החברים של ג'ורג'

19 בינואר 2012

מה יש לי נגד יאיר לפיד

מאז שיאיר לפיד הכריז לפני כשבוע ומשהו על כניסה לחיים הפוליטיים, אחרי שנתיים של רמיזות, התקשורת עוסקת בו ללא הרף. הוא הוכרז כדבר החם ביותר מאז האסטרואיד ההוא שבהבלחה אחת העביר את הדינוזוארים לסטטוס של צעצוע ילדים נחשק. אז צריך להסביר למה אני חושב שהוא הדבר הגרוע ביותר שקרה לפוליטיקה הישראלית מאז בוגי "משה" יעלון.

נלך מהקל אל הכבד. לפיד הוא מתחזה. הוא מתיימר להיות איש רנסנס, עם הבנה עמוקה במיוחד בתרבות האמריקאית. בפועל, מתקבל הרושם שהוא קרא את התקצירים לבחינות, לא את הספרים. הוא בלבל בין המילה האנגלית forefathers, "אבות", ו-four fathers, "ארבע אבות." בסוף מאמר שכתב ב"פוליטיקה" ב-1988, הוא שירבב הערה על המילה הראשונה במחזה "המלך אובו." הוא שגה בה. הוא ניסה פעם ליצור גרסה מודרנית ל"יוליוס קיסר", עם אולמרט בתפקיד קיסר, והצליח להוכיח שוב שאנגלית הוא לא יודע. באמצע השיר – המוצלח! – שלו, "שיר אהובת הספן", צצה פתאום השורה "שתיאר ז'ורז' אמאדו: הים האכזר, ההוזה." כן, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, אבל זה נראה הרבה יותר כמו name dropping, הסימן המובהק של פסוודו-אינטלקטואלים. תראו, אני יודע מי זה ז'ורז' אמאדו (ואתם לא.)

הלאה. לפיד מציג את עצמו כעיתונאי, והוא יכול לנפנף לראיה בחוק הצינון לעיתונאים שדחפו משרתיו של נתניהו בכנסת – חוק שהיה כל כך אישי שהם הסירו אותו מדיון ברגע שלפיד הכריז על כניסה לחיים הפוליטיים. זו, אגב, היתה עוד נקודת שפל של משטר נתניהו, רק שיש כל כך הרבה מהן שמעטים התייחסו אליה כראוי. ממשלה שמכבדת את חוקי המשחק לא מעלה הצעות חוק שמטרתן למנוע מאזרחים להתמודד, גם אם הם מסוגלים לסכן את המנהיג היקר. זה היה מהלך שראוי לפוטין.

אבל, למרות החוק, לפיד איננו עיתונאי. הוא לא חשף שום עוולה, הוא לא כתב שום תחקיר, הוא מעולם לא לקח סיכון כלשהו. הוא פובליציסט ומגיש, תחומים שיש להם חשיבות אבל הם לא הליבה של המקצוע. יתר על כן, לפיד מעולם לא כתב שום דבר שסיכן אותו בקרב מעריציו. פובליציסט אמיץ, ולפיד הוא הכל חוץ מאמיץ, יודע גם לצאת נגד הקהל שלו. לפיד לא היה שם. לפיד היה, ונשאר, בדרן, שכלי הנשק החד ביותר שלו הוא השאלה "מה ישראלי בעיניך." האמת, זה לא לגמרי הוגן: היתה ליאיר לפיד חשיפה אחת. הוא קיבל מסמכים מהתיק האישי של החייל חננאל דיין, שהועברו לידיו על ידי האלוף אלעזר שטרן, והשתמש במסמכים שהעביר לו הגנרל כדי לכתוב טור לעגני, שגרר תביעת דיבה, על החפ"ש – שעם כל הסלידה ממעשיו הפגין בהם יותר אומץ לב אזרחי משהפגין לפיד כל ימיו. לפיד, ראוי לציין, לא הגן על המקור שלו. הוא לא אדוארד מורו מול מק'ארתי, בלשון המעטה.

גם ההבנה שלו בתקשורת בעייתית. לפיד חושב שמותר לישראל, אפילו רצוי לה, לשקר לצרכי הסברה ולפברק את המציאות. הוא עדיין חושב שזה אפשרי, כאילו שאין בלוגרים בעולם. אפשר היה לצפות שהאמריקנולוג הדגול יזכור מה קרה להילארי קלינטון כשהיא טענה שנחתה בבוסניה "תחת אש צלפים", שקר גס שנחשף תוך ימים וכמעט מוטט את הקמפיין שלה. הוא בעד צנזורה בזמן מלחמה – תוך השענות על התפיסה המביכה בבורותה שאפשר לכוון קטיושות באמצעות שיחת טלפון.

מה ישראלי בעיני לפיד? פה אנחנו מתחילים לעסוק בבשר. ובכן, הישראלים בעיני לפיד הם אלה הדומים ליאיר לפיד. הישראלים אינם כוללים את החרדים והערבים, שאליהם מתייחס לפיד שוב ושוב בפטרונות דוחה בטורים שלו, ומתאר אותם כאבני ריחיים על ישראל. המפחיד מכל הוא שלפיד, שממוקם יפה במאיון העליון, מצליח איכשהו לחשוב שהוא חלק ממעמד הביניים הישראלי, ושככזה הוא ראוי לייצג אותו.

עכשיו, בהשוואה לאנשים שלפיד מרבה להסתובב איתם, כמו שרי אריסון ואוליגרכים אחרים, הוא בהחלט עשוי לחשוב שהוא מעמד ביניים. אבל הוא לא. הוא מנותק לחלוטין מהציבוריות הישראלית. בגלל זה הטור שלו בקיץ, "אחי העבדים" היה נלעג כל כך. הוא היה נסיון שקוף לרכב על המחאה החברתית אל הכנסת.

ויש סיכוי שזה יצליח לו פה, וכאן הסכנה. יאיר לפיד, מציין דני גוטווין, משתמש ברטוריקה של שלי יחימוביץ' – אבל מדובר בדארוויניסט חברתי שקרוב בדעותיו, לפחות כפי שהן משתקפות בטוריו, לבנימין נתניהו, המפרק הגדול של החברה הישראלית. מפלגת שינוי של אביו של לפיד, מפלגה ניאו-ליברלית קלאסית, תמכה בכל המדיניות הכלכלית של שר האוצר נתניהו – גם כאשר בליכוד, שהבינו את הנזק הנגרם להם, נרתעו ממנה.

כלומר, יש סיכוי טוב שהאיש ×”×–×”, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. ×–×”, אחרי הכל, ×”×™×” תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת. אסור לתת לעוד מעריץ של האלפיון העליון, שמשוכנע שאם רק ×™×”×™×” להם טוב גם לנו ×™×”×™×” טוב, להוליך אותנו שולל שוב. 

 יאיר לפיד עם בני קצובר (קרדיט: מועצת יש"ע)

אומרים שדעותיו של לפיד מעורפלות. אף שזה לא נכון בתחום החברתי, בנושא המדיני זה נכון מאד. לא ברור מה מתכוון לפיד לעשות מול הפלסטינים, איך הוא מתכוון לדחות את גלישתה של ישראל למדינה דו לאומית. לא ברור איך הוא מתכוון להתמודד עם עלייתם של האחים היהודים, עם גלישתה של ישראל מדמוקרטיה לתיאוקרטיה אתנוקרטית. הוא לא נשאל, למשל, על פגישתו לפני שנה וחצי עם מנהיגי "תג מחיר", גרשון מסיקה ובני קצובר, ועל האופן שבו שימש להלבנה שלהם בציבור הכללי. ספק אם לפיד יהיה מוכן להתעמת ישירות עם אמירותיו של קצובר על הצורך של הדמוקרטיה הישראלית לפנות דרך ליהדות. מובן למה עמדותיו בתחומים האלה, תחומי הליבה של הזהות הישראלית, מעורפלות: תשובה אמיתית לשאלה "מה ישראלי בעיניך" תביא לאובדן של מצביעים, מכאן או מכאן. היא מצריכה אומץ לב אזרחי. ללפיד, שהשתמש במסמכים פרטיים מודלפים של חייל כדי לצלוב אותו בפומבי בעיתון הגדול במדינה, יש מחסור ניכר במשאב הזה.

ואם לפיד ירצה להיות פוליטיקאי, לא רק לשחק תפקיד של פוליטיקאי, הוא יזדקק לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות, חלקן גדולות, בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות עליהן בזאת, כמו גם על הברכות ליום ההולדת בתגובות לפוסט הקודם. לא היה לי זמן להגיב, אבל אני קורא.

(יוסי גורביץ)

22 ביוני 2011

שיעור באזרחות, באדיבות "הסמויה"

(זהירות – ספוילרים ברמה נמוכה לסדרה The Wire. אל תאמרו שלא הוזהרתם.)

עבדכם הנאמן צופה בימים אלו שוב בסדרת הטלוויזיה המופתית The Wire, המכונה במקומותינו "הסמויה" – ארור ×™×”×™×” מי ששכר מתרגם בשכר רעב עד דור שביעי – ונדהם מחדש מאיכותה. אם עוד לא צפיתם, צפו. ולא רק אני ומיטל שרון אומרים את ×–×”: כך אומר גם אריק הולדר, התובע הכללי של ארה"ב. הוא פנה לפני כשבועיים אל יוצרי הסדרה, וקרא להם ליצור עונה נוספת, לפחות, ואולי גם סרט. הוא הדגיש בצחוק שהוא אדם בעל כוח והשפעה. התשובה של יוצר הסדרה, דיוויד סיימון, היתה מהירה וחדה: הוא הציע להולדר עסקת חליפין. הולדר יפסיק את המלחמה בסמים, שמחקרים הראו לאחרונה שהיא פשטה רגל, ובתמורה יוצרי הסדרה ישמחו להיענות לבקשתו.

