במהלך ההפגנה בחברון בסוף השבוע שעבר, עצרו חמושי צה"ל את פאדי קוראן, פעיל התנגדות אי-אלימה. שכל חטאו היה שצעק סיסמאות לעבר החמושים. (את ההתרחשויות אפשר לראות בסרטון שמתחת לפסקה זו.) מאז, כמובן, הוא כבר הועמד לדין ומעצרו הוארך. קורא של הבלוג, שסבר בטעות – נפוצו שמועות בנושא – שקוראן נעצר במעצר מנהלי, ביקש שאכתוב על כך. אחרי בדיקה, שהעלתה שלא מדובר במעצר מנהלי, כתבתי לו בקצרה שאני לא רואה טעם: I can't keep track of each fallen robin.

אחר כך היססתי, וחשבתי שוב. השורה ההיא של כהן תמיד נראתה לי קרה מדי, אגבית מדי. ואז תפסתי מה אמרתי: שהעובדה שאדם נעצר על ידי קלגסים, שהוא סבל אלימות מצידם, שהוא הושלך למעצר אוטומטי, שהוא צפוי לכליאה ארוכה, שהשופט קיבל "מידע סודי" מהשב"כ ודחה את הסרטון כראיה בטענה שאולי הוא תקף מישהו קודם (ככה זה בגדה – אשם עד שהוכח אחרת), וכל זה רק בגלל שהוא הפגין נגד החרבתה של חברון העתיקה בשם מאות מתנחלים, ומהגרועים שבהם – שכל זה הוא כבר מזמן עוד fallen robin, אירוע מצער אך כל כך יומיומי שאין טעם להרהר אחריו. כמו חיוב יתר מצד אורנג', כמו העדר חניה במרכז העיר, כמו המחירים הבלתי שפויים של פחות או יותר הכל. זו דרך העולם: הציפורים צונחות והקלגסים מכים.

התרגלנו. הכיבוש הפך לשקוף. הוא מתרחש הרחק מאיתנו, ואנחנו לא שמים אליו לב. זו אולי הצלחתו הגדולה ביותר. מצבו של פאדי קוראן טוב ממצבם של שאר העצורים: הוא בוגר סטנפורד, אינטלקטואל שמשך את תשומת לבם של כותבים משפיעים במערב. זה לא המצב, למשל, של משפחת תמימי בנאבי סאלח.

וגם כאן: שום דבר חריג. אין אפילו אלימות. פשוט המחזה, בלתי נתפס כמה עשרות קילומטרים מערבה, שבו קבוצה של חמושים חודרת באישון לבית, מרכזת את תושביו (ומעירה לשם כך את הילדים הישנים) בחדר מרכזי, כשהיא עורכת בבית חיפוש. ברקע אפשר לראות פצצת תאורה. העילה לחיפוש: "אנחנו רוצים שלום, אבל אתם זורקים אבנים על הכבישים שלנו."

שלכם? באמת?

החמושים נכנסים לבית ללא צו חיפוש. אין בו כל צורך. שום שופט לא צריך לאשר פלישה של חמושים לבית אזרחים בעת לילה. אין שום צורך בעילה ראויה כדי להעיר ילדים משנתם. אין צורך בדיונים משפטיים כדי לאשר פשפוש בתיקיהם של באי הבית, די בהחלטת המ"פ. לאנשים האלה אין זכויות. הם לא בני אדם כמונו. ביתם פרוץ תמיד בפני כל חמוש שירצה בכך, ואם תבוא התנגדות, כל מה שיעשו החמושים – גם אם יאלצו ילדים לפנות מוקשים – יוצדק על ידי הציבור הישראלי. הייתי בנאבי סלאח לפני שבועיים, הייתי באחד הבתים. התרגלתי כבר לריחו של גז CS של הבהמה הירוקה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרחתי אותו בתוך בית. החמושים ירו את הגז ישירות אל הבתים.

תאמרו, זה מצב זמני, הוא לא יימשך. האמנם? הוא נמשך כבר כמעט 45 שנים, פי שש ויותר מכיבושן של גרמניה הנאצית ויפן הקיסרית. ישראל מתקיימת עם הכיבוש יותר מפי שניים שנים משהתקיימה בלעדיו. הוא מבוגר ממני, ואני מבוגר משמעותית מחציון הגילאים של האוכלוסיה הישראלית. חציון הגילאים באוכלוסיה הפלסטינית נמוך יותר. גדלים כאן שני דורות שהכיבוש הוא כל מה שהם יודעים. או, אם לדייק, צד אחד יודע והצד השני מדחיק, בהצלחה גוברת והולכת.

אז מה נשאר? נשארת התנגדות. נשאר המאבק להעלות את הכיבוש בחזרה לתודעה הישראלית, מבלי לשפוך עוד דם ומבלי לתת למנגוני האופל עוד תירוץ לשפוך דם בתורם. האצטגנינים הרגילים הזהירו אותנו לאחרונה ש"השקט" עומד להגמר. שקט, נזכיר, היה רק בצד אחד. המנגנונים הרגילים של הכיבוש – מעצר פעילים לא אלימים, שמיועד לייאש את הנוקטים בדרך זו ולהביא אותם לפעול באלימות; הפלישה לבתיהם של אזרחים והשפלת הורים לעיני ילדיהם, שרואים אותם בקוצר ידם להגן – מעולם לא הפסיקו לפעול בצדו השני של מחסום התודעה.

וכשחנין זועבי אמרה את האמת הצלולה, ש"לעם כובש אין זכות לחיים נורמליים", שלמשעבד אין זכות לישון בשלווה מבלי לפחד מהתקוממות עבדיו, היתה עליה התנפלות כללית. בן כספית, בעוונותינו פרשן פוליטי בכיר, איים על ערביי ישראל ש"אם העתיד המשותף שלנו כאן באמת מעניין אתכם, תיפטרו כמה שיותר מהר מגברת זועבי ודומיה." ואל תשאלו אותו מה הוא ייאלץ לעשות, בחוסר רצון כמובן ובלית ברירה, אם לא תיענו לאולטימטום שלו. תארו לעצמכם איזו מהומה היתה קמה אם פובליציסט ערבי היה מעז להודיע לציבור היהודי שאם הוא לא נפטר אוטוטו מדני דנון ודומיו, הוא יצטרך לשקול את המשך העתיד המשותף. והגרוע מכל הוא שרוב היהודים לא יבינו בכלל מה לא בסדר ברטוריקה האדנותית של כספית ותומכיו.

והציפורים ממשיכות למות בסתר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)