החברים של ג'ורג'

כמה שבועות אחרי מלחמת לבנון השניה, הצטרפתי להפגנת המילואימניקים שקראה להפלת ממשלת אולמרט. המחאה היתה מוצדקת: אולמרט, כתב ספי רכלבסקי, הוא כנראה המנהיג הראשון שיצא למלחמה יזומה ללא כל היערכות אליה. התוצאה היתה מאות נפגעים בצד הישראלי ואלפי נפגעים בצד הלבנוני, ללא כל הכרעה או הישג. חשבתי אז ואני חושב גם היום שעיקר האחריות נפלה על הדרג הצבאי, שלא היה מסוגל לתכנן תכנית נצחון ברורה, לא היה מסוגל לשאת באבידות, ומשנכשל בשני אלה, לא היה מסוגל לומר לממשלה שהוא לא יכול להביא לה הישג.

המחאה סחפה עשרות אלפים. היו להם סיבות טובות, כאמור, להגיע לשם. אבל היו אלמנטים פוטשיסטיים במחאת המילואימניקים, והיום אנחנו יודעים שהיא מומנה והוכוונה על ידי לשכת בנימין נתניהו, אז ראש האופוזיציה. בכיר בליכוד אמר ל"ידיעות אחרונות" ש"למשל, ב-2007, אנחנו בלשכה חיברנו תורמים זרים שהזרימו כספים למאבק המילואימניקים. המטרה היתה ברורה: להפיל את ראש הממשלה [אהוד אולמרט – יצ"ג]. השפענו גם על השימוש בכספי הזרים, ובעצם על האסטרטגיה של המאבק. כל זה, כשלמילואימניקים בכלל לא היה מושג מי עומד מאחורי הדברים." לשכת נתניהו לא הכחישה, היא רק קשקשה משהו על כך שמדובר ב"מאבק לא פוליטי."

לפני מספר ימים חשף אלדד יניב, שלאחרונה נוקט בטקטיקה מרעננת מאד של הטרלת בנימין נתניהו והתגרות בו כדי שיגיש תביעת דיבה, עוד כמה טפחים ממה שקרה שם. לדבריו, האחראי מבחינת נתניהו לניהול ההפגנות הללו ×”×™×” יואב הורוביץ, בכיר בליכוד. יניב אומר שהוא שמע כיצד נתניהו מעביר להורוביץ "חבילה", 70 אלף ליש"ט. העברת הכספים הזו, כמו גם התשלום של בנימין נתניהו לנפתלי בנט ואיילת שקד, התבצע על פניו "בשחור", בלי רישום ובלי תלושי משכורת או חשבוניות. זו לא ידיעה חדשה: היא בת ארבע שנים. יועץ משפטי ישנוני פחות ×”×™×” פותח בחקירה, ולו כדי לטהר את ראש הממשלה מהחשד שהוא מבצע עבירות מס. כמובן, עם הקונסיליירי שמשמש כעת כיועמ"ש, שגם לו תלויה קופת שרצים מאחוריו – הוא העדיף לתלות אותה מצווארה של אשתו – ×–×” לא קרה.

הורוביץ? אם השם הזה נשמע לכם מוכר, הוא האיש שמינה נתניהו לרשות השידור ("אין ארוחות חינם", אומר יניב, וגם עוזי דיין קיבל את שלו על חלקו במבצע המילואימניקים), והוא האיש שהעביר בשנת 2008 ל"אם תרצו" כמעט 75,000 ₪. מאחר והורוביץ תרם בשמו, ב"אם תרצו" הסתירו את הנתון הזה במשך שנתיים, עד שרשם העמותות איים עליהם בסגירה אם לא ימסרו את המידע. "אם תרצו", נזכיר, נבראת בעצם במאבק המילואימניקים; שובל ותדמור, מנהיגי הארגון, מבססים את הקרדיט שלהם על מה שעשו במאבק המילואימניקים.

מותר לתהות אם חלק מ-70 אלף הליש"ט שאליבא דיניב הועברו מתורם עלום של נתניהו לנתניהו וממנו להורוביץ הגיע גם ל"אם תרצו." על כל פנים, אין כל חדש בכך שמועמד פוליטי משתמש בארגון חזית בזמן שהוא באופוזיציה; מה שמטריד הוא השימוש שעשה נתניהו ב-GONGO "אם תרצו" אחרי בחירתו.

פתאום, אנשי "אם תרצו" מוזמנים לכל וועדה חשובה של הכנסת. פתאום, הם כותבים "דו"חות" נלעגים שפעם אחר פעם מסמנים את המטרות שממשלת נתניהו תוקפת מיד לאחר מכן. זה בולט במיוחד בתחום החינוך, שם "אם תרצו" היא חיל הסער של הקומישר. פוסט ציונות באקדמיה? "אם תרצו" היו שם קודם. המחלקה בבן גוריון? סומנה מזמן על ידי תדהר ושובל. המאבק נגד ארגוני זכויות האדם? תדמורר ושובל סללו את הדרך, יצרו את הלגיטימציה הציבורית, הפכו את דני דנון והשאר למי שבסך הכל חוזרים על אמת מוכרת.

פעם אחת זה נכשל, בגדול: כש"אם תרצו" וארגון הקש של אנשי נתניהו לשעבר בנט ושקד, "ישראל שלי", ניסו לסמן את המחאה של קיץ 2011 כ"שמאלנית", הם הצליחו להביא פחות מ-200 איש להפגנה שלהם, והם נופנפו הצידה במהירות.

זו דרכו של נתניהו, זו דרכם של משרתיו: הם מוליכים שולל את המאזינים להם. "אם תרצו", שמומנה על ידי בכירי נתניהו והוקמה על ידי קבוצה של מתנחלים, ניסתה במשך שנים להעמיד פנים פני תנועת מרכז. היא אף איימה בתביעת דיבה על מי שיכתוב אחרת, בזמן שהמנהיג שלה מחזיק בתפיסות פולקיסטיות – או, על כל פנים, משווק אותן לציבור הישראלי.

עכשיו אנחנו יודעים יותר. אנחנו יודעים, למשל, שבן כספית ×”×™×” אידיוט מועיל של לשכת נתניהו, כשקידם את "אם תרצו" פעם אחר פעם. ואנחנו יודעים שלראש ממשלה שמשתמש בשיטות כאלה כדי להונות את הציבור, ראש ממשלה שניסה לנצל את כאבם האמיתי של חיילים ששבו מן המלחמה כדי להדיח את יריבו הפוליטי, הוא אדם שלא יבחל בדבר, ושאסור לתת לו להמשיך ולהחזיק בעמדה של כוח. אשר לשועלים הקטנים, שבמשך ארבע שנים הסיחו את דעתנו ממעשי ממשלת נתניהו בשלל צ'יזבטים על הקרן החדשה לישראל ועל מימון זר (כשהם מסתירים את מקורות המימון שלהם עצמם, שגם רבים מהם מגיעים מחו"ל) – ובכן, הדבר הנדיב ביותר לומר עליהם הוא שההיסטוריה אולי תטה איתם חסד ותשכח אותם.

