החברים של ג'ורג'

בשבוע שעבר נוצרה סערה קטנה, כשהחליט משרד החינוך לזמן לשימוע לפני פיטורין את רם כהן, מנהל תיכון נט, לאחר שהלה פרסם מאמר שבו קרא להצבעה עבור מפלגות שמאל על פני מפלגת המרכז הציונאל-סוציאליסטית, העבודה. על פניו נראה שלפעולת המשרד, המנוהל על ידי הקומישר סער, יש בסיס: טכנית, נאסר על עובדי מדינה להביע עמדה פוליטית (חוק שירות המדינה אוסר על עובדי מדינה להשתתף ב"תעמולה פומבית, בכתב או בעל פה"), אם כי רק לעתים נדירות מופעל הסעיף הזה. בדרך כלל, עולה החשד, הוא מופעל כלפי אנשים שמתנגדים לעמדתה של המדינה או שהם סתם לא יהודים, כמו במקרה של ג'והיינה חוסיין, שפוטרה אחרי שנשאה שלט אגרסיבי נגד צה"ל בעת "עופרת יצוקה."

המקרה שלפנינו, של עובד מערכת החינוך, מובהק עוד יותר. כל מי שעיניו בראשו וחי במדינה הזו יודע שהחוק הזה חל, אם בכלל, רק על מוסדות החינוך החילוניים. בבתי הספר הדתיים מכיר כל אדם – והח"מ יכול להעיד מנסיונו – את המנהג של לכנס את כל תלמידי בתי הספר ולהוציא אותם באוטובוסים להפגנות, לעתים על חשבון הלימודים. גם המנהג של ניצול תלמידי ישיבות – מכל הזרמים – לפעילות פוליטית לא יפתיע אף אחד. בימים אלה נחשפת העובדה שמפלגת הבית היהודי (על המצע שלה, שכל מערכת התעמולה שלה מיועדת להסוות אותו, בקרוב) משתמשת בתלמידי מכינות צבאיות וישיבות הסדר כדי לעבוד במערכת הבחירות למען נפתלי בנט. זה כבר שימוש בחיילים לצרכים פוליטיים, אבל כנראה שראש וועדת הבחירות אליוקים רובינשטיין לא יתרגש מזה יותר מדי, ולא יקנוס את המפלגה בסכום מזעזע, שיחסל את הקמפיין שלה ויגרום למנהיגי העתיד שלה לחשוב שוב לפני שינסו שטיק כזה.

האתר "שישים ואחת" ריכז שורה של אירועים כאלה שעלו לכותרות בשנים האחרונות; אפשר לראות אותה כאן. מדובר ברשימה חלקית מאד, טיפה בדלי, אבל היא כוללת את שליחתם של כל תלמידי מוסדות החינוך בגדה המערבית להפגנה פוליטית. ראשי ישיבות מדברים לעתים קרובות בתקשורת על העמדות המדיניות שלהם, ואף אחד לא עושה להם כלום. כשראש הישיבה שלי, יוסף בא-גד, רץ לכנסת, הוא ניסה לפקוד את תלמידי הישיבה לרשימה שאליה רץ – בהתחלה המפז"ל, אחר כך למולדת של זאבי. זה לא כל כך עבד, אבל הרעיון להשתמש בתלמידי ישיבה כנכס פוליטי נשמע לגמרי סביר כחלק מהעולם הזה, ובישיבות החרדיות הוא מקובל למדי. בין לבין, כמובן, מופעל לחץ לא תמיד עדין על התלמידים לשמש כבלוק הצבעה של ראש הישיבה. כולם יודעים, אבל אף אחד לא מדבר על זה, כי מי צריך את הכאב ראש הזה, להכפיף את חובשי הכיפה לחוק המדינה.

מדי פעם הם משתינים מהמקפצה ואז נוצרת מהומה. מקרה בוטה במיוחד אירע כשהמתנחל צבי הנדל – לשעבר מגוף קטיף – ששימש בעוונותינו כסגן שר החינוך, שלח איגרת למנהלי בתי ספר דתיים. המכתב, שנשלח בעת המרד הכתום כנגד ההתנתקות, מתח ביקורת – על נייר רשמי של סגן שר, כן? – על ראש הממשלה, וקרא למנהלים להוציא את התלמידים שלהם להפגנה נגד ההתנתקות. הנדל הגדיר את ההפגנה "עצרת" וטען שיש לה "ערך חינוכי." הנדל חטף ביקורת מהחוגים המקובלים, אבל ספק אם זה מנע ממישהו מהמנהלים לשלוח את התלמידים שלהם להפגנה; להמנעות כזו היה מחיר חברתי מצד קבוצת ההתייחסות שלהם, אבל לשליחת התלמידים לא היה שום מחיר.

ראוי להזכיר בעניין הזה את השימוש שעשו המתנחלים בילדים במהלך ההתנתקות. הם שלחו את הילדים קדימה, להיעצר, ובשורה של מקרים נעצרו ילדים – בעיקר ילדות – לתקופות ארוכות, משום שהן סירבו להזדהות. מערכת המשפט התחרפנה באותה תקופה והיתה שופטת שהסירוב להכיר בסמכותה כל כך פוצץ לה את הסעיף שהיא הורתה לשלוח ילדה כזו לקיבוץ דתי כדי להרחיק אותה מסביבה שהיא ראתה כפוגעת בה. דיברו הרבה על תפקיד ההורים בשימוש הזה בילדים, על כך שהם היו מוכנים להקריב את הילדים שלהם על מזבח האמונות שלהם-עצמם, שהילדים עדיין צעירים מכדי להבין. דיברו על ההורים – אבל לא דיברו על מערכת החינוך התומכת, שקיבלה היעדרויות ארוכות בשתיקה ובהבנה. וזו אפילו לא הבעיה העיקרית של מערכת החינוך הדתית: הבעיה העיקרית שלה היא שעיקר הפעילות שלה היא לא לימודים, אלא הטפה פוליטית, ולפוליטיקה של שנאה וגזענות. אבל זה מותר.

כבר התרגלנו שלמערכת המשפט שלנו יש עין עצומה לימין. התרגלנו לכך שמחבלי המחתרת היהודית מבצעים שורה של מעשי רצח ונתפסים בעת יישום טבח (הטמנת פצצות באוטובוסים), ותוך זמן קצר 300 אלף איש חותמים על עצומה לשחרורם ורוצחים הולכים הביתה אחרי שבע שנים (היום נרשמה חריגה אפילו באנומליה הזו, כשהמחבל היהודי חגי סגל הגיב ב-"24 שעות" על הסרט "שומרי הסף," שמתאר בין השאר את לכידתו שלו. לבני סלע לא היו נותנים פריבילגיה כזו). התרגלנו לכך שהממרידים, המומרדים והטרוריסטים מתקופת ההתנתקות קיבלו חנינה, בעוד מורשעי השמאל מרצים כל דקה מעונשם. התרגלנו לכך שענת קם מקבלת שלוש שנים בפועל על העברת מסמכים לעיתון שכפוף לצנזורה, בעוד שאנשי ימין שעוקבים אחרי תנועות צה"ל ומדווחים עליהן מקבלים חודש וחצי, במקסימום – כשהם נהנים מתמיכתם של בוגדים כמו זאב אלקין ואורי אריאל.

