החברים של ג'ורג'

האויב הגדול ביותר של ה-hasbara הוא צה”ל

מה קורה כשאפילו בן דרור ימיני נאלץ להרים ידיים

בסוף השבוע שעבר אירעה לצה”ל עוד תקלה שגרתית: החמושים שלו, מגדוד נצח יהודה, נתפסו מול המצלמות כשהם מקללים ומכים פלסטינים, וממשיכים להכות אותו גם כשהוא על הקרקע. מאחר וזה קרה מול המצלמות, לצה”ל לא היתה ברירה אלא להעמיד את החמושים לדין. אף אחד מהם, כמובן, לא נכנס לכלא. המ”פ, שנכח במקום, ננזף. אחד החיילים שהכה את הפלסטיני קיבל ריתוק ל-30 יום לבסיס. שני חמושים שצה”ל כינה את מה שהם עשו “הפעלת כוח לא מידתי” קיבלו 28 יום על תנאי.

על זה יש כמה דברים לומר. קודם כל, העמדה לדין משמעתי היא אמצעי זריז של צה”ל כדי למנוע את העמדתם של החמושים לדין פלילי. על פניו, העבירות המעורבות הן (הח”מ איננו משפטן) תקיפה בנסיבות מחמירות, התעמרות, שימוש לרעה בכוח המשרה. צריך לציין בעדינות גם שכשחייל מכה תושב מוגן ומשפיל אותו, הוא על פניו מבצע גם פשע מלחמה. בסקאלה הנמוכה של פשעי המלחמה, כן, זה לא טבח, אבל זה פשע מלחמה. כמובן, חוק המשפט הצבאי לא מכיר בעבירה של פשעי מלחמה, שהיא חמורה יותר מעבירה צבאית רגילה, זאת למרות שוועדת טירקל המליצה לפני שנתיים וחצי כמעט על שינוי החוק בנושא כך שיותאם לחוק המקובל בעולם. משפטן צבאי שיעז לומר היום שיכול להיות שחמושי צה”ל מבצעים פשעי מלחמה כנראה יועמד לדין באשמת בגידה.

שנית, שלאחרונה עלו כמה משפטים אחרים שערך צה”ל לכותרות. מג”ד כלשהו שפט חייל שאכל סנדוויץ’ לא כשר במטווח – להבדיל ממטבח – ל-11 ימי מאסר בפועל (ושוחרר אחרי סערה ציבורית), וחייל שהעז לדבר בכנס פתוח על ההתעללות בפלסטינים שהוא ראה, נידון לשבוע מחבוש. כלומר, מבחינת הצבא הישראלי, אלימות כלפי אדם כפות מצד קבוצה של חמושים, בזמן שהקצין שלהם צופה מהצד, חמורה פחות מאכילת נקניק שיהוה לא אוהב או מהצבעה פומבית צורת ההתנהלות של הצבא.

האירועים בג’ילזון גרמו למר hasbara בכבודו ובעצמו, בן דרור ימיני, לתלוש שערות. במאמר שכתב באנגלית – לא מצאתיו בעברית – הוא מסיים ב”לא די בגינוי התקרית וחקירת החיילים. אין טעם להקצות 100 מיליוני ש”ח ל-hasbara [כך במקור – יצ”ג] אם חיילי צה”ל מתקשים להבין שהם גם בחזית מאמצי היח”צ של ישראל.”

במילים אחרות, בן דרור ימיני נזקק להרבה מאד זמן כדי להבין את זה, אבל בסופו של דבר הוא הפנים: הבעיה העיקרית, האויב העיקרי, של מערכת ה-hasbara הוא צה”ל. לא השמאלנים, לא תנועת ה-BDS, לא שוברים שתיקה ולא J-Street: האויב הוא צה”ל.

