החברים של ג'ורג'

שבועת השווא של “הבטחון”

חלק ניכר מהזמן, ממשלת ישראל משתמשת בתירוץ “צרכי בטחון” כדי לרמות אתכם

מחאה בוטה נרשמה בסוף השבוע בעוטף עזה, כשמאות אזרחים הפגינו נגד החלטת צה”ל להוציא את כוחותיו מהישובים שםביב הרצועה. ההחלטה, לטענת הבהמה הירוקה, נבעה מכך שלצה”ל אין די תקציב. צה”ל ממש לא אהב את ההפגנה; כל כך לא אהב אותה שהוא הזכיר לנו שאנחנו חיים בדיקטטורה צבאית. אלוף הפיקוד סמי תורג’מן הוציא צו שטח צבאי סגור שאסר התקרבות לאזור פיר המנהרה המפורסמת.

מאחר וזה צעד חריג מאד, מיהרו כל מיני קצינים בלתי מזוהים – שמתם לב כבר לשיטה הזו של צה”ל כשהוא משקר, נכון? להביא טענות בשם אדם בלתי מזוהה, שאי אפשר אחר כך להאשים אותו בשקר? – לטעון בכלי התקשורת שהיה צורך צבאי בכך, כי האזור מסוכן.

וואלה. אתם רוצים לומר לי שהוא הפך למסוכן, בדיוק כשעמדה להגיע לאזור הפגנה שהביכה את צה”ל? כי זה חתיכת צירוף מקרים. כל החודשים הללו, האזור לא מסוכן, התושבים יכולים לגור בו באין מפריע – אבל ברגע שהם חושבים להרים שלט נוסח “תורג’מן הביתה,” פתאום המצב הבטחוני קורס באחת? ורגע, חוץ מלהכריז על שטח צבאי סגור, מה אשכרה עשיתם כדי להגן על הבטחוו? כי אם אתם אומרים שהמצב הבטחוני כ”כ רעוע, אולי זה לא רעיון כזה חכם להוציא את החיילים מהישובים הסמוכים?

מי שעקב אחרי האפיזודה הקצרה בדרום, ידע שקרו כאן שני דברים: קודם כל, צה”ל שב והוכיח את עצמו כדיקטטור הצבאי שלנו. זה בדרום, ויש גבול סמוך, אז הוא ציפה שלא יתייחסו לזה יותר מדי. שנית, צה”ל עשה שימוש בוטה לרעה בתירוץ בטחוני, כי הוא יודע שהכבשים המפוחדות של הציבור היהודי שומעות “בטחון” וישר נכנסות לבונקר. במדינה נורמלית, הכותרת היתה צריכה להיות “צה”ל מחסל את חופש הביטוי” ומאמר המערכת היה צריך לדרוש את גירושו בקלון של תורג’מן מהצבא. אלא שהתקשורת בישראל מזמן שפוטה של צה”ל ושל היחצ”ן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל. למה שקרה ביום שישי לא היה שום קשר לבסחון – אלא אם זה לבטחון כסאותיהם של בכירי המערכת. והתקשורת היהודית נמנעה מלומר את זה.

ואת התרגיל הזה, מערכת הבטחון עושה פעם אחר פעם. דוגמא מובהקת הוא נושא מכונות השיקוף ברצועת עזה. על פי ההגיון של בוגי (עמדתי על זה כאן), אפשר להוציא באמצעות מכונות השיקוף סחורות מעזה לנמל אשדוד ולנתב”ג בלי שום סכנה. ברגע שצריך להעביר את הסחורה לגדה המערבית, מה שפוגע במדיניות של מערכת הבטחון (מדיניות הבידול) אבל לא מסכן בשום צורה את בטחון ישראל, פתאום צץ לו התירוץ הבטחוני.

אתמול (א’) ראינו דוגמא בוטה במיוחד לשימוש בתירוץ הבטחוני: נתניהו ובוגי החליטו להעביר 70 מיליוני שקלים מתקציב הבטחון כדי להרחיב את ההתנחלות בית אל, ובדרך עקיפה להכניס קצת זלוטס לכיס של הנוכל זלמן מלמד.