עכשיו מגיע תורה של מערכת החינוך לעבור התאמה פוליטית. ביקורים בחברון ואמירה שהיא צריכה להיות בריבונות ישראלית לנצח – זו לא אמירה פוליטית; איסור על תלמידים ללמוד על זכויות אדם, שמא ילמדו חס וחלילה שיש להם זכות מוקנית להמיר את דתם – זה לא פוליטי; השתתפות של תלמידים בהפגנות ימין, כולל בזמן הלימודים, לא מעוררת את משרד החינוך מרבצו, כי זה "לא פוליטי"; אבל השתתפות במצעד זכויות האדם, או כתיבה בעד מפלגת שמאל – זה סופר פוליטי ואתה תיענש על זה.

ואנחנו עדיין יכולים לשנות את זה. 21% מהבוחרים עדיין לא החליטו למי הם מצביעים. ביום שלישי הבא אנחנו עדיין יכולים לבעוט את גדעון סער מלשכת השר, ולשלוח את המשת"פים שלו מ"אם תרצו", ממכון שלם, וה"מכון לאסטרטגיה ציונית" ללשכת העבודה. עוד ארבע שנים של הקומישר סער, ובכלל לא בטוח שיהיה עם מי לדבר.

ועוד דבר אחד: הבחירות האלה, אסור לשכוח, הוכרזו משום שלבנימין נתניהו לא היה את האומץ להציג לציבור את רשימת הגזירות שלו ערב הבחירות. עכשיו מסתבר שלמרות העלאת המסים העקיפים, הגרעון עלה ב-2012 ב-4.2% במקום בשני אחוזים, והוא הוכפל ל-39 (!!!!1!!) מיליארדי דולרים שקלים, בניגוד לתחזיות. הקוסם עם הכובע הריק משפנים אומר לנו עכשיו שזה לא צריך לעניין אותנו, ומתעסק בנסיונות לגלגל על אולמרט את ההוצאות של ההתנתקות, כשהוא יודע שהתקשורת הממוסדת לא תזכיר שהוא היה שר האוצר עד שבוע קודם להתנתקות. אחרי הבחירות, כמובן, הוא יסביר לנו בפנים רציניות שאי אפשר לחיות עם גרעון כזה, ושצריך להדק את כל החגורות – להוציא את אלה של האוליגרכיה. לזכור ולא לשכוח, להזכיר ולא לתת להשכיח: ב-22 בינואר שולחים את נתניהו הביתה. אנחנו רק צריכים להעלות את אחוז ההצבעה, ולהזיז שישה מנדטים מצד אחד לאחר. זה בכוחנו, אם לא נתייאש. הבחירה, כפי שרואים בתשדיר הזה של מרצ – לא ברור איך זה קרה, אבל הוא מוצלח – היא בין לחטוף עוד כאפה או להתחיל להחטיף חזרה. אם כבר מלחמת מעמדות, שתהיה לפחות דו צדדית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שנשתה ביחד לרגל פרישתו של בנימין נתניהו מהחיים הפוליטיים.

(יוסי גורביץ)

בעבר אמרתי כמה דברים חיוביים על אריה דרעי. אמש (ג') הוא הדגים לי איזו טעות זו היתה. אני מבטיח לא לחזור עליה.

כזכור, דרעי התבטא לאחרונה כנגד "הרוסים הלבנים," ומיד לאחר מכן התנצל ואמר שזו היתה טעות מצידו. ואז, אמש, שידרה ש"ס את התשדיר הבא:

אחריו ברור למדי שההתנצלות של דרעי היתה קריצה, מסוג התרגילים של עורכי דין אמריקאים שאומרים לחבר המושבעים דבר שהם יודעים שהשופט יפסול, ואף על פי כן ייחרט בזכרונם של המושבעים. דרעי היה מסית גזעני בגלגול הקודם שלו והוא מסית גזעני גם בגלגול הזה.

מה יש לנו בתשדיר הזה? איסוף של כל הסטריאוטיפים כנגד מהגרים מחבר העמים. הכלה לא באמת יהודיה. היא מדברת עברית עילגת, מעורבת שוב ושוב ברוסית. היא לא מבינה מילים בסיסיות בעברית, כמו "מה" או אפילו "כן." אני מכיר לא מעט מהגרים מרוסיה. אף אחד מהם לא מדבר כך.

הלאה. מאחורי הכלה עומד… מאבטח. למה צריך מאבטח בחופה? לא צריך. הוא נמצא שם כדי לרמוז לנו בגסות מי הם קרובי המשפחה של הכלה, ולשייך מוצא למקצוע שנחשב נחות. רק חסר ×”×™×” שדרעי ילביש את הכלה כמו קופאית.

הכלה (שמה מארינה, אלא מה), כמובן, לא יהודיה. אבל זה בסדר: שירות מיוחד של ישראל ביתנו יהפוך אותה ליהודיה כשרה בלחיצת כפתור. וכאן מגיע השיא הגזעני של הסרטון: כשהכלה מבקשת לנשק את החתן, זה, שלמד הרגע שהיא איננה יהודיה, נרתע ממנה בסלידה. האשה שאהב מספיק כדי לקחת אל מתחת לחופה הופכת באחת למפלצת דוחה.

אין לכך שום קשר למציאות, כמובן. המציאות הישראלית היא ששאלת יהדותו של בן הזוג היא אחת הראשונות שעולה. כמובן, אי אפשר להתחתן בישראל – הרבה באחריותה של ש"ס, שהחזיקה במשרד הפנים ברוב השנים מאז 1984 – מבלי ששאלת היהדות תתחוור הרבה, הרבה לפני החופה. ההפתעה הזו לא יכולה לקרות במציאות. גם הסלידה בלתי מציאותית: אנשים לא מפסיקים לאהוב מישהו ונגעלים ממנו רק בגלל שמתברר שהדת שלו שונה משחשבו. אבל הסלידה הזו, הדחיה מהמפתה הזרה, היא מה שש"ס רוצה שנרגיש, היא מה שהיא משוכנעת שראוי שנחוש.

ספק אם שודר אי פעם בישראל סרטון בחירות גזעני כל כך. הוא מראה את פניה האמיתיות של היהדות החרדית (וחלקים ניכרים משאר האורתודוקסיה). הם שונאים לא רק ערבים (לכך יש תירוץ בטחוני) או פליטים אפריקאים (פה צץ התירוץ הדמוגרפי): הם שונאים כל מי שאיננו יהודי חרדי. הסרטון הזה הוא התגלמות המדינה היהודית כפי שהיא נתפסת על ידי ש"ס, ועל ידי חלק ניכר מן הציבור היהודי. לא במקרה, השופט רובינשטיין, שאישר את התשדיר הזה בעודו פוסל תשדיר של בל"ד שבו שרו את "התקווה" בהגיה ערבית, בירך את אלוהיו בטרם יצא לעבודה על כך ש"לא עשני גוי" ו"לא עשני אשה."

אחרי הכל, דרעי לא לגמרי טיפש. הוא יודע שש"ס מגיעה למערכת הבחירות הזו ללא כל הישגים. אין לה שום דבר להראות לבוחריה. היא היתה שותפה לממשלה האנטי-חברתית ביותר בהיסטוריה של ישראל, ממשלה שעיקר נפגעיה היו העניים ובני המעמד הבינוני התחתון, שלגמרי לא במקרה הם חלק ניכר מציבור הבוחרים של ש"ס.

