון. אם ארה”ב רוצה קואליציה ערבית אמיתית נגד דאע”ש, ונראה שהיא רוצה, אז הטלת וטו על החלטה להכיר בפלסטין תוך שנתיים יוצרת עליה לחץ דיפלומטי כבד. באיחוד האירופי כבר מדברים לא רק על סימון מוצרי ההתנחלויות, אלא על סימון מתנחלים – מניעת יציאה לאיחוד של חשודים בטרור יהודי. ספק אם זה צעד פרקטי – האנשים האלה הם לא בדיוק קהל היעד של פרובנס – אבל הוא בהחלט מעביר את המסר. משרד החוץ יילל השבוע שמדובר ב”דהלגיטימציה של ההתנחלויות.” מבזק: אף אחד בעולם השפוי, להוציא ישראל וחלקי הפוליטיקה האמריקאית שנקנו על ידי אדלסון, לא חושב שההתנחלויות לגיטימיות.

אז תוך זמן לא רב, כנראה תוך שנה-שנתיים, ממשלת ישראל תצטרך לבחור: התנחלויות או סנקציות. ובהתחשב בכך שאזרחי ישראל לחוצים גם כך כלכלית ומתחילים לקלוט שהכסף הולך למתנחלים, יש כאן פוטנציאל לפיצוץ מרשים. אז שוב: ישראל דמוקרטית עם כלכלה מתפקדת למחצה, או מדינת אפרטהייד מוחרמת?

אבל יש, כמובן, דרך שלישית. אנשים שפויים לא מדברים עליה: השמדה של הפלסטינים. אם נעשה את זה מספיק מהר, ונפזר מספיק ערפל (רצוי באמתלה בטחונית כלשהי), העולם כנראה לא יספיק להגיב בזמן. זה עבד ברואנדה, ושם השתמשו רק בסכינים. אם נרצח את הפלסטינים, העולם יהיה בהלם לכמה שנים, אתה שומע יותר מדי קולות בימין, אבל אחרי זה הוא יירגע, וייזכר שהוא צריך אותנו. והפלסטינים כבר לא יהיו שם. מה, זה עבד לגרמנים, לא?

מחשבה מטורפת, כן, אבל נראה שלא מעט אנשים בליכוד – מפלגת השלטון שלנו, נזכיר – חושבים בכיוון. בסוף חודש ספטמבר, כתב הלל וייס בדף הפייסבוק שלו ש

“שמע אבו מאזן-אתם לא עם ולכן אין השמדת עם. להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקויים בסופו של דבר אף על פי שממשלת ישראל עדיין אינה מכירה באשמתה בליבוי ההכרה הלאומית השקרית שלכם החל בבגין וכלה בגלאון ובכל שתרמה להטעיית כל העולם ושגשוג כל המפלצות שקמו בשל חולשתה והעדר אמונתה.”

הלל וייס הוא פרופסור לספרות – כן, אני יודע, קשה להאמין לאור הטקסט הזה כמעט חסר הפיסוק הזה – מבר אילן, חבר ב”סנהדרין” שהקימו אנשי הימין, והאידיאולוג של סיעת “מנהיגות יהודית” בכנסת. הוא גם כתב את הצעת החוקה ה”יהודית” שלה. הטקסט שלו, שריצ’רד סילברסטין הוא זה שהפנה אליו תשומת לב, נראה על פניו כמו עבירה מובהקת על החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש”י-1950. אני לא משפטן, אבל על פניו, נראה שווייס ביצע עבירה מובהקת על סעיף 3 (א) (2), ודינו מיתה. אנחנו חיים בישראל 2014, עם זאת, כך שהסיכוי שווייס יועמד בכלל לדין על הבעת המשאלה שנכתבת על כל קיר – “מוות לערבים” – שואף לאפס.

