החברים של ג'ורג'

לשלשת עופות רוצה לרקוד על הדם בצרפת, אבל בינתיים, הרפובליקה הצרפתית מנצחת – בדיוק בגלל שהיא דוחה את השיטות של צה”ל והשב”כ

שורת הפיגועים בפאריס בימים האחרונים גרמה לאושר רב למספר גדול של יהודים בישראל, שנהמו בתגובה שעכשיו הצרפתים האלה יבינו מה עובר עלינו. ראש הממשלה נתניהו, שכנראה מתגעגע לימי ריקודי הדם שלו אחרי הפיגוע בקו 5, הודיע שהוא מתכוון לנסוע לצרפת השבוע; לכאורה כדי “להביע הזדהות,” בפועל כדי לקבע במוח היהודים בישראל את הסיסמה “דאע”ש היא חמאס.” לא שברור למה שיצביעו לו, לאור העובדה שהוא נכשל קשות מול החמאס, אבל כשהדם מציף את הראש, אנשים חושבים פחות, וכשהם חושבים פחות, הם נוטים להצביע לנתניהו. (להחלטה קדם זיגזג מביך: תחילה הודיע לשלשת עופות שהוא לא יטוס “מטעמי בטחון,” אבל אחרי שליברמן ובנט קפצו על העגלה, מיהר להודיע שגם הוא יטוס. יש לך את זה ביותר לשלשת עופות?)

בישראל, חזרו הפרשנים שוב ושוב על התפיסה ש”אנחנו במלחמת תרבויות.” התזה העתיקה הזו של סמיואל הנטינגטון מתלבשת ככפפה ביד על התפיסה הימנית, שמבלבלת בכוונת מכוון בין המאבק עם האיסלמיזם ובין המאבק היהודי על המשך הכיבוש בגדה וברצועה. אם זו מלחמת דת, אז אין עם מי לדבר, ואנחנו צריכים להמשיך במלחמה למשך כל ימי חיינו. זה מאד מתאים למי שהאידיאולוגיה מדברת על המשך החזקה בשטחים הכבושים, ובמיוחד למי שחושב שאנחנו צריכים לקדם את מלחמת גוג ומגוג על ידי פיצוץ המסגדים על הר הבית. יש מפלגה שמקדמת את הרעיון הזה: קוראים לה הבית היהודי.

המציאות, מה לעשות, מורכבת יותר. קודם כל, מלחמות דת הן אמנם דבר מאד לא נעים, רצחני מאד, אבל בכל זאת משהו שמסתיים. מלחמות הדת באירופה הפסיקו, פלוס מינוס, ב-1648. אנשים שלפני כמה חודשים הרגו זה את זה רשמית בשם השאלה האם ישוע מתגשם בלחם הקודש במיסה ובפועל (במקרה הטוב) בשם האינטרסים של מלך זה או אחר או (במקרה הרע) כבר שכחו למה בעצם הם נלחמים, למדו לחיות זה עם זה. שפיכות הדמים האיומה הזו הובילה, לגמרי לא במקרה, אל עידן הנאורות; העידן שבו למדה אירופה ללעוג לדת שלה (זורחת השנינה של גיבון על אותו אפיפיור במאה העשירית, שבימיו “חששו בתולות רומא לבקר בקבר סנט פטרוס, שמא יחוללו על ידי יורשו”; והאמירה הארסית של יום, ש”הנצרות החלה כדת של מעשי ניסים, ועד היום אין אדם חושב יכול להאמין בה בלא נס.”) מלחמות הדת המרובות של האיסלם עם הנצרות נמשכו כמעט אלף שנים, והן לוו פעם אחר פעם בהפסקות אש שבהן עובדי אלילים שמאמינים בשילוש הקדוש הגיעו להסכמים עם אנשים שנחשבו לסוגדים לאפולו ושרואים במוחמד אל.