אז מה עושים? בנימין נתניהו נמצא בפני בעיה זהה. הפתרון שלו הוא לדבר על איראן, איראן, איראן והעולם האנטישמי. לש"ס אין כל כך אופציה כזו. אז לאורך כל הקדנציה האחרונה, אלי ישי הסית נגד זרים. ולא רק הסית: הוא פעל נגדם בברוטליות ובגסות. הוא כלא אותם ללא משפט וגירש את משפחותיהם. הברוטליות והגסות הללו לא היו מקריות, לא היו תוצר לוואי: הם היו כל מה שאלי ישי יכול היה להציע לקהל הבוחרים שלו. מפלגת עוצמה לישראל נחשבת למפלגה הגזענית ביותר בישראל, אבל צריך הרבה מאד מאמץ כדי להבחין בין הרטוריקה שלה ובין הפרקטיקה של ש"ס. מה שעוצמה לישראל רק מדברת עליו, ש"ס מיישמת.

ועכשיו, כשלא נשארו כמעט פליטים לגרש, וצריך למצוא קהל אחר להסית כנגדו כדי לשכנע את הציבור הבור של מצביעי ש"ס שהמפלגה שלהם אולי לא עוזרת להם אבל לפחות דופקת את הגויים, מגיע אריה דרעי עם הסתה נגד הציבור הרוסי. זה לא יפריע לו לשבת בממשלה אחת עם אביגדור ליברמן אחר כך; שני אלה גנבו הרבה סוסים ביחד, והמשותף להם הוא ציניות מוחלטת כלפי ציבור הבוחרים שלהם.

וכדי להוסיף עוד שכבה של ציניות, אנחנו למדים שהשחקנית שגילמה את מארינה, יאנה עברי אחת השחקניות שהשתתפה בסרטון בכלל לא ידעה שזה מה שהיא עושה. היא שימשה כתחקירנית של ש"ס, וביקשו ממנה להחליף ניצבת אחרת. ש"ס, המפלגה עם שיעור הנציגים הגבוה ביותר מאחורי הסורגים, ממשיכה להתנהג כמו כנופיה.

ואולי יש משהו חיובי בתשדיר הדוחה הזה: לקראת הבחירות הבאות – ובהתחשב בכך שהחבר הטוב של דרעי, ליברמן, עשוי בקרוב ללכת לכלא, הן יכולות להיערך בתוך שנה-שנה וחצי – ש"ס תתקשה הרבה יותר להתגונן מפני דרישה לפסול אותה בשל היותה מפלגה גזענית. עד אז, אני ממליץ לכל חברי המפלגות הליברליות בישראל לנהוג בש"ס כפי שנהגו בשעתו בכ"ך של כהנא: לסרב לשבת לצד חברי המפלגה, לסרב להשתתף בשידור משותף איתם, ולהבהיר לכולם שמבחינתו של כל אדם נאור, המפלגה הגזענית ביותר בישראל פסולה מלבוא בקהל.

עוד דבר אחד: בכירים בחד"ש ממשיכים לדבר בשתי שפות בקשר למה שנראה יותר ויותר כמו רצח עם בסוריה. עיסאם מח'ול, לשעבר חבר כנסת של חד"ש ובהווה החבר הפוליטבירו והוועד המרכזי של מק"י כתב צוטט באל אתחאד, בטאון מק"י, כאומר את הדברים הבאים: "ובתשובה לשאלה כיצד יש להתנהג במערכת הבחירות ביחס לעמדת המפלגה הקומוניסטית וחד"ש בנוגע למשבר בסוריה אמר מח'ול:
'עמדתנו ברורה כשמש. כאשר יש התנגשות בין הדרישות העממיות והמאבק של האופוזיציה הלאומית לבין המשטר, למען קיום בכבוד וחירויות דמוקראטיות ונגד תופעות של עריצות ושחיתות, הרי שאנו מצדדים בדרישות העממיות והאופוזיציה הלאומית, במידה והיא אכן לאומית.
ואולם בנוגע למתקפת הטרור העולמי שסוריה מתמודדת עימה, שבה משוסים כל כוחות הרוע, הברית האימפריאליסטית והציונות והריאקציה הערבית, על מנת להפיל את סוריה ולקרוע אותה לגזרים במסגרת בניית מזרח תיכון אמריקאי חדש, הרי שאנו עומדים ללא היסוס לצד סוריה, לצד עמה, ולצד הכוחות הלאומיים באופוזיציה ובמשטר במאמציהם לסכל את המזימה ולהגיע לפתרון פוליטי על בסיס המסד הלאומי.
לא אנחנו אלו שבעמדת מגננה בנוגע למתרחש בסוריה, להיפך, אנחנו אלו שמפנים אצבע מאשימה כלפי הכוחות המשתלבים ותומכים במזימה נגד סוריה, כולל בזירה הישראלית. הידיעות על גיוס מתנדבים ערבים מבינינו שנלחמים לצד ארגוני חמושים ואל-קאעדה כדי לפורר את סוריה, ועל גיוס תרומות לתמיכה בארגונים הללו, מעידות על רמת מעורבות חשודה בהקזת דמו של העם הסורי ומתן שירות למרוויחים האמיתיים מקריעתה לגזרים, ומהפיכתה לגרורה של האימפריאליזם ושל סייעניו המפגרים באזור." כמקובל במצבים כאלה במק"י, מח'ול אמר את הדברים בערבית; התרגום באדיבות נדב פרנקוביץ'.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מבקר המדינה פרסם אמש (א'), בחוסר רצון ניכר, את הדו"ח על פרשת אשכנזי, שנודעה בציבור שלא בצדק תחילה כפרשת מסמך גלנט ואח"כ כפרשת הרפז. המידע שעולה ממסמכי המבקר, שחלק ניכר ממנו מתבסס על ההקלטות של שיחותיו של אשכנזי עם מקורביו, מבהיר שהיה לנו כאן רמטכ”ל שהיה קרוב מאד לפוטש, שקשר נגד הממונים עליו, ושהכווין את הכפופים לו – ראש וראשון להם הרל"ש שלו, קולונל ארז וינר – לפעול נגד הדרג המדיני.

בצר לו, ניסה וינר, כמה ימים לפני פרסום הדו"ח, למנוע את פרסומו. הוא דרש מבג"צ לבטל את הביקורת עליו המופיעה בדו"ח. זה סוג של חוצפה – הדרישה לבטל מסמך ביקורת רשמי, שעמלו עליו זמן רב – ששמור כנראה רק לקולונלים ולגנרלים. עלוב פיקוד העורף בעת מלחמת לבנון השניה, יצחק ("ג'רי") גרשון, עתר לבג"צ כדי למנוע ממבקר המדינה לדרוש את הדחתו. גרשון סירב לפקודה של שר הבטחון עמיר פרץ לגייס את כוחות פיקוד העורף ולפרוס אותם בצפון. למרבה הצער, הוא לא הועמד בפני כיתת יורים בשל סירוב פקודה בזמן מלחמה, אבל הוא נאלץ לפרוש זמן קצר לאחר מכן.

היועץ המשפטי לממשלה הנוכחי, שמשמש הרבה יותר כקונסיליירי משפחתי מאשר כיועץ שאמור לייצג את האינטרסים של הציבור, הסתכסך בפומבי עם מבקר המדינה היוצא כאשר הלה דרש חקירה פלילית בפרשת אשכנזי. קשה לראות, בעקבות המידע שפורסם אמש, איך אפשר להמנע מחקירה כזו. אבל סמכו על ויינשטיין שיצליח למסמס אותה; בשביל זה מינו אותו.