אבל לנו אין את הפריבילגיה הזו. לנו אסור לשכוח. ב-22 בינואר, נלך לקלפי ונעיף את נתניהו ואת הקרקס המעופף שלו לאופוזיציה. ואחד הדברים הראשונים שקואליציית שמאל-מרכז צריכה לעשות עם עלייתה לשלטון הוא הקמת ועדת חקירה שתברר איך בדיוק התבצע הקשר הזה נגד הדמוקרטיה הישראלית, איך הולעט הציבור במידע שקרי במימון של בוחשים זרים, כדי לערער את מערכת החיסון של הדמוקרטיה. ועל הדרך, צריך יהיה לברר אם נתניהו אכן עבר על חוקי המס של ישראל. עם קצת מזל, יהיה גם יועץ משפטי שהוא לא היועץ המשפחתי, שגם יעשה משהו בנידון.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע השבוע שהוא מצרף למפלגתו את יעקב פרי, והלז מיהר להודיע שזה נכון שהוא קיבל כ-100 מיליוני שקלים בכמה שנים האחרונות – לא ברור עבור מה, יש להודות – אבל הוא עדיין איש מעמד הביניים. אם זה לא גרם לבוחרים של לפיד לדפוק את הראש בקיר הקרוב, צריך להזכיר את מה שכתבה מבקרת המדינה מרים בן פורת על ראש השב"כ פרי: "פרי ועמיתיו, קבעה בן-פורת, "נכשלו קשות בתפקידם לקיים את פעולת השב"כ במסגרת החוק. חריגות קשות ושיטתיות בוצעו ביודעין. לא נעקרה תופעה של אמירת שקר במתן עדות בפני ערכאות שיפוטיות, רשויות חקירה ובדיווחים בתוך השב"כ עצמו. הטענה שבתוך השב"כ היתה הקפדה נוקשה ביותר על אמירת אמת, בבחינת ייהרג ובל יעבור, נבדקה ונמצאה חסרת בסיס במציאות. את המסר מנחילים הבכירים לא רק במלים, שהן חשובות בפני עצמן, אלא בעיקר בהתנהגות בחיי היום-יום ובאירועים מיוחדים. נהג מסר כפול, לפעול על פי מסר אחד ולהתהדר בשני. חרגו ושיקרו ולא מוצה הדין. זלזול בחוק. דיווח חסר או כוזב. דיווח שקר הוא אם כל חטאת ועליו להיעקר סופית". ועל משקל אלון מזרחי, שהודיע שהוא רוצה לשחק בספרד או באירופה, הודיע לפיד אתמול שאין מפה של ישראל שאיננה כוללת את אריאל. למעשה, אין אף מפה של ישראל שכוללת אותה. אם זה ימשיך כך, הוא יעשה עבורנו את העבודה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(ביקורת, סוג של, על ספרו החדש של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", כנרת, זמורה-ביתן, 2012)

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ותקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" – מבין השקרים המוסכמים של מגילת העצמאות, זה כנראה המופרך מתוכם, ועם זאת קשה לתאר את ליבת הטיעון הציוני בלעדיו. אחרי שהקדיש את ספרו הקודם, "מתי ואיך הומצא העם היהודי" להפרכת התפיסה שיש לאום יהודי והשקר של "הגליית העם מארצו בכוח הזרוע," מפנה שלמה זנד את תשומת לבו בספרו החדש, "מתי ואיך הומצאה ארץ ישראל?", לחלק השני של המשפט.

נתחיל בהערה טכנולוגית. המו"לים בישראל חייבים, אבל חייבים, לארגן קורא ספרים טוב וזול בעברית. קריאה בספר אלקטרוני היא חוויה שונה לגמרי מקריאה בפורמט העץ המת. בספר אלקטרוני, אתה יכול למרקר את הטקסט ולשמור אותו, מבלי לפגום בספר עצמו. אתה יכול לצטט ממנו בקלות, ואתה יכול למצוא בכמה תנועות יד את ההערות שרשמת לעצמך בעת הקריאה. אני משתמש בקינדל כבר כשנתיים, ובכל פעם שאני פותח קודקס מן השורה אני מרגיש כאילו בעטו אותי חזרה למאה ה-19. העבודה עם קודקס קשה הרבה יותר כשאתה צריך לכתוב עליו ביקורת אחר כך. יומצא הספר האלקטרוני העברי לאלתר.

טוב, די לילל. אם הספר הקודם של זנד יצא בהוצאת רסלינג, ובהתאם היה כבד לשון ועמוס ז'רגון, הספר הנוכחי יוצא בהוצאה פופולרית, וזנד מראה את יכולת הכתיבה האמיתית שלו, והיא משובחת הרבה יותר מכפי שהובעה בספר הקודם. הוא יודע לספר סיפור והוא מספר אותו מצוין.

לב התזה של זנד היא הבלבול המכוון שיצרה הציונות בין המושג ההלכתי "ארץ ישראל" ובין התפיסה של מקום שיש בו ריבונות יהודית וערגה אל ריבונות כזו במקום כזה. "ארץ ישראל" היא, במקורה, מושג תלמודי – לא תנ"כי! – והיא מציינת מקום מותחם שעל הדרים בו חל נוסח מסוים של מצוות שהחיים מחוצה לו אינם מחויבים בהן. האגדה התלמודית מייחסת לארץ ישראל שורה של תכונות מיסטיות (חכמה, יופי והבל דתי אחר), אבל היא איננה מתייחסת לארץ ישראל כ"מולדתם" של היהודים, והיא גם איננה מחייבת אותם לגור בה.

ליהדות אין מולדת. היא תנועה דתית שיכולה להתקיים בכל מקום, שעוגניה הטריטוריאליים האחרונים נכרתו עם החרבת בית המקדש השני על ידי הרומאים ב-70 לספירה. על פניו, היהדות כפי שהציונות מציירת אותה – עם בעל מוקד טריטוריאלי מובהק – היתה צפויה לעבור טלטלה איומה. זה לא מה שקרה בפועל. אין פירוש הדבר שלא היה זעזוע גדול; מבין הקינות הרבות על החורבן, שרובן אינן מוכרות לנו שכן נכתבו ביוונית או ארמית – שפת היהודים אז – ראוי לצטט את "ברוך הסורי" (תרגום קלוזנר):

ובכל זאת, היהדות המשיכה הלאה כמעט ללא זעזוע. רוב היהודים בעולם – זנד מצטט יפה את פילון בנושא – לא ראו בירושלים או יהודה את מולדתם, שכן לא נולדו בה; ולארץ ישראל לא התייחסו כלל. הם עלו עליה לרגל – או, ברוב גדול של המקרים, שלחו אליה שליחים נושאי תרומות – והתפללו אליה, אבל לא ראו בה מוקד פוליטי כלשהו. הכהונה הצדוקית עברה מן העולם, אבל הפרושים הכינו את הקרקע היטב: לכל קהילה יהודית כבר היה "מקדש מעט", בית כנסת.

היהדות הפרושית, שהפכה ליהדות הרבנית, כרתה ברית אפלה עם הרומאים עם חורבן הבית – מעטות קבוצות האליטה שהסבו נזק רב כל כך לתומכיהן כמו האליטה הרבנית – וחלק בסיסי ממנה היה דיכוי היצר הלאומי היהודי. הרבנים הפכו את המשיח, לשעבר סתם מלך-משחרר, לדמות פלאית, על-אנושית ולא-אנושית, כדי שלא יקרה להם מקרה אומלל ואחד כזה יצוץ פתאום. המשיח, אחרי הכל, אמור להחזיר את העולם למצב שבו היה קודם לעליית הרבנים: מקדש, קורבנות, וכהנים מגחכים בסתר.

כחלק מדיכוי היצר הזה, יצרו הרבנים את "שלוש השבועות", שאסרו על היהודים לעלות במספרים גדולים חזרה לארץ ישראל ("לא לעלות בחומה," אם לדייק), שלא להתמרד באומות העולם, והשבועה השלישית מופנית דווקא לאומות העולם – "שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדי." (ה"יותר מדי" הזה מעניין; הרשות לשעבוד מסוים נתונה. ספק אם הרבנים שכתבו אותו יכלו לחשוב על הבדיחה האנטישמית שגורסת ש"אנטישמי הוא מי ששונא יהודים יותר מדי.") היהדות הרבנית השאירה את ארץ ישראל מאחור. זנד מצטט מספר רבנים שהתנגדו לעליה לארץ משום שהדרישות ההלכתיות של חיים בה גבוהות מאד, וכשלון לעמוד בהן יטמא את הארץ.