וכשחושבים על זה, פתאום זה מובן מאליו. אחרי הכל, יותר מ-90% מהאירועים שבכלל צריך “להסביר” – כלומר, לנסות לטייח באמצעות תעמולה – הם אירועים שמיוצרים על ידי צה”ל. מתקריות הגבול בשנות ה-50 ועד התקרית בג’ילזון בסוף השבוע, צה”ל הוא המכשול הגדול ביותר שניצב בפני אנשי ה-hasabra.

כי בסופו של דבר, אדם הגון לא יכול להסביר את המצב שבו חייל מכה אדם כפות. זה לא ניתן להצדקה. יתר על כן, הנסיון המתמיד להסביר תופעה כזו יהפוך אדם הגון לבלתי הגון, ישחית את צלם האנוש שלו כפי שהחיילים משחיתים את שלהם. ניתן, אולי, ללמד זכות – החייל היה לחוץ, חם שם בחוץ – אבל כמה פעמים אפשר לעשות את זה? הבעיה לא חדשה: היא מתחילה ברגע שמגיעים הדיווחים הראשונים על הכיבוש. הציבור הישראלי בשנות ה-70 היה מ ז ו ע ז ע מהדיווחים על מה שחמושינו העליזים עושים בגדה. אהרן בכר דיווח על כך בהלם בסוף שנות ה-70, והיו ויכוחים עזים על הצורך לצנזר את הדיווחים. וכמובן, אלו היו שנות ה-70. לא דיווחו על הדברים החמורים באמת, כמו העינויים הרווחים בחקירות השב”כ.

בן דרור ימיני עדיין מנסה לתרץ. הוא אומר ש”פה לא פרגוסון.” אבל צה”ל הורג מספרים עצומים של פלסטינים לא חמושים גם בגדה. זה פשוט לא מגיע לכותרות כי בדרך כלל אין צילום מרשיע. בסוף השנה שעברה, כפי שציינו, שינה תא”ל ידעי את פקודות הירי בגדה, והורה על ירי חי לעבר מפגינים גם כשהם לא מהווים סכנה. המדיניות הזו כבר גררה הרוגים ומספר גבוה משמעותית יותר של פצועים – עליהם בכלל לא מדווחים. מפקד משטרה אמריקאי שהיה מורה להפעיל ירי חי על מפגינים לא חמושים, מודה בכך בכנס פנימי של חוואים לבנים שהשתלטו על אדמות של שחורים, ומוביל למותם של מפגינים, היה כנראה כבר באזיקים, או מושא למהומות זועמות. “לא פרגוסון”? תעשה לי טובה. האלימות הממוסדת שחווים פלסטינים על בסיס יומיומי גרועה משמעותית יותר מזו שחווים האפרו-אמריקאים. (כן, כמובן, כאן יעלה מיד התירוץ שהפלסטינים נמצאים תחת כיבוש זמני בהחלט שנמשך כבר 48 שנים. אבל אם זה התירוץ שלך, למה העלת את פרגוסון?)

הישראלים שמים לב שצה”ל הוא אסון hasbara באינתיפאדה הראשונה. חיילים קוברים נערים פלסטינים בחול בלי לשים לב שיש מצלמות באזור, גדודים ברפיח קושרים פלסטינים למכסה המנוע של הג’יפ בחיקוי לא מודע של טקטיקות הלחימה של האס.אס., מצולמים כשהם נושאים דגלי גולגלות ועצמות, והיו כמובן משפטי גבעתי. כבר בעת האינתיפאדה הראשונה יש סרטונים של צה”ל, שמתחננים בפני החיילים לשים לב לתופעה של מצלמות ולכך שההתעללות שלהם גורמת נזק. זה לא עוזר.

ויש לכך כמה סיבות. קודם כל, אין כמעט צבא כיבוש שהצליח בכך. יש כיבוש, יש מצב של אדנות מצד חמושים – תהיה התעללות. זה חוק טבע. אפשר לשבור אותו, כמובן. אחרי שהגנרל מק’ארתור תקע חייל אמריקאי שהכה אזרח יפני לחמש שנות מאסר בפועל, המסר עבר מהר מאד. בואו ננסה לדמיין רגע את המצב שבו החמושים מג’ילזון נכנסים לכלא לחמש שנים. לא יכולים לעשות את זה? זו הסיבה שהתופעה נמשכת, ותמשך.