המלחמה שלפנינו מורכבת הרבה יותר, משום שהשחקן העיקרי בה הוא שחקן לא מדינתי, כלומר אין לו מרכז שאפשר לכבוש ולהכריע. על זה אין ויכוח. זו נקודת החוזק של הארגונים הסלפיסטיים. אבל גם ההיפך הוא נכון: מאחר ואין להם מרכז, ומאחר ואם יהיה מרכז הוא יושמד בכוח אש מכריע, הארגונים האלה גם לא יכולים לשלוט. הם יכולים לכבוש, אבל הם לא יכולים להחזיק בשטח שהם כובשים. הם גם לא בדיוק הצלחה פנומנלית בכיבושים. זוכרים את ההיסטריה שפרצה סביב דאע”ש ביוני, כשהם נחלו נצחון גדול (על כל פנים, על פי ההיסטריה התקשורתית) בעיראק? אז הם לא הצליחו שם כל כך מאז. המצור מעל עיר היזידים הוסר, הלוחמות הנועזות של הפשמרגה מפגינות רוח לחימה שצה”ל שכח מזמן, ואפשר לומר שדאע”ש נבלמה. המוראל בקרב המתנדבים הזרים שלה נמוך עד כדי כך שלפני כשלושה שבועות הארגון צריך היה לרצוח (”להוציא להורג”) כ-100 מתנדבים שרצו לחזור הביתה.

המתנדבים הללו, יש לומר, הם לא הכפית החדה שבמגירה. הם אולי יודעים להרוג אנשים חפים מפשע וחסרי ישע, אבל הידע האיסלמי שלהם כל כך נמוך שהם קונים את Islam for Dummies לפני שהם יוצאים מזרחה. במילים אחרות, מדובר בצעירים ניהיליסטים ומשועממים שמחפשים אקשן וסיבות לאקשן. לא שונים בהרבה מהפושעים הקטנים הלאומנים שלנו. כמה חבר’ה עם טנדרים וסכינים הם איום על מדינה מערבית? אתם מנסים להצחיק אותי?

ובדיוק כאן נכנסת ההתקפה בצרפת. היא לא היתה מקרית. היא היתה מכוונת. המטרות נבחרו בקפידה והרוצחים היו מיומנים בשימוש בנשק. המטרה היתה לגרום כמה שיותר הלם. המטרה היתה מה שמרקסיסטים קראו פעם “הגברת הניגודיות”: להציף את הדם בראשה הקולקטיבי של החברה הצרפתית ולגרום לה להפגין חוסר סובלנות קיצוני כלפי המיעוט המוסלמי שלה. זה ייאלץ פתאום להתמודד עם גזענות שלא היה לו שום חלק בה, והחלקים היותר נוחים להשפעה ממנו יפנו לאל קאעדה ודאע”ש.

הטקטיקה הזו מצליחה לעתים. זו בדיוק הטקטיקה שבה נקט החמאס ב-1996: הוא רצה את נתניהו כראש ממשלה, כדי שזה יהרוג את הסכם אוסלו שלו היו החמאס והימין היהודי שותפים בהתנגדות. אז הם יצאו לשורה איומה של פיגועים, הימין היהודי הגיב בהתפרעויות, והשלטון התחלף. החמאס ונתניהו השיגו את שלהם.

אלא שבינתיים נראה שהרשויות בצרפת נוהגות בתבונה יוצאת דופן. הם הרגו את הרוצחים והחוטפים – ואיזה מזל שהם לא פעלו כפי שצה”ל והשב”כ פועלים. מי שזוכר את מבצע “שובו אחים,” יכול ×”×™×” לצפות שהצבא הצרפתי, יחד עם ×”-DGSI, יפרצו לאלפי בתים ברובעי העוני של פאריס, יבזזו חלק מהם, יעצרו אלפי אנשים, יתעללו ויכו אלפי אנשים אחרים, ו”בטעות” יהרסו את בתיהם של חשודים בולטים, וכפי שכתב ניתאי פרץ, היו על הדרך מתיזים בואש על הלובר, ליתר בטחון. אם ×–×” מה שהיה קורה, אז הצבא הצרפתי, כמו צה”ל, ×”×™×” משמש כסוכנות הגיוס של דאע”ש: הוא ×”×™×” משכנע עשרות אלפי אנשים שאין דרך אלא התנגדות. אבל, למרבה המזל, לא ×–×” מה שקרה.