ובעוד עולי רגל נוצרים מציפים את הארץ, מספרם של עולי הרגל היהודים לארץ שלה לכאורה "שמר אמונים בכל ארצות פזוריו" היה זעום; נער יספרם. בועז עברון, שדומה ש"החשבון הלאומי" שלו נושם ברבים מעמודיו של זנד, ציטט בשעתו את א.ב. יהושע שכתב ביאוש שנראה שהיהודים עשו כל מאמץ כדי לא להגיע אליה. הם נסעו, לעתים קרובות, סביבה.

ואז עלתה הלאומיות, והתנועה הלאומית המזרח אירופאית היתה מהגרועות שבהן. בלתי סובלנית ורצחנית, שורה של התפוצצויות לאומניות גורמות לציבור היהודי במזרח אירופה – שעיר לעזאזל נוח תמיד – להתחיל לברוח. מיליונים מבניו עוברים לאמריקה, בעיקר לצפונה. חלק ניכר השאר מצטרפים לתנועות סוציאליסטיות או קומוניסטיות, ורבים מאד נשארים חרדים. מיעוט קטן יוצר את התנועה הציונית.

הרבנים רדפו אותה בחרון אף ברובם המוחלט, אורתודוקסים ורפורמים כאחד; הראשונים ראו כיצד מעוותת הציונות את היהדות לכדי סטיה לאומנית שדמתה מאד – ועדיין היא דומה – לתנועות שקמו במזרח אירופה. לא במקרה, האנטישמיות והציונות היו, ובמידה רבה עדיין הינן, דמות-ראי: שתיהן מקבלות את הנחת היסוד שליהודים אין מקום באירופה ושיש "להחזיר אותם למולדתם." התפיסה הזו בדיוק, שאין לה כל בסיס – לרוב מוחלט של היהודים החיים כיום אין שום קשר ליהודים שחיו בתקופת בית שני, שרובם התנצרו או התאסלמו – היא זו שהפכה את הרפורמה לאויבת הציונות; הרפורמה חזרה אל ימי פילון והצהירה שהיא נאמנת למולדת שבה חיו אנשיה וגם לדת היהודית. מהבחינה הזו, הרפורמה הרבה יותר שורשית מהציונות, שזנד מתאר היטב איך היא הופכת את "ארץ ישראל" האמורפית של היהדות הרבנית לתעתיק של הונגריה העתיקה כפי שהצטיירה בדמיונם של הלאומנים ההונגרים או פולין בזה של הפולנים.

הספר מומלץ במיוחד למי שעיקר ההיסטוריה היהודית שלהם מגיעה ממקורות ציוניים ומבתי הספר הממלכתיים. ולא, גדעון סער לא התחיל את שטיפת המוח הלאומנית: כפי שמציין זנד היטב, עצם המונח "מתייוון" הוא ציוני; המקור – ספר מכבים, שנשמר רק על ידי הכנסיה; ליהדות הרבנית לא היה צורך בספר שהילל את החשמונאים, יריביה – מדבר רק על "חוטאים." כדי להפוך את החוטא הדתי לחוטא לאומי היה צורך להמציא מושגים שלא היו אומרים דבר לבני התקופה.

זנד מציין עובדה לא נעימה: משהפכה "ארץ ישראל" לנשק בידי הציונות, היא לא תסתפק בגבולותיה הנוכחיים של ישראל. הציונים הדתיים לא יכולים, אחרי הכל, להסתפק בגבולות הצרים שלנו; חובה עליהם להגיע מנהר מצרים אל נהר פרת. זה ההגיון ההיסטורי של הוצאתה של "ארץ ישראל" מהתחומים הצרים של קביעת הלכות אל התחום הפרוע וחסר הגבול של הלאומנות הדתית.

הפרק האחרון של זנד עוסק במה שאסור לדבר עליו: הנכבה, שביום הציון שלה נכתב הפוסט הזה. הוא בוחן אותה דרך תולדות הכפר שייח' אל מואניס, ומראה איך נגזר גורלם של תושביו לגלות על לא עוול בכפם. חשוב, על כן, לקרוא את הספר בימים אלה, שבהם הבריונים בחולצות הרצל ואלה של מיכאל בן ארי שרים בקול ניחר "הבאנו נבכה עליכם" (מדהים באיזו מהירות מתחלפת הכחשת אסון בהצדקתו בגאון, לא?), שבהם המשטרה אוסרת על פעילי "זוכרות" לצאת מהבניין שלהם, ושבהם זנד עצמו מקבל איום בדמות מעטפה עם חומר לבן.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. תרומה נוספת התקבלה קודם לכן. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

"הארץ" דיווח הבוקר (ב') על שורה של מקרים שבהם שוטרי משטרת ירושלים העידו עדויות שקר כנגד אזרחים. כמה מהמקרים ידועים, אחרים פחות. בולט במיוחד המקרה שבו קצין משטרה העיד כי שני קטינים פלסטינים תושבי מזרח אל קודס השליכו לעברו בקבוק תבערה, ושוטר אחר העיד שאף כמעט ונפגע מאותו בקבוק התבערה – ובית משפט אחרי בית משפט, בכלל זה נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס, אישרו מעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותם של העצירים. רק מאוחר יותר התברר כי הקצין כלל לא היה במשמרת ביום שבו לכאורה אירעה ההתקפה.

אלה לא המקרים היחידים, כמובן. ידיעה אחרת ב"הארץ" היום עוסקת במשפטם של השוטרים שהפקירו למוות את השב"ח עומר אבו ג'ריבאן, כאשר השוטרת לבית כאווי מוסרת גרסה שבזהירות ניתן להגדיר אותה כבעייתית. כאווי לא זכרה כלום – אפילו לא את תאריך הגיוס שלה למשטרה. מה שכן זכרה, סתר את מה שאמרה בחקירתה ב-2008. אני מעריך את מחויבותו של המשרד לבטחון פנים לשילוב בעלי מוגבלויות בכוח העבודה שלו, אבל אולי בכל זאת לא צריך להתחיל דווקא עם האמנזיים.

חוסר הזכרון של כאווי הוא, למרבה הצער, תופעה רחבת היקף. ועדת אור, שבדקה את אירועי אוקטובר, קבעה שבמשטרה השתרשה תרבות של דיווחי שקר. אם מישהו חושב שתרבות השקר הזו פסה לפתע מן הארץ, או שהיא מוגבלת לשקרים לקצינים בכירים יותר, לפוליטיקאים ולוועדות חקירה, אבל נעצרת בשערי בית המשפט המקודשים, הוא כנראה שופט.

בסרט החשוב – צפו בהזדמנות הראשונה, אם עוד לא צפיתם – "שלטון החוק", אומר אחד המרואיינים, עודד פסנזון, שהוא ידע שלעתים אנשי השב"כ שיקרו לו בשבתו כשופט צבאי ("סיבנו אותו", בלשונו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק), ובכל זאת העדיף להאמין להם, כי הם היו שם כדי להגן על חייו. זו בעיה קבועה של מערכת החוק: היא מאמינה לשוטרים כמעט אוטומטית, ודאי מול מילתו של אזרח. אחרי הכל, הם אנשיה. אם לא תאמין להם, למי תאמין?

צריך להזכיר שרוב מוחלט של המשפטים הפליליים בישראל – 91% – מסתיימים בעסקת טיעון. הנאשם משוכנע על ידי הפרקליטות ועורך דינו שעדיף לו להודות באשמה פחותה כדי לקבל עונש נמוך יותר. העדויות שנאספות כנגד חשודים הן לעתים קרובות מדי עדויותיהם של שוטרים – מזכרים שכתבו בזמן החקירה, למשל, ושעליהם אין כמעט אפשרות לערער. כלומר, העדויות שנחשפו על שקרי המשטרה מגיעות מתוך תשעת האחוזים של המקרים שבהם בכל זאת נערך משפט ובכל זאת ×”×™×” הליך של בירור הראיות, ושבהם הצליח השופט להתגבר על הרפלקס המובנה שלו להעריך הערכת-יתר את עדויות השוטרים. כנראה שהם היו שקרנים גרועים במיוחד.

