על פי דיווחי טמקא, בעת כתיבת הפוסט הזה הסתיים פינוי "בית המריבה" החדש של חברון. מערכת הבטחון בחרה הפעם שלא לתת למתנחלים ולתומכיהם בממשלה להכתיב עובדות בשטח. ובכל זאת, צריך לומר כמה מילים על הפארסה הזו.

המתנחלים רכשו את הבית המדובר, על פי כל הדיווחים, באמצעות מהלך הונאה: הם השתמשו במשת"פים שגרמו לבעל הנכס להאמין שהוא מוכר אותו לפלסטינים, ולא למתנחלים. המתנחלים ותומכיהם טענו בימים האחרונים שהעסקה כשרה לחלוטין בעוד שתושבי חברון שרואיינו בתקשורת הישראלית טענו שהיא מפוברקת ושמדובר בזיוף. שני הצדדים לא ראו את המסמכים, ויש להניח שחלקם הגדול – כמוני – לא היה מצליח להבין אם מדובר במסמך אמיתי או מזויף.

אבל זה לא באמת חשוב. ההנחה שחוקי הקניין הרגילים חלים בגדה המערבית הם שקר מוסכם. לכולם ברור שלפלסטיני אין אפשרות לרכוש בית בהתנחלות ולמעשה גם לא להכנס אליה ללא אישור. מערכת הבטחון טענה שרכישת הבית לא קיבלה את אישור שר הבטחון, על פי סעיף בחוק שככל הידוע לא הופעל בטווח זכרונו של מישהו, וגם זה הבל.

החוק לא משנה בגדה, כי החוק הישראלי לא חל בה. אין שום סיבה להתחיל בכלל להתווכח עם המתנחלים על כן-קניתם-לא-קניתם. בגדה חל החוק הצבאי. הוא קובע שכל מה שיכול להפריע לבטחון, אסור. כל מה שאלוף פיקוד המרכז היה צריך לעשות הוא להוציא צו, שקובע שכניסת מתנחלים למבנה עשויה לגרור (אין צורך בוודאות) סכנה לבטחון האזור, על סמך מידע סודי שלא בא לו לחלוק עם תושבי המבנה, והוא יהיה רשאי לפנות אותו. זה באמת עד כדי כך פשוט. זה קורה לפלסטינים כל הזמן. כפי שאפשר לראות מהסרטון הזה, פלסטינים אפשר לפנות מבתים בחברון גם בלי דיונים בקבינט.

מי שטוען שעל המתנחלים והפלסטינים בחברון צריכים לחול שתי מערכות חוק שונות – יאיר לפיד, למשל, שאמר את הדברים לאחר שנשאל על השימוש שלו בציווי התנ"כי "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" – צריך להפנים שהוא תומך באפרטהייד: שתי מערכות חוק שונות פועלות באותו הרחוב ומופנות כלפי אנשים על פי מוצאם האתני.

וכמה מילים על הרטוריקה של המתנחלים. את הפינוי של אנשים שבקושי הספיקו להתמקם ממבנה שגם אליבא דמתנחלים נרכש בכחש, הם כינו "פינוי מהבית." ספק אם היה מישהו שהוזיל כל כך את הביטוי "בית" כמו המתנחלים. טיעון נוסף של המתנחלים הוא שלכל יהודי יש זכות לגור בכל מקום בפלסטין, כמו שיש לו בארה"ב. השקר שבטיעון הזה, כמובן, הוא שיהודי שעובר לגור בעיירה באריזונה לא מלווה מיד בפלוגת מג"ב שמטילה עוצר על הרחוב לעתים מזומנות ועורכת חיפושים תוקפניים על התושבים המקומיים. המתנחלים רוצים לגור בפלסטין? סבבה. שיעשו את זה מבלי להפוך את מעבר הדירה שלהם להרחבת הכיבוש.

אבל זה, כמובן, לב העניין: השתלטות מתנחלים על בניין אין לה דבר וחצי דבר עם "בית" או עם זכות הקניין. כל מטרתה היא להרחיב עוד קצת את תחום הישוב של הכיבוש. רק שכמובן, הצגת הדברים כך תקשה עליהם להסביר את עצמם לישראלים.