אמרו לנו במשך שנים שהמוסלמים של צרפת הם גיס חמישי. ברגע המשבר, רובם הגדול התייצב ללא היסוס לצד הרפובליקה. רבים מהם הפיצו את הקריאה JeSuisCharlie, הזדהות עם הנרצחים בשרלי הבדלו. בקרב דוברי הערבית, רווחה הקריאה “אנא שארלי.” בשעת המבחן, הממשלה הצרפתית הלכה בעקבות ממשלת נורווגיה אחרי ההתקפה הרצחנית של איש הימין (וחובב הציונות) אנדראס ברייביק: היא סירבה להכנס להיסטריית טרור. בנורווגיה התייחסו לברייביק כאל סתם פושע, ודנו אותו ככזה. הנשיא הצרפתי חיבק את האוכלוסיה המוסלמית של ארצו. השוו את זה לציטוט המסולף של לשלשת עופות, “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, במצב דומה.

המטרה של טרור היא, כשמו, לגרום לפחד לגבור על התבונה. כולנו צריכים לעמוד בסיסמה הבריטית הישנה, Keep Calm and Carry On. למרבה הצער, התקשורת היהודית היא חלק מהבעיה. קחו, למשל, את המאמר הזה, שפורסם השבוע ב-nrg, מגזין הרשת של “מקור ראשון,” העיתון העאלק-אינטלקטואלי של הימין.

אף אחד לא חתם על המאמר, וגם אני לא הייתי חותם עליו. המטרה שלו היא להודיע בריש גלי שב-20 השנים האחרונות “המוסלמים הפכו לגורם הטרור מס’ 1 באירופה.” וואלה. יש כמה בעיות בטיעונים שלו. נתחיל מהשקר הבוטה.

באוקטובר 2002, טוען מקור ראשון, “מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכז קניות סמוך להלסינקי, פינלנד.” או שלא. בדיקה מהירה מעלה שיש סיכוי סביר שהאדם שנשא את המטען, פטרי ארקי טאפיו גרדט (כמה משונה ש”מקור ראשון” לא טרח לצטט את השם המוסלמי המובהק ×”×–×”, אה?), כלל לא התכוון להפעיל אותו באותו המקום, ועל כל פנים לא התכוון להפעיל אותו כשהוא עליו. הוא גם לא השתייך לשום ארגון רדיקלי. כלומר, הכינוי “מחבל מתאבד” לחלוטין לא רלוונטי, אבל ×”×™×™ – אם אפשר להפיץ שנאה, אז למה לא?

מקור ראשון גם טועה כשהוא מייחס את הפיגוע באולסטר ב-1998 ל-IRA. המבצע של הפיגוע היה ה-Real IRA, פלג פורש מהארגון שהיחס בינו ובין ה-IRA הוא בערך כיחס של פורעי הגבעות לצה”ל, כלומר מיליציה לא רשמית שלא מקבלת את מרות המיליציה הרשמית ולפעמים נלחמת בה. את זה ידעתי אפילו בלי לגגל. אבל כשצריך למהר ולהפיץ שנאה, למה לברר?

מקור ראשון כותב שארגונים מקורבים לאל קאעדה ביצעו את הפיגועים במדריד ב-2004 ובלונדון ב-2005. הוא צודק – אבל משמיט עובדה קריטית, עובדה שעליה עמדו המפגעים בהצהרותיהם: שהפיגועים נועדו כתגובה על השתתפות צבאות ספרד ובריטניה בפלישה לעיראק. בספרד, הפיגוע – ונסיונות הטיוח של הממשלה הימנית, שניסתה לזרוק את התיק על המחתרת הבסקית, ETA – הוביל לנפילת הממשלה. האוכלוסיה שם, כמסתבר, לא אוהבת שלוקחים אותה למלחמות שולל, ובניגוד לאוכלוסיה הישראלית, היא לא סלחה לראש הממשלה על מניפולציה במודיעין. הפיגועים בלונדון הובילו לשמיטת שאריות התמיכה מטוני בלייר – בניגוד, למשל, לפיגוע שבוצע ב-2014 ובו נהרג חייל. אגב, הפיגוע בצרפת ב-2012, שבו נהרגו שלושה חיילים? מקור ראשון משמיט את העובדה השולית שהם היו ממוצא צפון אפריקאי. לא מסתדר עם התזה, אחרי הכל.