מכאן עולה שיש לנו סיבה טובה לחשוד שחלק ניכר מהאסירים שנמצאים היום בבתי הכלא הורשעו על לא עוול בכפם ובשל עדויות שקר של שוטרים. כשאדם רגיל מעיד עדות שקר, הוא פוגע במדינה; כשפוליטיקאי מעיד עדות שקר, הוא פוגע בדמוקרטיה ובמוסדותיה; כששוטר מעיד עדות שקר, הוא פוגע כמעט בוודאות בשמו הטוב של הנאשם במקרה הטוב, ושולל את חירותו במקרה הרע. אל עדות שקר של שוטר צריך להתייחס כאילו היתה קשר לשלילת חירותו של אדם.

ואף על פי כן, באופן מדהים, באף אחד מהמקרים הללו השוטר שהעיד עדות שקר לא הועמד לדין. המערכת ממשיכה לחפות עליהם, כאילו לא בגדו באופן המחפיר ביותר שבאפשר. כל זמן שהפרקליטות לא תורה מיידית לא רק על הדחתו מהמשטרה של שוטר שנתפס בעדות שקר, אלא גם על העמדתו לדין – כפי שוודאי היתה עושה במקרה של סתם אזרח – אי אפשר לומר שמערכת המשפט נוקטת בצעדים רציניים למניעת התופעה הזו. כרגע, לשוטר שמשקר לבית המשפט אין שום סיבה לפחד – במיוחד אם הוא גייס לצידו עוד כמה שוטרים. לא העכבר גנב אלא החור גנב; הפרקליטות ובתי המשפט אחראים לתרבות השקר של המשטרה לא פחות מהשוטרים עצמם. הם אלה שלימדו אותם שהשקר משתלם.

בפרקליטות יאמרו ודאי כי העמדה לדין של שוטרים שקרנים תיראה לשוטרים כרדיפה מצד הפרקליטות, ותפגע במוראל שלהם. בעסה. אלה החיים ואלה דרישות הבסיס משוטרים: לומר אמת לפחות לבתי המשפט. אם משטרת ישראל לא מסוגלת לעמוד ברף הנמוך למדי הזה, אולי הגיע הזמן לפרק את המסגרות שלה ולבנות אותן מחדש.

ועוד דבר אחד: תנועת השרלטנות הפוליטית "אם תרצו" עורכת בימים אלה תערוכה שנקראת "שבוע האפרטהייד הערבי." בהפוך על הפוך, האנשים שרוצים לחסל את זכויות האדם שלכם ושלא מוכנים שיאמרו להם שישראל מבצעת הפרות זכויות אדם, נורא מזועזעת ממה שקורה בסוריה וסודאן. אירונית, זה מזכיר משהו את התנהלותם של בכירים במק"י: מה שמוחמד נפאע לא מוכן לשמוע על סוריה, רונן שובל לא מוכן לשמוע על ישראל. ובכן, מסתבר שהמסר הזה היה קצת יותר מדי מורכב לכמה מהחסידים השוטים של התנועה, שמחו בזעם על ההתייחסות לזכויות האדם של ערבושים בזמן שהדרום חוטף טילים. באיזשהו מקום בלשכת ראש הממשלה, יחצ"ן דופק את ראשו בקיר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

היום מגישה ההגנה את תצהיריה במשפט תביעת הדיבה שהגישה "אם תרצו" נגד שורה של פעילי שמאל, שהקימו בשעתו את קבוצת הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית." רונן שובל, השרלטן הפוליטי שאיים בשעתו בתביעת דיבה על וויקיפדיה העברית אם תעז לכתוב שמדובר בתנועת ימין, מיהר לשלוח לרועי ילין את מכתב האיום הבא:

שלום רוי [שגיאה במקור – יצ"ג]

מעיון בדף הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית", עולה כי אתה יצרת אותו.

תנועת "אם תרצו" איננה תנועה פאשיסטית, ולא תסבול הוצאת דיבה אודותיה.

ברצוני להודיעך כי באם לא תמחק את קבוצת הפייסבוק הזו, תוך 72 שעות, בכוונתו לפנות ביום ראשון הקרוב למשרד עו"ד ולתבוע אותך אישית על הוצאת דיבה ולשון הרע.

למען הבהרה: העברת עמוד הפייסבוק "אם תרצו – תנועה פאשיסטית" לידי אדם אחר, לא תשנה את אחריותך האישית לעניין ×–×”.

אבקשך לשקול את העניין בכובד ראש, בטרם נאלץ לפנות להליכים משפטיים,

בברכה,

רונן שובל – יו"ר אם תרצו

ילין לא התקפל, והתוצאה היא המשפט. "אם תרצו" תובעת 2.6 מיליוני שקלים מקבוצת האדמיניסטרטורים של קבוצת הפייסבוק ההיא – רועי ילין, יובל ילין, עידן רינג, דוד רמז, נעם לבנה, טל ניב וארי רמז; כאן המקום לציין שאני מכיר את חלקם אישית – בטענה שהוציאו לה שם רע.

הבריונות הזו היא חלק משיטת הפעולה שכבר הורגלנו בה מצד "אם תרצו." מופיעה כאן הצביעות הימנית הקבועה: מצד אחד יללה על סתימת פיות, מצד שני סתימת פיות. מאלפת תגובתו של עוכר הדין של "אם תרצו", נדב העצני: "מדובר בניסיון של קבוצת אנשי שמאל קיצוני לחסל ציבורית את 'אם תרצו', שהיא תנועה ציונית ודמוקרטית, ברוח משנתו של זאב בנימין הרצל. הניסיון להוציא את 'אם תרצו' אל מחוץ לגדר, תוך שימוש בלשון הרע, הינו בלתי חוקי ולכן פנינו לבית המשפט."

אתם הבנתם את זה? לא תביעת דיבה של 2.6 מיליונים היא "נסיון להוציא אל מחוץ לגדר", אלא עצם ציון העובדה ש"אם תרצו" היא ארגון פאשיסטי. "אם תרצו", שנתמכת בכספי הימין האמריקאי – בהתחשב בכך שלא היתה לה בעיה לקבל כספים מג'ון הייגי, אפשר לומר שהיא נתמכת בכספי הימין הפשיסטי האמריקאי – מעתיקה אלינו את שיטת סתימת הפיות המקובלת שם: תביעת SLAPP, כלומר תביעת דיבה שמיועדת להפחדה ולסתימת פיות.

כדי שהטקטיקה הזו תצליח, הצד השני צריך להיות מפוחד, ורצוי שתהיה מערכת משפט כושלת. מערכת המשפט הישראלית עונה על הקריטריון: הדיונים בה אורכים שנים, וכפי שיודע כל מי שנאלץ לשכור עורכי דין בסכומים גבוהים, גם אם אתה מנצח, ההוצאות שפוסק בית המשפט הן מגוחכות ביחס לסכום שהוצאת. אם אולצת להגיע לבית המשפט, כבר הפסדת – גם אם ניצחת. כמה נוח לעמותות שיש להן גב של תורמים נסתרים מעבר לים, כמה רע לסתם פעילים פוליטיים שמעיזים לומר אמיתות לא נוחות.

האם "אם תרצו" היא תנועה פאשיסטית? לדעתי כן. גם המומחה העולמי לפאשיזם, זאב שטרנהל, סבור שהיא מזכירה תנועה פאשיסטית. לשם שעשוע, מומלץ לבחון את התופעה באמצעות מסמך "14 הנקודות של הפאשיזם" הידוע. הוא מודד משטרים, לא תנועות, אבל חלק ניכר מהנקודות רלוונטי.

