הדוורים ברמת גן, דתיים וחילונים כאחד, הודיעו אתמול (ב') שהם מסרבים לחלק את ספרי הברית החדשה ששלחו מסיונרים בתפוצת נאט"ו ברחבי העיר. הדוורים אמרו כי מצפונם אינו מאפשר להם לחלק את הספרים, ולטענתם יש ספק האם הפעולה חוקית. מגלגל העיניים הבכיר בכנסת, זבולון אורלב (הבית היהודי – מפד"ל החדשה), הפעיל לחץ על מנהל חברת הדואר, ובינתיים, "עד בירור משפטי", הוקפאה חלוקת הספרים. אחד העובדים אמר לטמקא כי העובדים זכו לתמיכתו של הדרג הניהולי המקומי, עד שהנושא טיפס להנהלה – שכאמור, נכנעה בסופו של דבר.

רק שאין פה שום איסור חוקי, וחזקה על זבולון אורלב שהוא יודע זאת. חוק העונשין אוסר על ארבע פעולות הקשורות להמרת דת: סעיף 174א' קובע כי "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו – מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות"; סעיף 174ב' אומר כי "המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חמרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו (! – יצ"ג) או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו – מאסר שלוש שנים או קנס 300,000 לירות"; סעיף 368 (א') אומר כי "העורך טקס המרת דתו של קטין או עושה פעולה אחרת המביאה לידי המרת דתו של קטין, בניגוד להוראות סעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, דינו – מאסר ששה חדשים"; וסעיף 368 (ב') אומר כי "המשדל קטין, בפניה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו – מאסר ששה חדשים."

שני הסעיפים ב-368 הגיוניים למדי; סעיף 174א' תמוה (לא מובן איך זה עניינה של מדינה חופשית אם אדם מציע כסף תמורת המרת דתו של אחר), סעיף 174ב' חוצה את גבולות הבעייתיות אל עבר הטוטליטריות (המדינה אוסרת על אדם להמיר את דתו תמורת ממון); שני הסעיפים ב-174 ארכאיים מאד (הקנסות בהם אפילו לא הומרו לשקלים, סימן מובהק של אות מתה); ואף לא אחד מהם אוסר על שליחת דברי דואר מיסיונריים. אין חוק כזה בישראל, אפילו לא בישראל, שבעקביות נמצאת בתחתית הרשימה עם איראן וסעודיה כמדינה שבה אין חופש דת.

האם אורלב, חבר כנסת רב נסיון ועוזר בכיר לשעבר של זבולון המר, לא יודע זאת? קשה מאד לחשוד בו בבורות כזו. סביר הרבה יותר שהוא רוכב על המהומה כדי לקושש עוד כמה אזכורים בתקשורת.

העובדים אומרים ששליחת דואר כזה מנוגדת למצפונם. וואלה. אפשר אפילו להאמין לזה. אם כן, הפתרון פשוט: הם צריכים להתפטר. הם אמורים למלא שירות ציבורי – והדאגה שדואר יגיע ליעדו היא שירות ציבורי פר אקסלנס, מהוותיקים שבהם – שבעליל הם אינם כשירים למלא. יחפשו, אם כן, ג'וב אחר; ואם יהיו להם כמה חודשים קשים, אם ייאלצו בשל מצפונם לוותר על הפנסיה שלהם, שיתנחמו בשכר הרב שמצפה להם בעולם הבא.

כמובן, כדתיים בישראל – ולצורך העניין, חילונים שמסרבים להעביר כתבי דת של דת אחרת הם יהודים אורתודוקסים לכל דבר, חוטאים אולי – הם כבר התרגלו שמתאימים את המציאות לנכות שהטילו על עצמם, ושהם לא נאלצים לשאת בעול המצוות שהטילו על עצמם. זכור לרע אותו סיף צעיר דתי, שעתר לבג"צ כדי שיארגנו תחרות במיוחד בשבילו לא בשבת, ואז, כשהגיע לתחרות בינלאומית, שיחק בשבת כאילו כלום. שם, אף אחד לא היה מוכן לשאת את עול המצוות במקומו.

הכניעה המסתמנת בפרשת הדוורים – כאמור, אין שום מניעה חוקית לחלק את הספרים, זה תירוץ זול שמתבסס על ההנחה שהציבור בור – לוקחת את הרעיון הזה צעד אחד הלאה. מעתה, אנשים שאינם יהודים אורתודוקסים צריכים להתחיל להתרגל לרעיון שהם יקבלו שירות פחות ופחות טוב מהמדינה. היום לא מתאים לדוור יהודי גאה לשאת את הברית החדשה. עוד שבועיים יסתבר לו שהוא סוחב עותק של מין ידוע, ישעיהו ליבוביץ', שאסור לו להוביל למענו משום שמדובר בזקן ממרא. ספרי ניו אייג' לא יובאו למענם מחשש כישוף. על צעצועי מין בכלל אין מה לדבר, שכן מדובר בעידוד הוצאת זרע לבטלה – אחת העבירות החמורות ביהדות הקבלית, שכן כידוע מזרע הגבר היהודי היוצא לריק נולדים שדים וליליות. ואי אפשר לצפות מדוור יהודי שיסייע לאכלוס העולם בשדים. ספרים בערבית לא יגיעו ליעדם כלל – שהרי אין לצפות מדוור יהודי כשר שיידע את שפת ישמעאל, ומבלי שיבין אותה הרי הספר חשוד אוטומטית כמדריך טרור (הדוור לא אמור לדעת שהשב"כ מצנזר את ספרי ערביי ישראל), או אף גרוע מכך, רחמנא ליצלן: הטפה דתית איסלמית.

חרדים כבר החלו לדרוש את הדרתן של נשים ממקומות עבודה, אם רוצים המעסיקים שהחרדים יואילו בטובם להתעניין בעבודה אצלם. ומספר גדול של רבנים כבר הורה לצאן מרעיתם להפסיק להעסיק לא יהודים עם יהודיות. כן, ההוראה הזו מנוגדת לחוק. רשויות החוק לא עשו עד כה שום דבר בנידון. בבתי ספר חרדיים – ודתיים – שממומנים על ידי המדינה יש אופנה שגורסת שמותר לבית הספר להעניש את תלמידיו (בפועל, בעיקר תלמידותיו) על התנהגות מחוץ לכתלי בתי הספר. אנחנו לא מדברים על השתתפות באורגיות; אנחנו מדברים על, בין השאר, עבודה במק'דונלד כשר – כי התלמידה התרועעה עם גברים. משרד החינוך לא העיף את המנהל המדובר, כי לתלמידים חרדים אין זכויות. הם נמכרו מזמן לרבנים.

ישראל הופכת, מדי יום, למדינה תיאוקרטית יותר וסובלנית פחות כלפי מי שאיננו גבר יהודי אורתודוקסי. הרבה מזה, חשוב לציין שוב, הוא בזכות אנשים שקוראים לעצמם חילונים אבל הינם בעצם אורתודקסים חוטאים, שמקבלים את הנחות היסוד של האורתודוקסיה: יהודים הם עם נבחר, בני דת אלוהית, שלעומתם כל האנושות אינה שווה כלום; נטישה של היהדות היא בגידה. וזה לא צריך להפתיע: החינוך הציוני שהאנשים האלה קיבלו מבטיח שהם רוב במדינת ישראל.

בכל ישראלי, אמר פעם מאיר כהנא – שכמו כל פנאט דתי התמקד במאבק נגד "התבוללות" הרבה יותר משהתעסק במאבק נגד פלסטינים – יש כהנא קטן. הוא כבר די גדול היום. בלי הכרזות בומבסטיות, בלי מצעדי לפידים, רק עם סיסמאות על כל קיר ועם תקריות אלימות שלא מגיעות לתקשורת, כהנא חי, חי מאד.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, השתיקה היחסית של הימים האחרונים היא תולדה של המעבר למחשב חדש. אני מקווה שיסורי הגמילה יסתיימו בקרוב.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)

הסערה שפרצה שלשום, כשהסתבר – אכטונג! אכטונג! סכנה לגורל הלאום! – שהשופט העליון סלים ג'ובראן איננו שר את ההמנון, לא היתה רק תחרות מגוחכת במיוחד בנפנוף בזקפה הלאומית בין חברי הכנסת של האחים היהודים. אמנם, זו היתה הזדמנות נהדרת להיווכח שוב שאין שום הבדל פרקטי בין נציג אנשי כהנא בכנסת מיכאל בן ארי ובין דוד רותם, דני דנון, משה פייגלין ושאר הגווארדיה, אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שההסתערות של האחים היהודים על ג'ובראן אומרת שהם חשים, כנראה בצדק, שרוב האוכלוסיה היהודית נמצאת איתם בנקודה הזו.