אבל רגע, למה דווקא 20 שנים? למה לא 30? 40? 50? כי מתגנב החשד שאם היינו מרחיבים את היריעה כך, אז היינו מקבלים שעיקר מעשי הטרור בוצעו על ידי אירים קתולים לאומנים, בדלנים בסקים, ושלל קבוצות מרקסיסטיות (או, באיטליה, קבוצות פאשיסטיות שמתחזות למרקסיסטיות.) זה, אפעס, היה מפריע לתיאוריה שטרור הוא משהו שעושים מוסלמים. ואם היינו מצמצמים את היריעה לעשר שנים? טוב, אז היינו נשארים עם שישה פיגועים בלבד, אחד מהם נגד מטרה ישראלית (כלומר, לא אירופית), וכשהפיגוע הגדול ביותר מבוצע על ידי ימני קיצוני עם נטיה ציונית. כלומר, פחות מפיגוע בשנה, והגדול שבהם מבוצע על ידי תומך רעיוני. זה היה מביך.

כי צריך לזכור, בפעם הבאה שאומרים לכם שברברים מגיעים מן המדבר כדי לטרוף את אירופה: זו פנטזיה ימנית קלאסית, שמדברת על חורבן התרבות לכאורה באימה בזמן שהיא עורגת אליו. היא מתחילה עם “הסכנה הצהובה” של הקייזר וילהלם השני, ממשיכה עם “שקיעת המערב” של שפנגלר שהדהד כל כך הרבה בכתבים הנאציים, התחברה עם ההיסטריה מפני היהודים שאוכלים את אירופה מבפנים, וממשיכה היום עם הפנטזיה על פלישה מוסלמית מאורגנת. התמה החוזרת והולכת היא החולשה הפנימית של המערב, שלא מצליח לגלות גבריות כמו פעם. מה שמאיים על הימין הוא תמיד אותו הדבר: הזר, האחר, שהוא בו זמנית גברי יותר ובעל נטיות נשיות, שתמיד מאיים באונס הנשים שלנו (חשש להעדר כוח הגברא של הגברבר הממוצע שמחזיק בתיאוריה), כשהוא נעזר בהחלשת כוח הגברא של הנפלש על ידי רכרוכיות, זכויות נשים (היום קוראים לזה “פמיניזם קיצוני”), דעיכת הגבריות (כל מה שרצינו הוא אתיקה בעיתונות הגיימינג!), וכמובן הומוסקסואליות, כשכל זה מגיע בדמות אמנות שהמפנטז לא מסוגל להבין ועל כן הוא דורש שהיא תחזור להיות אמנות מגויסת.

ומה התגובה על הסכנה לתרבות? היא תמיד קבועה: יציאה למלחמת עולם. זו, כמובן, מצריכה את השעיית התרבות. אנחנו במלחמת תרבויות! אין זמן לתרבות שלך עכשיו! אין מקום למחאה, אין מקום לחשיבה חתרנית, אין חקום לפקפוק בסמכות – ×–×” הזמן להסתדר בשורות מאחורי רונן שובל ולהיות כולנו איש אחד. וכמובן, במצב ×›×–×”, נשים מתבקשות לחזור למטבח ולהוריד את הנעליים, הומוסקסואלים מתבקשים להכנס בחזרה לארון, וזרים – כדאי שייעלמו מפה.

כלומר, במסווה הגנה על התרבות, משמידים אותה. מחסלים את היסודות האתונאיים שלנו וממליכים את הספרטניים. את הנזק שגורמים לנו הרונן שובלים, לא יגרמו אלף מחבלים מתאבדים. אם מחפשים את הגיס החמישי, צריך לחפש אותו היכן שהיה תמיד: בימין האתני, שלא מבין איך לעזאזל נכנסנו לעולם המודרני המפחיד כל כך, ושרוצה לחזור לזמנים פשוטים יותר. אתם יודעים, כשגברים היו גברים, נשים היו נשים, וכבשים היו מבועתות.

בסרט הזה היינו יותר מדי פעמים, ואף על פי כן, יותר מדי אנשים נכנסים בעיניים עצומות אחרי בנט ושובל אל האולם.