צה”ל, בקיצור, לא מוכן למצות עם החמושים שלו את הדין. אם עשרה חיילים שהיו מכים עצורים – וזו היתה תופעה בלתי פוסקת בזמן האינתיפאדה הראשונה – היו נכנסים כל אחד לחמש שנים בכלא, והמפקדים שלהם היו נכנסים לעשר שנים בכלא, כולם על ביצוע פשעי מלחמה, התופעה היתה מצטמצמת מאד. למה זה לא קורה?

כי בסופו של דבר צה”ל מעדיף שלא להתעמת עם החמושים שלו. יש לכך כמה סיבות. קודם כל, לכליאה לתקופה ממושכת של בריונים במדים תהיה השפעה רעה על המוראל: החמושים הישראלים גם כך בכיינים מאד. נסיון לכפות עליהם משמעת עשוי להביא לפריעת כוללת, אולי אפילו למרד. צריך לזכור שבמשך שנים, צה”ל העלים למעשה עין מהתופעה הרווחת של “מרד ותיקים” בחטיבת גולני. החוק הצבאי יכול לדון אדם למוות על מרד. אנשים היו מקבלים שבועיים, חודש, חודשיים במחבוש. זו לא הרתעה אמיתית.

שנית, אתה מתחיל לאכוף על החמושים שלך את החוק, ולך תדע מה הם יתחילו לומר. אולי הם ייזכרו איך המפקד שלהם הרביץ למישהו לפני שבועיים. איך המ”פ פוצץ את הצורה למישהו שעצבן אותו ואחר כך זייף את הדיווח. איך הסמ”פ קצת בזז. כשהצבא הופך לכנופיה והערך העליון הוא רעות בדמות שתיקה, כולם יודעים משהו על כולם ולאף אחד אין סמכות מוסרית על מישהו אחר.

כך או כך, זה מדהים במידה מסוימת שאפילו אדם כמו בן דרור ימיני מסוגל לראות שהבעיה היא חיילי צה”ל; שרוב האנרגיה שלו מבוזבזת על נסיון לתרץ את חוסר היכולת של הגוף הרשמי המופקד על אלימות למשמע את עצמו; ולא להיות מסוגל לומר שהצבא צריך לא רק לומר לחמושים שלו להסתתר יותר טוב ממצלמות, אלא לעבור רפורמה קשה, רפורמה יסודית, רפורמה שתחזיר אותו ממצב של מיליציה עבריינית עם ניחוחות של ארגון טרור לזה של צבא.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך עוד הוכחה לכך שצה"ל הוא כנופיה ולא צבא, הוא קיבל אותה היום (ה') במשפטו של החלאן לירן חג'בי. הלז, כזכור, הטריד סדרתית שתי פקודות שלו, והמפקד שלו, הקולונל של יהוה עופר וינטר, הדיח קצין שניסה להצביע על כך. היום הגיעו וינטר וקצינים בכירים אחרים, בהם לחרפתו של צה"ל קצין בדרגת אלוף, ומסרו עדויות אופי עבור חג'בי. הם ביקשו מבית המשפט שלא לפגוע בכבודו ובדרגותיו של חג'בי – והמיטו קלון על הארגון שלהם. הם שכחו שהם מפקדים לא רק של חג'בי, אלא גם – ולמעשה, בראש ובראשונה – של קורבנותיו; והם אמרו לבית המשפט שמבחינתם, לאדם שהטריד מינית פקודות יש "כבוד" שצריך לשמור עליו. איזו חרפה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