הנושא הוא הדרישה היחידה שהציג נתניהו בפני הפלסטינים לאחרונה: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. והסערה של אתמול היא בדיוק הסיבה שהם לא יכלו להסכים לדרישה הזו. מדינה יהודית היא מדינה שבעצם קיומה, בעצם הגדרתה ככזו, מפלה לרעה את אזרחיה הלא-יהודים. היא מדינה שבעצם הגדרתה אומרת להם שהם לא שייכים, לא שווים, אורחים לרגע, קיימים בחסד ולא בזכות, נסבלים. זו מדינה שבעצם הגדרתה אומרת שיש בה שני סוגים של אוכלוסיות, נפרדות ולגמרי לא שוות.

זו תהיה מדינת-עם-אדונים, שבה רצון הרוב לא יהיה רק שהמיעוט יכין לו תה, אלא שיתרפס ויכרע ברך תוך כדי זה. זו תהיה מדינה שבו יצטוו אנשים לשיר בקול שבור ונפש רמוסה "נפש יהודי הומיה", כדי שיזכרו יום-יום ושעה-שעה שביתם אינו ביתם. עכשיו אנחנו מדברים על שופטים בבית המשפט העליון; עוד מעט קט אלה יהיו מנהלי בית ספר, רופאים, עורכי דין – כל מי שירים את ראשו מבין ההמונים העמלים. על כן, מובן שאבו מאזן לא יכול לתת לנתניהו הצהרה כזו: אם ייתן, ימכור את זכויותיהם של ערביי ישראל. ואף אחד לא הסמיך אותו לעשות את זה. זו, כמובן, הסיבה שנתניהו מתעקש על הנושא.

ואל תאמרו "זה לא יקרה." כבר היינו שם. מדינת ישראל החזיקה את אזרחיה הערבים תחת משטר צבאי במשך 17 שנים, ובאותן השנים גם ביצעה את שוד האדמות הגדול שבסיומו נושלו הפלסטינים שנותרו אחרי הנכבה מרוב נכסיהם שנותרו. שוטרים ושוטרי חרש בלשו אחרי כל התבטאות, אחרי כל שיר חתונה עוין, ומנהיגים ערבים למדו לשיר את "התקווה" כדי להשאר בתפקידם. אנחנו כבר לא בשנות החמישים והשישים, תודה לאל, אבל יש מי שרוצה להחזיר אותנו לשם.

צריך לומר מילים של תודה, כרגיל, לראובן ריבלין, שכרגיל מנסה להציל את כבודה של הכנסת ושל סיעת הליכוד. צריך, בשיניים חשוקות, לומר כל הכבוד גם לנחש בנעליים הגבוהות, בוגי יעלון, שיצא נגד הקהל הטבעי שלו. אבל שניהם עוצרים בכך שאי אפשר לדרוש מאזרחי ישראל שאינם יהודים לשיר את ההמנון שלה.

ובכך, במידה ניכרת, הם מאמצים את התפיסה של ערביי ישראל כנסבלים: צריך לתת להם הנחות, כי אין לדרוש מהם שיעמידו פנים שהם יהודים. אבל לא זה המצב: מדינה שיש בה מיעוט גדול צריכה להכיל אותו. שופטת העליון ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן פורת, שהגיעה מרקע רוויזיוניסטי, לא היססה להציע בשעתו – אמנם, לפני כ-20 שנים – להוסיף עוד בית לתקווה, ועוד סימן לדגל, שיאפשרו גם לאזרחים שאינם יהודים לקבל את הדגל וההמנון שאמורים, אחרי הכל, לייצג גם אותם. היו גם הצעות אחרות, כמו להחליף את ההמנון ב"אני מאמין" של טשרניחובסקי:

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח,

שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,

לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,

כִּי עוֹד אַאָמִין גַּם בָּאָדָם,

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז…

זה לא קרה וכנראה לא יקרה בקרוב. לא בלי שינוי תודעתי ניכר. כאן אנחנו רואים את חסרונם של שיעורי האזרחות: הימין מחבל בהם שנות דור, בטענה שהם מזניחים את היסוד היהודי של המדינה. אבל זה בדיוק תפקידו של שיעור אזרחות: להבנות את החישוק העל-דתי, על-אתני, על-שבטי, שבכוחו תיווצר תודעה אזרחית, ליהודים ולא יהודים כאחד. לא במקרה חיבלו בהם. הימין, להוציא שרידים לתקופות אחרות כמו ריבלין – תקופות שבהן, למשל, חירות הצביעה בעקביות בעד ביטול המשטר הצבאי, נגד מפא"י – לא רוצה מדינה אזרחית. הוא רוצה תיאוקרטיה אתנוקרטית. ולא רק הימין: גם יאיר לפיד, למשל, הברומטר המדויק ביותר לאמצע המרכז, אמר לאחרונה שהוא לא תומך בהפרדת דת ומדינה. זה, אפילו הוא מבין, יחסל את האתנוקרטיה. הוא רוצה לשמור על חוק השבות, כלומר על העדפת האזרחים היהודים. הוא מוכן לדבר, לכל היותר, על "הפרדת הדת מהפוליטיקה", משהו אמורפי ולא ברור – נוסחה שבה החזיקה בשעתו גם מפלגת העבודה – שמטרתה לרצות את שונאי הדתיים האוטומטיים תוך שמירה על מעמדו של הרוב היהודי.

כל זה כרוך עמוקות בהכחשת ההיסטוריה הקרובה של הארץ המעונה הזו. קומישר החינוך מטעם אם תרצו, גדעון סער, הכחיש שלשום שיהודים גירשו ערבים במהלך מלחמת העצמאות. הקומישר רוצה לא רק להחזיק בעובדות משלו, אלא גם להחדיר אותן לראשיהם של תלמידי ישראל, בתמיכה של רוב היהודים. ולא יהיה פיוס, לא יוכל להיות פיוס, עד שהאוכלוסיה היהודית לא תכיר בעוול של הנכבה, ולא תכיר בכך שהיא נישלה עם יליד. זה מכשול פסיכולוגי עצום (להגנת היהודים הישראלים אפשר לומר שההכחשה האוטומטית של הנכבה, מבחינת רובם, היא הכחשה שהם מתקיימים על בסיס של עוול; אף אדם ישר לא חי בנוח עם כך) אבל אם האמריקאים הצליחו להכיר בחלקם בחיסול הילידים האמריקאים ובאחריותם לעבדות, יכול להיות שגם לנו יש סיכוי.

אבל לא יהיה סיכוי כזה, אם המדינה תתפס כקודם כל יהודית. במקרה הזה, הלאומנים ינצחו תמיד – נצחון שיפגע, בצדק, ביכולת ההזדהות של ערביי ישראל עם המדינה, שבאופן מפתיע היא גבוהה מאד בהתחשב. מותר לחשוד שההיסטריה של 20 השנים האחרונות, ההתעקשות להדגיש את יהדותה של ישראל, נובעת מהחשש של חלקים מרכזיים באוכלוסיה היהודית שאם לא תעשה את זה, לא תהיה לה ברירה אלא לחיות עם ערביי ישראל, מה שיוביל לגרוע בפחדים היהודיים – אובדן טוהר הדם. ההתעקשות בקול גדול על היותה של ישראל יהודית היא במובנים מסוימים טקטית: לכו מפה, כמה שתנסו להיות ישראלים זה לא יעזור לכם, ישראל לעולם לא תהיה שלכם. רק אל תתקרבו אלינו יותר מדי, זה מפחיד אותנו.

ואיך מטפלים באוכלוסיה שלמה שהכניסה את עצמה לפוסט טראומה, זו שאלה שלא בטוח שיש לה תשובה.

