הדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון
בישראל, מורשים האזרחים לשחק בדמוקרטיה – עד שהם מעצבנים את המושל הצבאי שלהם. כן, יש לכם מושל צבאי
השבוע, פרסם אלוף פיקוד העורף, אייל אייזנברג, תיקון לצו שלו באשר לאסיר המשוחרר ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”), בזו הלשון:
“עם זאת, העותר רשאי גם ללא קבלת אישור מראש, לקיים שיחה מזדמנת בעל פה עם אזרחים זרים או תושבים זרים, ובלבד, שמדובר בשיחה חד-פעמית, המתקיימת פנים אל פנים, שלא תוכננה מראש, שנערכת במקום ציבורי פתוח לקהל הרחב, ושתתקיים למשך פרק זמן שלא יעלה על 30 דקות (להלן: “שיחה מותרת עם זרים”.) יודגש, למען הסר ספק, כי שיחה מותרת עם זרים לא תנוהל בכתב וגם לא תנוהל באמצעות כל סוגי התקשורת ובכל אמצעי תקשורת, ובכלל זה לא תנוהל באמצעות האינטרנט.”
במילים פשוטות יותר, האלוף אייזנברג (אתם עשויים לזכור אותו כאוגדונר פלשונר ממלחמת לבנון השניה; בשיטה הצה”לית, האיש שוועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת קטלנית, לא רק שלא הודח אלא אף קודם) התיר לקרוסמן לנהל שיחת רחוב קצרה עם אנשים שאינם אזרחים ישראלים.
מאחר והצו הזה נשמע כאילו יצא מהכלאה של מערכון גרוע של אפרים קישון עם משהו שקפקא היה שורף במגירה, אני מביא פה, באדיבותו של עורך הדין מיכאל ספרד, את תמונת הצו. הצו תוקן במהלך עתירה שהגישו ספרד ועו”ד אביגדור פלדמן להסרת ההגבלות מעל קרוסמן.
אז מה קורה פה? קודם כל, כמו לפני שנה, הממסד הצבאי ממשיך להתעלל בקרוסמן ולמנוע ממנו לצאת מישראל. קרוסמן, נזכיר, הוא אסיר משוחרר שיצא מהכלא לפני יותר מעשר שנים. הוא ריצה 18 שנות מאסר במלואן, חלקן הניכר בבידוד, אבל המושל הצבאי שלכם ממש לא אהב את הרעיון שמישהו שדפק ככה את המערכת ייצא מהישג ידו; אז מדי חצי שנה הוא מוציא צו שבונה, בלשונו של ספרד, “צינוק מנהלי סביבו באמצעות צווים מגבילים.” חשוב מדי פעם להזכיר את המקרה של קרוסמן, כי הוא מזכיר לנו שיש בישראל שתי מערכות: האחת, זו שמתוארת בכל כלי התקשורת, היא מערכת דמוקרטית-לכאורה, שבה מתנהלות מדי פעם בחירות ושיש בה סוג של ביקורת שיפוטית. השניה, הרשמית לא פחות מהראשונה אבל עם הרבה פחות יחסי ציבור, היא המערכת הבטחונית. זו פועלת מכוחם של צווי שעת חירום שמעולם לא בוטלו.
וכל זמן שאתם לא מעצבנים את המושל הצבאי שלכם, במקרה שלנו הפשלונר אייל “בסדר, כולנו כשלנו” אייזנברג, הכל יהיה פחות או יותר בסדר. אבל אם תביאו לשליטים האמיתיים של המדינה, הצבא והמשטרה החשאית, את הסעיף, העולם שלכם יכול להתהפך מהר מאד ואתם תגלו באיזו דיקטטורה צבאית אתם חיים בעצם.
בואו נסתכל על המקרה של קרוסמן. הוא נחטף בפעולה חשאית מרומא, והורשע בריגול חמור על אף שלא העביר את המידע שברשותו לשום סוכן זר אלא לעיתון. הוא נידון ל-18 שנות מאסר, ריצה את כולן – בניגוד מובהק, למשל, לרוצחי המחתרת היהודית או לפושעי המלחמה של כפר קאסם – וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות שהופכות אותו בעצם לאסיר בית, שיכול לחזור לכלא אם הוא ינהל שיחה בת 31 דקות במקום פומבי עם אזרח זר. לפני הצו של אייזנברג, אגב, כל שיחה עם אזרח זר היתה עילה למאסר.