70 מיליוני השקלים הללו ישמשו כדי להעביר את בסיס מג”ב בבית אל ולהעביר את השטח שלו למלמד, עליו יוכל מלמד לבנות 300 יחידות דיור ומבני ציבור. מלמד והחברה שלו, נזכיר, תפסו שטח פרטי של פלסטינים, בנו עליו בניינים ללא אישור ואז ניסו לשווק את הבניינים הללו. כלומר, מדובר בנוכלים לכל דבר. עתירה של יש דין (גילוי נאות: אני מספק להם שירותי בלוגינג בתשלום) אילצה את המדינה לפנות את המבנים הללו, ובמקום לעשות את הדבר הנכון – קרי, קודם כל להעמיד לדין את מלמד ומנהליו על הונאה, פלישה למקרקעין ועוד, ואחר כך לתבוע להם את האמ-אמא ולהוציא מהם את הוצאות הפינוי – נתניהו החליט לתת להם חתיכת מתנה.

אבל המתנה הזו מורכבת משני דברים. אחד מהם, כאמור, 70 מיליונים מתקציב הבטחון. בפעם הבאה שצה”ל יגיד לכם שאין לו כסף לשמור על ישובים סמוך לעזה, אז אמרו לו שא. אם ככה, כדאי שיפרק את עצמו ונמצא קבלן בטחון שמסוגל להגן על ישובים, וב. הזכירו לו את 70 המיליונים האלה. אתם שמעתם את קציני צה”ל קורעים את בגדיהם על העברת התקציב הזו? גם אני לא.

שנית, הם מעבירים את בסיס מג”ב. כשתפסו את השטח לבניית הבסיס, טען צה”ל שיש בו צורך בטחוני. כשצריך לתת שוחד לחברים של ראש הממשלה ושר הבטחון, פתאום אין יותר צורך בטחוני. פתאום אפשר לבנות את הבסיס במקום אחר.

אין חולק על כך שלישראל, כמו לכל מדינה, יש צרכים בטחוניים לגיטימיים. הבעיה היא שמערכת הבטחון והמערכת הפוליטית כל כך התרגלו לשאת את שם הבטחון לשווא, כל כך התרגלו לטעון שיש “צורך בטחוני” כדי לסתום את פיות מתנגדיהם ולתת לבתי המשפט תירוץ טוב לא לתקן עוול זועק, שאי אפשר להאמין להם יותר. יש כל כך הרבה טענות שקריות על צרכים בטחוניים, שהטענות האמיתיות טובעות ביניהם. זו כנראה השחיתות המסוכנת ביותר בישראל כרגע: הערבוב המכוון של בוץ במים בהירים בנושא של חיים ומוות על ידי מערכת הבטחון, עד שאי אפשר יותר לדעת בלי חקירה ודרישה מה צורך בטחוני אמיתי ומה זיוף.

אז עד להודעה חדשה, עד שינקו את האורוות האלה, כשתשמעו את המילים “צורך בטחוני”, שימו יד על הארנק: מישהו מנסה לכייס אתכם ורוצה שתסתכלו על משהו אחר.

ועוד דבר אחד: יעלון אמר הערב (א’) שיש להכריז על להב”ה כארגון טרור. וואלה. אולי לפני זה, נתחיל קצת יותר בקטן, ונפסיק את המימון הציבורי שלהם?

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פילגש בגבעה

או: יד רוחצת יד

הביצה של הציונות הדתית כמרקחה: בסוף השבוע שעבר, גנז הבטאון "בשבע" מאמר של הבדרן ידידיה מאיר, שתקף את זאב חבר על כך שהעז לספוד לאריאל שרון. לא סתם גנז: אסף 100,000 עותקים של המאמר וגרס אותם. חבר נולד בשם פרידמן; בשם זה היה חבר במחתרת היהודית וניסה לרצוח את ד"ר אחמד נתשה; הוא מוכר יותר לציבור בשם זמביש, האיש שידו בכל ויד כל בו בגדה המערבית. חבר הוא מנכ"ל אמנה, אחד הארגונים הגדולים לגזילת קרקעות של המתנחלים, והוא ממסד המתנחלים בהתגלמותו.