מה שמושך תשומת לב בדברים של וייס הם, קודם כל, הנכונות לדון בביצוע רצח עם – תוך הכחשה לגליסטית שמדובר ברצח עם כי “הם לא עם.” כלומר, אליבא דווייס ותומכיו – ויש לא מעט כאלה – אין בעיה עם רצח של מיליוני פלסטינים, גברים נשים וטף, משום שהרוצחים מסרבים להכיר בהם כעם.

והסיבה השניה שהדברים של וייס חשובים הם, כאמור, הקשר שלו למפלגת השלטון. הנציג המובהק של חטיבת “מנהיגות יהודית” בליכוד הוא משה פייגלין. בליכוד ניסו במשך שנים להתנער ממנו ואף לזרוק אותו מהמפלגה – אני זוכר שיחה מתוסכלת עם בכיר בלשכת שרון בנושא ב-2005 – אבל ללא הצלחה. פייגלין זכה, כשהתמודד על ראשות הליכוד מול נתניהו, ב-24% מהקולות, ויש לו השפעה ניכרת בקרב מתפקדי הליכוד (ודוק: לא מצביעי הליכוד. אין חפיפה.) פייגלין יכול לקבוע מי ייכנס לכנסת, ועוד יותר מכך – מי לא ייכנס.

כוחו של פייגלין רב עד כדי כך, שלאחרונה החל אפילו בנימין נתניהו לדבר בשבחו. ב-15 בספטמבר, אמר נתניהו על פייגלין שהוא “מביא קהלים חדשים לליכוד, מלא הפתעות, ואני מעריך אותו.” זה היה חודש בדיוק אחרי שפייגלין הציג את הפתרון שלו לנושא עזה. ראשית, הודעה

“לפיה אנו עומדים לתקוף כל מטרה צבאית באזור מגוריהם ומי שאינו מעורב ולא רוצה להיפגע, שיברח ומהר. סיני לא רחוקה ולא נמנע מהם לעזוב. בזה ימוצה הצד ההומניטרי. חמאס יוכל להיכנע ללא תנאי ובכך למנוע את התקיפה.”

ואחר כך מצור, ובעקבותיו טיהור אתני:

“ה. כיבוש – לאחר שצה"ל ישלים את ריכוך היעד באש-מנגד, חיילינו יכבשו אותו, כולו, תוך שימוש בכל האמצעים כדי לצמצם ככל הניתן פגיעה אפשרית בהם, בלי שום שיקול אחר.

ו. טיהור – שב"כ וצה"ל יטהרו ביסודיות את עזה עד שלא יישאר דבר מכל אויב חמוש באשר הוא. אוכלוסיית האויב החפה מפשע שבידלה עצמה מן החמושים, תטופל בהתאם לחוק הבינלאומי, ותורשה לעזוב, ונסייע בנדיבות לעוזבים.

ז. ריבונות – עזה היא חלק מארצנו ובה נישאר לתמיד. רק שחרור חלק מארצנו לתמיד מצדיק סיכון חיי חיילינו בכיבושו. לאחר טיהור עזה מטרור, היא תהיה חלק ממדינת ישראל הריבונית, ותאוכלס בישראלים, מה שיקל מאד את מצוקת הדיור בארץ. קו הרכבת לאורך מישור החוף יוארך, מוקדם ככל שניתן, עד קצה רצועת עזה. לתושבי עזה הערבים, החפים מפשע, שעל פי כל הסקרים רובם חפצים ממילא להגר ממנה, יוצע סל הגירה נדיב – כלכלי ובין לאומי. אלו מתושבי עזה שלא יעזבו, יהיו לתושבי קבע בישראל, ובעתיד, אחרי מספר שנים של חיים בישראל והסתגלות אליה, ואחרי חקיקה מתאימה בכנסת, ועל פי שיקול דעתו של שר הפנים, תיפתח בפני אלו מהם שיקבלו עליהם אישית ובאופן מלא ואמתי את קיומה, שלטונה, מהותה ודרך חייה של המדינה היהודית המודרנית שלנו בארצנו, האפשרות להפוך לאזרחי ישראל.”