ראשית, ישנה עדותו של הרפז עצמו. מדובר בנוכל, אבל לא בטיפש. כשהוא הבין שאשכנזי ו-ווינר מתכוונים להשאיר אותו לשאת לבד באחריות, הוא שינה את גרסתו. הוא כתב למבקר במאי 2012 ש"אספתי מידע על שר הביטחון, יוני קורן ועל האלוף גלנט… שיתפתי בקביעות את הרמטכ"ל אשכנזי, רעייתו ועוזרו אל"מ וינר. הם, באופן ישיר או באמצעות דובר צה"ל דאגו להעבירו לתקשורת… רצף האירועים… מוכיחים ×›×™ הרמטכ"ל רעייתו ואל"מ וינר הם שהפעילו, יזמו, היו מודעים באופן מלא לכל אחד מהנושאים והשלבים והיו מעורבים לעומק בביצוע, בניגוד מוחלט להיתממות שלהם כפי שמצוטטת בטיוטת הדו"×— לפיה היו פסיביים לחלוטין." זו טענה שכמובן יש להתייחס אליה בזהירות, אבל ראוי ×”×™×” לחקור אותה היטב: להעניק להרפז מעמד של עד מדינה כדי שיוכל, חופשי מאימת הדין, לומר לנו בדיוק מה קרה כאן. וזה, כמובן, מה שוויינשטיין לא ×”×™×” מוכן לעשות. רק ×–×” ×”×™×” חסר לו: חקירה פלילית נגד רמטכ"ל והרל"ש הנאמן שלו.

שנית, כל הפרטים מסתדרים היטב עם מה שכותב הרפז למבקר במאי 2012. יש די והותר ראיות לכך שהמעורבים ידעו שהם קושרים קשר. הרפז ו-ווינר מדברים בקודים על שימוש בתקשורת "נקיה" (מכשיר סלולר של וינר שלא יהיה מוכר למישהו אחר); אשכנזי עצמו הקפיד לא לבוא במגע ישיר עם הרפז, אבל אשתו רונית שלחה לו 984 מסרונים. ברגע השיא של הפרשה, כשהמסמך נחשף בתקשורת ומתחילה חקירת משטרה, אשכנזי יוצא מהלשכה, הולך לבית של חברים ומנהל משם שיחה בת 18 דקות עם הרפז – אחרי שרונית אשכנזי משיגה אותו. השיחה הזו לא הוקלטה, משום שלא בוצעה מהלשכה. במקביל, וינר מנהל שתי שיחות עם הרפז, באורך כ-25 דקות, שאינן מוקלטות, למרות שהן מתבצעות מלשכת הרמטכ"ל. אשכנזי טוען שהוא בסך הכל אמר להרפז שהם הולכים למסור למשטרה את המסמך ושהרפז יצטרך לאשר את זה. לא יודע, אבל זה נשמע קצת קצר מדי בשביל 18 דקות. ולמה שתי השיחות, שבאופן חריג אינן מתועדות, בין וינר והרפז? זה זועק מתיאום ראיות.

וינר עצמו נתפס מוקלט כשהוא דוחק בהרפז להשיג מסמכים מפלילים כנגד השר שלו, ובשלב מסוים מבקש מידע מפליל על אלוף שנחשד כמי שעבר למחנה של השר. הרפז רומז שקצין אחר, שמתנגד לחונטה, נמצא בקשרים לא ראויים עם הרל"שית שלו, ו-ווינר – המועמד לתפקיד קצין חינוך ראשי, כן? – רוצה את החומר כדי שיוכל לשמש אותו, ככל הנראה לסחיטה.

אשכנזי טוען, כמובן, שהוא לא ידע ולא שמע, אבל הוא נתפס מוקלט משוחח עם וינר על אחד מנסיונות ההכפשה של האחרון כלפי הרל"ש של ברק, יוני קורן – וינר ניסה למכור לו את קורן כבכיר בקרן החדשה לישראל. עכשיו מתחיל וינר, שקולט שהוא הולך לאכול אותה וחזק, להגיד שהוא בסך הכל מילא פקודות. הוא הולך לטעון, נרמז בתקשורת, שהפקודות שקיבל מאשכנזי אולי לא היו חוקיות אבל חד משמעית לא היו בלתי חוקיות בעליל, ועל כן הוא היה צריך לציית להן.

חמוד מצידו. הנהלים הצבאיים קובעים שחייל אכן צריך לציית לפקודה בלתי חוקית, אבל הוא חייב לדווח עליה. וינר לא רק לא דיווח, הוא היה מעורב אקטיבית בקנוניה נגד הממונים האזרחיים על הצבא. אשכנזי עצמו כבר נתפס בשקר, כשטען באוזני חברי המטכ"ל שהוא לא מכיר את הרפז, ושהלז איננו מבאי ביתו. הרפז ביקר בביתו של אשכנזי כמה וכמה פעמים.

מאחר והיועץ המשפטי למשפחה לא כשיר לחקור את הפרשה, ומאחר וראש הממשלה מתכוון לטרפד את היוזמה להקמת ועדת חקירה, נותר לצה"ל עצמו לחקור את הפרשה. את וינר צריך להעמיד למשפט צבאי, ובמינימום לזרוק לכלא לכמה שנים טובות ולשלול ממנו את דרגותיו. גם את אשכנזי יהיה צורך להעמיד לדין, אבל אני לא חושב שמישהו רואה את זה קורה.

המסמך הבסיסי של הצבא המוסרי יותר מהחמאס, "רוח צה"ל," שנכתב עבורו על ידי פילוסוף מדופלם, מכיל מספר ערכים רלוונטיים שהמעורבים עברו עליהם. אחריות: "החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו." אמינות: "החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות." דוגמא אישית: "החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה." ההדגשות שלי.

פעם, לא כל כך מזמן, "פאק באמינות", שקר קטן ככל שיהיה, היה מספיק בשביל להדיח צוער מבית הספר לקצינים. מי יודע, אולי הם עוד עדיין עושים את זה. אם הרמטכ"ל הנוכחי לא רוצה שמסמך הבסיס של הצבא שלו יהיה לשנינה וללעג, אם הוא לא רוצה שקציני בית הספר לקצינים יצטרכו לעבור קורס קומיקאים כדי לדבר על "פאק באמינות" בלי להתפוצץ מצחוק, אם הוא לא רוצה שכל טוראי יידע שיש דין אחד לחפ"ש ודין אחר לגנרל, הוא חייב להעמיד את הקצינים המעורבים – אשכנזי, וינר, הרפז, וכל קצין אחר שהיה מעורב בפרשה – בפני בית דין משמעתי ולזרוק אותם בקלון מהצבא. עם כל הטררם: טקס פומבי של תלישת דרגות. טקסים הם חלק מרכזי מהפעילות הצבאית, ממסדר בוקר ועד הצדעה לדגל. זו אחת הדרכים שלו להבהיר לאנשים שנמצאים במסגרתו שהם לא אזרחים.