בניגוד לכמה אנשים אחרים, כלל לא הופתעתי מכך ש"בשבע" גנז את המאמר של מאיר, משום שמעולם לא חשבתי ש"בשבע" הוא עיתון, או שיש סבירות בציפיה ליושרה ממתנחלים – אנשים שכל קיומם מושתת על שקר לעצמם ולאחרים. אבל המהלך של "בשבע" יצר רעש, ורעש משך סקרנים. ביניהם, חיים לוינסון מ"הארץ", שיושב על הצוואר של מקורבי "בשבע" כבר די הרבה זמן.

בואו נסביר מה הולך כאן. "בשבע" הוא בטאון של זלמן מלמד, מאבות ההתנחלויות, והוא מנהל את העיתון יחד עם ברנש בשם יואל צור. כפי שחשף לוינסון אתמול (ב'), שתי עמותות שחבר יושב בדירקטוריון שלהן – "בנייני בר אמונה" ו"הקרן לטיפוח הרעיון הציוני" – העבירו בשנת 2012 663,000 ₪ לעמותה שנקראת "סוכת עובדיה." המנהלים של "סוכת עובדיה" הם ה"ה זלמן מלמד ויואל צור. במילים אחרות, כשמלמד (שכנראה לא מהדר ב"ושוחד לא תקח") וצור גרסו את המאמר שתקף את חבר, הם יצאו להגנת מי שהעמיס על הצלחת שלהם לא מעט כסף.

ושניה, רק התחלנו. לצור ומלמד היתה עוד סיבה טובה שלא לאפשר התקפה בעיתון שלהם כנגד חבר: אם הוא יפתח את הפה, צור ומלמד יכולים למצוא את עצמם בחדר החקירות. "בשבע" מנוהל על ידי החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, כשרב הישיבה הוא מלמד. המנהל של החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל הוא (ניחשתם?) יואל צור.

סביר להניח שהפרויקט המפורסם ביותר של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל הוא הבניה הבלתי חוקית בג'בל ארטיס, או כפי שכונתה על ידי גוזלי האדמות "גבעת האולפנה." כפי שמצא לוינסון לפני שנתיים, צור הודה בחקירתו במשטרה שידע שהאדמות שעליהן בנה בג'בל ארטיס היו אדמות פלסטיניות פרטיות. צור עדיין לא הועמד לדין על כך. הוא טען במהלך חקירתו ש"אמנה" ניסתה לרכוש את הקרקעות הרלוונטיות. באופן משונה למדי, צור טען בחקירתו שהוא לא יודע מיהו מנכ"ל "אמנה." אתם ודאי זוכרים: זאב חבר. או שצור שיקר בחקירתו, או שהוא לקה בשטיון זמני, כי חבר מנהל את "אמנה" מאז 1989 ואין ילד בגדה שלא יודע את זה. וכפי שראינו, לצור – יותר מסתם אנשים – יש סיבות טובות מאד לדעת מיהו זאב חבר: האיש הטוב שמעביר לעמותה שלו מאות אלפי שקלים.

סיפור ג'בל ארטיס לא נגמר שם: לפני כשלושה חודשים חשף לוינסון שמשפחות המתנחלים שרכשו או שכרו דירות ב"גבעת האולפנה" סבלו מהונאה. מישהו זייף את המסמכים כדי לגרום לחלקות שבג'בל ארטיס להיראות כאילו הן חלקות במקומות אחרים, כשרים. החלקות הכשרות ("כשרות" במסגרת שלטון הכיבוש, הכוונה) נמצאות בשכונת מעוז צור, שנקראת על שם אשתו ובנו של יואל צור, שנרצחו. בדיקה לגבי 250 מבנים בבית אל, חלקם הניכר בשטח שנשלט על ידי קריית הישיבה (שכזכור, מנוהלת על ידי צור), העלתה שנקשרו אליהם מסמכים מזויפים.