ועוד דבר אחד: גינתר גראס כתב שיר, שבו הוא מצביע על אמיתות לא נעימות: שישראל יש נשק גרעיני בלתי מוצהר בעוד שלאיראן אין כזה, ושהצוללות שגרמניה מספקת לישראל אמורות להיות מחומשות בנשק הגרעיני הזה, ושעליה להפסיק לספק לה כאלה עד שישראל תתחייב שלא לחמש אותן בנשק גרעיני. ערעור כזה על זכויות היתר של ישראל חצוף מאד, ועל כן אין מנוס, בתקשורת הישראלית, מלציין בהבלטה כי מי שהוא תומך נלהב זה עשורים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית שירת באס.אס. בצעירותו, לפני שבעים שנה כמעט. מזל שיש את נשק יום הדין הזה, אחרת מישהו עוד יכול היה להתייחס לגראס ברצינות.

(יוסי גורביץ)

הצהרתי לפני כחודש על הצטרפותי למפלגת מרצ ואמרתי שאנמק את ההחלטה מאוחר יותר, ואני חושב שהגיע הזמן. אז למה מרצ?

קודם כל צריך להסביר למה להצטרף למפלגה. אני מאמין שמעורבות פוליטית היא חלק הכרחי מהיותו של אדם אזרח. התפקיד האזרחי שלנו לא מצטמצם בהצבעה פעם בשלוש ומשהו שנים או בפעילות בעת מערכת בחירות. למפלגות יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה ליברלית, ונוכחות של אנשים שאכפת להם מהן מונעת מהן להסתאב לכדי מפקדי ארגזים או להתדלדל לשלדים חסרי קשר עם הציבור. זה נכון במיוחד בישראל, שבה מערכת הבחירות היא יחסית ולא אזורית, כאשר המצביע לא בוחר ישירות במועמדים אלא ברשימות, מה שבפני עצמו יוצר ניתוק בין המצביעים ובין נבחריהם. אחד התפקידים החשובים של חברי מפלגות הוא לעדכן את חברי הכנסת שלהם במה שהם חושבים, ולשמור על הקשר הזה. להם, חברי הכנסת צריכים להקשיב. יש בכך, כמובן, בעיה: פעילי המפלגה הם בדרך כלל רדיקליים יותר מהמצביעים שלה, והסתמכות יתר עליהם עשויה לסחוף את המפלגה אל מעבר למחוזות שקהל המצביעים הרחב שלה מוכן ללכת אליהם. ואף על פי כן, למרות הבעייתיות הזו, הקשר הזה חשוב והכרחי.

אני נודד פוליטי. הצבעתי למרצ בבחירות 1988 (ליתר דיוק, לרצ), 1992 ו-1996, ובשתי מערכות הבחירות הראשונות גם הייתי פעיל שלה. ב-1999 הצבעתי לחד"ש, התאכזבתי, הצבעתי לשינוי (איזו טעות איומה) ב-2003, ואחר כך – בימי עמיר פרץ – לעבודה. ב-2009 חזרתי הביתה. הבחירה היתה על דרך האלימינציה: אין לי אשליות שמרצ היא המפלגה הטובה ביותר עבורי, רק הפחות גרועה מבין האפשרויות. וזה בסדר. אלה החיים. גם הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר פרט לאחרות.

למה לא מפלגת העבודה? שלי יחימוביץ' משמיעה קולות נכונים, סוג של. כמה סיבות: יחימוביץ' הצהירה עד לאחרונה שהיא תכנס לממשלת נתניהו. כניסה לממשלתו של הקברן של ישראל הדמוקרטית היא קו אדום שאסור לחצות.

יחימוביץ' גם נמצאת בעמדה בלתי סבירה פוליטית: היא נמנעת כמיטב יכולתה מלדבר על הכיבוש. יש לישראל, אין ספק, בעיות כלכליות וחברתיות ראשונות במעלה, אבל מי שבמוצהר לא מדבר על הכיבוש, מפחד לדבר עליו, חושש מהמשמעות האלקטורלית של דיבור עליו, מסכין איתו. הוא מקבל את משטר האפרטהייד הקיים בגדה והוא כבר לא יחלוק עליו. תוך כמה זמן, ניתן לנחש, יחימוביץ' תהיה בממשלת נתניהו ותשמש בתפקיד שמעון פרס אצל שרון: המסבירה שלו כלפי ממשלות חוץ. לא בבית ספרנו.

מעבר לכך, יש את הנאחס הקבוע של מפלגת העבודה: הדור הוותיק שלה לא יודע איך עושים אופוזיציה. בהשמע קול החצוצרות הישנות, הם ישובו ויזחלו אל כרסאות עור הצבי, ויקחו את יחימוביץ' איתם – לא שהיא תביע התנגדות רבה מדי – בשם התירוץ הבלה מזוקן של "השפעה מבפנים." די עם זה.