ויש משהו מטריד יותר. תומר פרסיקו, שכבר חטף פעם תביעת SLAPP מנביא השקר שטוען שהוא הבודהה מאוריון, הגיש גם הוא תצהיר לבית המשפט מטעם ההגנה. פרסיקו שוחח לפני כמה חודשים עם רונן שובל, שיחה שהוקלטה – כחלק מראיון משולש ל"מקור ראשון" – והוא ציין את המקורות הרומנטיים-גרמניים של חשיבתו של שובל, וזה האחרון הפתיע אותו בכך שמיהר להסכים. שובל אמר שבתזה שלו "התעסקתי הרבה בפיכטה ובשלינג ובהרדר ובג'ורג' סורל." זה האחרון (ז'ורז', קוראים לו בדרך כלל) נחשב לאחד מאבות הפאשיזם האיטלקי, והיתה לו משיכה לאלימות פוליטית: הוא שיבח את אקסיון פרנסז, התנועה הלאומנית שהובילה להקמת הפאשיזם הצרפתי, ואת מוסליני – כמו גם את לנין. סורל היה אנטישמי שבין השאר הפיץ את עלילות הדם. איך לומר, לא בדיוק מישהו שהיית מצפה מאבי תנועת התחיה הניאו-ציונית להתלהב ממנו. פרסיקו מציין שהוא נדהם מכך. (במאמר מוסגר, שווה לקרוא שוב את הפוסט של פרסיקו על "מוסר יהודי" ומקורותיו; הוא מתעמת עם שובל ומנסה לומר לו מה מקורותיו של ה"מוסר היהודי" שלו; שובל מתחמק.)

שובל טען שפרסיקו, בביקורת על ספרו, לא עשה עמו צדק משום שכאשר הוא מביא את הרעיונות של הרדר ופיכטה על האורגניות של "העם", מדובר במטאפורה. לטענת שובל, הוא לא הציג זאת כך בספר תכלית הספר היא "להציג בצורה פשטנית – ואני אומר את ×–×” – בצורה פשטנית רעיונות שהם מאד עמוקים… להנהיר להמון… את המשמעות של מה אומרת היום המילה 'ציונות'." פרסיקו טען שפשטנות כזו מסוכנת ושהיא מאפיינת גם את פעולתה של "אם תרצו"; שובל השיב ש"×–×” עניין של אסטרטגיות שיווק."

כלומר, בשם "אסטרטגיות שיווק", רונן שובל מזריק לעם הישראלי תפיסות פוליקיסטיות, שבמקורן – אותו לדבריו הוא מכיר היטב – הסבו נזק בל יתואר הן לעמים שאליהם הן הוזרקו, הן למיעוטים החיים בקרבם, הן לעמים שסביבם. רונן שובל הוא שרלטן פוליטי, שיודע היטב מה המקורות שמהם הוא יונק, יודע היטב מה המטרות שלו, אבל לא מוכן שישימו עליהן את התווית הנכונה – פאשיזם פולקיסטי – בגלל "אסטרטגיות שיווק." את כל זה הוא והתנועה שלו עושים תוך שהם מקבלים סכומי כסף גדולים מחו"ל, אותם הם משתדלים להסוות ככל שמאפשר להם החוק. וכשמישהו מצביע על מה שהם עושים, כלומר קורא להם תנועה פאשיסטית, הם תובעים אותו ב-2.6 מיליונים. זה עובד: פרסיקו, שכבר נכווה כאמור בתביעת SLAPP (הוא ניצח, מהר יחסית, וזה עדיין היה סיוט), החליט לא לפרסם את השיחה שהקליט עם שובל, רק כדי לא להסתכן בעוד תביעה. עכשיו השיחה הזו היא חלק מתצהיר שהוגש לבית משפט, וככזו מוגנת.

אז אם אתם חושבים שצריך לעמוד לצד קבוצה קטנה של פעילים צעירים שנלחמת על חופש הביטוי בישראל ועל היכולת לומר אמת גם מול קבוצות פאשיסטיות עם הרבה כסף שמקורו לא ידוע, אם אתם חושבים שגם אנשים שאבא שלהם לא מולטי-מיליונר צריכים להיות מסוגלים להגן על עצמם משפטית, הכנסו לאתר הזה ותרמו להגנתם. אני כבר תרמתי. מידע נוסף על המשפט אפשר למצוא כאן.

ועוד דבר אחד: תת אלוף אהרן חליווה, בעוונותינו מפקד עוצבת מילואים, שכח כנראה אצל מי הוא עובד. מילואימניקים נדהמו לשמוע אותו מאשים אותם בכך שאין לו טילים לירות באימונים – משום שלדבריו בעקבות הפגנות הצדק החברתי קוצץ תקציב הבטחון. דובר צה"ל נמנע מלהכחיש. חליווה עצמו נראה בשבוע שעבר במסעדה תל אביבית שמחיר ארוחה ממוצעת בה הוא כ-300 ₪. אם תהיתם לאיפה הלך הכסף של הטילים, הוא הלך למשכורות של אוכלי חינם שיורקים לבאר ממנה הם שותים נוסח תא"ל (במהרה בימינו במיל') חילווה.

הערה מנהלתית: רוב מוחלט של המגיבים מגלים שכל ישר ומתנגדים לתגובות באמצעות פייסבוק, אבל מצד שני תומכים בפגישה בפאב. נעדכן כשנחליט על מקום וזמן.

(יוסי גורביץ)

רונן שובל, השרלטן הפוליטי המוביל בישראל – האיש שהיה ברשימת "הבית היהודי" לכנסת, השתתף בהתפרעות בעמונה, היה ראש "תא כתום", שמתנגד לפינוי מאחזים בלתי חוקיים אבל מאיים בתביעה על מי שיעז לומר שהתנועה שלו היא תנועת ימין – כתב עוד מאמר ב"הארץ" השבוע. הוא קונן ארוכות על כך שכסף זר משפיע על הפוליטיקה בישראל, ומממן עמותות שמאל.

וואלה. צריך הרבה מאד חוצפה כדי להעלות טענה כזו כשחלק ניכר מהכסף שלך עצמך הגיע מחו"ל. דיווחנו בעבר על התרומות הגדולות שהעלה הכומר חובב היטלר ג'ון הייגי ל"אם תרצו" – במצטבר, יותר מ-700 אלף ₪ ב-2008 ו-2009 – דרך הצינור של הסוכנות היהודית. דיווחנו גם על התרומות של ה-Central Fund for Israel, ארגון יהודי- אמריקאי שמממן בין השאר גם את "חננו", העמותה שמסייעת לחשודים בטרור יהודי.

אבל יש עוד שאלות. "אם תרצו" התחילה את דרכה בדרישה שעמותות השמאל הישראלי יחשפו את מקורות המימון שלהן – דרישה מופרכת וחסרת טעם משום שמקורות המימון הללו מעולם לא הוסתרו. אבל מקורות המימון של "אם תרצו" עדיין נסתרים ברובם. הנה רשימת התורמים שהכניסו ל"אם תרצו" יותר מ-20,000 ₪ בשנת 2010:

בדיקה מהירה מעלה שהסך עומד על 366,980 ₪, שזה נחמד. דא עקא, "אם תרצו" דיווחה בדו"×— המילולי שלה (זהירות, מסמך; עמ' 5) שהיא קיבלה סך תרומות של 1,660,906 ₪ בשנת 2010. כלומר, רוב מוחלט של התרומות שלה – 1,293,926 ₪ – מגיע ממקורות שאינם ידועים לציבור. ×–×” קורה דווקא בשנה שבה סך התרומות של "אם תרצו" קופץ פי ארבעה. בהנחה שכל התרומות של "אם תרצו" שאינן מעל 20,000 עומדות על 19,999 ₪ כל אחת – הסך החוקי שאינו חייב בדיווח זהות התורם – אז יש קצת יותר מ-64 כאלה. שזה נשמע לא סביר כל כך, במיוחד כשההכנסות של "אם תרצו" עולות פתאום ב-400%. מיהם 64 התורמים הגדולים האלה? האם הם אזרחים ישראלים? אזרחים זרים?