ועוד דבר אחד: חמושי צה"ל החלו בתקופה האחרונה למנוע מפעילי שמאל ועיתונאים אחרים להגיע לאתרי הפגנות ופעילות בגדה, כשהם עוצרים אוטובוסים ורכבים שנמצאים בדרכם לשם. הכל, כמובן, "מטעמי בטחון ולשם שמירה על הסדר הציבורי," גם כשאין שום סיבה להניח שמישהו מהמעורבים מסכן בדרך כלשהי את "בטחון האזור," המונח שתמיד היה שם קוד להמשך הכיבוש. האגודה לזכויות האזרח דורשת הסברים מהגנרל הרלוונטי, שלו היא מנסה להסביר שמדובר בפעולה בלתי חוקית. לא הייתי עוצר את נשימתי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בשבת האחרונה, בפוסט "מלחמה באיראן? אולי הפעם היא זוחלת כדי להיוולד", ניתח יוסי את האינטרסים שעומדים מאחורי חרחורי המלחמה מצד ביבי וברק ומאחורי התגובה האמריקאית לנהמות הקרב האלה. ההנחה של יוסי היתה שהדבר האחרון שאובמה צריך עכשיו זה עוד מלחמה במזרח התיכון. להערכתי, התמונה מורכבת יותר. כשבוחנים את הסוגיה הזאת מזווית כלכלית מסתבר שהאינטרס האמריקאי הוא אינו חד משמעית נגד תקיפה באיראן, ואותו הדבר נכון גם לגבי האירופים.

כדי להבין את מפת האינטרסים העולמית סביב העימות עם באיראן צריך להביא בחשבון את המהלכים האחרונים של האירופים כנגד האיראנים. באמצע ינואר כמה ממדינות אירופה הכריזו שמיולי הקרוב הן יטילו אמברגו נפט על איראן, כסנקציה על המשך הפעילות האיראנית לפיתוח פצצה גרעינית. ההכרזה הזאת הובילה, כצפוי, לקפיצה במחיר הנפט. אבל עוד לפניה מחיר הנפט הגולמי היה סביב 100 דולר לחבית.

כידוע, למרות כל תוכניות החילוץ והסיוע, למרות הטריליונים שהוזרמו למדינות ה-PIGS הכושלות ולמרות הריבית שכבר כמה שנים מגרדת את הרצפה, כלכלת האיחוד האירופי לא צומחת. הסיבה העיקרית לכך היא מחיר הנפט הגבוה, מכיוון שבלי אנרגיה זולה אין ולא תוכל להיות צמיחה כלכלית. במציאות הזאת אין שום היגיון במהלך האירופי להטיל אמברגו נפט על איראן. זה מנוגד לכל האינטרסים שלהם. קשה לי להאמין שלמנהיגי אירופה חשוב יותר למנוע מאיזה דיקטטור במזרח התיכון להצטייד בנשק גרעיני מאשר להציל את הכלכלה הקורסת שלהם.

לכן אין ברירה אלא לחפש אינטרסים סמויים שעומדים מאחורי המדיניות התמוהה הזאת. אמנם המשמעות היא שאני נאלץ לבסס את התיאוריה שלי על הנחות שקשה מאוד להוכיח אותן, אבל כל אחת מהן כשלעצמה הגיונית וסבירה, ושילוב ביניהן הוא הדרך היחידה שמצאתי עד כה לקבל תמונת מצב קוהרנטית למצב הנוכחי. קבלו את זה כהצעת הגשה.

קודם כל, חשוב לדעת שאיראן נמצאת במצב ייחודי בהשוואה לשאר המדינות החברות באופ"ק. בשנתיים האחרונות רוב חברות אופ"ק הודיעו שהגדילו את תפוקת הנפט שלהן (גם אם בכמויות קטנות עד כדי מזעריות) בניסיון לענות על הביקוש ולפצות על הירידה בתפוקה בלוב ובסוריה. לכאורה, האינטרס של יצואניות הנפט הוא להקטין את ההיצע כדי לשמור על מחיר גבוה ועל הכנסות גבוהות בהתאם. אבל צריך לזכור שרוב המשטרים שעומדים בראש המדינות האלה תלויים בחסות שמעניק להן הממשל האמריקאי, מה שחושף אותם ללחצים עצומים מכיוונו במטרה לשמור על מחיר נפט נמוך ולמנוע פגיעה נוספת בכלכלת ארה"ב.

אחמדינג'אד לא מתעניין יותר מדי באינטרסים האמריקאיים, ואיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שהקטינו את תפוקת הנפט שלהן בחודשים האחרונים. אם נצא מנקודת הנחה שהקטנת התפוקה היא תוצאה של מדיניות מכוונת ולא מכיוון שאיראן הגיעה לשיא התפוקה שלה (מה שבאופן חריג תואם להצהרות הרשמיות שלה), המסקנה תהיה שאיראן היא אחת החברות היחידות באופ"ק שבשטחה עדיין אפשר למצוא מאגרי נפט גדולים ובלתי מנוצלים, רק שהגישה אליהם חסומה למערב.

בינתיים, הכלכלה האיראנית נמצאת על סף תהום, ומנהיגי אירופה מודעים לכך. בעוד שהמשבר באירופה הוא בעיקרו פיננסי, באיראן הוא ריאלי, ריאלי עד כדי התנפלות על הבנקים ואולי אפילו רעב. מה גם שב-2 במרץ מתוכננות באיראן בחירות לפרלמנט. במציאות כזאת, מספיק שמנהיגי אירופה יאיימו באמברגו כדי לערער את המצב הכלכלי באיראן ולדחוף את האיראנים המיואשים אל עבר מהפכה עממית, ואולי הפעם, בשונה מהניסיון הקודם במאי 2009, היא גם תצליח.

מן הסתם, מהפכה כזאת תלווה בסיוע צבאי מאסיבי מצד נאט"ו ואולי גם מצד ארה"ב (אם נאט"ו התערבה במלחמה בלוב, שאחראית על כ-3% מאספקת הנפט העולמית, אין סיבה להניח שהיא תתעלם ממצב דומה באיראן, שאחראית על יותר מ-10%). כך תיפתח בפני חברות הנפט המערביות גישה למאגרים הבלתי מנוצלים של איראן.

בעצם, מה שקורה הוא שאנחנו צופים בשידור חוזר של מלחמת עיראק 2003, אחד לאחד: איומים מצד מנהיגים מערביים מפני התחמשות של דיקטטור מטורף בנשק להשמדה המונית, הכנת דעת הקהל למלחמה, יציאה להתקפה והשתלטות על מאגרי הנפט של אותה המדינה, שעד לאותה נקודה לא היתה גישה אליהם.

זאת פרשנות בעייתית, אני מודע לכך. קשה מאוד להוכיח אותה וקל להאשים אותה בהיותה "תיאוריית קונספירציה". אבל בעולם שאחרי מלחמת עיראק 2003, כשלכולם כבר ברור וידוע שהסיבה העיקרית שהובילה את בוש להסתער על עיראק היתה הניסיון להשתלט על מאגרי הנפט שלה, ולא למנוע התחמשות של סדאם חוסיין בנשק להשמדה המונית או "להביא דמוקרטיה למזרח התיכון", אין שום סיבה להניח שהעימות הנוכחי עם איראן הוא שונה.

אובמה רק משחק את התפקיד שלו בהצגה הזאת, ואת התפקיד הזה הוא ממלא בצורה הרבה יותר חכמה מקודמו: בעוד שהטקסני חמום המוח הכניס מאות אלפי חיילים אמריקאים היישר אל התופת העיראקית, אובמה נותן לאירופים לעשות עבורו את העבודה במישור הדיפלומטי והכלכלי, ואולי ישראל תעשה עבורו את העבודה במישור הצבאי.

התקפה על איראן אולי תוביל למי יודע כמה הרוגים, אבל לטווח הארוך תוזיל את מחיר הנפט ותאפשר חזרה זמנית לצמיחה כלכלית באירופה ובארה"ב. זה בדיוק מה שאובמה צריך, זה בדיוק מה שהאירופים צריכים, וכמו שיוסי כבר הראה – גם לביבי ולברק יש רק מה להרוויח ממלחמה שכזאת.

או במילים אחרות – הכינו את המקלטים.

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(אהרן פורת)

במהלך ההפגנה בחברון בסוף השבוע שעבר, עצרו חמושי צה"ל את פאדי קוראן, פעיל התנגדות אי-אלימה. שכל חטאו היה שצעק סיסמאות לעבר החמושים. (את ההתרחשויות אפשר לראות בסרטון שמתחת לפסקה זו.) מאז, כמובן, הוא כבר הועמד לדין ומעצרו הוארך. קורא של הבלוג, שסבר בטעות – נפוצו שמועות בנושא – שקוראן נעצר במעצר מנהלי, ביקש שאכתוב על כך. אחרי בדיקה, שהעלתה שלא מדובר במעצר מנהלי, כתבתי לו בקצרה שאני לא רואה טעם: I can't keep track of each fallen robin.