חקירת פשעי מלחמה: מ.ש.ל

במשך שבועות בנתה מערכת ה-hasbara תפאורה שאומרת שישראל חוקרת את עצמה – ואז געה שר הבטחון

במהלך מבצע “פאלוס זקור” (זוכרים אותו?), נקטו שני ארגוני זכויות אדם, בצלם ויש דין, בפעולה חריגה: הם פרסמו הודעה שבה הם אומרים שאין לישראל כל כוונה לחקור פגיעות בפלסטינים, ושמערכת החקירות הצבאית שבורה לחלוטין. הארגונים (גילוי נאות: הח”מ כותב בלוג בתשלום עבור יש דין) ציינו, בין השאר, את העובדה שאין שום אפשרות שחקירת מצ”ח תוכל להגיע לדרגים האחראים למה שהתרחש בעזה. מצ”ח יכולה, בדוחק, לחקור את מח”ט גבעתי, ואולי, אולי, את אלוף הפיקוד; היא לא יכולה בפועל לחקור את הרמטכ”ל, והיא לא יכולה – ובצדק היא לא יכולה, זה לא בסמכותה – לחקור את הדרג המדיני. המשפט הבינלאומי קובע שלבכירים יש אחריות למעשי הזוטרים מהם. החקיקה הצבאית הישראלית לא מכירה בעקרון אחריות המפקד, והחוק הישראלי כלל לא מכיר בקונספט של פשעי מלחמה, כלומר (בהפשטה גסה) פשעים שבהגדרה ענישתם חמורה יותר וקשה הרבה יותר לקבל עליהם התיישנות. יש דין הוציא דו”ח מצוין בנושא, שאפשר לקרוא כאן (הקפידו לקרוא את הדו”ח המלא).

כשבוע לאחר מכן, הוציא בצלם הודעה חריפה אף יותר: הוא אמר שהוא לא מאמין שהחקירות של צה”ל על שהתרחש בעזה יובילו למשהו שהוא מעבר לטיוח, ועל כן בצלם לא ישתף פעולה עם החקירות של צה”ל. שתי ההודעות לוו בצווחות היסטריות של הימין היהודי: איך מעיזים לומר שצה”ל ביצע פשעי מלחמה. ובכן, הוא ביצע לא מעט מהם. העובדה שהימין היהודי לא מכיר בהם, כפי שהחקיקה הישראלית לא מכירה בעצם הקונספט של פשעי מלחמה, לא משנה את העובדות. והעובדות הן קבועות, כמעט חוק טבע: הצבא משחרר את החיה שבאדם ואז מאבד עליה שליטה.

בשבועות האחרונים, כלי התעמולה של המדינה היהודית – בראשם, כמובן, העיתונות היהודית, שפחות ופחות מעזה להתמודד עם צה”ל אלא בשאלות של בזבוז ותקציב – סיפרו לנו בהתלהבות שיש חקירת מצ”ח חדשה ונוקשה, ושכל מיני קצינים מהמלחמה האחרונה מתחילים לשקשק. צה”ל חוקר את עצמו, פרסמו העיתונים בגאווה את ההודעה ששלח להם דובר צה”ל “לפרסום בשם הכתב,” והוא עושה עבודה מצויינת. ולא לשכוח, הוסיפו שם, כדי להרגיע את הנמר המיליטריסטי, שהמטרה של החקירה היא שאפשר יהיה להראות לעולם שחקרנו, מה שיגן על הפושעים. או, במילים אחרות, מה שאמר בצלם כבר בספטמבר: שהמטרה של החקירות היא טיוח.