מי משלם לאנשים של רונן שובל? שאלה מצוינת, במיוחד כשמסתבר שהדו"חות של "אם תרצו" סותרים את עצמם בשאלת התשלום. בדו"ח שצוין לעיל, אומרת "אם תרצו" שהיא הוציאה על "משכורות ונלוות" 249,765 ₪; אבל בדיקה של דו"ח חמשת מקבלי השכר הגבוה בעמותה ("אם תרצו" מעסיקה 12 עובדים) מגלה (זהירות, מסמך) שחמישתם קיבלו 282,644 ₪. מעניין.

שניה, לא גמרנו. בעמוד הראשון של הדו"ח המילולי שלה ל-2010, טוענת "אם תרצו" שהיא הוציאה 1,609,207 ₪ (כלומר, כמעט את כל התרומות שלה) על "אירועים, פעילות ופרסום להסברה ציונית". בעמוד השני של הדו"ח, מצד שני, היא כותבת שהיא הוציאה 783,336 ₪ על "קניית מדיה ופרסום אינטראקטיבי לקמפיינים חינוכיים". הסכום הזה הוצא על "שירותים שניתנו לעמותה בשנת הדין וחשבון והיוו חלק מרכזי בפעילותה", ללא ציון שמו של נותן השירות. שני הסכומים יחדיו גדולים הרבה יותר מהכסף שיש ל”אם תרצו”, כך שמותר לחשוד שמה ש”אם תרצו” מכנה “חינוך” בעמוד השני שלה הוא בעצם “הסברה ציונית” בעמוד הראשון.

עכשיו, אם מישהו ראה את "אם תרצו" מפרסמת "קמפיין חינוכי", אני אשמח לראות הפניה לכך. אני לא ראיתי כזה. נזכיר שהתיאור הזה של "אם תרצו" את עצמה – כעוסקת ב"חינוך" – הוא מה שאיפשר לה לגרד יותר מ-700,000 ₪ מג'ון "היטלר עשה את רצון האל" הייגי, ושהוא הפסיק את תרומותיו לה כשהסתבר באיזו סוג של "חינוך" היא עוסקת. דוברו של הייגי האשים את "אם תרצו" בכך שהיא "הוליכה אותו שולל" לגבי הפעילות שלהם; על כן מן הראוי להעלות את השאלה האם "אם תרצו" לא מוליכה שולל גם את הרשויות בישראל, כשהיא טוענת שהיא עוסקת ב”חינוך”.

לפני שבוע, איחל הדובר של "אם תרצו" לכתב "ידיעות" שחר גינוסר "הצלחה בנבירה בגנזך רשם העמותות." כפי שאתם רואים, יש במה לנבור. ×”×’×™×¢ הזמן לשאול את "אם תרצו" כמה שאלות. כתובת המייל של רונן שובל היא [email protected], ומספר הטלפון שלו הוא 0544438204. כתובת המייל של דובר התנועה, עמית ברק, היא [email protected], ומספר הטלפון שלו הוא 0546650136 (המידע נלקח ישירות מאתר "אם תרצו", שם הוא זמין פומבית). דף הפייסבוק של "אם תרצו" נמצא כאן, ואני משוכנע שפעילי התנועה ישמחו לענות על השאלות שלכם, למרות שחלקם עשויים להיות מופתעים מהנתונים. מספר הטלפון של רשם העמותות, שוודאי ישמח לשמוע את המידע ×”×–×”, הוא 1-700-70-60-44, אבל ×™×”×™×” פשוט יותר לשלוח לו את החומר במייל, לכתובת [email protected]. בהצלחה.

ועוד דבר אחד: ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", מראיין נחום ברנע את שמוליק ריפמן, ראש המועצה המקומית שבה יוקם מתקן הכליאה לפליטים. ריפמן מתנגד למתקן, וזאת משום שיש לו פתרון אחר: "צריך למכור אותם חזרה לאפריקה." למכור. כך.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון, האשימה אותי תנועת "אם תרצו" בהסתה. נאמתי בהפגנה מאולתרת שנערכה מול הקריה במוצאי שבת הקודמת, ובין השאר אמרתי שם ש"ואם רוב האוכלוסייה בישראל לא רוצה לשמוע עכשיו, כשאנחנו אומרים לה את ×–×” בצורה מנומסת, היא תשמע עוד מעט, שזה יאמר לא בנימוס אלא בסנקציות, חרמות…" בהפגנה נשמעו קריאות נוסח "שום דבר לא יעזור, צה"ל הוא ארגון טרור."

שתי הערות, לפני שנגיע לנושא האמיתי: קודם כל, כן – שום דבר לא יעזור, צה"ל הוא ארגון טרור. כתבתי על כך בהרחבה ולא אכנס לזה עכשיו. שנית, איך בדיוק הערות כאלה הן "הסתה"? הסתה כנגד מי? כנגד מה? חשבתי שלאבא של רונן שובל יש מספיק כסף כדי לקנות לו מילון.

אז למה, בעצם, רונן שובל ותנועת-הדמה שלו יצאו בפרסום הזה? כדי להסיח את הדעת, כמובן. זו הרי מהותה של "אם תרצו": להסיח את דעתם של הישראלים מהבעיות האמיתיות שלהם ולעורר אותם כנגד אויב פנימי מדומיין. אין לך איך לגמור את החודש? אין לך ולא תהיה לך פנסיה? תנועת ההתנחלות מארגנת לך מלחמה תמידית שבחסותה בנימין נתניהו יוכל למכור את המדינה לטייקונים? עזוב אותך, זה לא חשוב – יש פוסט ציונים! כאלה שלא מאמינים בספר הראשון של הרצל! (את הספר השני, "אלטנוילד", "אם תרצו" לא ממליצה לקרוא, אולי משום שהיא מזהה את עצמה בדמותו של הנבל, הרב געייר.)

והשבוע היו ל"אם תרצו" שלוש סיבות טובות לנסות להסיח את דעתם של הישראלים. הראשונה, כמובן, היתה הפוגרום שביצעו מתנחלים בבסיס צה"ל. צריך להדגיש: כשאומרים לכם שמדובר ב"קומץ", מרמים אתכם. הפעולה הזו התבצעה בשלושה מוקדים, בו זמנית, והפעילה כ-350 איש – סד"כ של גדוד. הפורעים הגיעו לנקודות המוצא שלהם באמצעות אוטובוסים שמישהו שכר, כלומר היה כאן ארגון וכסף. כל זה מעיק מאד על תנועה של מתנחלים שמתחפשים לסתם ישראלים, וצריך איכשהו להסיח את הדעת מכך. התגובה של "אם תרצו" לאירוע עצמו מאלפת: היא מאשימה את הפורעים בכך ש"הם אימצו את דרכי הפעולה של מחבלים ערבים ושל פעילי שמאל קיצוני." אני לא מכיר שום מקרה שבו פעילי שמאל, או טרוריסטים פלסטינים, נכנסו מעדנות לבסיס של צה"ל, בלי שהש"ג ניסה לעצור אותם, תקפו קצינים בכירים, השליכו בקבוקי תבערה, גרמו נזק לציוד, ואז הסתלקו משם מבלי שאיש מהם נעצר, שלא לדבר על נורה. אני מוכן לאבד אצבע אם רונן שובל יוכל להצביע על אירוע כזה. מה שהיה אמור להיות גינוי לפעולות הפוגרומצ'יקים ש"אם תרצו" מזדהה איתם דרך קבע (שובל, נזכיר, השתתף בהתנגדות לפינוי מאחז עמונה) הפך במהירות לעוד התקפה של "אם תרצו" על מי שאמור להיות האויב האמיתי.