אחר כך היססתי, וחשבתי שוב. השורה ההיא של כהן תמיד נראתה לי קרה מדי, אגבית מדי. ואז תפסתי מה אמרתי: שהעובדה שאדם נעצר על ידי קלגסים, שהוא סבל אלימות מצידם, שהוא הושלך למעצר אוטומטי, שהוא צפוי לכליאה ארוכה, שהשופט קיבל "מידע סודי" מהשב"כ ודחה את הסרטון כראיה בטענה שאולי הוא תקף מישהו קודם (ככה זה בגדה – אשם עד שהוכח אחרת), וכל זה רק בגלל שהוא הפגין נגד החרבתה של חברון העתיקה בשם מאות מתנחלים, ומהגרועים שבהם – שכל זה הוא כבר מזמן עוד fallen robin, אירוע מצער אך כל כך יומיומי שאין טעם להרהר אחריו. כמו חיוב יתר מצד אורנג', כמו העדר חניה במרכז העיר, כמו המחירים הבלתי שפויים של פחות או יותר הכל. זו דרך העולם: הציפורים צונחות והקלגסים מכים.

התרגלנו. הכיבוש הפך לשקוף. הוא מתרחש הרחק מאיתנו, ואנחנו לא שמים אליו לב. זו אולי הצלחתו הגדולה ביותר. מצבו של פאדי קוראן טוב ממצבם של שאר העצורים: הוא בוגר סטנפורד, אינטלקטואל שמשך את תשומת לבם של כותבים משפיעים במערב. זה לא המצב, למשל, של משפחת תמימי בנאבי סאלח.

וגם כאן: שום דבר חריג. אין אפילו אלימות. פשוט המחזה, בלתי נתפס כמה עשרות קילומטרים מערבה, שבו קבוצה של חמושים חודרת באישון לבית, מרכזת את תושביו (ומעירה לשם כך את הילדים הישנים) בחדר מרכזי, כשהיא עורכת בבית חיפוש. ברקע אפשר לראות פצצת תאורה. העילה לחיפוש: "אנחנו רוצים שלום, אבל אתם זורקים אבנים על הכבישים שלנו."

שלכם? באמת?

החמושים נכנסים לבית ללא צו חיפוש. אין בו כל צורך. שום שופט לא צריך לאשר פלישה של חמושים לבית אזרחים בעת לילה. אין שום צורך בעילה ראויה כדי להעיר ילדים משנתם. אין צורך בדיונים משפטיים כדי לאשר פשפוש בתיקיהם של באי הבית, די בהחלטת המ"פ. לאנשים האלה אין זכויות. הם לא בני אדם כמונו. ביתם פרוץ תמיד בפני כל חמוש שירצה בכך, ואם תבוא התנגדות, כל מה שיעשו החמושים – גם אם יאלצו ילדים לפנות מוקשים – יוצדק על ידי הציבור הישראלי. הייתי בנאבי סלאח לפני שבועיים, הייתי באחד הבתים. התרגלתי כבר לריחו של גז CS של הבהמה הירוקה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרחתי אותו בתוך בית. החמושים ירו את הגז ישירות אל הבתים.

תאמרו, זה מצב זמני, הוא לא יימשך. האמנם? הוא נמשך כבר כמעט 45 שנים, פי שש ויותר מכיבושן של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. ישראל מתקיימת עם הכיבוש יותר מפי שניים שנים משהתקיימה בלעדיו. הוא מבוגר ממני, ואני מבוגר משמעותית מחציון הגילאים של האוכלוסיה הישראלית. חציון הגילאים באוכלוסיה הפלסטינית נמוך יותר. גדלים כאן שני דורות שהכיבוש הוא כל מה שהם יודעים. או, אם לדייק, צד אחד יודע והצד השני מדחיק, בהצלחה גוברת והולכת.

אז מה נשאר? נשארת התנגדות. נשאר המאבק להעלות את הכיבוש בחזרה לתודעה הישראלית, מבלי לשפוך עוד דם ומבלי לתת למנגוני האופל עוד תירוץ לשפוך דם בתורם. האצטגנינים הרגילים הזהירו אותנו לאחרונה ש"השקט" עומד להגמר. שקט, נזכיר, היה רק בצד אחד. המנגנונים הרגילים של הכיבוש – מעצר פעילים לא אלימים, שמיועד לייאש את הנוקטים בדרך זו ולהביא אותם לפעול באלימות; הפלישה לבתיהם של אזרחים והשפלת הורים לעיני ילדיהם, שרואים אותם בקוצר ידם להגן – מעולם לא הפסיקו לפעול בצדו השני של מחסום התודעה.

וכשחנין זועבי אמרה את האמת הצלולה, ש"לעם כובש אין זכות לחיים נורמליים", שלמשעבד אין זכות לישון בשלווה מבלי לפחד מהתקוממות עבדיו, היתה עליה התנפלות כללית. בן כספית, בעוונותינו פרשן פוליטי בכיר, איים על ערביי ישראל ש"אם העתיד המשותף שלנו כאן באמת מעניין אתכם, תיפטרו כמה שיותר מהר מגברת זועבי ודומיה." ואל תשאלו אותו מה הוא ייאלץ לעשות, בחוסר רצון כמובן ובלית ברירה, אם לא תיענו לאולטימטום שלו. תארו לעצמכם איזו מהומה היתה קמה אם פובליציסט ערבי היה מעז להודיע לציבור היהודי שאם הוא לא נפטר אוטוטו מדני דנון ודומיו, הוא יצטרך לשקול את המשך העתיד המשותף. והגרוע מכל הוא שרוב היהודים לא יבינו בכלל מה לא בסדר ברטוריקה האדנותית של כספית ותומכיו.

והציפורים ממשיכות למות בסתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי האחרון, קבעה הוועדה העצמאית של האו"ם בנושא סוריה כי משטר אסד מבצע פשעים כנגד האנושות, וכי פקידים בכירים במשטר שותפים לפשעים האלה. הוועדה הוגבלה משמעותית ביכולתה לדווח על המתרחש בכך שהמשטר מונע ממנה להכנס לסוריה, והיא נאלצת להשען על עדויותיהם של פליטים. ואף על פי כן, חשוב מאד להתייחס למסקנותיה ברצינות: בשורה של מקרים קודמים שהוסכם אחר כך שהיו רצח עם (וזה עדיין לא המצב כאן), העדויות הראשונות הגיעו מפליטים.

הפליטים מספקים תמונה ראשונית בלבד, ועדיין הם מדברים על חורבן נורא. על אלפי הרוגים, על אונס שיטתי כאמצעי להטלת אימה, על עינויים. סדרת הכתבות של ג'ונתן ליטל ב"הארץ" בסוף השבוע תיארה היטב את המתרחש שם. מספר האזרחים שבהם טבח המשטר במהלך השנה האחרונה נאמד באלפים רבים – הרבה יותר, למשל, ממספר האזרחים שהרג צה"ל במהלך האינתיפאדה השניה. המספר המדויק, מטבע הדברים, איננו ידוע, אבל אתר אופוזיציה שנחשב לאמין נוקב במספר 8747; אתר אחר, שגם מצויד במפה, מעריך את מספר ההרוגים כעומד על 9,138. שני המספרים האלה מציינים את ההרוגים הידועים, שמישהו זיהה; סביר מאד להניח שיש מאות הרוגים שלא זוהו. (אני רוצה להודות בזאת לאליזבת' צורקוב על הסיוע שהעניקה לי כאן.)

כל זה לא הפריע למאות תומכי משטר אסד להתכנס אמש (ז') בחיפה, כדי להביע בו שוב תמיכה. בלטו בקהל פעילי בל"ד, ביניהם הח"כ המכהן סעיד נפאע. במקום נכח גם מיודענו מוחמד נפאע, האיש ועלילת הרופאים, והח"כ לשעבר של חד”ש, עיסאם מח'ול. הנוכחים נשאו תמונות של הקצב מדמשק – אמנם, עבו מותני אביו ממותניו – והכחישו מכל וכל שמשהו ראוי לציון מתרחש מעבר לגבול הצפוני. הם דיברו על קונספירציה אימפריאליסטית. אחרים הכחישו שיתכן שאסד רוצח את אזרחיו. כאילו, שלושים שנה לפני חומס, לא היתה חמה.

אני מניח שעמדתי באשר למה שעושים חמושי צה"ל בשטחים הכבושים היא לא בדיוק סוד שמור. ואף על פי כן, הפשעים שמבצע צה"ל לא מתקרבים בחומרתם למה שמבצע המשטר הסורי. עמדתה של בל"ד באשר לפשעים שמבצע צה"ל ידועה. באשר לאלה שמבצע המשטר הסורי – ובכן, פה מפסיקות ההאשמות ומתחילים התירוצים.