הגיע הזמן להדליק את האור.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

במשך שבועות בנתה מערכת ×”-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז ×’×¢×” שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, ×–×” לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר ×™×”×™×” להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול ×”×™×” לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם ×”×™×” שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל ×”×™×” נלחם פעם? הוא ×”×™×” מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון ×”×™×” מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, ×›×™ אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., × × ×™×— – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את ×”× ×”×’ שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל ×”×–×” תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)

חלק ניכר מהזמן, ממשלת ישראל משתמשת בתירוץ “צרכי בטחון” כדי לרמות אתכם

מחאה בוטה נרשמה בסוף השבוע בעוטף עזה, כשמאות אזרחים הפגינו נגד החלטת צה”ל להוציא את כוחותיו מהישובים שםביב הרצועה. ההחלטה, לטענת הבהמה הירוקה, נבעה מכך שלצה”ל אין די תקציב. צה”ל ממש לא אהב את ההפגנה; כל כך לא אהב אותה שהוא הזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית. אלוף הפיקוד סמי תורג’מן הוציא צו שטח צבאי סגור שאסר התקרבות לאזור פיר המנהרה המפורסמת.

מאחר וזה צעד חריג מאד, מיהרו כל מיני קצינים בלתי מזוהים – שמתם לב כבר לשיטה הזו של צה”ל כשהוא משקר, נכון? להביא טענות בשם אדם בלתי מזוהה, שאי אפשר אחר כך להאשים אותו בשקר? – לטעון בכלי התקשורת שהיה צורך צבאי בכך, ×›×™ האזור מסוכן.

וואלה. אתם רוצים לומר לי שהוא הפך למסוכן, בדיוק כשעמדה להגיע לאזור הפגנה שהביכה את צה”ל? ×›×™ ×–×” חתיכת צירוף מקרים. כל החודשים הללו, האזור לא מסוכן, התושבים יכולים לגור בו באין מפריע – אבל ברגע שהם חושבים להרים שלט נוסח “תורג’מן הביתה,” פתאום המצב הבטחוני קורס באחת? ורגע, חוץ מלהכריז על שטח צבאי סגור, מה אשכרה עשיתם כדי להגן על הבטחוו? ×›×™ אם אתם אומרים שהמצב הבטחוני כ”כ רעוע, אולי ×–×” לא רעיון ×›×–×” חכם להוציא את החיילים מהישובים הסמוכים?

מי שעקב אחרי האפיזודה הקצרה בדרום, ידע שקרו כאן שני דברים: קודם כל, צה”ל שב והוכיח את עצמו כדיקטטור הצבאי שלנו. ×–×” בדרום, ויש גבול סמוך, אז הוא ציפה שלא יתייחסו לזה יותר מדי. שנית, צה”ל עשה שימוש בוטה לרעה בתירוץ בטחוני, ×›×™ הוא יודע שהכבשים המפוחדות של הציבור היהודי שומעות “בטחון” וישר נכנסות לבונקר. במדינה נורמלית, הכותרת היתה צריכה להיות “צה”ל מחסל את חופש הביטוי” ומאמר המערכת ×”×™×” צריך לדרוש את גירושו בקלון של תורג’מן מהצבא. אלא שהתקשורת בישראל מזמן שפוטה של צה”ל ושל היחצ”ן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל. למה שקרה ביום שישי לא ×”×™×” שום קשר לבסחון – אלא אם ×–×” לבטחון כסאותיהם של בכירי המערכת. והתקשורת היהודית נמנעה מלומר את ×–×”.

ואת התרגיל הזה, מערכת הבטחון עושה פעם אחר פעם. דוגמא מובהקת הוא נושא מכונות השיקוף ברצועת עזה. על פי ההגיון של בוגי (עמדתי על זה כאן), אפשר להוציא באמצעות מכונות השיקוף סחורות מעזה לנמל אשדוד ולנתב”ג בלי שום סכנה. ברגע שצריך להעביר את הסחורה לגדה המערבית, מה שפוגע במדיניות של מערכת הבטחון (מדיניות הבידול) אבל לא מסכן בשום צורה את בטחון ישראל, פתאום צץ לו התירוץ הבטחוני.

אתמול (א’) ראינו דוגמא בוטה במיוחד לשימוש בתירוץ הבטחוני: נתניהו ובוגי החליטו להעביר 70 מיליוני שקלים מתקציב הבטחון כדי להרחיב את ההתנחלות בית אל, ובדרך עקיפה להכניס קצת זלוטס לכיס של הנוכל זלמן מלמד.

