בנימין נתניהו ינסה לשווק לנו סכנה לאומית חדשה. שימו לב לתנועות הידיים, ולמה שהן מנסות להסתיר

ראש הממשלה החליט לשחק אותה בן דרור ימיני: הוא טס כדי לשאת את נאומו המייגע השנתי, שכבר הפך למשחק שתיה פופולרי בחוגים מסוימים, בעצרת הכללית של האו”ם – והפעם, הוא הכריז, הוא יתמודד עם “נאום השקרים.”

הנאום הספציפי הזה הוא נאומו של יו”ר הרש”פ, אבו מאזן, שאכן לקה בהפרזה ניכרת. ישראל לא ביצעה רצח עם ברצועת עזה: היא ביצעה “רק” פשעי מלחמה ואולי גם פשעים נגד האנושות. אפשר היה להסתפק בכך. אבו מאזן החליט שלא, והעניק לנתניהו כלי יקר מפז: מופע תעמולה מתקרבן כלפי היהודים. אבו מאזן, כשדיבר על “ג’נוסייד”, דיבר אל קהל הבית שלו; נתניהו יעשה כנ”ל.

אבו מאזן יסומן מעתה כאויב הלאומי החדש. שר הבגויים-לא-יתחשב שלנו, המכונה עדיין מטעמי נוסטלגיה “שר החוץ,” כבר מיהר להודיע שאבו מאזן הוא “טרוריסט דיפלומטי,” כי הוא מתעקש להשיג את היעדים שלו באמצעות הקהילה הבינלאומית ולא מכון להכנע לתכתיביה של ישראל. האיש שכל מדיניותו בנויה על אי-אלימות מוכתר כעת כטרוריסט.

כמובן, לפני אבו מאזן היתה לנו שורה של אויבים לאומיים תחת נתניהו. חלקם יוזכרו מן הסתם בנאום שלו באו”ם. איך אפשר לשכוח את איראן, הכוכבת של “השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה”? השנה 1938, אגב, הופיעה כך לראשונה בנאומי נתניהו בשנת 2003. איך שהזמן לא זז כשכל שנה היא שנת ההכרעה.

האיום התורני הוא דאע”ש. קצת בעיה להשתמש במיליציה בלי נשק כבד, ארטילריה רצינית או חיל אוויר בתור איום קיומי, אבל עם סיוע מהתקשורת המתלהמת, נתניהו הצליח. לפני דאע”ש, היה החיזבאללה. ולפניו היה החמאס. סיסמת הבחירות של נתניהו ב-2006 היתה “חזק מול החמאס.” אתם לא שומעים אותה כל כך היום, אחרי שהסתבר שנתניהו לא מסוגל להגיע להכרעה מול החמאס ולמעשה, אומרים לנו דובריו, הוא גם לא רוצה. המצב הנוכחי נוח לו. אין יותר דיבורים על “מיטוט משטר החמאס.” טוב איום שחוק מהעדר איום.

ובין כל האיומים האלה, ריחף לו איום הפליטים מאפריקה. נתניהו וממשלותיו רדפו את פליטי החרב בדם ובאימה, כשהם מפיצים בדותות וסיפורי זוועה על הסכנה האיומה שהם מהווים, מאובדן הרוב היהודי והקמת “מדינה אפריקאית” בדרום תל אביב ועד שקרים על גבי שקרים על שיעור הפשיעה בקרבם. ממשלת נתניהו הקימה, לראשונה מימי בן גוריון, מחנה ריכוז, שם הם אמורים להיות מוחזקים. בשבוע שעבר, קבע בג”צ בפעם השניה שמדיניות הפליטים של ממשלת נתניהו מנוגדת לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועמד על כך שלאנשים יש זכות בסיסית שלא להכלא ללא משפט – אלא אם, כמובן, הם פלסטינים. הפעם, שני שופטים – ביניהם הנשיא גרוניס – הצביע… אה, סליחה, פסקו נגד ביטול החוק. גרוניס, האיש שידוע בשמירתו האדוקה על זכות הקניין אלא אם הוא במקרה קניין פלסטיני, הגיע למסקנה שהזכות לחירות של מי שהממשלה לא אוהבת לא שווה הרבה., ושהממשלה יכולה לכלוא אותו לשנה ללא צורך לתת הסברים.

אבל רוב גדול של השופטים עדיין חושב שאם הממשלה רוצה לכלוא מישהו, בתנאי כמובן שהוא לא תושב של אזור שנמצא תחת כיבוש זמני שנמשך לעד, היא צריכה להסביר למה והיא לא יכולה לעשות את זה באופן שרירותי. באופן לא מפתיע, הפסיקה הזו גררה צווחות משרי הממשלה, במיוחד משר הפנים הנתעב שלנו . הם שבו ואמרו שהזרים הם אסוננו. סער אף קרא להגביל את זכות בג”צ לדון ב”סוגיית ההסתננות”, מה ששב ומוכיח שההבנה שלו במשפט חוקתי שואפת לזו של מירי רגב. וזו האופציה החיובית: האופציה השניה היא שסער מבין היטב שמה שהוא מציע לא יכול להיות חוקתי, והוא אומר את הדברים בנסיון ציני לעורר את האספסוף היהודי ולאפשר לו לצאת מהכהונה שלו כשהיא לא עיי חרבות.