מסתבר שיש ערבים שדווקא מותר להרוג. מסתבר שיש חיילים שלהם מותר להרוג ללא אבחנה. מסתבר שיש אמבולנסים שמותר לעכב במחסומים, מסתבר שיש מי שלאו דווקא דחוף שיגיע לבית החולים. מסתבר שיש ערים שמותר להפגיז. מסתבר שיש מי שמותר לו להעלים אנשים. מסתבר שיש מי שמותר לו להפעיל ענישה קולקטיבית. מסתבר שיש מי שמותר לו לענות – צריך רק להחליף את השלט עם שלוש האותיות בעברית במילה הערבית מוחבראת', אולי השנואה ביותר במרחב שלנו, ופתאום הכל בסדר.

צריך יהיה לזכור את זה, בפעם הבאה שבל"ד תנסה לקרוא לנו להצטרף למאבק שלה. יתכן שהמאבק יהיה ראוי, אבל אל לנו להתיר את התפילה עם העבריינים. מי שבעיניו זכויות אדם הן רק כלי במאבק, כלי שנזנח מיד ברגע שצריך להגן על המטרה האמיתית – קרי הלאומניות הערבית הכושלת, הנציונל-סוציאליסטית של הבעת', זו שלה היה עזמי בשארה מסור – לא ראוי ולא יכול לבוא בקהל. האנשים האלה ימכרו אותנו – למעשה, כבר מכרו אותנו.

הן בפעם הבאה שנבוא לדבר על שותפות יהודית-ערבית, נשמע מכל עבר את הגיחוך: שותפות עם נאמני הטבח מחומס? עם האנשים שדם סורי קל בעיניהם כקליפת השום, שלפתע פוצחים בצווחות שבר כשיהודים שופכים דם פלסטיני? שלפתע פתאום גילו שכל המציל נפש, כאילו הציל עולם ומלואו? אתה תומך באסד, יהודון? ולך תסביר שלא, זה לא מה שזה נראה, זה מסובך…

והמבחן הרי יבוא. בל"ד שרדה את פסילתה הקודמת בעור שיניה. מה יקרה כשתבוא פסילתה לדיון מחדש – והיא תבוא, משום שפסילה כזו היא משאת לב של הימין, משום שפסילה כזו עשויה להניא את ערביי ישראל מלהצביע? איך נטבול עם השרץ הזה בידינו? איך נבוא וננסה להסביר, כשינופפו בתמונות אסד הללו מולנו? נוכחותה של חנין זועבי על המרמרה תלבין כשלג – זו היתה פעולה פרלמנטרית לגיטימית, אם גם קיצונית – מול הזוועה המוסרית הזו. איך נדבר על הנזק העתידי לדמוקרטיה, כשהאנשים שעליהם אנחנו מנסים להגן, בשם הדמוקרטיה, התייצבו בזמן המבחן לצד דיקטטור רצחני ונגד עמו?

אין רודן שאין לו בסיס תמיכה. זו האמת ההיסטורית המרה. לאסד עדיין יש כזה – גם בדמשק וחאלב, וכמסתבר גם בקרב ערביי ישראל. לא כולם, רחוק מכך. הפגנות רבות נערכות כנגד משטר אסד. אבל הנהגת בל"ד צריכה לעבור טיהור מסיבי לפני שתוכרז ראויה לבוא בקהל. לא שנראה שטיהור כזה יגיע בקרוב.

ובל"ד לא לבד. בכנס אמש השתתף, כזכור, גם מזכ"ל מק"י, הפלג המרכזי של חד"ש, מוחמד נפאע. העמדה של מק"י היא שהוא ניצב שם כאדם פרטי, שלא מייצג את המפלגה. יאללה, יאללה. המפלגה הכריזה לאחרונה שוב על נאמנותה לצנטרליזם הדמוקרטי, עקרון שקובע שמשעה שהכריזה המפלגה על מדיניות, חברים שסוטים ממנה מתבקשים לעזוב את המפלגה. נפאע סוטה מהקו הרשמי של המפלגה. למה הוא עדיין שם? אחרי הכל, אם הוא היה מתייצב בכנס תמיכה בהתנחלויות, לא היינו שומעים את מה שהוא אומר בגלל הרעש של המראת הטיל הבליסטי שהיה מעיף אותו ממק"י. אסד כן, קצובר לא?

מה גם שהעמדה הרשמית של מק"י בעייתית, בלשון המעטה. מצד אחד, היא מגנה את המשטר ואת רצחנותו – ומצד שני, היא מגנה את המתנגדים למשטר שדורשים סיוע זר במאבקם ומגדירה אותם כ"משרתי אינטרסים זרים וקוראים להתערבות זרה בענייני ארצם […] משתמשים בסיסמאות פלגניות, ודוחים כל יוזמה לדיאלוג, שיחסוך בחיי אדם. […] האינטרס של העם הסורי הוא, שהמשטר הקיים יפסיק את הדיכוי של המחאה העממית הלגיטימית ושל חופש הביטוי, את הירי באזרחים, ואת השימוש בתשובות כוחניות-צבאיות לשאלות חברתיות ופוליטיות פנימיות." וואלה. זה אכן האינטרס של העם הסורי. אבל מה יקרה אם המשטר, משום מה, לא יכיר בכך ויסרב להפסיק את הדיכוי? איך יכולה קבוצה של מתקוממים להתמודד עם צבא מאורגן, שלא מהסס להפעיל את כל מלוא הכוח שלו, ללא סיוע זר? כל זה, כמובן, מבלי להתייחס לנלעגות הטמונה במפלגה קומוניסטית, כזו שאמורה להיות אמונה על אחוות עמים, שלפתע מזועזעת, מזועזעת, מהרעיון של התערבות זרה. איך לומר, אני יכול לחשוב על כמה "התערבויות זרות" שלא טרדו את מנוחתה של מק"י יותר מדי.

מק"י יודעת להיות בהירה מאד, כשהיא רוצה. כשהיא נאחזת בהתפתלויות ישועיות כאלה, כשהמזכ"ל שלה נשאר בתפקידו אחרי השתתפות בכנסי תמיכה באסד, היא צריכה לאבד את אמונם של ישראלים פרוגרסיבים. כל ההישגים החברתיים, ולחד"ש יש לא מעט מהם, מאבדים משמעות ציבורית כשחד"ש חוזרת אל התקופה שבה היתה שפחה נרצעת של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, וחוזרת על אותן הטעויות עצמן. נפאע, נזכיר, חזר על עלילת הרופאים – עלילה שברית המועצות עצמה, בימיו של חרושצ'ב, התייחסה אליה כאל עלילה. הוא סטליניסט, וכל זמן שהוא יישאר שם, וכל זמן שמק"י תמשיך בקו ה"כן ולא" שלה בסוריה – כן לאסד, לא להתקוממות עממית חמושה – צריך להתייחס אליה כאל מפלגה סטליניסטית, ולנהוג בהתאם. משפט ההיסטוריה יהיה אכזרי. מק"י, למרבה הצער, כבר רגילה לכך.

(יוסי גורביץ)

ישראל מדברת על תקיפת איראן, או על הצורך להתכונן לתקיפת איראן, כבר כמעט 20 שנים. שמעון פרס התייחס לאיום הגרעיני האיראני כבר ב-1993. במשך השנים, היה האיום האיראני הדבר המכניס ביותר למערכת הבטחון הישראלית. היא שתתה אגמים של כסף שאפשר היה להשתמש בו לצרכים חיוביים יותר לקראת יום הדין הזה.

עכשיו, כך נראה, הוא עומד להגיע אלינו. הפעם זה נראה אמיתי, או על כל פנים אמיתי יותר מבדרך כלל. שליחים אצים ובאים מוושינגטון, בנסיון לשכנע את בעלת הברית לכאורה לא לגרור את ארה"ב למלחמה אזורית במקרה הטוב ועולמית במקרה הרע. יש רק בעיה אחת: לראש ממשלת ישראל אין שום עניין באינטרסים של ארצות הברית, ומותר לחשוד שגם האינטרסים של ישראל לא בהכרח עומדים בראש מעייניו.