70 מיליוני השקלים הללו ישמשו כדי להעביר את בסיס מג”ב בבית אל ולהעביר את השטח שלו למלמד, עליו יוכל מלמד לבנות 300 יחידות דיור ומבני ציבור. מלמד והחברה שלו, נזכיר, תפסו שטח פרטי של פלסטינים, בנו עליו בניינים ללא אישור ואז ניסו לשווק את הבניינים הללו. כלומר, מדובר בנוכלים לכל דבר. עתירה של יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) אילצה את המדינה לפנות את המבנים הללו, ובמקום לעשות את הדבר הנכון – קרי, קודם כל להעמיד לדין את מלמד ומנהליו על הונאה, פלישה למקרקעין ועוד, ואחר כך לתבוע להם את האמ-אמא ולהוציא מהם את הוצאות הפינוי – נתניהו החליט לתת להם חתיכת מתנה.

אבל המתנה הזו מורכבת משני דברים. אחד מהם, כאמור, 70 מיליונים מתקציב הבטחון. בפעם הבאה שצה”ל יגיד לכם שאין לו כסף לשמור על ישובים סמוך לעזה, אז אמרו לו שא. אם ככה, כדאי שיפרק את עצמו ונמצא קבלן בטחון שמסוגל להגן על ישובים, וב. הזכירו לו את 70 המיליונים האלה. אתם שמעתם את קציני צה”ל קורעים את בגדיהם על העברת התקציב הזו? גם אני לא.

שנית, הם מעבירים את בסיס מג”ב. כשתפסו את השטח לבניית הבסיס, טען צה”ל שיש בו צורך בטחוני. כשצריך לתת שוחד לחברים של ראש הממשלה ושר הבטחון, פתאום אין יותר צורך בטחוני. פתאום אפשר לבנות את הבסיס במקום אחר.

אין חולק על כך שלישראל, כמו לכל מדינה, יש צרכים בטחוניים לגיטימיים. הבעיה היא שמערכת הבטחון והמערכת הפוליטית כל כך התרגלו לשאת את שם הבטחון לשווא, כל כך התרגלו לטעון שיש “צורך בטחוני” כדי לסתום את פיות מתנגדיהם ולתת לבתי המשפט תירוץ טוב לא לתקן עוול זועק, שאי אפשר להאמין להם יותר. יש כל כך הרבה טענות שקריות על צרכים בטחוניים, שהטענות האמיתיות טובעות ביניהם. זו כנראה השחיתות המסוכנת ביותר בישראל כרגע: הערבוב המכוון של בוץ במים בהירים בנושא של חיים ומוות על ידי מערכת הבטחון, עד שאי אפשר יותר לדעת בלי חקירה ודרישה מה צורך בטחוני אמיתי ומה זיוף.

אז עד להודעה חדשה, עד שינקו את האורוות האלה, כשתשמעו את המילים “צורך בטחוני”, שימו יד על הארנק: מישהו מנסה לכייס אתכם ורוצה שתסתכלו על משהו אחר.

ועוד דבר אחד: יעלון אמר הערב (א’) שיש להכריז על להב”ה כארגון טרור. וואלה. אולי לפני זה, נתחיל קצת יותר בקטן, ונפסיק את המימון הציבורי שלהם?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בישראל, מורשים האזרחים לשחק בדמוקרטיה – עד שהם מעצבנים את המושל הצבאי שלהם. כן, יש לכם מושל צבאי

השבוע, פרסם אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג, תיקון לצו שלו באשר לאסיר המשוחרר ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”), בזו הלשון:

“עם זאת, העותר רשאי גם ללא קבלת אישור מראש, לקיים שיחה מזדמנת בעל פה עם אזרחים זרים או תושבים זרים, ובלבד, שמדובר בשיחה חד-פעמית, המתקיימת פנים אל פנים, שלא תוכננה מראש, שנערכת במקום ציבורי פתוח לקהל הרחב, ושתתקיים למשך פרק זמן שלא יעלה על 30 דקות (להלן: “שיחה מותרת עם זרים”.) יודגש, למען הסר ספק, כי שיחה מותרת עם זרים לא תנוהל בכתב וגם לא תנוהל באמצעות כל סוגי התקשורת ובכל אמצעי תקשורת, ובכלל זה לא תנוהל באמצעות האינטרנט.”