כישראלי, שפשפתי עיניים מול הדיאלוג הזה. "הסמויה" תוקפת בחוסר רחמים את הממסד האמריקני ואת מה שנשאר מהחלום האמריקני. העונה הרביעית שלה, מופת של יצירה ויאוש, שרק בשבילה היה שווה להפיק את הסדרה כולה, עוסקת באוזלת ידה מעוררת הרחמים של מערכת החינוך בעיר קשת יום. העונה השניה עוסקת בקריסת המעמד כחול הצווארון. אבל כל הסדרה כולה עוסקת בתוצאות המצמיתות של "המלחמה בסמים", אחד הפרויקטים היקרים והכושלים ביותר של ארבעים השנים הראשונות. בפרק הראשון, מעיר קארוור שהשם איננו הולם; "מלחמות מסתיימות". בעונה השלישית, אנחנו מקבלים את התובנה שהמלחמה בסמים היא מלחמה באוכלוסיה העניה, שהמשטרה מתייחסת לאוכלוסיה של שכונות העוני כאילו היתה אוכלוסיה כבושה. ובמעט מאד מאמץ, השוטרים של מערב בולטימור נראים כמו מג"בניקים מן השורה.

המשרד שעליו אחראי הולדר זוכה לביקורת החדה ביותר: תובעים פדרליים מסרבים לשתף פעולה עם המשטרה המקומית מסיבות פוליטיות (רמז דק לשערוריית מינוי התובעים בשלהי כהונתו של בוש הבן); המשטרה כושלת ברובה, מושחתת בחלקה, אמונה על דיווחי שקר וזיוף נתונים; עוכרי הדין מוצגים או כסייעניהם של סוחרי הסמים, חלק בלתי נפרד מ"המשחק", כפי שאומר עומר בעדותו הבלתי נשכחת ("אני עם רובה הציד, אתה עם התיק"), או דואגים ללא הרף לקידום הקריירה שלהם – על חשבון טובת הציבור.

מגזרים אחרים לא יוצאים טוב יותר. המכונה הפוליטית ששולטת בבולטימור שייכת למפלגה הדמוקרטית, והיא מושחתת עד העצם. כמעט אין הורה ראוי בסדרה. שחורים פולטים מספר פעמים הערות אנטישמיות, וכמו מעמד העובדים הם שטופים בהומופוביה. מורים נשחקים, או נכנעים לשיטה – שמזייפת נתונים בדרכה שלה. העיתונות גוועת, ונוכלים כריזמטיים מזייפים סיפורים, נהנים מתמיכתם של עורכים פתיים. אין מישהו שיוצא נקי.

ובכל זאת, הממשל האמריקני יכול לפרוש את חסותו על הסדרה בלי למצמץ. ובכל זאת, "הסמויה" היא סדרה פטריוטית לעילא. נאמנים פצעי אוהב: אמירת אמת קשה היא הדבר הראוי. מי שלא אומר לך את האמת, איננו ידיד או אוהב; לכל היותר, חנף.

ולכן, מנקודת מבט ישראלית, היא מייאשת כל כך. אם מישהו בישראל היה מנסה לעשות משהו דומה, הממסד הישראלי היה עומד על רגליו האחוריות כדי להוקיע אותו כאנטי-ציוני, בוגד, מבצע דה לגיטימציה בבארות וחוקע סכינים בגב האומה. זוכרים את מה שקרה ליוצר הישראלי-פלסטיני של "עג'מי", אולי הדבר הקרוב ביותר ל"הסמויה" שנוצר בישראל, כשהעז לומר שהוא לא מייצג את המדינה?

אבל למה להרחיק עד שם? לפני מספר שבועות, מתחה שרת התרבות לימור "הסוטרת" לבנת ביקורת חריפה על יצירות של אמנית ישראלית, יעל ברתנא, שזכו לחיבוק דווקא מהממסד התרבותי הפולני. לבנת ביקרה בתערוכה של ברתנא בווארשה ככפויית שד, אבל קודם לכן – ומבלי לראות את היצירות, העוסקות ביהודים השבים לפולין כדי למצוא את עצמם שם מחדש – היא מיהרה להשמיץ אותה כ"אנטי ציונית". למותר לציין שברתנא, שיצירותיה כמסתבר בעלות ערך, לא היתה זוכה לתמיכה מצד משרד התרבות של לבנת. הנשיא פרס התחמק מביקור בתערוכה בתואנה של "אילוצי בטחון", ובאמת – מה הוא צריך את זה. מה הוא צריך להסביר למה הוא היה בתערוכה עוכרת ישראל. ודאי בשלב זה של חייו הפוליטיים.

מלבנת, שהתחילה את הקריירה הפוליטית שלה בשיבוש הצגות שלא היו די פטריוטיות לטעמה – מהבחינה הזו, המינוי שלה צורם לא פחות מזה של אביגדור ליברמן לתפקיד שר החוץ – אי אפשר לצפות לשום דבר. אבל, באופן מבהיל, ההשתלטות העוינת של המכון לאסטרטגיה ציונית על משרד החינוך מביאה לכך שגם בתחום האזרחות אין מקום לביקורת. הברנש שמונה לחסל את לימודי האזרחות, צבי צמרת, אומר במפורש שהוא לא רוצה ביקורת על המדינה בספרי הלימוד.

אין ספק שחלק מתפקידם של לימודי האזרחות הוא העמדת יסודותיהה של הדת האזרחית – ואולי בשל כך הם מחוסלים בישראל של לבנת, סער וליברמן – אבל עיקר תפקידם הוא להעמיד אזרחים פעילים. ואזרחים פעילים לא יכולים להתקיים על דיאטה של שקרים מתוקים שאומרים שהכל בסדר, ואם לא הכל בסדר אז יהיה בסדר, ואם משהו לא בסדר אז סימן שמי שמדבר על כך הוא חתרן מסוכן. בשביל זה אפשר להסתפק ביאיר לפיד. תפקידם של לימודי האזרחות הוא להודיע לאזרח לעתיד מהם אזורי החיכוך: מה שנוי במחלוקת, מה לא עובד, מה מצריך תיקון – ואיך עושים את כל זה במסגרת חוקי משחק מוסכמים.

לא במקרה מוחלפים פה לימודי האזרחות בלימודי תעמולה – ציונות, הכרת העם והמולדת ושאר ההבלים שמיועדים לנטרל חשיבה ביקורתית ולייצר חיילים טובים. יצירות ביקורתיות הן נשמת אפה של מדינה חופשית, מימי אתונה והלאה – וימים שבהם יוצרים מוקעים כבוגדים בשל ביקורת (האתונאים קנסו את פריניכוס בשל המחזה שהאשים אותם בנטישת מילטוס, ואסרו עליו להציג מחזות נוספים; גלותו של אאוריפידס קשורה, ככל הנראה, למחזה הנוקב "נשות טרויה") הם ימים אפלים.

כן, כן – אני יודע. "הסמויה" לא היתה זוכה ליחס דומה מממשל רפובליקני. אני זוכר היטב את התקריות בין דן קווייל ובין יוצרי הסדרה "מרפי בראון". לגמרי לא במקרה, הרפובליקנים הם המפלגה המועדפת על ידי רוב הישראלים: מפלגה שמרנית-דתית, חשוכה, שונאת זרים, שצווחת על "עליונות אמריקנית" (American Exceptionalism) בעודה עושה הכל כדי לחסל אותה. הרפובליקנים, כפי שהם כיום, הם הצד האפל של הנשמה האמריקנית; אבל למפלגה שסבורה שארה"ב זקוקה לביקורת, לא לשירי הלל, יש סיכוי של ממש בפוליטיקה האמריקנית.

למקבילה ישראלית, לא כל כך.

עוד דבר אחד: אריה דרעי הודיע היום על שובו לחיים הפוליטיים. אני לא תומך בו בשום צורה, אבל צריך להזכיר שהוא לא מושחת יותר מאולמרט או ברק, וודאי מושחת הרבה פחות מאריק שרון; שהוא ריצה את עונשו; ושהוא בלם בכוחות עצמו את כניסתה של ישראל למלחמת המפרץ הראשונה, וחסך בכך ללא ספק חיים רבים. בבחירה בינו ובין הקריקטורה של ישראל השבעה והלבנה, יאיר לפיד, שגם שמו שורבב היום כמועמד פוליטי, ברור מי מן השניים ראוי יותר.

עדכון: דובר צה"ל חזר אלי באשר לפקודה על נוסח היזכור. להלן תגובתו: "הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, הורה על הקמת צוות שיבחן את נוסח ה'יזכור' הנאמר בטקסים צבאיים.

מאל לארבעה עשורים מעוגן נוסח ה'יזכור' בפקודת מטכ"ל שבעניינה לא נערך כל דיון ולא התקבלה החלטה עד כה. דובר צה"ל מבקש להבהיר כי בניגוד לפרסומים שהופיעו בימים האחרונים, לא בוצעו שינויים בפקודת מטכ"ל זו מאז שנת 1967." העתק של העדכון יתווסף גם לפוסט המקורי. יצוין שהעדכון סותר את המידע המופיע בפקודה עצמה, בו נאמר כי היא שונתה לאחרונה ב-2008.

(יוסי גורביץ)

5 ביוני 2010

פוסט אורח: The Ministry of Silly Explanations

יאיר לפיד כתב טור תוקפני במיוחד במוסף האחרון של ידיעות. יאיר – הרשו לי לכנות אותו כך, שהרי הוא חבר של כולנו – משתלח בשר ההסברה, יולי אדלשטיין, טוען שהוא גרוע מחובבן, ומסביר כיצד ניתן היה לשנות מן הקצה אל הקצה את האופן שבו נתפסה בעולם הפשיטה הישראלית על המרמרה.

הטור הזה צריך להבהיל כל אדם הגון, ולא רק מכיוון שלפיד קורא למדינה להונות את אזרחיה ואת אזרחי העולם. לפיד הוא נציגו המובהק של המרכז, שריד שחור בלורית לשלטון האחוס"לים. רק לעתים נדירות מותח לפיד ביקורת על המדינה. כך היה כאשר הוא תקף את משרד החינוך, והאשים אותם במניעת מסעות שואה מנערים בעלי קשיים כלכליים. אם לפיד עצבני, אפשר להיות בטוחים שרבים בארץ עצבניים כמוהו. הנה, מסתבר, ניתן לתקוף את התנהלות המדינה. לפיד עושה זאת. וכתמיד, הביקורת היא על איכות ההסברה.