טוב, נו, אתם אומרים, זה מרגל מסוכן. וואלה? כי את צווי אלוף פיקוד העורף הפעילו גם נגד טלי פחימה. פחימה לא עשתה דבר, חוץ מאשר לעצבן את הרוב היהודי ולסרב לשתף פעולה עם השב”כ כמודיעה. היא נעצרה במעצר מנהלי, בצו אלוף פיקוד העורף. בסופו של דבר, היא הורשעה על כך שהיא תרגמה מסמך צה”לי שנפל לידי פלסטינים… מבלי שהיא דוברת ערבית. בתי המשפט שלנו אישרו את הקרקס הזה, זה אחר זה, ופחימה ישבה שנתיים בכלא.
נריה אופן, פעיל ימין קיצוני, הוחזק במעצר מנהלי בצו אלוף פיקוד מרכז במהלך ההתנתקות, וזה היה עוד חצי סביר, כי זה היה בגדה המערבית ושם צווי מעצר מנהלי מופעלים על ימין ועל שמאל. אבל כשעבר אופן לירושלים, שנחשבת רשמית לחלק מישראל, הופעל נגדו צו אלוף פיקוד העורף, שהרחיק אותו ממספר שכונות. זה היה אחרי צו של אלוף פיקוד מרכז שהרחיק אותו מיצהר. כלומר, נריה עצבן מספיק את המשטרה החשאית ואת הצבא, כדי שאלה – שלא מצליחים לאסוף נגדו ראיות, כי הם לא יודעים איך לעשות את זה אם הם לא יכולים לענות את הנחקר ולאיים שיענו גם את בני משפחתו, עד שהוא מודה – הרחיקו אותו ממקום המגורים שלו, פעמיים, בצו מנהלי. בלי הצורך המעיק בראיות. בית משפט? אדם זכאי עד שיוכח אחרת? לא בדיקטטורה הצבאית היהודית היחידה במזרח התיכון.
במאי השנה, החתימה המשטרה החשאית את אלוף פיקוד העורף על צווי הרחקה כנגד שלושה קטינים ש”תכננו משהו” בזמן ביקור האפיפיור. המשטרה החשאית לא טרחה להציג ראיות, כי לא היו לה כאלה. בספטמבר 2012, מסרה משטרת ישראל צווי שטח צבאי סגור של אלוף פיקוד המרכז, שהוא רשמית הממלא את מקום הריבון בשטח שנמצא מחוץ לישראל (הגדה המערבית), ל-11 פעילי שמאל. השוטרים טעו לחשוב שהם מוסרים צווי הרחקה מנהליים. כלומר, משטרת ישראל – גוף שאמור על שמירת החוק בתחומי ישראל – הגישה לאזרחים ישראלים, בתחומי מדינת ישראל, צווים שמי שהוציא אותם כלל אין לו סמכות עליהם.
מה קרה פה? נורא פשוט. השוטרים ידעו מכוח איזו סמכות הם פועלים: מדינת הבטחון הלאומי היהודית. כשזו מתערבת, בתי המשפט הרגילים מתפוגגים. הם ממלמלים משהו על כך שזה לא בסדר ואכן חריג ואסור שזה יחזור על עצמו יותר מדי אבל אין ברירה, מדובר בבטחון המדינה, וכשהם מושבעים בשם המפלצת הקרה הזו, השופטים נדים ראשם בכניעה וזזים הצידה.
המשפטן הנאצי קארל שמיט ניסח ב-1922 כלל פוליטי חשוב: “הריבון הוא מי שמכריע על מצב החירום,” כלומר הריבונות נתונה לא בידי מי שמחזיק בה רשמית אלא בידי מי שמוסמך להשעות את החוקים הרגילים.