אם גנץ לא יעשה את זה, וכאמור אני לא רואה אותו מגייס כמות כזו של אומץ לב אזרחי, אז כל אזרח ישראלי צריך לדעת שהנהגת הצבא שלו רואה בזלזול בדרג האזרחי ובחתירה תחתיו התנהגות נורמטיבית, או על כל פנים לא כזו שיש להעניש עליה. צה"ל, במצב כזה, הופך רשמית לאויב של החברה האזרחית הישראלית, והאזרחים הישראלים – כל כמה שיש כאלה – צריכים להתייחס אליו בהתאם.

ועוד דבר אחד: עד היום לא ברור לי מה היו ההישגים של אשכנזי, אם אכן היו כאלה, אבל הפרשה חשפה את ערוותו של לפחות כתב צבאי אחד: רוני דניאל. הלז נתפס כשהוא מלחך את פנכתו של אשכנזי, מקדם את הגרסה של אשכנזי, ואפילו מתדרך אותו מה לומר לתקשורת. אתמול הוא הופיע בערוץ 2 כאילו כלום, ופרשן את הפרשה שהוא עצמו היה חלק ממנה. גם הוא צריך ללכת הביתה, וגם במקרה שלו הבוסים שלו לא יעזו.

(יוסי גורביץ)

ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, מזיע מאד לאחרונה. נראה שהוא קולט שהתרגיל המסריח שרקם יחד עם איווט ליברמן – על כך מיד – עומד להתפוצץ לו בפרצוף ושהוא עומד להגיע לכנסת הבאה עם סיעה קטנה יותר מזו שבכנסת הנוכחית. בצר לו, הוא שלף אהוד ברק – אל תעשו את זה, זה אף פעם לא עובד – והתראיין הבוקר במקביל לשתי תכניות רדיו. בשתיהן אמר דברים דומים למדי, ומה שאמר היה די מדהים.

"יכול להיות שמערכת הבחירות של ישראל התחילה מחדש בערב שבת פלגות השמאל ינסו להתאחד לפני הבחירות", אמר נתניהו לגל"צ ועד כמה שהבנתי גם לרשת ב', "ואני לא מוציא מכלל אפשרות שהן יעשו את ×–×” יום אחרי הבחירות. לא הופתעתי, אני חושב שזה דבר שחוזר על עצמו פעם אחר פעם – הם מנסים להפיל אותי, יש להם מטרה אחת, להפיל את הממשלה בראשותי. על פי ניסיון העבר, הם לא בוחלים בכל האמצעים. אני מניח שיעשו את ×–×” גם הפעם." ההדגשה שלי.

שזה, צריך להודות, די מדהים. בחירות דמוקרטיות, על פי האיש שמסתובב בכל העולם ומספר על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הן בעצם משאל שבו אמור לקבל שלטונו של ראש הממשלה גושפנקה מהציבור. כשמפלגות אופוזיציה מנסות להחליף את הממשלה – מכאן שמן – הן לא מבצעות מהלך לגיטימי, כמו המהלך שביצע נתניהו עצמו ב-1996 ו-2009, הן לא מבצעות איחוד גושי כפי שעשה, למשל, הליכוד (מכאן הרי שמו, מהאיחוד בין חירות והליברלים), אלא "מנסות להפיל את הממשלה בראשותי." כל זה מתבצע, כמובן, "מבלי לבחול בכל האמצעים."

עכשיו, או שנתניהו לא מבין עברית, או שהוא שב להיסטוריה הארוכה מאד שלו של הסתה. לביטוי "מבלי לבחול באמצעים" יש כמה משמעויות בעברית, כולן שליליות, כולן מדברות על שבירת כללי המשחק. במרחב הפוליטי, המשמעות היא מהונאה דרך שוחד לבוחרים ועד, במקרה הקיצוני, רצח פוליטי.

וזה קצת משונה לשמוע דווקא מנתניהו את התלונה הזו. אחרי הכל, "מבלי לבחול באמצעים" מתאר היטב את הקריירה שלו. החל מ"הקלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל נתניהו ניצל את השמועות עליה כדי לטרפד את מועמדותו של דוד לוי ב-1993, כשטינף את שמו במזימת סחיטה; עבור במשחקים המלוכלכים מאד ששיחק נתניהו עם הימין הקיצוני ב-1994-1995, כשקרץ לבוחרי הימין הדתי ורמז להם "שהוא מבין אותם," שרבין הוא בוגד – משחקים שבוצעו באמצעות הקמב"צ שלו, צחי הנגבי, ושהסתיימו באחד המשברים החמורים ביותר שחוותה הדמוקרטיה הישראלית, רצח רבין; עבור בלחישה המפורסמת ההיא על אוזן המכשף, "השמאל שכח מה זה להיות יהודים"; עבור ב"כולם כאן ליכודניקים", בטרם השיל את השכפ"צ שלו, בהחשידו בכך את כל מי שאינו ליכודניק ברצון לעשות לו את מה שבעקבות ההסתה שלו נעשה ברבין; וכלה, בקדנציה של 1996-1999, ב"הם מ פ ח ד י ם" המפורסם. בקדנציה הנוכחית נתניהו שקול יותר, או על כל פנים עושה את מעשי הנבלה שלו באמצעות שליחים, מ"אם תרצו" ועד עמידרור, אבל מדי פעם בכל זאת קופץ לו הנתניהו: כשהוא מדבר, למשל, על הניו יורק טיימס ועל "הארץ" כעל אויבי מדינת ישראל. והבוקר, כשהתנהלות שאין לגיטימית ממנה של בניית גוש חוסם הופכת ל"מבלי לבחול באמצעים."

לנתניהו יש סיבות טובות מאד להיות בלחץ. 17 שנים שכשלוחם של חובשי הכיפה הפך לראש הממשלה, הוא מגלה שחמורו של משיח מסיים את תפקידו ההיסטורי: הוא עצמו מושלך לשוליים וצפוי לאבד הרבה מאד קולות למשיח העונתי של המפז"ל, נפתלי בנט. ואם זה לא היה מספיק, אז הבוקר אישר אביגדור ליברמן שנתניהו הוליך שולל את הליכוד.

כזכור, נתניהו אילץ את מרכז הליכוד לבלוע את הסכם האיחוד בין הליכוד ובין ישראל ביתנו מבלי שצירי המרכז ראו בעצם את ההסכם. הבוקר אמר ליברמן שהמפלגות לא יישארו מאוחדות אחרי הבחירות. המשמעות היא שגם אם הליכוד ביתנו יקבל את 34 המנדטים שיש לו עכשיו בסקרים ולא יאבד עוד מהם, בכנסת הבאה יהיו לו רק 21 חברי כנסת – השאר יהיו של ליברמן. יש מצב שזו הקומבינה המסריחה ביותר שנעשתה כאן מאז 1990, וחברי הליכוד יכולים להאשים בכך רק את עצמם. מי שחותם על עסקה שהוא לא טורח לקרוא, לא יכול להתלונן.

זה, כמובן, לא ימנע מהם להתלונן, במיוחד אם השלל יהיה נמוך אפילו מ-34 מנדטים. מותר אפילו להעלות על הדעת סנאריו דחוק שבו לנתניהו אין רוב להקמת ממשלה בכנסת, לפחות לא כזו שאחריה יהיה ראש מדינה שיסכים להפגש איתו. במקרה הזה, נתניהו יעמוד מול קהל זועם של אינטרסנטים שייזכרו, במאוחר, שהוא הוליך אותם שולל. פלא שכבר עכשיו הוא מאשים את השמאל בכשלון? פלא שכבר עכשיו הוא חוזר לתרגילי ההסתה הישנים שלו, ומגדיר מחדש את הדמוקרטיה כמשהו שמוכר יותר לקים יונג איל?