לפיד הוא סמן מרכזי מובהק, אבל הוא לא היחיד. יצא לי לקרוא לפחות חמישה טורים שונים, בכלי תקשורת שונים, שמבקרים את ההתנהלות התקשורתית של המדינה. לא בדקתי, אבל לא אופתע אם ישנם כעשרה פרשני "הסברה" על כל פרשן שמהין לבקר את המצור על עזה או את הפשיטה על המרמרה. היחס הזה קיים לפחות ברחוב. הבוז להסברה הוא קודם כל נחלתו של האזרח הישראלי. הלגיטימציה לביקורת מסוג זה היא כה רחבה, עד שקשה לפתוח אימייל היום מבלי לראות את אחת מאותן מצגות פאוור-פוינט מכוערות שמנסות להסביר לעולם מה באמת קרה על המרמרה. אזרחים מודאגים שרוצים לעשות משהו, מתחילים להסביר. הם נלחמים, כמו בשייטת, ב"שדה הקרב התקשורתי".

למעשה, זה לא יכול להיות אחרת. הלגיטימציה הרחבה שזוכה לה ביקורת ההסברה היא תמונת מראה של העדר הלגיטימציה לביקורת על מדיניות ישראל ופעולות צה"ל. ההסברה היא הפתרון שמצא הדיסוננס הקוגניטיבי הישראלי למצב. בלעדיה, לא נוכל לחיות עם תוצאות המדיניות שלנו. בשמאל אוהבים לטעון שההסברה הישראלית נועדה קודם כל לצרכי פנים. גם אם זה לא נכון, אפשר לטעון בוודאות יחסית שההסברה עובדת טוב יותר על ישראלים מאשר על אזרחי העולם. ואחת הסיבות לכך, נראה לי, היא עצם קיומה. ההסברה, כאפשרות, הופכת אותנו לאומה אלימה יותר, נעדרת גבולות.

בעולם, על כל פנים, זה כנראה לא עובד כל כך טוב. לאוזניים שאינן ישראליות, המילה "הסברה" נשמעת כיופמיזם לתעמולה, ובמידה רבה זה נכון. אפשר להיתקל בה בבלוגים אמריקאיים בתעתיק עברי – "Hasbara" – כמעט תמיד כביטוי של לעג. משרד ממשלתי להסברה נראה כגרסה המקומית של משרד התעמולה הצפון קוריאני. אבל אני לא חושב שישראלים רואים זאת כך. למעשה, אני אפילו לא משוכנע שכך חושבים קובעי המדיניות. עבור מרבית הישראלים, המילה "הסברה" היא תאור מדויק של צורך קיומי. אין צורך להיות ימני כדי להזדהות. קסאמים אכן נורים על שדרות ואשדוד. ישראלים אכן חשים מאוימים.

אבל ישראלים רבים גם לא מוכנים להתעמת עם העובדה שהצורך בהסברה אינו נורמלי. אנשים טובים רבים יכולים לגנות את אדלשטיין במרץ על התפקוד הלקוי שלו בחזית התקשורתית, מבלי להיות מסוגלים לתהות מדוע אנו נתקלים בצורך להסביר מלכתחילה, ומדוע אנו נתקלים בו שוב ושוב. ישראל נראית כמו אדם שהולך ברחוב עם חצ'קון ענק על האף. הוא לא מסוגל להסתיר אותו, והחצ'קון גדול מכדי שניתן יהיה להתעלם ממנו. גם אנשים מתורבתים ישאלו מתישהו למה אתה לא מטפל בחצ'קון, ואם אתה לא רוצה לטפל בו, מפחד לטפל בו, כל שנותר לך הוא להסביר. בהתחלה זה אפילו מצליח, אבל אחרי 43 שנה שאנחנו מסתובבים על חצ'קון בגודל של עזה על האף, חצ'קון שמדי פעם פולט גצים מכוערים על האנשים שסביבו, מסביבך יש מי שמתחיל לתהות אם אתה באמת רוצה להיפטר ממנו. קשה להאשים אותם. ולך תסביר את זה.

(איתמר שאלתיאל)

3 ביוני 2010

הכייסת

(הערה: את רוב הפוסט הזה, פרט לארבעת הפסקאות האחרונות, כתבתי בערב יום ראשון. קריסת השירות של נטוויז'ן לא איפשרה את סיומו באותו ערב, וביום שני אתם יודעים מה קרה. הנה הוא, באיחור קל, ועדיין רלוונטי, לדעתי.)

ציפי לבני הצליחה להציל את הכנופיה שלה – תעשו לי טובה, מי באמת יכול להתייחס לקדימה בתור מפלגה? – בבחירות האחרונות, משום שהיא פנתה למעוזים ישנים של השמאל והפחידה אותו שביבי בא. בין השאר היא הצליחה לשכנע שורה של פעילים בקהילה הגאה שהיא עדיפה על פני הבית הטבעי שלה, מרצ. וכך הצליחה לבני לעשות את הבלתי אפשרי: להעלות את כוחה של קדימה. משהתחזתה לאשת שמאל, הצליחה להכניס לכנסת את דליה איציק, רוחמה אברהם בלילא, צחי הנגבי, אבי דיכטר, גדעון עזרא, רונית "מפלגת דמיקולו" תירוש, עתניאל שנלר, וכמובן את שאול מופז. מה היינו עושים בלי שאול מופז.

שנה ומשהו חלפה, ולבני לא מצליחה להמריא. הסיעה שלה, לכאורה, היא הגדולה ביותר בכנסת, אבל היא מפוצלת לאמבות. החברים עצבניים, סובלים מיסורי גמילה מהשלטון. בפועל, לבני לא הצליחה לעשות כלום בשנה האחרונה, פרט אולי לבלימת נסיון פוטש של נתניהו.

ואז קרה מה שקורה תמיד כשמפלגת מרכז נראית על סף קריסה: צץ מישהו שרוצה להקים אחת חדשה. במקרה שלנו, מדובר ביאיר "ארבעת אבותי" לפיד, האיש היחיד בהיסטוריה שההין אי פעם לכתוב ברצינות אוטוביוגרפיה של אדם אחר. לפיד, אומרים, נראה טוב; הוא בהחלט עובר מסך; ואנשים שתמיד מזכירים לנו שרונלד רייגן היה שחקן אומרים שהוא יכול להיות גם ראש ממשלה. לפיד ככל הנראה מתכנן קמפיין פוליטי – הוא מקפיד לא להכחיש – ועושה את זה בצורה בזויה: מתוך עמדת הכוח התקשורתית שלו. יש אפילו הצעת חוק שמיועדת לחסל את ההתמודדות שלו. אשר לרייגן – נו, צריך הבנה בפוליטיקה ובהיסטוריה האמריקנית שדומות לאלה של לפיד כדי לא לדעת שרייגן עשה כמה דברים בין הקולנוע ובין הנשיאות. הוא היה מושל קליפורניה, למשל. יתר על כן, בניגוד ללפיד לרייגן היו דברים מדויקים לומר על החברה האמריקנית. הוא לא הסתפק בעמדה של חביב הקהל ולא פחד לומר דברים קשים.

כך או כך, לבני החליטה שהגיע הזמן ליצור בידול בינה ובין לפיד. הלז, כפי שניתן לנחש, ימשיך באותו קו של אביו: תקיפה של החרדים, תוך התעלמות משאר בעיותיה של המדינה – שינוי היתה אגנוסטית למדי בשאלת השטחים; זה היה עיקר כוחה בבחירות של 2003 – וזה אותו קו עצמו שכבר נקט ראש עירית תל אביב, רון חולדאי, לפני כחודש.

לבני, שגם היא אמרה כמה אמירות אנטי חרדיות, היתה צריכה לחדד את ההבדלים בינה לבינם. אז בסוף השבוע שעבר היא יצאה בשורה של אמירות אומללות. היא תקפה את "הבורות ביהדות" ב"מדינת תל אביב", היא אמרה ש"הפרהסיה במדינה היהודית בתל אביב" מטרידה אותה יותר מאשר זו שבבני ברק. היא הביעה כמיהה ל"מנגינה הזו", כלומר לניגון החרדי (והאידישאי) "לא נשמעת היום באזורים אחרים בארץ"; תוך ניתוק מרשים מהמציאות, היא אמרה ש"גדל כאן דור שנמנע מללכת לבית הכנסת כי הוא מזהה את העניין היהודי כמשהו ששייך לחרדים. מה אנחנו עושים כדי שהילדים של כולנו ייפגשו?"

אם נניח להדרה האוטומטית של הערבים מתוך ה"כולנו" של לבני – מסורת ארוכה בקרב אנשי "מרכז" – ולעובדה שהיא לא ערה כלל להתעוררות הדתית שקמה כאן בעשור האחרון, לבני בעצם אומרת משהו מוכר מאד: "בתל אביב שכחו מה זה להיות יהודים".

כמו הרבה מאד אנשים, לבני בונה את הקמפיין שלה על דחייתה של "תל אביב" – לא תל אביב הממשית, של הרבה מאד אנשים קשי יום, של דרום שמאוכלס בדתיים ושומרי מסורת, של אנשים שקמים כל יום לעמל יומם ולימודיהם, אלא תל אביב המדומיינת, תל אביב שהציונות תמיד ראתה בה אויב (ראו ס. יזהר וימי צקלג שלו), תל אביב של הנהנתנים שחושבים שיש בחיים משהו מעבר לסלע קיומנו והמיית "אוי אוי אוי" אידישאית עתיקה.

בקצרה, לבני מצטרפת להתקפה – התקפה ששורשיה באנטישמיות הקלאסית – על "קוסמופוליטים" (ביטוי שבו השתמש נתניהו לאחרונה). היא רוצה להבהיר לכל מי שיצביע לה שהיא לא חלק מההם, היא חלק מאיתנו. כמו רוב היהודים בישראל, אין לה שמץ של מושג מהי יהדות ואין לה שריד של יומרה לנסיון להגדיר מהי היהדות שלה – "להיות יהודי זה לא מה שאומרים לך אלא התחושה הפנימית שאתה שייך למשהו, שאתה מתרגש ממנו ורוצה להיות שייך אליו", אמרה, והוסיפה עלגות על בורות ודמגוגיה.