במילים פשוטות יותר, האלוף אייזנברג (אתם עשויים לזכור אותו כאוגדונר פלשונר ממלחמת לבנון השניה; בשיטה הצה”לית, האיש שוועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת קטלנית, לא רק שלא הודח אלא אף קודם) התיר לקרוסמן לנהל שיחת רחוב קצרה עם אנשים שאינם אזרחים ישראלים.

מאחר והצו הזה נשמע כאילו יצא מהכלאה של מערכון גרוע של אפרים קישון עם משהו שקפקא היה שורף במגירה, אני מביא פה, באדיבותו של עורך הדין מיכאל ספרד, את תמונת הצו. הצו תוקן במהלך עתירה שהגישו ספרד ועו”ד אביגדור פלדמן להסרת ההגבלות מעל קרוסמן.

אז מה קורה פה? קודם כל, כמו לפני שנה, הממסד הצבאי ממשיך להתעלל בקרוסמן ולמנוע ממנו לצאת מישראל. קרוסמן, נזכיר, הוא אסיר משוחרר שיצא מהכלא לפני יותר מעשר שנים. הוא ריצה 18 שנות מאסר במלואן, חלקן הניכר בבידוד, אבל המושל הצבאי שלכם ממש לא אהב את הרעיון שמישהו שדפק ככה את המערכת ייצא מהישג ידו; אז מדי חצי שנה הוא מוציא צו שבונה, בלשונו של ספרד, “צינוק מנהלי סביבו באמצעות צווים מגבילים.” חשוב מדי פעם להזכיר את המקרה של קרוסמן, כי הוא מזכיר לנו שיש בישראל שתי מערכות: האחת, זו שמתוארת בכל כלי התקשורת, היא מערכת דמוקרטית-לכאורה, שבה מתנהלות מדי פעם בחירות ושיש בה סוג של ביקורת שיפוטית. השניה, הרשמית לא פחות מהראשונה אבל עם הרבה פחות יחסי ציבור, היא המערכת הבטחונית. זו פועלת מכוחם של צווי שעת חירום שמעולם לא בוטלו.

וכל זמן שאתם לא מעצבנים את המושל הצבאי שלכם, במקרה שלנו הפשלונר אייל “בסדר, כולנו כשלנו” אייזנברג, הכל יהיה פחות או יותר בסדר. אבל אם תביאו לשליטים האמיתיים של המדינה, הצבא והמשטרה החשאית, את הסעיף, העולם שלכם יכול להתהפך מהר מאד ואתם תגלו באיזו דיקטטורה צבאית אתם חיים בעצם.

בואו נסתכל על המקרה של קרוסמן. הוא נחטף בפעולה חשאית מרומא, והורשע בריגול חמור על אף שלא העביר את המידע שברשותו לשום סוכן זר אלא לעיתון. הוא נידון ל-18 שנות מאסר, ריצה את כולן – בניגוד מובהק, למשל, לרוצחי המחתרת היהודית או לפושעי המלחמה של כפר קאסם – וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות שהופכות אותו בעצם לאסיר בית, שיכול לחזור לכלא אם הוא ינהל שיחה בת 31 דקות במקום פומבי עם אזרח זר. לפני הצו של אייזנברג, אגב, כל שיחה עם אזרח זר היתה עילה למאסר.

טוב, נו, אתם אומרים, זה מרגל מסוכן. וואלה? כי את צווי אלוף פיקוד העורף הפעילו גם נגד טלי פחימה. פחימה לא עשתה דבר, חוץ מאשר לעצבן את הרוב היהודי ולסרב לשתף פעולה עם השב”כ כמודיעה. היא נעצרה במעצר מנהלי, בצו אלוף פיקוד העורף. בסופו של דבר, היא הורשעה על כך שהיא תרגמה מסמך צה”לי שנפל לידי פלסטינים… מבלי שהיא דוברת ערבית. בתי המשפט שלנו אישרו את הקרקס הזה, זה אחר זה, ופחימה ישבה שנתיים בכלא.