ב-22 בינואר הולכים לקלפי ועושים את המקסימום כדי לזרוק את נתניהו למקום הראוי לו: פח האשפה של ההיסטוריה. או, במקרה הגרוע ביותר, גורמים לו להתחרט על הרגע שבו העמיד את עצמו לבחירה מחדש.

ועוד דבר אחד: הנושא מצריך פוסט בפני עצמו, ואני מקווה לכתוב כזה מחר, אבל הערב, אחרי פרסום דו"ח המבקר בפרשת אשכנזי, אין מנוס עוד מלהודות בכך שקשר קולונלים כנגד שר הבטחון, אדם בזוי לכל הדעות אבל הדרג המדיני הממונה, התקיים גם התקיים. וזה, והעובדה שבניצוחו של אבי בניהו חלק מהתקשורת צידדה בגנרלים ובקולונלים מול הדרג האזרחי, צריך להטריד כל אזרח בישראל.

(יוסי גורביץ)

אתם ודאי מתלוצצים: הליכוד פתח השבוע במתקפה נגד סיעת הבית היהודי בראשות נפתלי בנט, כשהוא שם דגש על העובדה שהמפלגה פונדמנטליסטית משהו ושהיא פוגעת בזכויות נשים. עכשיו, זה ודאי נכון, אבל לא נראה לי שהליכוד הוא מפלגה שיש לה זכות דיבור בנושא.

הרבנים של הבית היהודי אולי קידמו ציבורית הדרת נשים, אבל מי שנתן לכך את ההסכמה הממשלתית היה ישראל כץ, שר התחבורה של הליכוד, שהודיע לבג"צ שלמשרדו אין בעיה עם "קווי המהדרין," ובכך איפשר לבג"צ להודיע שאם לשר אין בעיה, אז כנראה שהכל בסדר. הבית היהודי מדבר – הליכוד עושה.

הליכוד היא גם המפלגה היחידה שבה יועץ בכיר של ראש המפלגה, נתן אשל, הודח מתפקידו בשל מה שנראה בעליל כמו הטרדה מינית של עובדת אחרת בלשכת ראש הממשלה – וכתגובה, ראש הממשלה הביא להדחתם של האנשים שדיווחו על העבירה וממשיך להעסיק את עבריין המין כיועץ קרוב. על פי הדיווחים בתקשורת בשבועות האחרונים, אשל יהיה זה שירכז את שיחות הקמת הקואליציה.

מרצ ומפלגות אחרות מתהדרות במספר גדול של נשים ברשימה שלהן; ארץ חדשה מעמידה מספר זהה של נשים וגברים, אחת אחרי השני, בעשיריה הראשונה שלה. בליכוד, מצד שני, האשה הראשונה מופיעה במקום העשירי, והיא בכלל סופיה לנדבר מישראל ביתנו. האשה הראשונה ברשימה שהיא אשכרה ליכודניקית מגיעה רק במקום ה-15, והיא ציפי חוטובלי – מי שמבחינתה מאבק על זכויות נשים מתבטא במאבק לשמירת הפות היהודי ליהודים כשרים בלבד. ייאמר לזכותה של חוטובלי ששר החינוך (נחשו מאיזו מפלגה?) מסכים איתה, ונציגו בדיון של חוטובלי אמר שאכן צריך לשמור טוב יותר על טוהר הגזע.

מספר נשים חרדיות יצאו לאחרונה לקמפיין ראוי מאד, שבו הן קוראות שלא להצביע עבור מפלגות שלא מוכנות לקבל נשים כמועמדות. לנשות ישראל, שההישגים שלהן רעועים מאד – זכותן להפלה, למשל, מעוגנת בסך הכל בקומבינה – כדאי לבחון בשבע עיניים את המפלגה לה הן מצביעות. הליכוד כבר הראה נכונות ניכרת למכור את זכויותיהן. לא, הבית היהודי לא יותר טוב, אבל כשזה מגיע מהליכוד, זו חוצפה חריגה.

אגו שיש לו מפלגה: שלי יחימוביץ' הבינה שלשום (ה') שהקמפיין שלה היה שגוי מיסודו, ושברה כיוון בחדות. לאחר כחצי שנה של סירוב לומר זאת, ולאחר שאיבדה על מזבח הסירוב הזה את עמיר פרץ – שאולי לא יכול היה להועיל לה אבל ודאי יכול להזיק – היא הודיעה סוף סוף שלא תשב עם נתניהו בממשלה אחת. אמש (ו') היא החלה בסיכומים עם ציפי לבני כדי להגיע לאותה המטרה: גוש חוסם נתניהו-ליברמן-בנט.

כל זה הבהיל מאד ובלבל מאד את האיש ללא תכונות, יאיר לפיד. הוא יצא בשלל הצהרות סותרות. תחילה תקף את יחימוביץ', אחר כך אמר שלא ישב בממשלה של חרדים ומתנחלים כי הוא "לא משוגע," והיום הוא יצא בהצהרה שלישית, שסותרת את שתי הקודמות. לפיד קרא ליחימוביץ' ולבני להצטרף לממשלת נתניהו כדי למנוע ממנה מלהפוך לממשלת ימין וחרדים. באותה נשימה, הוא אמר שהוא לא "מחרים אנשים ומפלגות." אלא אם, כמובן, אלה חרדים ומפלגותיהם. לפיד מתנגד לגוש החוסם, והוא רוצה שמפלגות המרכז יספקו לנתניהו את מה שסיפק לו, בראשית הקדנציה, אהוד ברק.

או, כפי שכתבתי כאן לפני פחות משנה, הסכנה הגדולה ביאיר לפיד היא ש"יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס." והנה לפיד אומר זאת בעצמו.

עוד דבר אחד: הליכוד הודיע שהוא מסרב לחתום על אמנת השוויון בין יהודים וערבים, שמתבססת על מילות מגילת העצמאות. גם יהדות התורה סירבה, אבל עליה סיפרו שמפלגת האם שלה, אגודת ישראל, שלחה בשעתו מברק ברכה להיטלר על חוקי נירנברג. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אזרחית ישראלית שמתגוררת בעזה, הודא וחידי, מבקשת בימים אלה להכנס לישראל – ונתקלת בסירוב. וחידי, שהפקידה את תעודת הזהות הישראלית שלה במנהל האזרחי בשנות השמונים, לא מצליחה להכנס לישראל למרות שמדינת ישראל מודעת לכך שהיא אזרחית ישראלית.

המקרה של וחידי איננו בודד. שלוש אזרחיות ישראליות אחרות, האחיות דבאס, מבקשות גם הם להכנס לישראל מהרצועה, והממשלה מונעת את כניסתן. הממשלה טוענת שאין די בתעודות הזהות הפלסטיניות כדי לזהותן כאזרחיות ישראל, למרות שבשנת 2011, כאשר הן ביקשו להכנס לישראל לחתונת אחותן, די היה באמצעי הזיהוי הזה. עמותת "גישה" (גילוי נאות: אני מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה בשמן של וחידי והאחיות דבאס לבתי המשפט בישראל.