לבני לא יודעת מה ×–×” "להיות יהודי" – "רגש פנימי" ו"רצון שייכות" לא מגדירים שום דבר – אבל ×–×” לא מפריע לה לתקוף את העיר היצרנית ביותר בישראל, לתקוף את יושביה שלא עשו רע לאיש, גם אם בא להם מדי פעם לשתות קפה לאטה ולא עלית, ולהאשים אותם בכך שהם אינם יהודים מספיק, להודיע להם שהיא מעדיפה את עיר הטפילות והמסכנות בני ברק – וכל ×–×” כדי למצוא חן בעיני אנשים שממילא לא יצביעו לה, ×›×™ היא אשה.

אחרי שלבני כייסה את השמאל בבחירות האחרונות, עכשיו היא גם תוקעת סכין בגבו. זה מקביל לפעולותיו של אהוד ברק בבחירות 2001, כשמצד אחד דירבן את נוער מרצ לצאת לעבוד עבורו ומצד שני, בפני אנשים אחרים, השמיץ אותם כשמאלנים רכרוכיים. ברק הקפיד לעשות את זה בפרטיות; לבני יורקת בפניהם של מצביעיה השמאלנים בפומבי.

לזכור ולא לשכוח, בבוא יום הבחירות.

(יוסי גורביץ)

6 בפברואר 2009

מי יתלוש את דרגותיו של שטרן, ילקוט הכזבים של צה"ל, למה בכל זאת להצביע למרצ (ולא למתנדנדות), וקריקטורה קדם זמנה: ארבע הערות על המצב


מי יאלץ את הבהמה לבעוט באתון? בשקט-בשקט, הרחק מאור הזרקורים, הסתיים לאחרונה משפט בעל חשיבות. כתבתי במאי על החשיפה במשפט הדיבה של המתנחל חננאל דיין, ההוא שזכה ל-15 דקות פרסום כשסירב ללחוץ את ידו של חלוץ כשהלז עוד היה רמטכ"ל, על פיה האלוף – מאז במיל' – אלעזר שטרן הדליף ליאיר לפיד מסמכים מתיקו האישי של דיין.

בתגובה הגיש דיין תביעה אזרחית כנגד שטרן, והלז הסכים השבוע להשליש לידיו 31.5 אלפי שקלים כדי לסגור את התביעה. כלומר, שטרן מודה במשתמע שהוא הוציא מסמכים מסווגים מרשות הצבא והדליף אותם לעיתונאי, כדי לנהל מלחמה תקשורתית כנגד אחד מפקודיו. מדברי אביו של דיין מתקבל הרושם ששטרן מצפה שצה"ל ישלם את הסכום הזה.

יש חשש אמיתי שזה מה שיקרה, שאני ואת נשלם את מחיר פשעיו של שטרן. יתר על כן, לא נראה שצה"ל יעמיד את שטרן לדין. אם אני הייתי מדליף מסמכים סודיים של הבהמה לקידום מטרותי האישיות לאיזה כתבלב, הייתי מוצא את עצמי בכלא צבאי לאחר הליך מסחרר במהירותו. מסתבר שהבהמה איננה סבורה שדין האלוף כדין הטר"ש. האם – זו שאלה המופנית לקוראי בעלי ההשכלה המשפטית – יש אפשרות לאלץ את צה"ל להעמיד את שטרן לדין, אולי באמצעות פניה לבג"צ? יהיה צדק פואטי אם היבבן המוסרני הזה יסיים את הקריירה שלו בהורדת דרגה.

צ'יזבטי 120 מילימטר: הבהמה מסרה השבוע את גרסתה הסופית, בינתיים, לתקרית שבה הרגו חיילי צה"ל את בנותיו של דר' עז א-דין אבו אל עיש. היא מעלה תמיהות קשות.

אליבא דבהמה, על בניין סמוך לביתו של אל עייש שכן לו צלף פלסטיני והטריד את כוחותינו. כוחותינו האמיצים, שאינם מצטיינים בזיהוי מקורות ירי, גילו בקומות העליונות של ביתו של אל עייש – שוב: לא הבית שממנו נורתה האש – "דמויות". הם הגיעו למסקנה שיתכן שמדובר באנשים שמכווינים את אש הצלפים. אי לכך ובהתאם לזאת, ולאחר דיון מיוסר שנמשך כ-20 דקות, הוחלט לירות פגז לעבר ביתו של אבו אל עייש דווקא. הפגז היה אמור לפגוע בגג. הוא פגע כמה קומות נמוך מדי, בחדר מגורים, וההמשך ידוע.

כלומר, הבהמה מצפה שנאמין לה שלמרות שאנשיה ירו ביודעין על הבית הלא-נכון, ולמרות שהם ידעו שהבית ×”×–×” מאוכלס, ולמרות שלא היתה שום סיבה הגיונית להאמין שפעילות עוינת מתבצעת מתוכו, הכל בעצם בסדר. שני דברים ראויים לציון: ראשית, שצה"ל לא מציין שבסופו של דבר הוא חיסל את הצלף ההוא, כלומר שהפעולה הסתיימה בהרג אזרחים אבל לא בהרג החמוש; ושנית, שצה"ל מצפה מאיתנו שנאמין שבמשך 20 דקות, תחת אש צלף, התלבטו אנשיו אם לירות. אם ×–×” מה שהיה, ואני חד וחלק סבור שצה"ל משקר כאן בפה מלא, צריך ×™×”×™×” להודות שהצלף – אם ×”×™×” צלף – לא היווה סיכון ממשי לחיילים. הבהמה הגדירה את האירועים "לחימה קשה" – אבל, ראה ×–×” פלא, לא ספגה נפגעים בה.

בוויכוח עם הצבא המוסרי יותר מהחמאס, ניצח אל עייש, שאמר לאזרח ישראלי כבר לפני שבועיים: "היו צלפים? למה לא ירו בהם? איפה הגופות שלהם? זה שקר! מרמים אתכם, באמת!".

בינתיים, מטשטשים קציני הצבא המוסרי שלנו את שמותיהם, מחשש שמא מעשיהם יתבררו כבעצם לא כל כך מוסריים. רצוי שכל זה יגיע לבית הדין בהאג: אם הבהמה אומרת אמת כשהיא טוענת שהכל היה בסדר גמור, הנה הזדמנות מצוינת להפגין לעולם כולו, כמו אחרי שקרי "טבח ג'נין" של הפלסטינים, שהצדק עימנו.

אבל הבהמה יודעת, ככל הנראה, שטענותיה נשענות על כרעי תרנגולת. אם יזומנו קצינים להאג, מן הראוי יהיה לזמן לשם לא איזו קצינה שאישרה הפצצתם של אנשים חמושים – החמאס לא בדיוק מקפיד על ההבדלים בין שוטרים לחיילים – אלא את פרופ' אסא כשר. בכתבה מדהימה היום ב"הארץ", אומר כשר שהוא אישר לצה"ל להתעלם מחוקי המלחמה הצודקת, בטענה שהם ארכאיים, ושהוא אישר גם לצמצם דרסטית את ההבחנה בין אנשים המותרים בפגיעה ואנשים האסורים בפגיעה. דמם של שכני הטרוריסטים, אליבא דכשר, מותר. מעניין. אני משוכנע שחמאס יאמץ בשמחה את דוקטרינת הלחימה המוסרית החדשה, על פיה השגת המטרה תוך פגיעה מינימלית באנשיך מתירה לפתע פגיעה באזרחים. כשר התקרב ב-20 השנים האחרונות, מאז מות בנו, לצה"ל; הבהמה הצליחה להשחית גם אותו.

למה מרצ, למה לא תי"מ: בחקותו את הפרסומות המסלידות בהתנשאותן של אפל, יצא הפלג התל אביבי של חד"ש (אתם יודעים, "תומכי חד"ש ודב חנין") בסדרת פרסומות המנגידות "שמאל" ו"שמאל חדש". נעזוב עכשיו את העובדה שהשמאל של חד"ש הוא הכל חוץ מחדש, שהוא המשך השמאל הפציפיסטי ה-fellow traveller של שנות השישים והשבעים, נתמקד בלעג לתפיסה שמלחמה זה "דבר מורכב".

אבל, מה לעשות, מלחמה היא אכן דבר מורכב. מה לעשות, יש מלחמה שתחילתה צודקת ואחריתה פשע מלחמה. חד"ש ותומכיה לא הצליחו מה, בעצם, הם מציעים לעשות כדי להפסיק את ירי הרקטות על ישראל. הם גם לא הצליחו להביא את עצמם לומר שירי הרקטות על ישראל הוא פשע מלחמה. התנגדות, אתם יודעים. חד"ש מצליחה גם להצניע את תמיכתה בזכות השיבה, אף שהיא מופיעה במצע שלה.

ההבדלים בין מרצ ובין חד"ש בתחום החברתי ובתחום הירוק אינם רבים. חברי הכנסת של מרצ אינם מוצלחים פחות מאלה של חד"ש. כפי שהדברים מסתמנים, אף אחת משתי המפלגות לא תשב בקואליציה בכנסת הקרובה. אני לא אנסה לטעון שאני מגיע לקלפי באיזושהי התלהבות, אבל אם יש עתיד לשמאל בישראל, הוא צריך להיות מחובר למרכז הציבור הישראלי. מרצ עומדת במבחן הזה. חד"ש, עם כל ההייפ – לא ממש. אם השמאל הישראלי רוצה להיות אי פעם בעמדת השפעה, ולא רק לעמוד בצד, עטוי באצטלת הצודק-תמיד, בעוד כל המקום הולך לעזאזל, אז מרצ היא הבחירה הנכונה. למרות כל מגרעותיה.

למה לא תי"מ, או דע"מ? שתיהן מפלגות שנראות ראויות מאד, דע"מ יותר מתי"מ. למה לא? בגלל ששתיהן לא צפויות לעבור את אחוז החסימה. נמרוד אבישר כתב באריכות וברהיטות מדוע הצבעת "אנטי" היא לא מה שאנחנו אמורים לעשות; אנחנו אמורים לבחור ברשימה מסוימת, לא להצביע נגד אחרת.