ספק, אגב, אם הטיוח הזה יועיל. כדי למנוע העמדה לדין בחו”ל, החקירה הישראלית צריכה להיות חקירה אמיתית. מי שרוצה לראות איך נראית חקירה של מצ”ח, יוכל לראות דוגמא מוצלחת בפוסט הזה, שנכתב עבור יש דין. שימו לב במיוחד לאופן שבו התחקיר הצבאי משמש כתואנה לדחיית החקירה ולמריחה שלה. לארגוני זכויות האדם יש די ראיות כדי להוכיח, משפטית, שהחקירה הצבאית היא במקרה הטוב בדיחה ובמקרה הרע שיתוף פעולה שקט עם הפושעים. וזה המצב, כפי שציינו הארגונים בהודעתם בספטמבר, כשמצ”ח חוקרת חיילים במצב רגיל. אין לה שום סיכוי במצב לחימה.

אבל צה”ל הודיע שהוא חוקר ושיהיה בסדר, והעיתונות היהודית ציטטה אותו בצייתנות. מי שטרח להרים את הראש, יכול היה לראות את הקרחון מתקרב במהירות: “יום שישי השחור” ברפיח, שבו הוריד צה”ל אש בלתי מבחינה על אוכלוסיה אזרחית בנסיון שאין לכנותו אלא כמטורף לרצוח חייל שלו ובלבד שלא יהפוך לשבוי. יותר ויותר מידע צץ על כך: לפני כשבועיים, צצו הקלטות – חלקיות וערוכות – מרשת הקשר של אחד מגדודי גבעתי. המדליף, כמובן, בחר את הקטעים שהודלפו. והצנזורה אישרה את הפרסום. מותר להעריך שאם היה שם משהו מפליל באמת – לכו תדעו מה יש במקור – התקשורת היהודית לא היתה מפרסמת אותו. זוכרים את הסרטון שפרסמה התקשורת הפלסטיני של הקרב בחוף זיקים? הקרב שבו הסתבר שהצבא החזק ביותר במזרח התיכון נזקק לשריון, סיוע אווירי וירי ארטילרי מהים, הכל מלווה על ידי מפעילי מל”טים, כדי להרוג ארבעה חמושים נועזים ונחושים, שנלחמו כמו שצה”ל היה נלחם פעם? הוא היה מביך מאד והתקשורת העדיפה להתעלם ממנו עד שכל העולם ראה אותו. (בהערה מוסגרת, הסרטון היה מביך במיוחד בשל ההתייחסות הראשונית של דובר צה”ל לנושא, בסרטון משלו, שבו כהרגלו שיקר.)

ואז בוגי פתח את הפה.

אתמול (ה’) הודיע שר הבטחון, לגמרי במקרה האיש שממנה את הפרקליט הצבאי הראשי, שהוא ממש לא רוצה שתהיה חקירה של מה שקרה ברפיח. יעלון אמר ש”מתרוצצות עכשיו הרבה מאוד שמועות והרבה אמירות, למשל באירוע של חטיבת גבעתי באותו יום שישי ברפיח. האירוע הזה לא נמצא בחקירת מצ"ח. אני מקווה שאף אחד לא יחליט להכניס אותו לחקירת מצ"ח. זה אירוע מבצעי שהתקבלו בו החלטות כאלה ואחרות, זה לא משהו שבודקים אותו בכלים פליליים. צריך לתחקר אותו בכלים פיקודיים כדי להשתפר בפעם הבאה.”

כלומר, שר הבטחון, האיש שאחראי פיקודית על הטבח ברפיח ושלגמרי מועמד עכשיו לביקור בהאג – האו”ם הודיע שפלסטין תצורף לבית הדין הבינלאומי באפריל, והפלסטינים כבר הגישו תלונה על אירועי רפיח – מורה למשטרה הצבאית החוקרת מה אסור לה לחקור. פה, הוא אומר להם, אסור לכם לגעת. ואם תגעו, הוא לא צריך לומר, אתם תצטרכו לחפש ג’וב אחר.