אז אתם יכולים לשחק בדמוקרטיית נדמה-לי, אבל כל זמן שתקנות שעת חירום – אלו שכינה מנחם בגין כגרועות מן החקיקה הנאצית – נשארות בתוקף, אתם לא באמת אזרחים. אתם אזרחים כל זמן שלא עצבנתם את מי שמכריע על מצב החירום – ובישראל, אלו המשטרה החשאית והצבא. זכויות האזרח שלכם קיימות מכוח חסדו של המושל הצבאי. אל תשכחו.
ואם תשכחו, יזכירו לכם.
ועוד דבר אחד: השקרן הממומן ביותר במזרח התיכון, דובר צה”ל, החזיק בבלוג שלו פוסט שנקרא “Rocks can kill.” היום גילה הבלוגר נועם ר. שהפוסט ההוא נעלם משם – וזה קרה יממה אחרי שמתנחלים מהמאחז הבלתי חוקי עדי עד תקפו באבנים רכבים של הקונסוליה האמריקאית. פתאום, המשפט “אבנים יכולות להרוג” הפך לבעייתי מאד מבחינת מערכת ה-hasbara, אז דו”צ העלים את הפוסט. הוא רק שכח שיש בעולם צילומי מסך ושמירת ארכיון. הנה הארכיון של הפוסט הזה. כלומר, דו”צ לא רק שקרן, אלא גם טמבל.
הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.
(יוסי גורביץ)
בפרסום של דובר צה"ל אודות האבנים אשר יכולות להרוג מוזכרים 8 מקרי מוות מאבנים על-פני 30 שנה. מתוכם, מקרה אחד הוא הטלת סלע מגשר, ועוד שלושה הינם הכאה באמצעות בלוק או אבן. אם כן, כ-5 מקרים ב-30 שנים. גם אז, מקרי המוות הם בזריקת אבן על מכונית, ולרוב המוות הוא בתאונה בעקבות זריקת האבן.
אם כן, משתמע מדובר צה"ל כי:
– הסיכוי של חייל למות מזריקת אבן הוא אפס.
– הסיכוי של הולך-רגל שאינו חייל למות מזריקת אבן הוא אפס.
– הסיכוי למות באיזושהיא קונסטלציה מזריקת אבן (וזאת להבדיל מהפלת חפץ כבד על רכב, או הכאה באמצעות אבן; ובהנחה ש-10,000 אבנים נזרקות לעבר מכוניות מדי שנה, הנחה שמרנית למדי)
הוא 0.002%.
שמע חביבי, כשאתה חוטף אבן בראש ונשאר עם פגיעה קשה לכל החיים, כמו שקרה לי – זריקת אבנים מקבלת משמעות אחרת.
קל ללהג מהכסא בבית החם.
על הח"מ זרקו מספיק אבנים בשביל לבנות בית נאה. זה סיכון מקצועי כשאתה חמוש בשטח כבוש. לא ליילל.
אאאאאאאאה מושל צבאי לא מושל צבאח בתת הכותרת
"וגם אחר מאסרו מוחלות עליו הגבלות". צ"ל "מוכלות".
ומעבר לקטנוניות ההגהה, לזכור ולשמור. תודה.
מוכל = contained
מוחל = applied
דוקא במקרה הזה גורביץ צודק.
קיבלתי. 🙂
תודה.
גם ענת קם הורשעה בריגול למרות שהמידע נמסר "רק" לעיתונות. מה לעשות שלפעמים ההגדרה המשפטית של משהו אינה תואמת ב-100% את האינטואיציה הלשונית בלשון יום-יום. כמו ההבדל בין חטא, עוון, ופשע.
ואלמלא תקדים קרוסמן והפסיקה המאד בעייתית של שמגר, אני לא יודע אם היא היתה מורשעת בריגול. שמגר יצר כאן תקדים מאד מסוכן.
על מה אתה מדבר? לפי ויקיפדיה הניסוח הוא כזה:
"ריגול חמור – מי שהשיג, אסף, הכין, רשם או החזיק ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך, דינו – מאסר שבע שנים; התכוון בכך לפגוע בביטחון המדינה, דינו – מאסר חמש עשרה שנים."