הכל נכון. יש רק בעיה אחת קטנה: חוק באדר-עופר. למי ששכח את שיעורי האזרחות, החוק הזה קובע שיתרת-מנדט – מספר הקולות שלא הספיק למפלגה כדי לקבל מנדט – תועבר למפלגה הקרובה ביותר לקבלת מנדט. כלומר, אם תי"מ לא תעבור את אחוז החסימה – ועל כך מיד – הקול שלי לא יהיה הצבעה נגד ליברמן; הוא בהחלט עשוי להיות הצבעה בעד ליברמן. וזה בעייתי טיפה יותר מדי.

למה אני מעריך שתי"מ לא תעבור את אחוז החסימה? משום שכך אומרים הסקרים. ודוק: הסקרים. לא סקר אחד. מצבור של סקרים. כן, סקרים יכולים לטעות. כן, אחוז החסימה נמוך יותר מאחוז סטיית התקן הממוצע. ועדיין, אלא אם יקרה כאן "יום הכיפור של הסוקרים", לא תי"מ ולא דע"מ ייכנסו לכנסת. יש לי רק קול אחד, והוא לא יגיע, גם אם בעקיפין, לאביגדור ליברמן.

ואם כבר אנחנו ב"די ליברמן"... קבלו את פרה-הקריקטורה של עדיגי. הפיצו אותה בין מכריכם.

(יוסי גורביץ)

19 ביוני 2008

הקלות הבלתי נסבלת של התביעה

Filed under: כללי — תגיות: , — yossi @ 20:29

יאיר לפיד מסתבך והולך: עוד הוא מתמודד עם תביעת דיבה מצד המתנחל חננאל דיין, ובעוד נחשפים במשפט הזה פרטים מביכים על שיתוף הפעולה בין יאיר לפיד ובין העלוב אלעזר שטרן, שעל פניהם מסבכים את שטרן בהוצאת דבר מרשות הצבא, הוגש נגדו כתב תביעה נוסף על הוצאת דיבה.

 

התביעה של דיין בעייתית מאד. אמת, לפיד רמס אותו בעפר (בטורו הוא השתמש שוב ושוב במילות גנאי החורזות עם 'חננאל' – 'המחלל', 'הסובל', 'המשתולל' ועוד רבים) – אבל דיין, משהחליט לבצע את המחאה הפומבית ביותר שבאפשר, סירוב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטקס בבית הנשיא, הפך את עצמו במו ידיו לדמות ציבורית. ודמויות ציבוריות חשופות לסאטירה.

 

אם לדיין יש עדיין שריד של טענה להשען עליה, ולמשפטו יש טעם ציבורי כלשהו – חשיפת פרשיית שטרן, למשל – הרי שלתובע החדש של לפיד אין אפילו את זה. תושב שכונת אלעזר בכפר סבא, אחד יוסף ויינשלוס, תובע את לפיד על הוצאת לשון הרע משום שלפיד השווה בין התנהלות ועד מקומי במקום (שהתנגד להקמת הוסטל למפגרים בשכונה) ובין השמדת הנכים של הנאצים.

 

עכשיו, אין ספק שהיתה כאן הגזמה מסוימת. יש הבדל ניכר, שלפיד מתעלם ממנו, בין התנגדותם של אנשים לנוכחותם של אחרים בסביבתם ובין תמיכה בהשמדתם. וכשויינשלוס אומר שנגרמה לו עוגמת נפש יתרה כשלפיד שאל "מי הוריהם של האנשים הללו", בעוד שהוריו הם ניצולי שואה, זה נשמע אמין. לטענת תושבי השכונה, ההוסטל המדובר היה אמור להיות השלישי – ועל פניו זה נראה קצת מוגזם במקום שיש בו רק 90 משפחות.

 

אבל הוצאת דיבה לא היתה כאן. לפיד לא נקב בשמו של ויינשלוס. ובלי שם, או רמיזה בוטה, אי אפשר לטעון להוצאת שם רע. דיין יכול לטעון, לפחות, שלפיד ביזה אותו אישית; לויינשלוס אין אפשרות כזו.

 

אז למה התביעה הוגשה? כי אפשר. כי זה קל יחסית. כי יקח שנתיים לבית המשפט לזרוק את התיק מכל המדרגות. כי זה יקנה מעט פרסום למר ויינשלוס. ובעיקר, משום שרוב האנשים שירצו אחרי זה לכתוב על הסיפור הזה יחשבו שוב.

 

התופעה הזו פושה בישראל. אתר הספורט וואן תובע את הבלוגר ייגרמאסטר על כך שכתב עליו דברים לא נעימים. כפי שתואר כאן, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן ניסתה לסתום לי את הפה. אתר הקונספירציות דבקה ניסה לסתום לבלוגר אחר, “עמוס חוקן", את הפה, כשחשף חלק מהפנטזיות היור פרועות שלו. יש מקום לחשוד שמדובר בתופעה.

 

הנפגעים האוטומטיים הם בעיקר בלוגרים. הם קטנים, אין להם גב משפטי, ולרובם אין את ההשכלה העיתונאית שתאפשר להם לדעת מה מותר ומתי הם חורגים. בארה"ב הקימו הבלוגרים העוסקים בביקורת תקשורת ופוליטיקה איגוד; אולי צריך לשקול הקמת איגוד דומה גם כאן, אחרת כל מי שיש לו כמה שטרות להרעיף על עוכר דין, יוכל לסתום פיות.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

14 ביוני 2008

יהדות מדומיינת ונזקיה

יאיר לפיד, האיש וידיעת האנגלית, התייחס השבוע בטורו – באיחור אופנתי של חודש – לשריפת הספרים שבוצעה באור יהודה. לפיד הקפיד שלא לדייק בעובדות: הוא טען שהשריפה בוצעה "יום לפני" ל"ג בעומר (היא בוצעה שבוע קודם לכן), ולומר ש"איש לא מחה". אולי אם היה קורא בלוגים, אותם הוא מתעב כל כך, הוא היה שם לב שהבלוגוספירה רעשה במשך שבועות. אם היה טורח לקרוא את "מעריב" – שחשף את הפרשה, ושלו מקפיד לפיד שלא לתת קרדיט – הוא היה יודע שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לחקור את עוזי אהרון. ולא באשמת "הסתה" (הסתה למה?) כפי שטוען לפיד שצריך לעשות, אלא על השמדת ספרי דת. אה, ולידיעת לפיד: השר לבטחון פנים לא יכול להגיש כתבי אישום נגד אף אחד. בשביל זה יש פרקליטות. משרד אחר.

זו כמות מרשימה של טעויות לטור אחד בן כ-800 מילה. אבל יש עוד. כמו הישראלי הממוצע, שמבחינתו יש רק תקופה היסטורית אחת – גרמניה ומזרח אירופה בין 1933 ל-1945 – ממהר לפיד להשוות את שריפת הספרים באור יהודה לזו של ברלין ב-1933. שריפות ספרים מקבילות יותר, למשל אלו שבוצעו על ידי רשויות דתיות לאורך הדורות, אינן מוכרות לו. לכן הוא סבור שהשורה ההיא של היינה, שצוטטה עד זרא, היא "נבואית". לא ממש. היינה הסתכל אחורה, לא קדימה.

אבל הטענה העיקרית של לפיד היא זו המרגיזה אותי. היא מופיעה בכותרת המאמר, והיא חוזרת בסופו: "יהודים אינם שורפים ספרים". לפיד טוען שזו "העובדה הבסיסית ביותר בתולדותינו". וזה מופיע בסוף מאמר שכולו קינה על גזענות.

ובכן, שריפת הספרים הזו מגובה הלכתית. התלמוד כבר קבע ש"ספר תורה שכתבו מין יגנז" (גיטין מה:ב'). המילה "מין", במשמעה התלמודית, היא בדרך כלל "נוצרי"; מכאן קללת המינים (שבלחץ הצנזורה, מאות שנים אחר כך, שונתה לקללת "המלשינים") שאומרים יהודים אורתודוקסים שלוש פעמים ביום. זו גם הסיבה לעובדה הבולטת ביותר בכל הסיפור, זו שלפיד מתעלם ממנה: שאף רב אורתודוקסי לא גינה את שריפת הספרים, ושהיא זכתה להסתייגות כה רפה עד שהיא דומה לתמיכה מצד מנהל מכון ויזנטל בישראל, שבעוונותיו הוא יהודי אורתודוקסי.

יהודים תמיד שרפו ספרים. לעיתים קרובות הם שרפו את ספריהם-שלהם. רבנים בצרפת הסגירו לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם ב-1232. ביאליק, במאה ה-20, עדיין מתאר איך מגורשים תלמידים מן הישיבות בשל קריאת "מורה נבוכים". לא קשה לתאר מה קרה לספר שהביא לגירוש. 'מתנגדים' השמידו את ספריהם של החסידים (אם כי שכאן ההשמדה היתה חד כיוונית, שכן החסידים קיבלו את ספריהם של ה'מתנגדים'), וספרי השבתאים נשרפו.

הרחק מעין הציבור, שומרי הגחלת היהודית ממשיכים לשרוף ספרים. בנובמבר 2007, אספו אנשי "יד לאחים"  – באותן שיטות ממש שנקט בהן אהרן – מאות ספרי ברית חדשה שחולקו בשדרות. מה קרה לספרים? הם "נאספו כדי להשמידם", בסיוע התושבים, אבל נראה שאז ×”×™×” לאנשי "יד לאחים" די טקט לשרוף אותם הרחק מעין המצלמות, כדי שלא תפרוץ שערוריה בינלאומית כזו, שתאלץ את משרד החוץ להנפיק התנצלות.

אבל מי שחי, כמו לפיד הרפורמי, בעולם מדומיין, שבו היהדות מבוייתת כמו הנצרות, ושהיא נטולת כל חלקיה הדוקרניים, מטשטש את האמת ההיסטורית. ולאחר מכן, כשהזוועה החיה של שנאת האדם ותאוות נקמה בת אלפיים מתפרצת אל פני השטח, הוא נשאר מגמגם, בלי טיעונים, ונאלץ לסגת לשקר שמוסכם רק עליו ועל מי שטרח שלא להכיר את החיה: שהיהדות היא משהו חמוד ולא מזיק, שהאלוהים שלה הוא "אהבה". מי שמאמין שיהוה, הדמון הנוקם והנוטר, הוא אהבה, אם להוציא מהקשרו את רעי לספסל הלימודים דרור פויר, יכול להאמין באותה מידה של אמינות שאלוהים הוא בורקס תרד.