יעלון הבהיר בדבריו את מה שארגוני זכויות האדם כתבו כבר בספטמבר: שמצ”ח לא יכולה לחקור את פשעי המלחמה של צה”ל. היא לא יכולה, כי אם היא תטפס גבוה מדי – יותר ממ.פ., נניח – יעצרו אותה. ולפעמים ההחלטה לעצור את החקירה מגיעה בשלבים הרבה יותר נמוכים: האלוף דורון “לונדון לא מחכה לי” אלמוג הפסיק את חקירת מצ”ח, כשזו חקרה את הנהג שדרס את רייצ’ל קורי. וכאמור, לרמה של יעלון היא לא יכולה להגיע בכלל.

אבל.

אבל אם אלוף הפיקוד, או המח”ט, או האוגדונר, ירגישו את מר החקירה מתקרבת אליהם, אם יסתבר שהפצ”ר שייך למסדר מתאבדים חשאי ושהוא מורה לחוקרים לעשות את תפקידם, אז ישנה הסכנה הסבירה לגמרי שהכדור יגולגל למעלה. מה אתם רוצים, יאמר האלוף, השר אישר את הכל. אני? אלי אתם באים? יזדעק האוגדונר, הנוהל הזה תוכנן מראש בישיבות עם השר. הרי אתם לא חושבים שלא דנו באפשרות הזו מלכתחילה. עכשיו באים? יאמר המח”ט, בעסה, הפריימריז של הבית היהודי נגמרו לפני חודש. אבל אם אנחנו כבר פה, אולי כדאי שתדעו – השר קיבל עדכון בזמן אמת.

רגע, מישהו חושב שיעלון לא קיבל דיווח בזמן אמת? מישהו חושב שאפשר היה להפעיל כזו כמות של אש על רפיח בלי אישורו? ומישהו באמת חושב שהעדויות הפוטנציאליות האלו של הבכירים יישארן במצ”ח? אפשר להוציא ממנה את המידע הזה. זה יצריך בג”צ, כן, אבל זה לגמרי יהיה שווה את זה. וברגע שזה ייצא, יעלון יהיה בבעיה אמיתית. מי יודע, אולי אפילו יהיה מספיק לחץ חיצוני שישלול ממנו את התפקיד הכיפי עם הטיסה החופשית במסוקים.

אז מה יש לנו פה? מערכת צבאית שלא מסוגלת לחקור אבל מייצרת מצג שווא שכן, בסיוע נלהב של התקשורת, ושר בטחון שהוא בעצמו חשוד פוטנציאלי שפועל בפומבי לשבש את החקירה, שעשויה להגיע אליו.

מ.ש.ל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות גדולות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, אני רוצה להודות לכל מי שאיחלו לי בהצלחה בפריימריז הבאים. אשתדל שלא לאכזב אתכם.

(אני אורגניזם לומד. מהר.)

(יוסי גורביץ)

שר אלף בצבא מלכות ישראל השלמה

מח”ט גבעתי הכריז על מלחמת דת. זו היתה צריכה להיות סיבה להדחה מהירה, אבל זה לא יקרה. המדינה היהודית משילה במהירות את אצטלת הממלכתיות שלה

מח”ט גבעתי הוא, בעוונותינו, אחד עופר וינטר. הלז חובש כיפה. ביממה האחרונה מופצת ברשת תמונה של “דף מפקד לקרב” שכתב וינטר לפני שלושה ימים, בתשיעי ביולי. בצבא של מדינה נורמלית, פקודת היום הזו היתה מובילה להדחה מהירה של וינטר. בצה”ל זה לא יקרה.

הקרדיט לא ידוע. אשמח לתת.

כפי שאפשר לראות, המכתב של וינטר עילג אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שמשפריצים קציני צה”ל. אבל לא חוסר היכולת להתנסח שלו היא הסיפור כאן. גם עיוות הראיה שלו – על פי הציטוטים של וינטר, הוא תופס את עצמו כסוג של דוד שנלחם בגוליית פלישתי – הוא לא העניין, כי בזה וינטר לא שונה מרוב מוחלט של האספסוף המבוהל שקורא לעצמו הציבור הישראלי.