בנימין נתניהו נבחר על גבי הסיסמה "השנה היא 1938 וגרמניה היא איראן." הוא לא יכול ללכת לעוד מערכת בחירות מבלי שהתקפת איראן נמצאת מאחוריו, ודאי לא אחרי כל ההיסטריה של השנתיים האחרונות. אחרי שטען מעל לכל במה שהסנקציות כנגד איראן לא עובדות, ודרש עוד ועוד מהן, הוא לא יכול להגיע לקלפי כשכל מה שיש לומר בנושא הוא שעכשיו יש גם סנקציות על הבנק של איראן. נתניהו מגלה עכשיו מה שגילו דמגוגים לאורך ההיסטוריה: קל הרבה יותר לעלות על גב הנמר מאשר לרדת ממנו. אז הוא צריך תוצאות, כלומר הפצצה.

היא לא חייבת להיות מוצלחת. לא סביר שהיא תהיה מוצלחת. יש הסכמה כללית שישראל לא יכולה לעשות יותר מאשר לדחות את השלמת הפרויקט הגרעיני בשנתיים – ויש סיבה לחשוב שאם האיראנים היו רוצים באמת פצצה, כבר היתה להם אחת. ראש אמ"ן אמר לאחרונה שאיראן, כלומר חמינאי, עוד לא החליטה על יצור פצצה. ראש המודיעין האמריקאי אומר דברים דומים. ממשל אובמה, שמנסה להרגיע את המזרח התיכון, צריך עוד מלחמה כמו חור בראש. הוא סיים את מלחמת עיראק בהצלחה, מבחינתו – הוא הוציא רוב מוחלט של החיילים משם בלי שהמדינה תקרוס – והוא ייצא בשנה הבאה מאפגניסטן במינימום נזק, אחרי שערף את אל קאעדה בקמפיין אווירי מוצלח. אין לו עניין במלחמה רביעית – חמישית, אם סופרים את לוב – במדינה מוסלמית.

במידה מסוימת, המצב בארה"ב הפוך משהיה ערב המלחמה בעיראק: העיתונות הניאו-קונסרבטיבית, בהנהגת הוושינגטון פוסט, מעוניינת במלחמה באיראן הרבה יותר משהממשל מעוניין בה. נתניהו עומד כעת להטיל את כל כובד משקלו אל כף המאזניים.

נתניהו צפוי לנסוע לארה"ב בסוף השבוע, כדי לנאום בוועידה של איפא"ק, המשת"פ של הימין הישראלי בוושינגטון (מי שעדיין שוגה באשליות שמדובר בלובי פרו ישראלי, מתבקש לזכור איך הוא התנהג בתקופת ממשלת רבין השניה). הלובי הישראלי ישמש הפעם כמכשיר סחיטה רב עוצמה. איפא"ק כבר קיבל החלטה בעבר, שזכתה לתמיכה מהקונגרס הכנוע, על פיה ארה"ב תמנע מאיראן להשיג נשק גרעיני. בלב הכינוס השנתי של איפא"ק יעמוד השנה שינוי מרכזי של ההצהרה ההיא: מעתה, נדרשת ארה"ב על ידי המדינה שחבה לה את קיומה לא רק למנוע מאיראן נשק גרעיני, אלא גם יכולת לנשק גרעיני. זו ההחלטה שעומדת איפא"ק לקבל בתוך שבוע. עשרה סנאטורים שמרנים כבר מקדמים אותה בסנאט.

הבה נדמיין את זה: נתנהו עומד בלב הוועידה, מכביר על הצירים תודות על מחויבותם לבטחון ישראל, שעולה על זו של הנשיא – מה שוודאי היה שווה לו את המריבה המתוקשרת עם פרס על הנסיעה הזו. עם צעקות ההיסטריה של הלובי החזק בארה"ב מאחוריו, הוא יגיע ללשכתו של אובמה, ויציג לו את דרישותיו. הן פשוטות: לקבל את התכתיב של איפ"ק, שמותר לחשוד שהגיע במקור מלשכת ראש הממשלה. המשמעות של הדרישה של איפא"ק היא התחלת הפצצות עכשיו. היה ואובמה ייכנע לדרישות האזרחים האמריקאים שמעמידים את ישראל מעל ארצם, מה טוב: מישהו אחר יוציא עבור נתניהו את הערמונים מן האש. באם אובמה יסרב לכרוע ברך ולהשתחוות לקול הרעם מירושלים, נתניהו יוכל לחזור לארץ ולומר לנו שהוא עשה הכל, ושאין ברירה אלא לצאת להתקפה לבדנו. הוא ידבר על השואה ואושוויץ ויזכיר את ההתקפה על הכור העיראקי. אולי יזכיר גם את אילן רמון.

את הנאום הזה הוא יישא אלינו מהבונקר הממשלתי, שם ישהה בבטחה בזמן שעה שטילים איראנים יתחילו להחריב את ערי ישראל ולהרוג את אזרחי ישראל הבלתי ממוגנים. אחרי הכל, הוא לא יחשוף את מועד התקיפה מראש. הנאום, וההבנה שישראל נכנסת לאחת הגרועות במלחמותיה, יגיעו אחרי שכבר לא אפשר יהיה למנוע את המלחמה, שכן זו כבר עברה ממלחמה קרה למלחמה חמה. אם ארה"ב תסרב לסייע לישראל, נתניהו יאשים את ממשל אובמה בבגידה – מה לא עושים כדי לסייע למועמד הרפובליקני – תוך שהוא מקווה בשקט שמחירי הדלק שוודאי יאמירו יקשו על אובמה להבחר מחדש. עם הנשיא רומני הוא כבר יידע איך לגנוב סוסים.

מה שיפה בכל זה הוא שזו מלחמה שלא יכולה, בהגדרה, להכשל – לא מבחינת נתניהו, על כל פנים. גם אם חצי ישראל תעלה באש, גם אם מספר ההרוגים בקרב האזרחים יגיע לעשרות אלפים, נתניהו וברק (אסור לשכוח את ברק; המלחמה הזו היא הדבר היחיד שיכול להציל את הקריירה שלו, שחשובה לו עשרות מונים מאזרחי ישראל כולם) תמיד יוכלו לטעון שזה היה מחיר זול ביחס בהשוואה למה שהיה קורה אילו הותקפה ישראל בנשק גרעיני איראני. זה, כמובן, טיעון בלתי ניתן להפרכה. אף אחד לא יזכור שהתקפה צבאית ישירה על איראן היא בדיוק מה שעשוי לדרבן את איראן להשיג נשק גרעיני, וילכד את האוכלוסיה סביב מנהיגיה השנואים עליה.

ומי יזכור, כשכל האזור יבער, שלאיראנים כלל לא היה נשק כזה, שכלל לא ברור שהם רצו בו, ושגם אם החזיקו בו הסיכוי שהיו משתמשים בו כנגד ישראל היה זעיר – קטן הרבה יותר מאשר הסיכוי שסטאלין, למשל, יפעיל אותו כנגד ארה"ב. ובכל זאת, ארה"ב לא יצאה למלחמה כנגד ברית המועצות; היא ידעה שהמחיר יהיה גבוה מדי. מותר לחשוד שלנתניהו, שהוא או עוזריו כבר הגדירו בעבר את איראן כעמלק, אין מעצורים כאלה. כל שנותר לנו הוא להתפלל שמצפונם של הקצינים הבכירים, שרואים את ההתנהלות המופקרת של ברק ונתניהו, יגבר על שבועת הציות שלהם. מנסיון מר וארוך שנים עם ממסדים צבאיים, מצפון של קולונל או גנרל הוא לא משהו שאפשר לסמוך עליו.

ככה נראית רפובליקת בננות. לפני שיצא בוש למלחמה בעיראק, התנהל דיון בקונגרס – לא מספיק עמוק, אכן, והוא לא חדר את שכבות ההונאה של הממשל. אבל הסנאטורים שלא עשו את עבודתם אז חטפו על כך מבוחריהם. בוש האב הצליח לצאת למלחמה לשחרור כוויית רק במאמץ, אחרי דיונים קשים בקונגרס. בישראל, בשם השיקולים המבצעיים, הממשלה יכולה לצאת למלחמה שעשויה להתפתח למלחמת עולם בלי שום דיון ציבורי. למעשה, היא עושה כמיטב יכולתה כדי לדכא דיון כזה – זו משמעות הקריאות "חדל קשקשת" שנתניהו וברק משמיעים מעת לעת. שני הדברים החשובים ביותר שפרלמנט אמור להכריע בהם הם מלחמה ותקציב; מעולם לא התנהל כאן דיון רציני ביציאה למלחמה, ועם התקציב הדו שנתי (מישהו ספר, אגב, כמה פעמים חרג צה"ל בשנתיים האחרונות מהתקציב שלו וביקש עוד?), הופכת הכנסת לחותמת גומי גם בתחום התקציב.