בחיה התיאופאשיסטית היהודית – שאגב, הנפיקה התנצלות לצרכי "דרכי שלום", אבל כלל איננה מצטערת – צריך להיאבק. והדרך להיאבק בה היא קודם כל לדעת שמדובר בחיה, ולא באיזה משהו פרוותי שגורם לנו להרגיש טוב. לפיד, כביכול החילוני האולטימטיבי (מדובר, נזכיר, במישהו שכתב ברצינות גמורה על כך שנשמות מתגלגלות בציפורים), הוא סמל לכשלון המובהק במאבק הזה, כשלון שמקורו בנטייתם של חילונים לדמיין לעצמם יהדות טהורה, כזו שכביכול טימאו האורתודוקסים אבל בו זמנית כזו שהם לא ממש תומכים בה, כי הם חילונים.

חוקים כנגד רצח וגזל קיימים כמעט בכל האומות. מה שהחזיק את היהדות ככוח לא היה "לא תגזול" ולא "לא תרצח"; זה היה ה"גזול, רצח" שהפנתה כלפי שאר העולם, תפיסת עליונותו האינהרנטית של היהודי על אחרים. היהדות האורתודוקסית מעולם לא עברה רפורמה, איננה יכולה לעבור רפורמה; היא נשארה בתפיסת העולם של המאה החמישית, והוסיפה עליה עוד 1,500 של מרירות ושנאה. עד שלא נבין את זה, נמשיך להיות מופתעים. עד שלא נבין את זה, עד שלא נעבור את חומות הדבש הדביק של "אהבת ישראל" ו"דברי נועם", נמשיך להפסיד במלחמת התרבות הזו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

18 במאי 2008

בריגדת האתרוגנים צועדת

ככל שאהוד אולמרט הולך ומתברר כראש הממשלה הגרוע ביותר בישראל, כך גוברת צווחנותה של מקהלת תומכיו בתקשורת. הדוגמא המובהקת היא הטור השבועי ב-"7 ימים" של יאיר לפיד, שסביר שהוא הטור הפובליציסטי הנקרא ביותר בישראל.

לפיד ג'וניור, דור שני למשפחה של תומכי אולמרט, הקדיש את טורו הקודם להתפטרות וללמה, בעצם, היא צעד לא ראוי. אחרי 500 מילה בערך, הוא התמם: “אולמרט? אני דיברתי על אולמרט?”. כן, יאיר'קה, אתה דיברת על אולמרט. לא היתה כל סיבה אחרת לטור כזה בשבוע שבו נאלץ אולמרט להודות שהוא קיבל כסף, ככל הנראה בלתי רשום, במעטפות.

בטור ההוא, מציין לפיד שהוא-עצמו כתב לאחר בחירות 2006 שנתניהו גמור – והנה, הוא לא כותב מכתבים זועמים לעצמו ודורש התפטרות. אה, יאיר'קה, זה ברור: היית בעד אולמרט אז, ולשם כך קראת להתפטרותו של נתניהו, ואתה בעד אולמרט גם היום – לכן היום אתה כותב נגד התפטרויותיהם של פוליטיקאים.

לפיד הגיע השבוע לשיאים חדשים. הבה נפרק את הטור שלו לגורמים.

* * * * *

לפיד מתחיל מהכותרת. חקירוקרטיה. כך הוא מגדיר את מדינת ישראל. שלטון החוקרים. וזה, כמובן, חייב להפסק.

"האם לא ברור שאי אפשר לנהל מדינה בצורה כזו? ארבעת ראשי הממשלה האחרונים… בילו חלק לא קטן מזמנם בחדרי חקירות". אבל קודמיהם – בן גוריון, שרת, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר ופרס – דווקא לא (להוציא בפרשת קו 300, שבה לא ×”×™×” חשד של שחיתות). חקירות השחיתות החלו עם שלטון נתניהו, לפני 12 שנים בסך הכל. הן לא פונקציה של השיטה; הן פונקציה של האנשים.

"לפחות בשנים מהמקרים – ברק ונתניהו – החקירות לא העלו דבר פרט לטעם חמוץ בפה". ראשית, “טעם חמוץ בפה" הוא סיבה נהדרת להתחלת חקירה. על הבוחרים לדעת עם מי יש להם עסק. שנית, זה לא לגמרי מדויק. חקירות נתניהו חשפו את השערוריה הפוליטית הגדולה של שנות התשעים – כיצד נאשם בפלילים, על סף הרשעתו, ניסה למכור את תמיכת מפלגתו בממשלה תמורת מינוי יועץ ממשלתי רחמן. זוכר? פרשת בר-און-חברון? במקום שבו היה זכרון ציבורי והיו תפיסות דמוקרטיות נאותות, היתה הפרשה הזו למכוות ברזל בבשרם של כל המעורבם. זה לא קרה, כמובן, אבל כל תפיסת שלטון החוק בנויה על העמדת הפנים שיש למושגים האלה משמעות. זו העמדת פנים, אבל היא טובה מהיעדרה. שלישית, יועץ משפטי נחוש יותר מאליוקים רובינשטיין היה מסוגל ללכת לבתי משפט, ואולי גם להשיג הרשעות. רפיסותו של היועמ"ש איננה סיבה להפסקת חקירות; היא סיבה להעמדת אינקוויזיטור נחוש ונטול רחמים, שיבער את סדום הירושלמית באש וחימה.

"גם שרון האב זוכה" – לא בדיוק. בשל רפיסותו של היועמ"ש שהחליף את רובינשטיין (יועץ שבבחירתו השתתף שרון), לא הוגש כתב אישום כנגד שרון. זו היתה אחת ההחלטות התמוהות בתולדות התביעה הישראלית. למי ששכח, נזכיר שגלעד שרון – שעלה לאחרונה, כמה משונה, למדרגת כותב ב"ידיעות" – קיבל הון עתק מדודי אפל עבור מה שהוא הודה שהיה חיפוש שגרתי באינטרנט. גלעד קיבל יותר כסף מאשר האדריכל של "האי היווני". צריך להיות סלחן מאד כדי לחשוב שלא היה כאן שוחד של האב באמצעות הבן. נזכיר גם שגלעד שרון השמיד באינטנסיביות ראיות.

"..אבל בנו הלך לכלא". ובצדק מוחלט. אני יודע שעמרי ויאיר אחוקים, אבל האם הוא באמת מצפה שנשכח שהאסיר היללן ביותר בישראל הורשע לא רק בעבירות על חוק מימון מפלגות, אלא גם בעדות שקר? באיזה יקום מוסרי חי לפיד, אם הוא חושב שעל עבירות כאלה לא צריך לשבת בכלא?

"אז נעזוב את אולמרט. אף מילה בטור הזה איננה מתייחסת אליו". יאללה, יאללה. שתי הכחשות בשבועיים? נראה לך שמישהו קונה את זה?

כאן בונה לפיד תרחיש של עלילה על ראש הממשלה הבא, עלילה שלדבריו תשתק גם "שילוב נדיר של הנזירה תרזה, נלסון מנדלה, והרבנית מלודז'”. אה, לא ממש. תלונה צריכה בסיס. מעבר לכך, הנחקרים של העשור האחרון עשו הכל כדי לא לסייע לחקירה. שרון, על כל התפתלויותיו, הוא דוגמא מובהקת. קשה לי לראות את נלסון מנדלה נותן לבנו להשמיד ראיות, ואני לא רואה את הנזירה תרזה משכנעת את חברתה הטובה ביותר להעיד עבורה עדות שקר. אני לא יודע מי זו הרבנית מלודז', אבל כנראה שהיא לא היתה מסתובבת עם מעטפות עם כסף בלתי רשום. (רגע, עצור שניה – רבנית אמרת? מעטפות עם מזומנים? הממ. אולי זו לא דוגמא כל כך טובה…)

הלאה. לפידוש מתחיל להסתבך. “ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבו סגנו של ראש הממשלה הוא תמיד אויבו הפוליטי הגדול ביותר, ושבה השר הבכיר ביותר הוא האיש שהפסיד לו בבחירות הקודמות ומשוכנע שינצח בבאות. זה שלעצמו מבטיח כאוס שלטוני מוחלט". נו, באמת! נו, באמת! עד מתי, לפיד, תנצל לרעה את סבלנותנו? יאיר, יקירי, שמעת על בריטניה? טוני בלייר וגורדון בראון? מרגרט תאצ'ר וג'ון מייג'ור? צ'רצ'יל ואטלי? על צרפת? שיראק וסרקוזי? על ארה"ב? מאדמס וג'פרסון עד קלינטון וגור? יתר על כן, זה תמיד היה כך. מבן גוריון והלאה. איכשהו, התקבלו החלטות ובוצעו דברים למרות השיטה הדמוקרטית המעיקה הזו. ראש ממשלה נחקר, נזכיר שוב, היא תופעה של תריסר השנים האחרונות.

ועכשיו מגיעה רשימת מכות מצרים, שהן תוצאות חקירת אולמרט. "הקיצוץ הרוחבי, ששוויו כשישה מיליארדי ש"ח, יבוטל כנראה", מקונן לפיד. תזכיר לי שוב למה קיצוץ רוחבי הוא טוב? אוכלוסיית ישראל דווקא מתרחבת משנה לשנה בכ-1.8%. למה הקיצוץ בשירותים לציבור (מה שהפרידמניסטים אוהבים לכנות "קיצוץ בתקציב") הוא דבר נהדר כל כך? הלאה.

"מפלגת העבודה תוכל להעביר את חוק שכר המינימום, שזה עוד מיליארד בשנה". יאיר'קה, חמודי, אני יודע שלא ממש שמו לב לזה איפה שאתה גר, אבל מחירי המזון עלו בשנה האחרונה באופן ניכר – ביותר מ-20%. הם צפויים לטפס עוד. אנשים המשתכרים שכר מינימום הם עניים. עניים מוציאים יותר, הרבה יותר, ממשכורתם על מזון. ההוצאות שלהם גדלו משמעותית לאחרונה – והממשלה היקרה שעליה אתה מגן כל כך ביטלה (סליחה, דחתה) את תוספת היוקר. האם אתה מבין את מה שמקלדתך כותבת? בשם איזה חזון אתה מציב את העלאת שכר המינימום כרעה חברתית שיש לגרש במקלות? לא כולם מרוויחים משכורת של דוגמן של בנק, אתה יודע. לא כולם יכולים בו זמנית לכתוב טור במשבצת היקרה ביותר בישראל ולהעביר מהדורת חדשות. רוב אנשי התקשורת, לכאורה המילייה שלך, נמצאים בעשירון הרביעי ונאבקים בציפורניים על טיפוס לחמישי. בשם מי, לעזאזל, אתה מדבר? בשם חוג הסיגר והעט הנובע? [גילוי נאות – הח.מ. מחבב סיגרים משובחים.]