מה שחשוב בטקסט הוא שווינטר שינה על דעת עצמו את הגדרת המשימה של צה”ל. הוא כותב, אחרי שהוא פותח ב”בס”ד” כמובן, ש

”ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי “העזתי” אשר מחרף מנאץ ומגדף, אלוקי מערכות ישראל […] אני נושא עיני לשמיים וקורא עמכם ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד.’ ה’ אלוקי ישראל היה נא מצליח דרכנו, אשר אנו הולכים ועומדים להלחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. […] עשה שיתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם’, ונאמר אמן.”

כלומר, מדבריו של וינטר עולה שהבעיה עם החמאס היא שהוא מנאץ את השם של החבר הדמיוני של וינטר, וזו מבחינתו סיבה לצאת למלחמה ולהרוג למעלה ממאה אזרחים. ובהתאם, הטקסט שלו הוא יותר תפילה מאשר פקודת יום. אני מניח שיש לנו מזל, כי וינטר – שמצטט מדברים כ’ – חסך מאיתנו את מה שנאמר שם לגבי מצבים כמו אלה עם עזה: “ואם לא תשלים איתך, ותעשה איתך מלחמה, וצרת עליה. ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב; רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה תבוז לך, ואכלת את שלל אויביך אשר נתן יהוה אלוהיך לך.” סביר להניח שהפרקליטות הצבאית היתה מצליחה לארגן תירוצים צולעים במיוחד למה זה בעצם בסדר, וטוב שווינטר חסך ממנה את הקצאת כוח המוח הזה, שממילא עסוק עכשיו בתירוץ מותם של ילדים. המטרות הרשמיות של מבצע “פאלוס זקור” לא מוזכרות במנשר של וינטר, בגלל כמה סיבות אפשריות: א. אין כאלה, ב. אם יש, מח”ט גבעתי לא עודכן לגביהן, או ג. הן מביכות יותר מהטקסט של וינטר.

וינטר הכריז למעשה על מלחמת דת. יש עם זה שתי בעיות עיקריות. קודם כל, הוא חרג מסמכותו. הוא בסך הכל מח”ט. הסמכות למהלך כזה שמורה בדרך כלל לפרלמנט, או, במדינה שאוהבת להעמיד פנים שהיא דמוקרטיה במזרח התיכון, לממשלה. אם ממשלת ישראל, שצה”ל כזכור הוא אחת הזרועות שלה, תשאיר את וינטר בתפקידו אחרי ההכרזה יוצאת הדופן שלו, קשה יהיה לראות בכך אלא הסכמה בשתיקה.

שנית, בצה”ל יש חיילים מכל מיני דתות. למשל, דרוזים. למשל, מוסלמים בדואים. לאחרונה, ארגוני הימין מנסים להפעיל לחץ על נוצרים להתגייס. לנתניהו היה רגע מביך במיוחד בנושא. והנה בא וינטר ואומר לכל לובש מדים שאיננו יהודי שהוא נמצא בצבא הלא נכון. אם הוא במקרה מוסלמי, אז הוא שייך ל”מנאצי שמו” של יהוה, האליל הרשמי של צה”ל. בקיצור, הוא במקרה הטוב במקום הלא נכון ובמקרה הרע אידיוט מועיל של אנשים שלא טורחים לצחוק מאחורי הגב שלו אלא צוחקים ישר בפרצופו. העובדה שווינטר מחסל את האתוס של צבא כל האזרחים היא כבר סיבה להעלות אותו על טיל הישר אל הפנסיה.