התקרית השניה שחייבה הסחת דעת מהירה היא העובדה שקמפיין שמאלי נמרץ שם קץ בתחילת השבוע לצביעות של בנק לאומי, שאישר ל"אם תרצו" להשתתף בתחרות העמותות שלו, שבהן הן נאלצות לכרכר בפניו כדי שיואיל להשליך להן כמה פרוטות. התקנון של התחרות אוסר על השתתפותן של עמותות פוליטיות, מה שלא הפריע ל"אם תרצו" להשתתף בה. המטרה שלה היתה לגזול תרומות מעמותות שנותנות מזון לאביונים כדי לקדם את עצמה, מטרה שבה קיבלה ככל הנראה סיוע מצבא הקליקים של מועצת יש"ע המוכר כ"ישראל שלי." לאחר מעשה, הם ייללו נוראות ואמרו שהמאבק נגד עמותה פוליטית שמתחרה בתחרות לא פוליטית הוא "סתימת פיות."

והשלישית, ואולי החשובה מהן – מבחינת "אם תרצו", לפחות – היא התחקיר שפרסם אתמול (ו') שחר גינוסר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות." גינוסר שם יד על מה שנראה כמו החוליה החסרה: כתבתי כאן בשעתו ש"אם תרצו" לא מסרו לרשם העמותות את רשימת התורמים שלהם בשנת 2008 במשך שנתיים, והם קיבלו איום בפירוק. בסופו של דבר הם העבירו את הרשימה, וגינוסר מצא שאחד התורמים הוא יואב הורוביץ, שהשליש ל"אם תרצו" כמעט 75,000 ש"ח. גינוסר גילה שיש שלושה אנשים בשם זה בישראל: אחד מהם הוא חקלאי, אחד רואה חשבון בסוכנות ביטוח – ואחד מהם מקורב לנתניהו. במסמך שהוגש לאחרונה לבית המשפט, מוגדר יואב הורוביץ כ"פעיל ליכוד מרכזי, ששימש כראש המטה האישי של נתניהו." הוא היה מועמדו של נתניהו לתפקיד יו"ר הרשות השניה – עוד נסיון של נתניהו לחסל את התקשורת העצמאית בישראל – והוא מכהן כעת בוועד המנהל של רשות השידור.

האם זה יואב הורוביץ התורם? ב"אם תרצו" סירבו לענות על השאלה. העמותה שבנתה את עצמה על הטענה השקרית שעמותות השמאל מסתירות את מקור ההכנסה שלהן, ענתה לשאלות של גינוסר ב"מוטב לבדוק כיצד מתנהלות עמותות המכפישות את חיילי צה"ל, פועלות בארץ ובעולם בכדי לכבול את ידיו ולהחלישו, פוגעות בזכותם של אזרחי ישראל לחיות בבטחון ומובילות את מסע הדה-לגיטימציה נגד המדינה. עד אז, אנחנו מאחלים הצלחה בנבירה בגנזך רשם העמותות." מה שיש לנו פה הוא לא רק הסחת הדעת הרגילה – תראו, פוסט ציוני! – אלא גם לגלוג ובוז לנסיון לדרוש מ"אם תרצו" את השקיפות שהיא דורשת מאחרים.

ב"אם תרצו" ידעו שביום שישי יפרסם עליהם העיתון הגדול במדינה תחקיר שחושף את צביעותם, אז אין להתפלא על כך שביום חמישי הם ניסו עוד תרגיל הסחת דעת על אנשים שחושבים רעה על המדינה. למרבה השמחה, הפעם זה עבד רק על ערוץ 7. יכול להיות שבלשכת נתניהו צריכים ארגון חזית חדש.

ועוד דבר אחד: המשטרה עצרה השבוע את המורחקים מהגדה בצו מנהלי, ומצאה את עצמה נלחמת באספסוף חובש כיפות. ערוץ שבע דיווח – ואחר כך מחק את הדיווח, אבל שכח למחוק את התגיות – ש"במקביל נאספו סביב הבית תלמידים רבים של ישיבת 'מרכז הרב' הסמוכה והחלו להתעמת עם השוטרים". מרכז הרב היא לא ישיבה קיקיונית, של קיצונים חסרי השפעה: זו ישיבת הדגל של הציונות הדתית. לפני קצת יותר מחצי שנה, נאם שם בנימין נתניהו – כשהוא יושב ליד דב ליאור. ואם כבר, נזכיר לאור דברי הזעזוע של אלוף פיקוד המרכז אבי מזרחי מההתקפות על חיילי צה"ל, שהוא היה אמור לכבד בנוכחותו את דב ליאור – כשזה היה מבוקש לחקירה. ברגע האחרון, בגלל חשיפת הדבר בתקשורת, הוא נרתע. או שמזרחי לא מבין איפה הוא חי, ואז הוא לא צריך להיות בתפקידו, או שהוא מבין טוב מאד איפה הוא חי, ואז הוא לא צריך להיות בתפקידו.

(יוסי גורביץ)

קול בכתב ערווה: השיחה בין הרמטכ"ל בני גנץ וקצין הקישור שלו מטעם הזרוע האזרחית של צה"ל, אהוד ברק, שאתר ynet חשף אמש באומץ, מרתקת. שני הקצינים הבכירים מתבדחים על חשבונן של נשים, ברק מציע שהעוזרת שלו – סליחה, "העוזרת של השר"; כתב על זה יפה שחר – והמח"ט, שקולט שהם מסתבכים, משליך את עצמו לקו האש וזורק הערה על כך "שכל זמן שהיא בלי מדים ועם בגדים, זה בסדר", כדי למשוך אש משני הבכירים ממנו.

הבעיה היא פחות בבדיחות השובניסטיות ובמה שמגיע אחר כך. גנץ מורה לכתבים באזור, אנשי גל"צ וערוץ 2, לא לדווח, ומאיים עליהם. הוא מבין שהוא וברק הסתבכו, אז הוא מנסה לרכך את האיום בחצי בדיחה על "זה יהיה הדיווח האחרון."

לא יודע בקשר אליכם, אני לא הייתי רואה את זה כבדיחה אלא כאיום מרוכך, כזה שמבוצע באופן שאפשר יהיה לסגת ממנו אחר כך. ומתסבר שאני לא היחיד שחושב שגנץ היה רציני לגמרי: גם דוברי צה"ל ומשרד הבטחון הבינו כלשונה את ההנחיה של גנץ, ופנו לאחר מעשה לכתבים הצבאיים, בכלל זה לכתבי סוכנות זרה, ודרשו מהם לצנזר את ה"בדיחה." הכתבים, כמובן, צייתו – עד ש-ynet שבר את אחדות השורות. בואו נאמר שיש לי הרגשה שהכתב הצבאי של ynet לא יקבל סקופים בקרוב. אבל עכשיו אנחנו יודעים מה היחס בין דובר צה"ל והכתבים הצבאיים: כזונות המפרכסות זו את זו.

ההתבדחות הזו על אחד הנושאים הרגישים מגיעה כיממה אחרי שברק דרש שסיעת העבודה תמשוך הצעת אי אמון שלה בנושא הדרת הנשים כי "היא תפגע בצה"ל." היא מגיעה אחרי שהקצינים של גנץ, בעידודו, גנזו בפועל את יישום דו"ח ועדת שגב, שקבע כי יש לשלב נשים בכל התפקידים בצה"ל, וזאת בשל התנגדותם של גורמים דתיים. בפעם הבאה שיגידו לכם שבחורי ישיבות עושים יותר משמעותי יותר מזה מחיילות, תזכירו להם שני דברים: קודם כל, שבחורי ישיבות ההסדר הם משתמטים ברשיון, שמשרתים בקושי 16 חודשים, כלומר פחות מחיילות; ושנית, שחיילות לא יכולות לעשות יותר משום שבחורי הישיבה והרבנים שלהם, בסיוע קצינים מוגי לב, מונעים מהן לעשות יותר.