"בחירות מוקדמות יעלו, לפי ההערכות הזהירות ביותר, כ-1.5 מיליארד שקלים". וואלה. אולי נחסוך את כל הכסף הזה, נבטל את הבחירות, ונשאיר את אהוד היקר כיו"ר הדירקטוריון? זה הרי עובד כל כך טוב.

"שלטון נחקר הוא שלטון חלש, שקל לסחוט אותו". זו טענה שצריכה ראיות. אין כאלה. היא נכונה רק אם העלילה מתבררת כמשהו מוצק יותר מעלילה, יאיר. רק אם לראש הממשלה יש מה להסתיר. ואם כן – אז בוא נלך כבר לבחירות. זה יעלה מיליארד וחצי, אבל שווה לנו, לא? תגיד לי, אם יתברר שראש הממשלה מוכר את המדינה לסעודים דונם אחרי דונם, וזה מתברר שבועיים לאחר שהוא נבחר, אנחנו צריכים לסבול איתו עוד 3 שנים ו-50 שבועות? (התשובה לשאלה הרטורית הזו תגיע ממש בקרוב. אל תכססו ציפורניים).

"אפילו טענתם ההזויה של חוגי הימין, לפיה הלך אריאל שרון להתנתקות בגלל החקירות נגדו, מוכיחה בעצם עד כמה החקירוקרטיה היא מסוכנת". ראשית, הטענה איננה הזויה לחלוטין. כמה מהקולגות שלך – רביב דרוקר ועפר שלח – סבורים שיש בה משהו. שנית, אם טענה היא הזויה, היינו לא מציאותית, מדוע יש רבותא בכך שהיא תומכת בתיאוריה שלך?

וכאן אנחנו מגיעים לפאנץ'-ליין: “כי יש שיטה אחרת. היא קיימת בצרפת, באיטליה, גם במדינות אחרות. לפי השיטה הצרפתית, הנשיא איננו נחקר בזמן שהוא מכהן… לחוק ×”×–×” יש כמובן סייגים: עבירות פליליות חמורות כמו אונס או רצח אינן נכללות בו, וגם לא עבירות המתבצעות תוך כדי הכהונה". אוי. מאיפה להתחיל?

ראשית, השחיתות הפוליטית הצרפתית הפכה לשם דבר באירופה ובמערב, ועל איטליה מיותר בכלל להרחיב את הדיבור. שם היא אכלה בכל פה את המעורבות הפוליטית; היא קרובה מאד לעשות את אותו הדבר גם כאן. השחיתות מתחילה מלמעלה ויורדת למטה; אם "הכל מאפיה", גם בדרגי השלטון הבכירים, מה טובה יראה הישר בעמלו? על ההבדלים בין הנשיאות הקיסרית הצרפתית, שנמדדה למידותיו של דה גול, ובין ראשות הממשלה הישראלית המבוססת על הדגם הפוליטי הבריטי (עם שפצורים הולנדיים), באמת אין טעם להשחית מילים.

שנית, אף אחד לא חושש מאנסים או רוצחים בלשכת ראש הממשלה. גם הציניקן ביותר יודה שמקרה קצב ×”×™×” חריג. חיימון רמון נבלם בשלב המעשה המגונה. החשש הוא מכרישי נדל"ן שעושים טובות לחברים ורוכשים חברי מרכז לפי משקל, מאנשים שמעבירים מעטפות תמורות טובות הנאה, מאנשים שמוכנים להטות משפט תמורת רווח פוליטי, מעורכי דין עם קול צפצפני ועמותות קש שקונות שלטון. בקצרה, אף אחד לא חושב שראש הממשלה הוא אל קאפונה – אבל קנת' ליי איש אנרון? בהחלט. ולשיטתך, יאיר'×§×”, עבירות שמתבצעות תוך כדי שלטון – כפי שנחשדו בהם נתניהו, שרון (בשאלת ההתנתקות) ואולמרט (כשר אוצר ושר תמ"ס) – תיחקרנה.

אז אם מותר לחקור חשדות על פשעים שבוצעו במסגרת התפקיד (ולא ברוצחים סדרתיים מדובר, אלא בפוליטיקאים, היינו מי שפשעיהם יקרו דווקא בעת תפקידם), מה הועילו חכמים בתקנתם? מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. נמצא, אם כן, שהחוק של לפיד לא יתקן דבר.

אלא שיאירק'ה, כמובן, על כל התפלפלויותיו וכל טענותיו שהחוק לא יחול על אולמרט, רוצה להציל את החבר היקר שלו. אחרי הכל, אם יש חוק למניעת חקירה בעת כהונה, מי יבלבל את המוח עם סעיפים קטנוניים, הקובעים מה ייחקר ומה לא ייחקר? העברנו חוק למניעת הברברת, לא? ואם החוק יעבור, היעלה על הדעת שאולמרט לא יהנה ממנו? כלום לא תעלה מיד זעקת ה"בחייאת" מכל בריגדת האתרוגים? כלום לא יימצא מי שיטען – ניחוש: יאיר לפיד, בטור של שישי ב-”7 ימים" – שאם כבר יש חוק כזה, לא צריכים להיות אכזריים דווקא כלפי ראש הממשלה המכהן, ויש להניח גם לו ליהנות ממנו? אחרי הכל, החבר האחר של לפיד, עמרי שרון, אמר ש"הוא נכנס לכלא כמו גבר" – ומאז כל הגווארדיה הישנה מנסה להוציא אותו משם.

די. די. אי אפשר יותר. אם רוצה לפיד בטובתה של מדינת ישראל, יואיל נא לקרוא לחבר המשפחתי להתפטר, לפטור אותנו מעולו של "הסיוט הלאומי הארוך" הזה. יואיל נא ראש הממשלה להתפטר, יענה לכל שאלות החוקרים ללא משחקים וללא התחמקויות; יילחם נא על שמו הטוב, ולא בקרב מאסף. והיה כי יתברר כי מדובר בעלילה – הוא יושב אחר כבוד אל כסאו, כמי שקנוניה גדולה נקשרה נגדו. והיה אם באו המים המאררים, צבתו את בטנו והפילו את ירכו, יעמוד לגורלו. מצב שבו ראש ממשלה נאחז בקרנות המזבח בעוד רוב מוחלט קורא להתפטרותו שוחק את הדמוקרטיה הישראלית הרבה, הרבה יותר מכמה חקירות, קטנוניות ככל שיהיו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

15 במאי 2008

התענוג הנדיר שבשמחה לאיד, שלי שלי שלך שלי, שגרת ההתבהמות, והמחווה היקרה של בוש: ארבע הערות על המצב

אחח, התענוג: המתנחל חננאל דיין, שעשה הצגה לפני שנתיים על פיה הוא נתקף הלם-התנתקות כשראה את דני חלוץ בבית הנשיא ולכן סירב ללחוץ את ידו, לא יורד מהכותרות, אבל הפעם נסלח לו. לפני כמה חודשים תבע דיין את יאיר לפיד, לאחר שהלז כתב עליו רשימה מלגלגת, תוך הטיות בלתי מחמיאות של שמו. אני לא יודע אם יש בסיס לתביעה הזו, למעשה אני מאד מקווה שלא (דיין, כמי שביצע מעשה מחאה ציבורי, הוא מטרה לגיטימית לסאטירה, פרודיה ולעג), אבל עד עכשיו היא מרתקת.

מסתבר שקודם שכתב לפיד, האיש שתמיד טוב לו, את הטור, הוא קיבל מידיו של אחד, אלעזר שטרן, מסמכים אישיים של דיין: מכתב מהמ"פ של דיין ובו פרטים אישיים ושורה של מסמכים אחרים, ביניהם מכתב ההדחה מהיחידה של דיין. שטרן היה זה שערך את מסע הצלב כנגד דיין.

אז יאירק'ה, האיש והשאלות הקשות, שימש בעצם ככתבלב בידיו של בעל שררה – והוא שימש ככזה מרצון. הוא ודאי רגיל לכך, אבל רק לעיתים נדירות נחשפים המהלכים של הכאילו-עיתונאי הזה.

וזה עוד כלום לעומת שטרן. הצדקן הזה, שהטיף לנו שנים על קריסת הערכים, נתפס כשהוא מוציא מסמכים מרשות הצבא ומעביר אותם לעיתונאי, וכל זאת כדי לקדם אג'נדה אישית של רדיפת חייל. שטרן, יש להזכיר, היה ראש אכ"א כשביצע את הפשע-לכאורה הזה. אם באטדים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? אם ראש אכ"א מדליף פרטים חסויים כחלק ממאבק פוליטי, איך יוכל לבוא בתלונות לחוגרים שמדליפים פרטים לחברים, או לחוקרים פרטיים?

אם יש צדק בצה"ל, יועמד שטרן לדין וייתלשו דרגותיו. זה לא יקרה, כמובן. למה מה קרה, כולה חפ"ש. הנה עוד סיבה לסירוב לשרת בארגון המסואב הזה.

אגב הבהמה הירוקה… הסרטון ×”×–×” שווה צפיה. רואים בו קבוצה של חיילי צה"ל צועדים באזור בלעין. בקרבת מקום, משמאל, עומד מפגין וצועק. אחד החיילים מסתובב אליו, וללא כל התגרות יורה בו כדור גומי. החיילים ממשיכים לצעוד הלאה, כאילו כלום. נו, ×–×” רק שמאלני. רצוי לזכור גם ששמאלנים הם מדרגה אחת למעלה מפלסטינים, ושפלסטינים מסתובבים הרבה פחות עם מצלמות וידאו.