מה שמעניין פה הוא פחות ההתעמרות השגרתית בתושבי הרצועה, שעליה מעדיף הציבור הישראלי שלא לדעת; מה שמעניין הוא פריכותה של תפיסת האזרחות הישראלית. מדובר באזרחות ישראליות, שבסך הכל מבקשות את השירות הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כניסה למדינה שבה הן אזרחיות. ופקידים עלומים מרשים להתעלם מהזכות הבסיסית ביותר הזו.

הסיבה לכך פשוטה מאד: מדובר בפלסטיניות, לא ביהודיות. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. רשמית, היא לא מכירה בלאום הישראלי. היא מכירה בלאום האשורי, אבל לא הישראלי. הכרה בלאום ישראלי תאלץ אותה להתייחס לכל אזרחיה כשווים, וזה יהיה סופה של המדינה היהודית. ישראל העניקה אזרחות לתושביה הפלסטינים – אלה מהם שלא גירשה – אבל הקפידה לוודא שהזכויות המוענקות באמצעותה יהיו מינימליות. הסיבות לכך היו פשוטות: מניעת אזרחות פורמלית מילידי המדינה היתה מציירת את ישראל כמדינת אפרטהייד מהר מאד, וכנראה היתה גם גוררת התקוממות מוצדקת לגמרי מצד שלולי האזרחות. בצד השני של המתרס, משקיעה ממשלת ישראל סכומים ניכרים של כסף ביהודים שאינם ישראלים החיים בחו"ל, במסגרת מה שמכונה "קשר עם התפוצות."

אז העניקו אזרחות פורמלית, אבל מבהירים שוב ושוב שהמדינה היא מדינת עם האדונים, ושלו בלבד. כפי שגילו וחידי והאחיות דבאס, אזרחות לבדה, ללא ציון העובדה שאתה יהודי, לא שווה הרבה באתנוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

ואולי הגיע הזמן להכיר במציאות העגומה שכל המסגרת של מדינה מצריכה תפיסה מחשבתית שעדיין רחוקה משמעותית מזו שרוב היהודים החיים בישראל מסוגלים לה; שכמו המדינות שסביבנו, הלבשנו את השבט שלנו במחלצות של מדינה, כדי שלא יהיה מביך כשיגיעו אורחים מחו"ל – אבל, כשהם לא בסביבה, אפשר להתרווח ולהתנהל כמו שאנחנו אוהבים.

(יוסי גורביץ)

זה כנראה לא יפתיע אף אחד, אבל אני לא אוהב את נפתלי בנט. הוא מזכיר לי יותר מדי את יאיר לפיד. לאיש יש היסטוריה ארוכה של אחיזת עיניים: כראש הלשכה של בנימין נתניהו – אז ראש האופוזיציה – הוא קידם את ההפיכה של קמפיין המילואימניקים לקמפיין הדחה של אולמרט. גם המשכורת שלו באותה התקופה, על פי הדיווחים, הגיעה באופן משונה מכיסו האישי של נתניהו – לא ברור איך, והנושא לא נחקר. אחר כך, יחד עם איילת שקד, הוא הקים את "ישראל שלי," הזרוע למשימות מלוכלכות של מועצת יש"ע. כעת הוא משווק את עצמו, לציבור מסומם סלבריטאים, כישראלי מצליח מהשורה: איש סיירת והייטק. לצורך העניין, הוא מעלים את הכיפה שלו. הוא לא מוריד אותה, אבל הוא מקפיד להצטלם כשהיא ממש, ממש לא בולטת. אחרת הציבור הישראלי עוד עשוי להזכר שבנט בעצם מוביל את הגלגול החדש של המפד"ל, לא איזו הייטקיסטית שאומרת – כמו יאיר לפיד, כמו שלי יחימוביץ' – שאין טעם להטריח את הראש בכל הנושא השולי הזה של הסכסוך עם הפלסטינים.

אבל כשמעצבנים את בנט, כל העמדת הפנים של המתנחל החדש והמגניב עפה מהחלון. בעימות עם ח"כ אחמד טיבי, אחרי שהוא התלהט וטיבי הגדיר את בנט כגידול סרטני – מה שמסתבר היה מותר ליצחק רבין אבל לא לאחמד טיבי – התפוצץ בנט (דקה 2:33) ואמר ש"כשאתם עוד טיפסתם על עצים, היה לנו פה מדינה יהודית." השגיאה במקור.

בנט, כמובן, מתייחס פה לשנינה הידועה של בנג'מין ד'יזראלי, שהופנתה לחבר פרלמנט בשם דניאל או'קונל, שבגרסה הישראלית המקובלת נהוג לצטט כ"כאשר אבותיך עדיין חיו על עצים, אבותי היו נסיכים בחצר שלמה." הגרסה האמיתית שונה משהו: "כאשר אבותיו של החבר המכובד היו פראים אלימים באי לא ידוע" – או'קונל היה אירי – "אבותי היו כוהנים במקדש שלמה." הגרסה הישראלית הופכת את כל הלא יהודים לאנשים החיים בעצים; בנט טוען שהתרבות היהודית היתה מתקדמת – הגיעה לרמת ניהול מדינה – כאשר הפלסטינים עדיין היו בשלב אבולוציוני מוקדם הרבה יותר. הוא אומר, בעצם, שהפלסטינים מפגרים אבולוציונית.

בנט מפגין טמטום אירוני נדיר. אחרי הכל, כמי שחי כאן הוא אמור לדעת שגם אם הפלסטינים היו רוצים לטפס על עצים, הם היו מתקשים למצוא כאלה. המקום, כידוע, מדברי משהו, והיתה תקופה שבה הציונות טענה שהיא "הפריחה את המדבר." מצד שני, התפיסה הזו עשויה להסביר מדוע המתנחלים כורתים עצי זית: זו סוג של הריסת בתים פרימיטיבית.

יתר על כן, בנט שוכח את המיתולוגיה היהודית עצמה: היהודים, על פי התנ"ך, הם נוודים מדבריים שפלשו לארץ לא להם, כבשו אותה בחרב, רצחו את תושביה יושבי הערים בברבריות ("ויבואו על ליש, על עם שקט ובוטח, ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש"), החריבו את הערים ושרפו את המקדשים. כלומר, הסיפור הרגיל של פולשים מן המדבר שפוגעים בישובי קבע ובוזזים אותם. לא בדיוק משהו שיש להתפאר בו. המיתולוגיה הזו שקרית ככל הנראה, והיהודים של בית ראשון הם ככל הנראה צאצאיהם של כנענים שעברו המרה לדת של אל אחד. אבל בנט, כמובן, לא יהיה מוכן להתנער מהסיפור המיתי על כיבוש כנען בסופה. אז במה אתה מתרברב? על פי הסיפורים שאתה עצמך מספר לעצמך, ומתעקש לספר גם לתלמידי בית הספר, אבות אבותיך היו פראים מן המדבר שהחריבו תרבויות עירוניות מפותחות פי כמה מזו שלהם. "כשאתם עדיין טיפסתם על עצים, היתה פה מדינה"? להיפך, בנט, להיפך. זו טענה מביכה במיוחד, כשהיא מגיעה מצאצא של קבוצה שתמיד היתה קבוצה אורבנית, אבל, כפי שהעיר קלוזנר במידה ניכרת של אי נחת, מעולם – עד הקמתה של תל אביב – לא בנתה עיר בעצמה.