אבל האם ה”מסתננים” תמיד היו איום לאומי? לא, לא ממש. כי, הנה, זה מה שהיה לבנימין נתניהו לומר עליהם לפני שבע שנים בלבד: “הפליטים שהגיעו הנה מסודן זקוקים להגנה ומקלט, וקליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי וערכי הדמוקרטיה וההומניות.” אני מודה לאורי קידר על התגלית.

וואו! נתניהו נשמע כאן כמו שמאלני שותה אספרסו מן השורה. מה קרה לו? האם הוא חווה הארה מאוחרת, כמו בפרשת ההתנתקות? בזו, כזכור, הוא תמך בארבע הצבעות בכנסת ובממשלה, ופרש מממשלת שרון שבוע לפני ביצועה, כשהיה מאוחר מדי למנוע אותה; הוא שר האוצר שהעביר את התקציב שמימן אותה? לא בדיוק.

אתם מבינים, בשנת 2007 היה בישראל ראש ממשלה אחר, אהוד אולמרט, שהתחיל את המדיניות שימשיכו אחר כך שרי הפנים של נתניהו, אלי ישי וגדעון סער. נתניהו החליט להעיף אותו ויהי מה, אז לצורך כך הוא היה מוכן להביע התנגדות גם לאותה המדיניות עצמה שהוא יאמץ שנתיים אחר כך. באותם השנים הוא היה בעיצומו של שכנוע אנשי שמאל ומרכז – רפי מוח משהו, יש להודות – שהוא השתנה. כשהוא הגיע לשלטון, שנתיים אחר כך, כל הדיבורים על “קליטתם היא חובה מוסרית עליונה נוכח ההיסטוריה של העם היהודי” עפו לפח, הוגדרו כשמאלנות מסוכנת ובוגדנית, והפליטים הפכו לאויבי האומה, משיסה לכלבי התקיפה ישי, סער, רגב ודנון.

העמדה הישנה של נתניהו נעלמה, כיוון שיש לנו זכרון קולקטיבי של יתוש על ספידים ולתקשורת יש נטיה להתיישר מיד עם עמדות הממשלה. תמיד היינו במלחמה עם הפליטים.

ומה אפשר ללמוד מזה? שכאשר נתניהו מנפח בפומבי איום, מאיראן ועד הפליטים, במקרים רבים מדובר באיום סרק. את איראן, אחרי הכל, השטן הגדול, הוא לא תקף. ואנחנו למדים שהוא גם מוכן להוציא הון עתק על הדחלילים שלו: מחנה הריכוז בנגב עלה בערך חצי מיליארד, ועל התקפת העצבים בנושא איראן הוא היה מוכן לשפוך כ-11 מיליארדים.

מה המטרה של כל האיומים הללו? כמו כל אשליין טוב, נתניהו מסיח את דעת הקהל. כשאתם מסתכלים על איראן, אתם לא מסתכלים על המלחמה האמיתית שמנהל נתניהו – מלחמת המעמדות הישראלית, שבה הוא שוקד על העברת העושר מידי מעמד הביניים והמעמדות התחתונים לידי שכבה צרה של מאיון עליון. כשאתם מבועתים מהפליטים, עיניכם מופנות פנימה, ולא אל הסיפוח הזוחל של הגדה המערבית, סיפוח שנתניהו יודע שלא יוכל להחזיק ללא טיהור אתני של ממש שם. זה, הוא מקווה, יקרה בימי יורשיו, כי זה הולך להיות חתיכת כאב ראש. אבל בינתיים הוא עושה הכל כדי למנוע את שרידי האפשרות של חלוקת הארץ. מדינה אחת, מהים לירדן, שבה היהודים הם לכאורה העם העליון, בעוד שבפועל רובם המוחלט נשלט על ידי מיעוט עשיר, וכל שהם יכולים להתנחם בו הוא יהדותם. שימו לב מה נותן נתניהו להמונים שבוחרים בו: הוא מצמצם את השירותים החברתיים שלהם, מפריט כל מה שלא זז מספיק מהר – והפרטה היא שם קוד להעברת רכוש ציבור לבעלי הון, תוך פגיעה הכרחית ומודעת בשירות לציבור – אבל בתמורה, הוא מנפח את הלאומנות שלהם, ומדי פעם הורג פלסטינים כדי שהאספסוף ירגיש טוב עם עצמו. עליונות יהודית וקפיטליזם חזירי – אלה שני הדברים היחידים שנתניהו מאמין בהם, להוציא כמובן העשרה עצמית על חשבון הציבור, ואלה שני הדברים שהוא מיישם.

נהגו לקרוא לו קוסם, אבל הקסמים היחידים שהוא יודע לעשות הן אשליות. אל תאמינו במה שהוא אומר, ופחות מכך במה שהוא מראה: עקבו לא אחרי הקול, אלא אחרי הידיים. הסיפור החדש הוא לא אבו מאזן. הסיפור החדש הוא תקציב 2015 והמשך הסיפוח בגדה. זה הכל. זה כל מה שהיה תמיד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)