אבל זה כמובן לא יקרה. צה”ל הוא צבא יהודי, יותר ויותר צבא יהודי. הרמטכ”ל הנוכחי כבר התקפל פעמיים מול הרבנים: פעם אחת בפרשת “יזכור אלוהי ישראל” במקום “יזכור עם ישראל” בטקס יום הזכרון, ובפעם השניה כשנתפס כשהוא מדלג על קברו של חייל לא-יהודי, אף שכללי הטקס קבעו שעל הרמטכ”ל להניח זר על קברו של החייל האמרון שנהרג ביום הזכרון. כן, אלה עניינים טקסיים, אבל זו תהיה טעות חמורה לראות בהם דברים ריקים. לטקסים של מדינה יש חשיבות: הם קובעים מי נמצא בתוך קבוצת ההתייחסות שלה, ומי מחוצה לה. וינטר, בעקבות גנץ, הבהיר שמקומם של הלא-יהודים בצבא הוא מחוץ לגדר.

צה”ל צריך את החמושים הדתיים. הוא לא הולך להסתבך איתם. ועל כן וינטר יישאר בתפקידו, והח”מ מעז לומר שיום אחד הוא עוד יהיה רמטכ”ל. יש לובי חזק מאחוריו.

ובסופו של דבר, העובדה שווינטר לא יודח לא צריכה להפתיע. ישראל מתקלפת במהירות מסממני הממלכתיות שלה, ומפסיקה אפילו את שרידי העמדת הפנים שהיא שייכת לכל אזרחיה. בשבוע שבו הוציא וינטר את המנשר שלו, עצרה המשטרה קבוצה של בדואים בישוב תל שבע, ובעילת המעצר היא ציינה שהם חשודים ב”יידוי אבנים [סעיף] 66 מצו הוראות בטחון.” כפי שציין הבלוגר נועם ר., צו הוראות בטחון לא חל בישראל; הוא חל רק בגדה המערבית. המשטרה החילה למעשה את המשטר הצבאי על פלסטינים אזרחי ישראל – וקיבלה לכך אישור של בית המשפט, שאישר את המעצר.

במקביל, דיווחו “רופאים לזכויות אדם” שמשרד הבריאות הורה שלא לפתוח מרפאות בישובים הפלסטינים במשולש, שבהם נערכו אירועי מחאה. ההנחיה הזו הופנתה גם לרופאים ואנשי הצוות הרפואי שגרים בישובים הללו, כך שאי אפשר לתרץ אותם באמתלת “בטחון”, כפי שאוהבים אצלנו. במילים פשוטות: הממשלה היהודית הורתה למנוע שירותי בריאות מישובים שבהם הובעה מחאה – כן, גם מחאה אלימה – כנגד המשטר היהודי.

ישראל מעולם לא היתה מדינת כל תושביה. ראש הממשלה הראשון שלה, דוד בן גוריון, סירב לשאת תעודת זהות שבה הופיע כיתוב ערבי, ולדרישתו הודפסה לו תעודה יחודית, בעברית בלבד – זו בשעה שבה הוא העמיד פנים שהוא ראש הממשלה של כל האזרחים. עד 1966, קיימה המדינה היהודית משטר צבאי על תושביה הלא יהודים, ומאז היא מקפידה למנוע מהם גישה לסמכויות ולתקציבים.

בסופו של דבר, וינטר בסך הכל הבהיר לנו איפה אנו עומדים, והבהיר לנו מיהו: שר אלף במקבילה היהודית של דאע”ש. העולם, אגב, כבר מתחיל להבין עם מי יש לו עסק.

ועוד דבר אחד: אמש, הפציצו חמושינו המעופפים בית חולים לנכים ברצועת עזה, בדרישה שהם יתפנו משם. הם, איך לומר, קצת התקשו. היום, הפציצו חמושינו האמיצים בית בשכונת שייח’ רדואן, והרגו שישה פלסטינים. הבית שייך לאחותו של איסמעיל הנייה, ושני בניה בין ההרוגים. אני מחכה לשמוע את התירו… אמתל… תואנ… הצידוק הצבאי להתקפה הזו. אני בטוח שהוא יהיה מרתק, אם דובר צה”ל יצליח לשמור על פרצוף רציני – ואם הכתבלבים הצבאיים בכלל יבקשו הסבר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבל מספר גדול של תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומות גדולות מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)