כמובן, אין שום סיבה להניח שאבותיו של ד'יזראלי היו דווקא כהנים או נסיכים; הסתברותית, אם אבותיו אכן היו יהודים מיהודה של המאה העשירית לפני הספירה, הם היו כנראה מאותם איכרים שמולם התרברב רחבעם, על פי המיתולוגיה התנ"כית, שאביו ייסר אותם בשוטים והוא ייסר אותם בעקרבים.

אבל גם אין שום סיבה טובה להניח שאבותיו של ד'יזראלי – או אבותיו של בנט, וזו נקודה חשובה הרבה יותר – היו מאותם איכרים. רוב היהודים החיים בעולם כיום אינם צאצאים של יהודים מהבית הראשון, וגם לא מהבית השני. הם צאצאי מומרים ליהדות.

כובשים, להוציא מקרים חריגים מאד, לא מגיעים עם כוח מתיישבים גדול. הם מגיעים עם כוח צבאי עדיף על זה המקומי, משמידים או משעבדים את האליטה הקיימת ומציבים את עצמם במקומה. את האוכלוסיה הם משאירים ברובה כפי שהיא. זה קרה בפלישות הברברים – הגרמנים מעדיפים לקרוא לכך "נדידות העמים" – לאירופה הרומאית, זה קרה כשהנורמנים פלשו לאנגליה, וזה נכון גם לכיבושים השונים של פלסטינה לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד לכיבוש הערבי. הפולשים היו כוח קטן ביחס. הם לא ביצעו שינוי גדול באוכלוסיה ולא הביאו מספרים גדולים של מתיישבים. הפולשים הערבים מצאו, בבואם, את פלסטינה מיושבת ברובה בנוצרים. אלה, מצידם, היו צאצאי מה שהאליטה הרבנית כינתה בבוז "עם הארץ." וכפי שהם המירו את דתם לנצרות, כדי להמשיך ולשמור על אדמתם – הצומוד המפורסם – מול שליטים חדשים, הם גם המירו באיטיות את דתם זו לאיסלם. אם בנט רוצה לראות את צאצאיהם של יושבי הארץ המקוריים, הוא רק צריך היה להישיר מבט אל אחמד טיבי.

בנט עצמו נראה באופן חשוד כמו תושב ממוצע של מזרח אירופה, ולא כל כך מזכיר את מה שנהגו לכנות לפני כמה עשרות שנים "בן מיעוטים." יש לכך סיבה מצוינת: בנט, כמו רוב מוחלט של הפולשים הציונים, הוא לא צאצא של יהודים מזרח תיכונים. אלה בדרך כלל לא מסתובבים עם עצמות לחיים סלאביות ועיניים כחולות. הסבירות שבנט, כמו רוב הפולשים ממזרח אירופה, מתייחס באיזשהו אופן לחצר שלמה נמוכה משמעותית מהסבירות שהוא צאצא של איזה צמית של עם סוסים כלשהו, וכן – כנראה הכוזרים.

מחקר גנטי חדש מייחס את מוצאם של יהודי מזרח אירופה לממלכה הכוזרית, שעליה אנחנו יודעים מעט מאד להוציא העובדה שמלכיה כנראה התגיירו ושהיא הושמדה על ידי הרוסים במאה העשירית. הציונים מכחישים בזעם את העובדה הזו, שפעם היתה מושא לגאווה – היסטוריונים יהודים במזרח אירופה התייחסו אליה פעם אחר פעם – ושהפכה למאד לא נוחה אחרי שהציונים השתמשו ב"זכות ההיסטורית היהודית" על ארץ ישראל כדי לכבוש אותה מעם אחר.

כי מה עושה בנט, מה עושים בעצם הציונים כולם? הוא אומר שמעצם השתייכותו לכת דתית מסוימת, הוא מקבל את הזכויות שהיו לחלק קטן מאותה קבוצה דתית לפני 2,000 שנים – בהתעלם מכך שבשום מקום אחר לא נשמרות "זכויות" כאלה, ובהתעלם מכך שהוא מעולם לא הוכיח, משום שאיננו יכול להוכיח, שהוא צאצא ישיר של אותה קבוצה. למעשה, אבות אבותיו הגיעו מאזור אחר לגמרי. בנט גם לא יכול לטעון שלא מדובר בקבוצה דתית – אחרת, הגיונית, הוא שולל את זכותם של כל צאצאי הגרים אחרי 70 לספירה לדריסת רגל בפלסטינה.

כלומר, בנט והציונים מחזיקים בעמדה הבעייתית מאד שאומרת שלמרות שהם לא הצאצאים הישירים של בעלי רכוש מלפני 2,000 שנים, יש להם זכויות עליו. העמדה הזו הופכת לבעייתית עוד יותר כשזוכרים שגם אם × × ×™×— לשאלה למה בעצם ליהודי מזרח אירופה – שהם, כזכור, יוצרי התנועה הציונית – יש מאפיינים מזרח אירופאיים מובהקים, רוב יהודי העולם, לאורך כל ההיסטוריה המתועדת, מעולם לא גרו ביהודה. גם אם אבות אבותיו של בנט לא אכלו בשר סוסים על גדות הוולגה, וגם אם אכן היו יהודים, הסבירות שהם גרו ביהודה בתקופת השלטון הרומאי שם – שלא לומר דבר על התקופה המיתולוגית של דוד ושלמה – נמוכה מאד.

ובנט יכול לשחק את המשחקים שלו מול טיבי, ולהגיע לשיאים של חוצפה בהערת "מטפסים על העצים" שלו, רק משום שהוא יודע שהציבור היהודי בור במכוון בכל מה שקשור להיסטוריה שלו, ומשום שהוא יודע שהציבור הזה סומם במשך שנים בגזענות של "עם נבחר," ושהמאבק הנואש שלו להתעלם מהעובדה שהוא גזל את רכושו של עם אחר מכשיר אותו לכל סוג של שנאה כלפי הנכבש והנגזל. כאן מופעל סוג של ברוטליזציה שמוכר מכל כיבוש: ככל שהכובש ברברי יותר כלפי הנכבש, כך הוא בז לנכבש יותר – תראו מה הוא מוכן לסבול. עצם הסבל מוכיח את נחיתותו של הנכבש, ומחזק את אמונתו של הכובש שגרימת הסבל הזו מוצדקת, הרי הוא נחות יותר.

עד שהגלגל מתהפך. ואולי זו האירוניה האמיתית של ההיסטוריה: שבנט, שכמו ציוני אמיתי רוצה להרגיש פעם אחת איך ×–×” להיות קוזאק, שכח – הדחיק – את מה שידעו אבותיו.

ועוד דבר אחד: אם שמעון פרס רוצה לומר לנו משהו בעל משמעות פוליטית, הוא מתבקש להתפטר מתפקיד הנשיא. תפקיד זה ריק מכל תוכן ובמכוון; הוא אמור להיות טקסי ותו לא. כתבתי בשעתו שפרס לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי להשתמש במשרת הנשיא כאמצעי פוליטי – שמבחינת פרס הוא אמצעי לקידום עצמו. הפתרון האידיאלי יהיה ביטול המשרה המיותרת הזו, אבל כל זמן שהיא שם, לא מוגזם לדרוש מפרס שלא להשחית אותה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)