נריה אופן, פעיל ימין קיצוני, הוחזק במעצר מנהלי בצו אלוף פיקוד מרכז במהלך ההתנתקות, וזה ×”×™×” עוד חצי סביר, ×›×™ ×–×” ×”×™×” בגדה המערבית ושם צווי מעצר מנהלי מופעלים על ימין ועל שמאל. אבל כשעבר אופן לירושלים, שנחשבת רשמית לחלק מישראל, הופעל נגדו צו אלוף פיקוד העורף, שהרחיק אותו ממספר שכונות. ×–×” ×”×™×” אחרי צו של אלוף פיקוד מרכז שהרחיק אותו מיצהר. כלומר, נריה עצבן מספיק את המשטרה החשאית ואת הצבא, כדי שאלה – שלא מצליחים לאסוף נגדו ראיות, ×›×™ הם לא יודעים איך לעשות את ×–×” אם הם לא יכולים לענות את הנחקר ולאיים שיענו גם את בני משפחתו, עד שהוא מודה – הרחיקו אותו ממקום המגורים שלו, פעמיים, בצו מנהלי. בלי הצורך המעיק בראיות. בית משפט? אדם זכאי עד שיוכח אחרת? לא בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.

במאי השנה, החתימה המשטרה החשאית את אלוף פיקוד העורף על צווי הרחקה כנגד שלושה קטינים ש”תכננו משהו” בזמן ביקור האפיפיור. המשטרה החשאית לא טרחה להציג ראיות, ×›×™ לא היו לה כאלה. בספטמבר 2012, מסרה משטרת ישראל צווי שטח צבאי סגור של אלוף פיקוד המרכז, שהוא רשמית הממלא את מקום הריבון בשטח שנמצא מחוץ לישראל (הגדה המערבית), ל-11 פעילי שמאל. השוטרים טעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים. כלומר, משטרת ישראל – גוף שאמור על שמירת החוק בתחומי ישראל – הגישה לאזרחים ישראלים, בתחומי מדינת ישראל, צווים שמי שהוציא אותם כלל אין לו סמכות עליהם.

מה קרה פה? נורא פשוט. השוטרים ידעו מכוח איזו סמכות הם פועלים: מדינת הבטחון הלאומי היהודית. כשזו מתערבת, בתי המשפט הרגילים מתפוגגים. הם ממלמלים משהו על כך שזה לא בסדר ואכן חריג ואסור שזה יחזור על עצמו יותר מדי אבל אין ברירה, מדובר בבטחון המדינה, וכשהם מושבעים בשם המפלצת הקרה הזו, השופטים נדים ראשם בכניעה וזזים הצידה.

המשפטן הנאצי קארל שמיט ניסח ב-1922 כלל פוליטי חשוב: “הריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום,” כלומר הריבונות נתונה לא בידי מי שמחזיק בה רשמית אלא בידי מי שמוסמך להשעות את החוקים הרגילים.

אז אתם יכולים לשחק בדמוקרטיית נדמה-לי, אבל כל זמן שתקנות שעת חירום – אלו שכינה מנחם בגין כגרועות מן החקיקה הנאצית – נשארות בתוקף, אתם לא באמת אזרחים. אתם אזרחים כל זמן שלא עצבנתם את מי שמכריע על מצב החירום – ובישראל, אלו המשטרה החשאית והצבא. זכויות האזרח שלכם קיימות מכוח חסדו של המושל הצבאי. אל תשכחו.

ואם תשכחו, יזכירו לכם.

ועוד דבר אחד: השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל, החזיק בבלוג שלו פוסט שנקרא “Rocks can kill.” היום גילה הבלוגר נועם ר. שהפוסט ההוא נעלם משם – וזה קרה יממה אחרי שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי עדי עד תקפו באבנים רכבים של הקונסוליה האמריקאית. פתאום, המשפט “אבנים יכולות להרוג” הפך לבעייתי מאד מבחינת מערכת ×”-hasbara, אז דו”צ העלים את הפוסט. הוא רק שכח שיש בעולם צילומי מסך ושמירת ארכיון. ×”× ×” הארכיון של הפוסט ×”×–×”. כלומר, דו”צ לא רק שקרן, אלא גם טמבל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)