חבר נחקר על ידי המשטרה בעקבות ההודאה של צור ביחס לג'בל ארטיס, אבל למרבה התמיהה המשטרה חקרה אותו כעד, לא כחשוד – אף שבעליל היה צריך להתייחס אליו כחשוד. המשטרה, בהתאם, נמנעה מחיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. יש להניח שיש הרבה מאד אנשים שמתאמצים מאד לא לדעת מה יש על המחשבים האלה. חבר נחקר כעד, למרות שמסמכי הרכישה של "אמנה" בג'בל ארטיס התגלו כמזויפים – הזיוף היה כל כך מפוקפק, שעורך הדין שערך את החוזה הוסיף לו סעיף חריג, שקבע שהמכירה תושלם כאשר המוכר יגיע עם ראיות שהוא אכן הבעלים החוקי של הקרקע. שמו של עורך הדין? דוד רותם. אתם עשויים לזכור אותו כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט מטעם "ישראל ביתנו."

היו לא מעט מתנחלים בבית אל שהתרעמו על ההונאה שבוצעה כלפיהם, והתרעומת הזו כמעט שפרצה במהלך הבחירות האחרונות בהתנחלות, בחירות שבהן התמודדו מקורבים לחברת פיתוח קרית הישיבה בבית אל. נמצא פתרון: העיתון "מקור ראשון" ערך תחקיר נוקב בנושא – אבל אז החליט העורך המתנחל של המוסף המשפטי, יהודה יפרח, לגנוז את התחקיר. ככה זה עם עיתונאים מתנחלים: אלא במקרים יוצאים מן הכלל (רועי שרון, למשל) הנאמנות לאידיאולוגיה עולה על הנאמנות לאמת.

אגב, החברה שמחזיקה בבעלות על החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל? קוראים לה הולילנד הולדינגס, והיא יושבת באיי מרשל. הולילנד הולדינגס היא גם הבעלים של "בשבע". למה ציונים טובים צריכים להפעיל חברה בארצות ניכר? נורא פשוט: החוק באיי מרשל מאפשר להסתיר את זהות בעלי החברה והדירקטורים שלה, כמו גם חלק ניכר מהפעילות של החברה. ככה קל יותר לגנוב, לשקר ולזייף. זכרו את זה בפעם הבאה שהקונספירציה הימנית תנסה לומר לכם שארגוני זכויות האדם מסתירים את התרומות שלהם.

ואם חשבתם שהפירמידה המורכבת של שמור לי ואשמור לך של ה"ה מלמד, צור וחבר מסריחה עד השמיים, עוד לא ראיתם כלום. בתחילת השבוע חשף לוינסון את העובדה שהמועצה המקומית בנימין מממנת את המאחזים, נכנסת לגרעונות – ואז הממשלה סוגרת לה את הגרעון. כלומר, כספי המסים שלכם מממנים את הפוגרומצ'קים של "אש קודש," את גוזלי האדמות של עדי עד, ואת שאר פרחי הרעל.

ועוד דבר אחד: שלשום (א') עצרו שוטרי מפלג הפשיעה הלאומנית (שם מוצע: פשל"א) של משטרת ש"י מתנחל מחוות גלעד בשם יהודה לנדסברג. הם הסתירו את דבר מעצרו של לנדסברג במשך יממה, ואחר כך הצליחו לשכנע שופט מאולף לאסור על לנדסברג להפגש עם עורך הדין שלו, עדי קידר. בדרך, הם דרדרו את חירויות הפרט של כולנו. פוסט קצר בנושא, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, שבתי מן החופשה ואני זקוק בדחיפות לעוד אחת.

(יוסי גורביץ)