נכון. אבל העבירה תמיד היתה כרוכה בעבירה של מגע עם סוכן זר. בערעור של ואנונו, טענו עורכי דינו שאי אפשר להרשיע אותו בריגול כי הוא לא העביר את הידיעה לסוכן זר ואפילו לא נפגש עם כזה. שמגר פסק שאף שלא היה מגע עם סוכן זר, "פרסום הידיעה כמוהו כהעברתה לכל הסוכנים כולם." מכאן הפתח להעמדה לדין על ריגול של אנשים שמסרו מידע לעיתון.
התקדים ההוא, לא רק שהוא מנומק בצורה הגיונית, הוא גם בדיוק עם לשון החוק ובלי התחכמויות.
אם לשון החוק הופכת עיתונאים למרגלים, תסכים איתי שיש כאן בעיה רצינית.
אפשר היה להרשיע את ואנונו בעבירה פחותה יותר: גילוי בהפרת חובה (117 א'): "עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו – מאסר שלוש שנים."
יתר על כן, קשה מאד לנתק את עבירת הריגול החמור מהתחלת סעיף הריגול: "מי שביודעין מסר ידיעה לאויב או בשבילו, דינו – מאסר עשר שנים; היתה הידיעה עלולה להיות לתועלת האויב, דינו – מאסר חמש עשרה שנה; התכוון בכך לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עולם; גרם ברשלנות שתימסר לאויב או בשבילו ידיעה העלולה להיות לתועלתו, דינו – מאסר שלוש שנים." לאויב. הפסיקה של שמגר הפכה מסירת ידיעה לתקשורת לידיעה לאויב.
תעזור לי, יוסי, להבין את עמדתך. אם אני מבין נכון, מה שאתה אומר זה שאם פלוני מוסר , נגיד, את סודות הגרעין הישראלי למישהו עם מבטא פרסי וצווארון גבוה הוא מרגל מרושע, אבל אם מישהו מוסר את אותם סודות בדיוק לסאנדיי טיימס, בידיעה שהם יפורסמו ויגיעו לידיעת אותם איראנים בדיוק, אז זה הרבה פחות חמור?
איך זה הגיוני?
רק לצורך העניין, מה שלא תקין בכל הסיטואציה זה קודם כל שלישראל יש סודות גרעין.
ההתייחסות לקרוסמן היא מעשה נבלה של המדינה הציונית. אי אפשר לקבל דבר כזה ולא חשוב מה יהיו פלפולי החוק.
והטענה של גורביץ היא כמובן נכונה, כי ברגע שהגבול מורחב לעיתונאים יש כאן בעיה רצינית.
היום כשלכל דיקטטור פסיכי יש פצצה גרעינית או לחילופין צנטרפוגות שמאיצות בדרך לייצור פצצה שכזו – טוב שגם לישראל יש.
גם אם לא תסכים לדעתי – אין קשר בין תקינות מדיניות הגרעין של ישראל לתקינות ("אי-תקינות", אם להיות יותר מדוייקים) המעשה של ואנונו. סביר מאוד שמניעיו של ואנונו היו לפגוע ולהזיק למדינת ישראל ולא רק מניעים אלטרואיסטים כמו מניעת הפצת נשק גרעיני, ולכן הוא ראוי לעונש כבד. "מעשה הנבלה" העיקרי כאן נעשה על-ידו ולא ע"י המדינה.
מלבד זאת כמובן שלאחר ריצוי עונשו לא צריך להיטפל אליו ולהטריד אותו כפי שמתואר להלן.
ואם הוא מפקד ששוכח דיסק לא-מוצפן והסודות האלה מגיעים לעיתונאית שבמקרה עובדת בלשכה שלו ומשם לעיתונות ומשם לאיראן?
הכוונה קובעת לפעמים.
הבדל אחד חשוב: במקרה של הסאנדיי-טיימס, המדינה *יודעת* מה המידע שפורסם וניתן להגיב בהתאם לכך שהסוד נחשף.
במקרה של הסוכן הזר, המדינה ממשיכה לפעול תחת ההנחה המוטעית שהמידע עדיין סודי.
לא בדיוק ; היא יודעת מה המידע שפורסם. לא יודעת מה המידע שהודלף (ויכול למצוא את דרכו החוצה) אך לא פורסם.
שיחת רחוב קצרה? 30 minutes!