יכול להיות, כמובן, שהכל תרגיל הונאה. שכל זה מיועד רק להפעיל לחץ על אובמה. שלנתניהו אין את האומץ להורות על מהלך גדול כזה. יכול להיות שזה עוד גל הפחדה שבא ויחלוף.

ויכול להיות שלא. יכול להיות שזה הדבר האמיתי.

ועוד דבר אחד: אורי בלאו חשף התנהלות בעייתית של המכון לאסטרטגיה ציונית, המשרצה של חלק ניכר מהצעות החוק האנטי-דמוקרטיות שנחתו עלינו בשנים האחרונות. מעבר לצביעות של הדרישה לחשיפת מקורות ההכנסה של עמותות השמאל תוך הליך קבלת כספים עמום במיוחד – לזה כבר התרגלנו – הכתבה שופכת מבט מעניין על גילוי העריות האינטלקטואלי של הימין ה"ניאו ציוני", ואל הדרך שבה כמעט כל אנשיו מקושרים בדרך זו או אחרת אל לשכת ראש הממשלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו מקלט מדיני.

(יוסי גורביץ)

לפני כמה ימים אולץ "ראש הסגל" של נתניהו, המוציא והמביא של לשכתו, נתן אשל, להתפטר מתפקידו. כזכור, שלושה בכירים בלשכת ראש הממשלה – יועז הנדל, ראש מטה ההסברה הלאומי; צבי האוזר, מזכיר הממשלה; ויוחנן לוקר, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה – למדו על מערכת יחסים בלתי תקינה בין אשל ובין בכירה אחרת בלשכה, ר'. הם פנו תחילה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, וביקשו ממנו עצה כיצד לפעול. מזוז הורה להם להתלונן. עצם הפניה אל מזוז ולא אל היועץ המשפטי (ויש שיאמרו: המשפחתי) הנוכחי או אל נתניהו אומרת דרשני.

מה קרה בין אשל לר'? לא נדע, כנראה. ר' מסרבת להתלונן. הפטרונית של אשל היא שרה נתניהו, שעל פי כל העדויות היא אדם שלא כדאי להסתבך איתו. נתניהו עצמו, כפי שנראה, נמצא בצד של אשל. מה ר' צריכה למצוא את עצמה במצבה של א' מבית הנשיא, שהעבריינים המקורבים לנשיא לשעבר קצב נכנסו פתאום לחייה?

אבל אפשר להרכיב בזהירות את הפאזל. אשל הודה, במסגרת ההסדר, בכך שהוא צילם את ר' "באופן לא מקובל". מהו "אופן בלתי מקובל"? ובכן, על פי כמה עדויות – אשל לא הגיש תביעת דיבה בעקבות הפרסום עליהן – אשל צילם את ר' מתחת לחצאית. על פי עדויות אחרות, ר' לא היתה העובדת היחידה שאשל גילה בה עניין אמנותי. מה קרה לתמונות? ובכן, על פי כמה וכמה עדויות, אשל התעסק במחשב של ר' ובסלולר שלה, ומחק מהם מיילים. מה הוא רצה למחוק? כנראה שלא יהיה מוגזם להניח (ושוב, לא מדובר בידיעה, אלא בנסיון פרשנות) שהמידע שהוא מחק היו התמונות שצילם של ר', אותן שלח אליה. המדובר, אחרי הכל, במידע מפליל. אני לא יודע מה אומר החוק הישראלי, אבל בארה"ב sexting כזה יכול לשלוח אותך להרבה מאד שנות מאסר. על פניו, אשל יצר תמונות לא ראויות של ר', שלא בהסכמתה, ואז הפיץ אותן.

עם הידיעה על התפטרותו של אשל, נתניהו הודה לו במילים חמות – אבל נמנע מלשבח את הבכירים שחשפו את הפרשה שבה התעמר בכיר בלשכתו בעובדת זוטרה ממנו. הדעה הכללית בקרב פרשנים היתה שנתניהו יחכה כמה חודשים, ואז ינקום את נקמתו בשלושת הבכירים שחיסלו את הקריירה של המועדף על אשתו. ובכן, זה קרה הרבה יותר מהצפוי: אתמול (ג') שודר נתניהו כשהוא נוזף בהאוזר על שטות כלשהי, ומאוחר יותר אמש התפרסמה הידיעה על התפטרותו של הנדל. סימה קדמון כתבה הבוקר שההודעה על התפטרותו תפסה את הנדל בהפתעה.

אשר לנתן אשל, אל תדאגו לו. הוא צפוי לחזור ללשכה בדלת האחורית, באמצעות תפקיד בכיר בליכוד – אולי מנכ"ל המפלגה. כמו כן, הוא יקבל בקרוב פיצויי פיטורין בסך 120,000 ₪ ("ידיעות אחרונות" הבוקר) או 100,000 ₪ (טמקא, הבוקר).

אז מה היה לנו פה: שלושה אנשים שחשפו התעמרות, ככל הנראה הטרדה מינית, של עובדת על ידי בכיר ממנה בלשכת ראש הממשלה ננזפים בפומבי או הולכים הביתה. המטריד עצמו דווקא מקומבן. עולם הפוך. ברוכים הבאים ללשכתו של בנימין נתניהו.

כאן המקום להזכיר שתחת ממשלת נתניהו, אישרה ישראל רשמית את מדיניות הדרת הנשים, כשמשרד התחבורה נותן גושפנקא ל"קווי המהדרין." בנימין נתניהו מרבה לומר שהוא מתנגד לכך. תעשו לי טובה. כשנתניהו מתנגד למשהו, הוא יודע איך להרוג אותו. תראו מה קרה לדו"ח טרכטנברג. תראו מה קרה להצעת החוק להגבלת שכר הבכירים. בנתניהו צריך לנהוג על פי הכלל שאין להסתכל על מה שהוא אומר, צריך לבחון היטב מה הוא עושה. ובפרשת אשל, כמו בפרשות הדרת הנשים, נתניהו הבהיר לנו איפה הוא עומד: בלב האולד בויז קלאב הישן, בלב התפיסה שאפשר היה להאמין שחלפה מן העולם אחרי משפטו של יצחק מרדכי שגורסת ששום דבר לא קרה אם בכיר מפגין בבוטות עניין מיני בעובדת, כל עוד הוא לא כופה עצמו עליה פיזית. הפרס למטריד והעונש למתריעים אומר כל מה שצריך לומר: אשה מודעת לא יכולה להצביע לליכוד, כל זמן שבנימין נתניהו עומד בראשו. על אחת כמה וכמה, אם אשל אכן יהפוך למנכ"ל שלו.

ועוד דבר אחד: בג"צ פסל את חוק טל, אבל אשרי המאמין שהקואליציה של נתניהו תוכל להעמיד חוק ראוי במקומו. נתניהו מכר את נשמתו לדתיים ולחרדים לפני דור. אין לו קיום בלעדיהם והוא יודע זאת. ראוי לציין עוד, כפי שהזכירה הבוקר זהבה גלאון, שזכות היתר של פטור משירות צבאי מוענקת לא רק לחרדים: תלמידי ישיבות ההסדר משרתים רק 16 חודשים, לעומת 36 חודשי השירות שמושתים על חילונים, מסורתיים, וסתם אנשים שהמגזר שלהם לא הצליח להשיג דיל נוח עם הרשויות.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט של אתמול התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ח'דר עדנאן הפך היום, ובצדק, לגיבור לאומי פלסטיני. הוא הוריד את ממשלת נתניהו, ואת מנגנוני החושך הישראליים, על ברכיהם. בדיון שהוקדם לפתע בבית המשפט העליון, הציעה הפרקליטות לעורכי דינו של עדנאן עסקת "saving face" קלאסית: עדנאן ישוחרר לא יאוחר מה-17 באפריל, התאריך שבו אמור היה להסתיים המעצר המנהלי שלו, וכנראה עוד קודם – המדינה דיברה על קיזוז הימים שבהם ישב במעצר פלילי. כדי שלא ייראה שהיא מתפלשת בעפר, היא סייגה את זה בכך ש"לא יימצאו ראיות חדשות נגדו." כאילו שהיו לה ראיות ישנות. משרד ראש הממשלה היה הראשון שמיהר לדווח על העסקה, כך שכנראה שאחרי שהאיחוד האירופי התחיל להשמיע נזיפות קולניות, כנראה שהיא בושלה שם, בנסיון למנוע את אסון ה-Hasbara שהיה מתרחש עם מותו של עדנאן.