במדינה נורמלית, גנרל שמאיים על עיתונאים ×”×™×”, אם לא נבעט מתפקידו, עומד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין. רק שבצה"ל אוכפים את המשמעת, במידה שבכלל אוכפים אותה, רק על חפ"שים וקצינים זוטרים. מה שמביא אותנו ל…

כשהבעת דעה היא לא הבעת דעה: הנשיא בדימוס קלינטון זכה לכמה וכמה קיתונות של לגלוג ארסי בפרשת לווינסקי, כשאחד מעוכרי הדין שלו הסביר ברצינות גמורה שהתשובה של קלינטון תלויה באופן שבו מגדיר את בית המשפט את המילה is. מסתבר שקצת מההתפתלויות האלה שמורות גם לדובר צה"ל.

לפני כשלושה שבועות כתבתי כאן על ההערות הפוליטיות שהרשה לעצמו רס"ן פטר לרנר, דובר פיקוד מרכז, בחשבון הטוויטר שלו. בין השאר, לרנר כתב על חוק העמותות – שהוא כזכור עדיין הצעת חוק – ש"לדעתי צריכה להיות חשיפה מלאה מצד הארגונים, כדי שאנשים ידעו," כלומר אימץ בפועל את העמדה של "אם תרצו." את הציוץ המקורי של לרנר אפשר לראות כאן.

למרות פניה לדובר צה"ל לפני שלושה שבועות בשאלה אילו צעדים הוא מתכוון לנקוט כלפי קצין שעבר על ההנחיות הברורות מאד שאוסרות על חיילים לנקוט עמדה פוליטית, לא התקבלה כל תשובה ממנו. בשבוע שעבר ניהלתי שיחה לבבית (במובן החריג של "שני הצדדים ניסו לעקור זה את ליבו של זה") נוספת עם דובר צה"ל, ללא תוצאה.

הבוקר ניהלתי דיון אישי בטוויטר עם לרנר עצמו. אפשר לראות את עיקריו כאן. לרנר טען שמדובר בחשבון הטוויטר האישי שלו, מה שיכול להיות אבל לא מתיר לו לנהל בו דיונים פוליטיים. יאיר נתניהו, שכתב הערות פוליטיות בדף הפייסבוק האישי לגמרי שלו, ננזף ואולץ למחוק את התוכן הפוליטי. מה שהיה מדהים בדיון עם לרנר הוא שהוא טען שהוא בכלל לא הביע דעה. כששאלתי אותו איך הוא מפרש את הביטוי "In my humble opinion there should be full disclosure" אם לא כהבעת דעה, הוא טען שאפשר לפרש את המשפט בכל צורה שהיא ("That could be interpreted any which way").

תדע כל אם עבריה, אפילו שרה נתניהו: אם הבן שלך מתכוון לעבור על הפקודות של צה"ל, כדאי שיהיה קצין בתפקיד בכיר, אחרת הוא יזומבר.

ומאחר ונכנסנו בצה"ל בעקביות בפוסט הזה, נהיה הוגנים ונזכיר לחיוב את בית המשפט הצבאי של יהודה, שזיכה נאשם פלסטיני מרוב האישומים נגדו מאחר והגיע למסקנה שהתנהגות חוקרי השב"כ שהוציאו ממנו הודאה "שללה את רצונו החופשי." השופטים לא העזו לכתוב מילה על עינויים, וכמובן לא הורו להעמיד לדין את החוקרים; בואו לא נסחף. הבלוג מאחל לשופטים הצבאיים צבי לקח, טל בנד ואמיר דהאן הצלחה בתפקידם החדש, שיהיה כנראה באיזו סדנת תיקון טנקים בנגב.

הבנק של אם תרצו: בנק לאומי, שההתמחות שלו היא גזל רכושם של ניצולי השואה, מי שטען שהמסמכים של הרכוש שלהם הושמדו אבל התברר שהם בעצם בבריטניה, עורך כעת תחרות שבמסגרתה הוא יחלק משהו כמו 0.3% מהרווחים שלו, כשני מיליון שקל, לעמותות שוחרות טוב. המטרה היא לגרום, איכשהו, למישהו לומר משהו טוב על הבנק.

התקנון של התחרות קובע במפורש ש"למען הסר ספק, הפרויקט איננו מיועד לעמותות בעלות מטרות פוליטיות". אבל, ראה זה פלא, אחת העמותות שמשתתפות בו ושאמורה לקבל 40 אלף שקלים היא מיודעתנו "אם תרצו."

עכשיו, "אם תרצו" מעולם לא טענה שהיא איננה פוליטית; היא טענה לכל היותר שהיא "תנועת מרכז", רק כזו שבמקרה הוקמה על ידי מתנחלים, שהיו"ר שלה היה יו"ר תא כתום ומועמד לכנסת מטעם מפלגה של מתנחלים, שמקבלת כספים מאנשי ימין מובהקים ושמתנהלת כמו זרוע של לשכת ראש הממשלה. עכשיו בנק לאומי מנסה לטעון שמדובר בעמותה לא פוליטית משום שהיא "לא מפלגתית." יכול להיות שכמו על ג'ון הייגי, גם על בנק לאומי מנסה "אם תרצו" לעבוד בתואנה שהיא עוסקת ב"חינוך", תוך הסתרת העובדה שהיא עוסקת בחינוך מחדש. הייגי נדפק על ידי "אם תרצו" פעמיים, אבל אחרי שהופנו זרקורים אל התנועה ואל העובדה שהיא השתמשה בסוכנות היהודית כצינור הזרמת הכספים שלה, הוא הפסיק לתרום.

אפשר לשכנע גם את בנק לאומי שזה לא רעיון טוב לתמוך בה. אחרי הכל, הוא יעביר לה לא רק כספים של ניצולי השואה, אלה ש"אם תרצו" עושים הכל כדי שישראל תדמה למדינות שמהם נמלטו, אלא גם את כספם של מחזיקי החשבון בבנק: כספי העמלות של בנק לאומי הולכים לממן את התנועה הפולקיסטית הזו, שכתבה במצע שלה שהיא תומכת ב"מדינה יהודית", עד שעדי אלקין הפנתה את תשומת הלב לכך שהיא השמיטה את "דמוקרטית." בואו לעמוד הבית של בנק לאומי ואמרו לו מה אתם חושבים.

אם תדברי, נשתיק אותך: היום העידה במשפטם של נפגעי הכור בדימונה ד"ר תלמה בירן, ומהממצאים שלה עולה כי עובדי הכור היו חשופים למנות קרינה יומיות שהחוק הישראלי מתיר במשך שנה.

זה לא היה כל מה שבירן העידה עליו: לדבריה, איש מלמ"ב – ארגון האופל ששומר על סודות הגרעין של ישראל, בחוסר הצלחה מרשים – התקשר אליה לאחר שהגישה את חוות הדעת שלה, ואיים עליה שהוא יעמיד אותה לדין בשל הפרה של חוק הצנזורה. כנראה שבניגוד לתרגילים קודמים של המלמ"ב, כמו העמדתו לדין של תא"ל יצחק יעקב, הפרקליטות לא קנתה הפעם את הבולשיט, כי איש המלמ"ב חזר בו מאיומיו.

חבר הכנסת דב חנין (חד"ש) הגיש שאילתה למשרד הבטחון, בשאלת האיומים של אנשי המלמ"ב על בירן. הוא גם מזכיר שמדובר בכור ישן במיוחד, בן 50 שנה, וככזה הוא מסוכן – ויש לדון בהשלכות של המשך קיומו. ישראל, נזכיר, היא מדינה שרעידת אדמה קשה פוקדת אותה מדי כ-80 שנה. הכורים בפוקושימה, במדינה שאמונה מעט יותר מישראל על תחזוקה, לא עמדו ברעידת האדמה הקשה שם. הדבר האחרון שנצטרך כשנאסוף את עצמנו מבין ההריסות ויסתבר לנו ששירותי ההצלה לא עובדים כי אלי ישי שלח מזכרים לאוצר אבל לא עשה שום דבר, הוא גם לגלות שחטפנו קרינה. לידיעתכם/טיפולכם.

(יוסי גורביץ)