ואולי טיהור אתני בחסות מלחמה הוא אחד מאותן “הפתעות” שעליהן דיבר נתניהו? שוב: חודש אחרי הצעה לטיהור אתני מצד סגן יושב ראש הכנסת, ראש הממשלה לא רק שלא מרחיק את עצמו ממנו – מה שעשה בעבר – אלא חולק לו שבחים.

האם פייגלין יסתפק בטיהור אתני, או שכמו לווייס, גם לו יש מחשבות על רצח עם קטן? הנה משהו שכתב פייגלין ב-2003:

“אינני נכנס כרגע מה זה בדיוק עמלק – אבל ברור שזהו עם זר שעומד בדרכנו להגשמת יעודנו. אגב אחד המאפיינים שלו הוא מסירות נפש על השמדת ישראל, ובחירת הנחשלים דווקא – כאובייקט ראשון למלחמתו. הוא מוכן להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים. טוב נעזוב את זה – מה שברור הוא שהרב כהנא התעסק בצלע הזו של המשולש והיחס אליו ידוע.”

ההדגשות שלי. כן, בואו לא נכנס כרגע ל”מה זה בדיוק עמלק.” הדברים, כאמור, נכתבו ב-2003. לכל קורא היה ברור אז מיהם האנשים ש”מוכנים להתאבד ובלבד שימותו נשים וילדים.” ההלכה בנושא עמלק ברורה למדי: צריך לבצע בו רצח עם. זו מצווה מפורשת, והיא חלק בלתי נפרד מתהליך הגאולה היהודי – וזו כנראה המצווה שאליה התכוון וייס כשכתב “להשמיד אתכם כאספסוף זו מצווה והיא תקוים בסופו של דבר.”

אז יש לנו סגן יושב ראש כנסת, מחזיק בכוח כה רב במפלגת השלטון עד שראש הממשלה משחר לפתחו, שמדבר בגלוי על טיהור אתני ובמרומז על רצח עם; ואת האידיאולוג שלו, שמדבר על רצח עם במפורש. ואז יש לנו את שר התחבורה.

ישראל כץ, מוותיקי עסקני הליכוד – הוא היה שם עוד כעוזר של אריאל שרון בתחילת שנות השמונים – ערך השבוע אירוע סוכות. בין השאר, הוא אמר במהלכו שהעזתים צריכים לבחור אם הם רוצים להיות “סינגפור או דארפור.” בדארפור התרחש בעשור האחרון רצח עם. זה האיום שהשמיע כץ על תושבי הרצועה: אם לא תתנהגו יפה, נעשה לכם דארפור.

וואלה. זוכרים את ההיסטריה המפוברקת שתקפה את התקשורת הישראלית כשאבו מאזן אמר – לשווא – שישראל ביצעה רצח עם בעזה? בינתיים היא לא ביצעה, אבל בכירים במפלגת השלטון שלה מייחלים לכך ומפנטזים על כך. מה עושה ישראל כץ בקהל הזה? פשיטא. כמו נתניהו, הוא יודע שלתומכי סיעת רצח העם של פייגלין יש כוח עצום בליכוד, והוא מתחנף אליהם.

רצח עם, צריך להזכיר, הוא לעתים קרובות לא משהו מתוכנן בקפידה; לעתים קרובות, מתגלגלים אליו. יש הזדמנות, ומישהו מנצל אותה. כמעט בלי יוצא מן הכלל, רצח עם מתרחש בעת סכסוך צבאי, שערפל הקרב שלו לא מאפשר להבין מה בדיוק קורה. וכשהוא מתרומם, כבר מאוחר מדי. צריך לזכור, לפני הסיבוב הבא עם הפלסטינים, שיש יסודות במפלגת השלטון – ומימין לה – שיתמכו ברצח עם.

וגרוע מכך: שהם נתקלים בשתיקה נוקבת מצד שאר הציבור היהודי בישראל. שתיקה שהכרחית לביצוע רצח עם לא פחות מהמבצעים עצמם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)