העסקה הזו מזכירה את המשפט הצבאי שמתאר דוד גרוסמן ב"זמן הצהוב": הסניגור מוכיח כי כתב האישום כנגד מרשו מופרך מהיסוד, והשופט – כדי לשמור על מעמדה של המערכת, שאם תובך פומבית יקרוס כל משטר הכיבוש – מרשיע את הנאשם בעבירה שבה כלל לא הואשם, גוזר עליו את הימים שכבר ישב בכלא, ומורה על שחרורו. הממשלה לא יכולה לשחרר את עדנאן סתם כך; הכבוד שלה יוטל לביוב. היא מתעקשת לשחרר אותו במועד שקבעה מראש.

אף אחד, חוץ מעדנאן, לא יוצא טוב מהסיפור הזה. בג"צ, שלא מצא לדיון זמן לפני מחרתיים עד שלפתע קבע דיון בהול היום – דיון שיש להניח שכונס כדי לאשר בכתב עסקה שכבר סוכמה – הפגין בהחלטתו הראשונית על מועד הדיון אי אכפתיות בוטה לחייו ולזכויות האזרח של עציר מנהלי פלסטיני, ובהחלטתו השניה עד כמה, כשמדובר במערכת הבטחון, הוא כלי של המשטר הציוני. זכרו את זה בפעם הבאה שאיזה שופט עליון ידקלם משהו על מחויבות בית המשפט לזכויות אדם. זכויות האדם נגמרות בכניסה למרתפי מערכת הבטחון.

הפרקליטות יוצאת גם היא וביצה מרוחה על פרצופה. השפחה החרופה של מערכת הבטחון, שלא נרתעה מלייצג כל מעשה עוול מול בתי המשפט, נאלצת להודות – בעצם הסכמתה למהלך הזה – שאין לה כל ראיות כנגד עדנאן. אילו היו כאלה, היא היתה דוחקת להגשת כתב אישום. אין לה מה להציג, אפילו לא לפרודיה של בתי הדין הצבאיים בגדה. על כך אמרה יפה האגודה לזכויות האזרח: "מצערת העובדה שרק לאחר שאדם שובת רעב ועומד על סף מוות, מודיעה המדינה שאין כוונה להוסיף ולהאריך עוד את תקופת מעצרו המינהלי הנוכחית. עם זאת, לא ברור מדוע אין משחררים את עדנאן כבר היום ממעצרו, אם אין כוונה להעמידו לדין. חשוב לזכור שמאות פלסטינים אחרים מוסיפים להיות כלואים באמצעות צווי מעצר מינהליים. לגבי כולם, האגודה לזכויות האזרח עומדת על אותה הדרישה: להעמיד לדין – או לשחרר." ההדגשה שלי.

עלובה במיוחד יוצאת מערכת הבטחון כולה. עדנאן הוכיח סופית שהכיבוש ניוון את מוחות הכובשים, שאינם מסוגלים לאסוף ראיות כנגד אנשים שאין להם שום זכויות להתנגד לאיסוף ראיות כזה: שבתיהם פרוצים לרווחה לכל קלגס, שלטלפונים שלהם אפשר להאזין ללא כל צו, שהמחשבים שלהם חשופים להחרמה בכל רגע, ושבפועל הם חשופים לעינויים ללא ענישה – אף בית משפט ישראלי לא מצא אף פעם שמישהו עונה על ידי השב"כ. כל שנותר להם הוא לעצור אותם ללא משפט, בתקווה שהעינוי של מעצר שאין לו סוף – שזו מהותו של המעצר המנהלי – ישבור את העצורים. בצלם מצא שאם בינואר 2011, החזיקה ישראל 219 פלסטינים במעצר מנהלי, בסוף ינואר 2012 עלה מספרם בכ-50% ועמד על 309. 26% מהעצורים הוחזקו במעצר בין חצי שנה לשנה, 28.5% מהם בין שנה לשנתיים, 16 מן העצירים הוחזקו במעצר במשך שנתיים וארבע וחצי שנים, ועציר אחד הוחזק במשך יותר מחמש שנים. קרי, מעצרו המנהלי הוארך תשע (!) פעמים. החוק הבינלאומי מתיר שימוש במעצרים מנהליים כאמצעי אחרון; מי שמחזיק מאות בני אדם במעצר מנהלי לא יכול אפילו להתקרב לטיעון של מוצא אחרון.

דוברו העילג של ראש ממשלתנו, אופיר גנדלמן, טען בטוויטר ש"הוא ישוחרר משום שתקופת המעצר שלו תסתיים בקרוב, לא בגלל שהוא חף מפשע." אבל ודאי שעדנאן חף מפשע. כל אדם שלא הורשע בבית משפט הוא חף מפשע. זו ההגדרה. זה העקרון של חזקת החפות. עדנאן לא רק שלא הורשע, הוא גם לא הועמד לדין.

בזוי מכל יצא הציבור הישראלי, שעכשיו מקונן בהמוניו בטוקבקים על איך נתנו לטרוריסט לנצח ולמה לא נתנו לו למות. הציבור לא רוצה לדעת איך מנהלת מערכת הבטחון את השטחים הכבושים בשמו. הוא לא יעמוד בידיעה. הוא מעוור את עיניו ואוטם את לבו. הוא לא רוצה שיגידו לו מה קורה שם. כבר בשנות השבעים הוא לא רצה לדעת, ועבר בשתיקה על נסיון ימני להדיח את רפיק חלבי מרשות השידור בשל כתבה על החרבת בתים בגדה. עכשיו הוא מנסה כל תירוץ אפשרי: האיש היה מסוכן (ועל כן הוא ישוחרר בעוד חודשיים), היה עליו מידע מודיעיני מסווג (איך אתה יודע? ראית אותו?), הוא טרוריסט (בדיוק מה שמנגנוני החושך לא הצליחו להוכיח). רק כדי לא להתעמת עם מה שעושים בשמו. בצדק יוכלו המענים, החוטפים והחמושים לומר אחר כך שהם היו בסך הכל שליחי ציבור, שהם מימשו את רצונו הקולקטיבי של אספסוף אדיש ומבועת, שמוכן לסלוח להם גם על שימוש בילדים כמגנים אנושיים – אבל לא על ביזה. בזה מצפונו הבורגני לא יעמוד.

ח'דר עדנאן, יש לקוות, שבר את שיטת המעצרים המנהליים. עכשיו כל העולם מתחיל להסתכל. שורה של השתגים שקשורים לעדנאן כיכבו בטוויטר בשבוע האחרון, והמקרה של עדנאן קיבל הרבה מאד תשומת לב בינלאומית. עבדכם הנאמן צוטט בניו יורק טיימס באשר לטיבו של מעצר מנהלי, וכתבה אחרת של העיתון עסקה במערכת המשפט הצבאית בגדה. הסבלנות כלפי פשעיה של ישראל, תולדת רגשי האשמה של השואה, אוזלת סוף סוף, ארבעים שנה מאוחר מדי.

ועוד דבר אחד: דיווחנו כאן לפני כשבועיים על כך שלשכת ראש הממשלה מעסיקה את המסית אורי אליצור, ויש לציין שההעסקה הזו היא גם בעיה אתית ניכרת – אליצור עורך ב"מקור ראשון." חברת הכנסת ויו"ר מרצ זהבה גלאון הגישה שאילתה בנושא לראש הממשלה, ולהלן הטקסט שלה:

"על פי דיווח של לשכת ראש הממשלה, היא מקבלת שירותי עריכה ותרגום מאורי אליצור, המשמש כיום כעורך בעיתון מקור ראשון. מעבר לתהיה האתית העולה מעבודתו במקביל של אליצור בכלי תקשורת ארצי, הוא גם מוכר כמי שקרא לפגיעה בחיילים בזמן ההתנתקות וקרא לסרבנות.

רצוני לשאול:

1. מדוע מתקשרת לשכת רה"מ עם עורך בכלי תקשורת גדול, באופן היוצר הפרה לכאורה של כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות? מדוע, ולו רק עבור מראית עין, לא תתחייב הלשכה לא להעסיק בעלי תפקידים בעיתונות הישראלית?

2. מדוע מוצאת לנכון לשכת ראש הממשלה להעסיק ככותב נאומים עבור ראש הממשלה אדם שמצדיק שימוש באלימות נגד זרועות השלטון? האם לדעת ראש הממשלה התקשרות זו משדרת מסר ראוי של ממלכתיות וכיבוד שלטון החוק?"

נעדכן על ההתחמקות של נתניהו לכשתגיע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)