שווה גם לקרוא את התגובות, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לכם שהאוכלוסיה הישראלית היא נאורה. האמת היא שישראל נאורה מכוח חוקיה ומכוח האליטה שלה, בניגוד לרצון רוב האספסוף שחי בה. וזה לא יחזיק.

במדרגת רשעים: מדי פעם יולי תמיר מועילה במשהו: אתמול פורסם שהיא החליטה להפסיק את שירותן של כ-3,000 "בנות שירות" במערכת החינוך. כרגיל, נעמדו מגלגלי העיניים עם השביס והכיפה הסרוגה על הטלפיים האחוריות והתחילו לצרוח.

אבל תמיר צודקת לחלוטין. 90% מ"בנות השירות" מועסקות במערכת החינוך החילונית דווקא. הן חסרות כל ידע חינוכי, אין להן שום הכשרה, וכל מה שהן עושות הוא שימוש כסוכנות החזרה בתשובה במגזר החילוני. הן מלמדות "מורשת", והחינוך החילוני צריך הרבה פחות מורשת והרבה יותר ספקנות ונאורות – ודאי לא "מורשת" בנוסח שבת 18 דתיה מסוגלת ללמד.

מערכת החינוך הדתית מעולם לא היתה מקבלת מצב שבו מערכת חינוך אחרת – נניח, בנות יוצאות קיבוצים – היתה משתילה 90% מחניכותיה אצלה כדי ללמד את התלמידים אזרחות, נניח. לא; הם רוצים את מערכת החינוך שלהם לעצמם, שולחים זרועות תמנון אל מערכות החינוך האחרות – ואז צורחים כשהזרועות האלה נגדעות. למה שלא יופנו בנות השירות אל מערכת החינוך הדתית עצמה? כי זו ממילא היא מקור פרסנה עיקרי למגזר, ואין בה מקום לעוד מורות. שיקראו קצת בפרקי אבות, ויבדקו מי הוא זה שאומר "שלי שלי, שלך שלי".

שמיים, בקשו עליו רחמים: ג'ורג' וו. בוש שלח אלפי חיילים אמריקנים אל מותם, במלחמה שהיתה הכל חוץ מהכרחית, בעיראק. במלחמה נספו גם מספר לא ידוע, אך סביר להניח גבוה מאד, של עיראקים. עיראק חדלה, בפועל, מלהתקיים כגוף אחד, ואת הכלי שנשבר האמריקנים אינם מצליחים לבנות מחדש. מליוני עיראקים הפכו לפליטים.

ומה אומר על זה האיש, שבשעתו התלוצץ על העדר הסיבה למלחמה, בחפשו נשק להשמדה המונית בחדר הסגלגל? איזה קורבן הוא מקריב? ובכן, הוא הפסיק לשחק גולף. זה לא נראה טוב, הוא אומר.

המוח החשדן שלי חושב שזה לא קורבן, אלא עוד דרך של וו. להפליק סטירונת לאביו: על האב נמתחה ביקורת, משום ששיחק גולף לאורך כל מלחמת 1991. האב טען שזו דרכו להראות שהוא לא לחוץ; הוא לא שם לב ש-1991 איננה 1941, שהתפיסה השתנתה מאד. בוש ג'וניור תמיד חיפש דרכים להראות שהוא שונה מאביו; זו כנראה עוד אחת מהן.

אלוהים, כמה טוב שזה יגמר בעוד שמונה חודשים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

1 בפברואר 2008

הספינר המושחת, שקיעתו של ברק, ימי חסד לפרץ, ולמה אולמרט צריך ללכת: ארבע הערות קצרות על ספיחי וינוגרד

על ראש הפשלונר בוער הכובע: הזכרון הציבורי קצר פה, אז רצוי להזכיר: הרעיון שאולמרט יצא למבצע של הרגע האחרון והרג 33 חיילים למען מטרה פוליטית, הוא של בוגי "משה" יעלון, שכינה את ימי המלחמה האחרונים "ספין מושחת".

אם לא שמעתם מבוגי מאז יום רביעי, זה לא במקרה. ועדת וינוגרד ריסקה את התיאוריה הזו. מעולם לא היו לה רגליים: הצעת התקיפה נדחפה בעוצמה על ידי הצבא – דן חלוץ אף הודיע לממשלה בפסקנות ש"אין הצעה אחרת", כשמופז ניסה להעלות הצעה כזו בדיוק – ואולמרט היה זה שהיסס.

האם היה כאן ספין? כן, כנראה. אבל הוא היה מצד הצבא. חלוץ דרש מבצע אחרון של תשעים שעות; אחרי יומיים, הוא הסתפק בשישים; והוא הורה לעצור את ההתקדמות אחרי 24 שעות בלבד. למה הוא עצר, כשהוא טען שוב ושוב ש"אי אפשר לעצור"? 33 ההרוגים. הנסיון הנואש שלו לארגן 'תמונת נצחון' היה אמור להוציא את שמו של צה"ל – ואת שמו שלו – מן הביצה שבה שקע.

זה לא עבד. אבל בוגי הוא האחרון שרשאי לפתוח את הלוע. הוא היה הרמטכ"ל שקדם לחלוץ, והוא היה סגן הרמטכ"ל המשפיע ביותר בעשרים השנה האחרונות – מאז אהוד ברק. הוא פיקח על הפיכתו של צה"ל לכוח בט"ש, הגה את תפיסת "הקטיושות יחלידו" שרווחה בשש השנים שבהן צה"ל לא היה בלבנון, ופיקד על צבא שיותר ויותר ויתר על עמידה במשימות למען המנעות מנפגעים. מאז שניסה לסחוט את אריאל שרון כדי לקבל שנה רביעית בתפקיד ונכשל, הוא משפריץ ארס לעבר מחליפיו והמערכת הפוליטית. אם יש כאן ספינר, הריהו הצדקן הידוע מגרופית.

שמחה קטנה לאיד: הסקר של 'ידיעות אחרונות' הראה הבוקר, לראשונה מאז חזרתו של ברק לפוליטיקה, שאולמרט ×¢×§×£ את ברק בסקרים. אמנם, עם 18% קצת קשה ללכת למכולת – במיוחד כשנתניהו מסתובב עם 30% – אבל ×–×” לוקח 14%.

הלקח כאן פשוט למדי: כדאי לפוליטיקאים לומר מה הם חושבים. ברק הבטיח נחרצות – למרות השקרים של האתרוגן יאיר לפיד – לפרוש מהממשלה. מאז ההבטחה ההיא, הוא עושה כל תרגיל אפשרי כדי לא לעמוד במילתו. ברק מעולם לא הצטיין בעמידה במילתו, כפי שיודע כל מי שזוכר איך בסוף שבוע אחד הכריז ברק על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שהפכה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והתאדתה לחלוטין ביום ראשון.

אני לא מחבב את אולמרט ואני מאמין שהוא צריך ללכת הביתה – ועל כך, למטה – אבל מאז שחל אצלו המהפך המחשבתי, הוא לא מהסס לומר את דעתו. הוא תקף בחריפות את המתנחבלים, הוא שימש כלב התקיפה של שרון לאורך כל ההתנתקות, והוא הודיע – בניגוד לעצת הספינרים שלו – על תכנית ההתכנסות במהלך הבחירות.

שניהם היו מוקד כשלונות. של ברק היו גדולים משמעותית יותר.

קצת חסד: דו"ח וינוגרד עשה חסד עם האדם המושמץ ביותר במלחמה, עמיר פרץ. הוא לא גאון צבאי גדול, וקבלת תיק הבטחון היתה עדיין שגיאה מצידו, אבל אין ספק שהוא היה שר בטחון יותר טוב מבוגי, למשל.

הוא התעקש – בניגוד לדעתו של חלוץ – לפתוח את המלחמה בהשמדת הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. זו היתה ההצלחה העיקרית במלחמה, והיא נבעה מתפיסתו של פרץ שהאזרחים לא צריכים להיות השכפ"ץ של צה"ל.

מאותה סיבה הוא הורה לעלוב יצחק גרשון לשלוח את כוחות פיקוד העורף לסייע לישובים המופגזים. גרשון, שהקטין ראש במידה שבמדינה נורמלית היתה מעמידה אותו מול כיתת יורים, לא ביצע את הפקודה.

הטעות שלו, כמו זו של אולמרט, היתה להאמין למה שהקצינים הבכירים אמרו להם. לשרון זה לא היה קורה; הוא היה מורגל בשקריה של הבהמה – והיה השקרן המוצלח יותר.

ובכל זאת, הביתה: אז אולמרט הוא לא ערפד ששותה דם חיילים כדי לעלות כמה נקודות בסקרים – למעשה, הוא צריך להודות לבוגי על הספין האידיוטי הזה, שהסיט את האש מהבעיות האמיתיות שלו – אבל הוא עדיין צריך להתפטר.

ועדת וינוגרד ציינה, והלשכה של אולמרט אוהבת לשכוח, שדו"ח הביניים שלה הוא חלק מהדו"ח הסופי. ודו"ח הביניים היה קטלני. אולמרט יצא למלחמה בלי לבדוק את מצב הצבא, בלי לבדוק אופציות אחרות, בלי לנסות דיפלומטיה.

אמנם, חלוץ תקע לו – ולנו – סכין בגב. אמנם, הבהמה הירוקה איבדה את כל הבלמים אחרי שדפקו אותה פעם שניה בשלושה שבועות. אבל מלחמה איננה דבר שיוצאים אליו בקלות ראש. מעבר לכך, מי שלא הצליח להשתלט על הבהמה כשהיא חוטפת את הג'ננה, לא בטוח שיצליח לעשות זאת בפעם הבאה כשהיא תכנס להתקף. יתר על כן, היה ויעלה צורך ממשי לצאת למלחמה – עזה נראית כמו המטרה הברורה כאן – אסור שיעמוד בראש הממשלה אדם שאיננו נהנה מאמון הציבור, ושכבר כשל במלחמה אחת. ומעבר לכל: ראש ממשלה שנוא, שאיננו מתפטר ומנצל תכסיסים פוליטיים ואת חולשתם של פוליטיקאים אחרים כדי לשרוד, שוחק את האמון במערכת הפוליטית כולה.

ועם כל הכבוד, ישראל חשובה יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

« Newer PostsOlder Posts »

Powered by WordPress