וכמובן, ישנה העובדה ששלי יחימוביץ' לא מהססת לטפול שקרים על יריבים פוליטיים – אם היא חשבה שהשקר הישן שלה, שדב חנין לא עומד בשירת התקווה, נשכח, אז לפחות אצלי הוא לא. הלאה.

למה לא חד"ש? משלוש סיבות. קודם כל, מדובר במפלגה קומוניסטית וכל מי שמכיר את ההיסטוריה של התנועה הקומוניסטית העולמית – זו שחד"ש מסרבת בעקביות להתנער ממנה – יודע שברגעי משבר, הקומוניסטים מכרו את בעלי בריתם הסוציאל-דמוקרטית. גם סירובן של מפלגות קומוניסטיות ישנות (וחד"ש, למרות הקופירייטרים המעולים שלה, היא בהחלט מפלגה קומוניסטית ישנה) לבוא חשבון עם עברן, המגואל בדם רב.

שנית, הדיבור הכפול. חד"ש נתפסה לא פעם ולא פעמיים במסרים סותרים לציבור היהודי ולציבור הפלסטיני בקרב מצביעיה. אני מבין את המצוקה שהצורך לדבר לשני ציבורים גורם למפלגה; היה לה קל יותר אילו פנתה רק לציבור אחד. הציבור היהודי לא שווה לה את משקלו האלקטורלי (אם כי משקלו התודעתי כבד משמעותית יותר), והיו לה חיים קלים יותר אילו נפטרה ממנו. היא לא עושה את זה והיא נשארת מפלגה יהודית-ערבית משותפת, דבר שראוי מאד להערכה, אבל כתוצאה מהלחץ הזה היא לא תמיד מדברת בקול אחד.

שלישית, התמיכה באסד. למעשה, אם לחדד, התמיכה בדיקטטורות פרו-רוסיות או פסוודו-סובייטיות בכלל. באופן שלא צריך להפתיע אף אחד, הנטיה האוטומטית של חד"ש – ושל חלק ניכר מפעיליה – הוא להמשיך ולקבל הוראות ממוסקווה, למרות שהמשטר שם התחלף עד כדי כך שסטאלין לא היה מזהה אותו. רוסיה היא בפועל דיקטטורה פלוטוקרטית כרגע – ועדיין יכולה לסמוך על אהדתם של קומוניסטים ותיקים ברחבי העולם. קשה להשתחרר מהמחשבה שהעמדה של חלקים ניכרים מחד"ש כלפי הטבח שמבצע אסד במתקוממים נגדו – בעד ההתקוממות כעקרון והתנגדות למתקוממים בפועל, הכל תוך הכרה בלגיטימיות של משטר אסד – נובעת לא רק מבליעת עשרות שנים של תעמולה על ה"התנגדות" של משטרו, אלא גם מפרו-רוסיות אוטומטית. לא, תודה. טהרו את המפלגה שלכם – הבהרה: בלי כדורים בעורף, הפעם, אם כי הוצאת המזכ"ל שלכם לפנסיה מוקדמת תתקבל בברכה – ודברו איתי אחר כך.

למה לא קדימה? כלבתא, במטותא.

למה לא יאיר לפיד? אמרתי מפלגה, לא "הנרקיסיסט הבודד לכנסת."

אז למה מרצ? ולמה רק עכשיו? מכמה וכמה סיבות.

העשור האחרון, אחרי פרישתו של יוסי שריד, היה אסוני מבחינת מרצ. השגיאה הקריטית היתה הבחירה ביוסי ביילין על פני של רן כהן. ביילין היה אופורטוניסט פוליטי שנפלט ממפלגת העבודה וששעבד את מרצ ליוזמת ז'נבה שלו. כשזו התפוגגה, התפוגג גם הוא. יוסי ביילין הוא מהמבריקים מהאנשים ששירתו אי פעם בפוליטיקה הישראלית, וגם מהציניים שבהם. הוא נטף בוז לאלקטורט הישראלי והיה מוכן לבצע כמה מהלכים שנויים במחלוקת, בלשון המעטה, מבחינה דמוקרטית.

הוא הוחלף על ידי חיים אורון, אדם טוב במובן הרע של המילה. אורון היה יכול להיות מספר שתיים קלאסי, גורדון בראון לטוני בלייר: מי שמכיר את כל המספרים, את כל הסעיפים, פרלמנטר פר אקסלנס. אבל ככזה, הוא סבל מחולשתו הקלאסית של פרלמנטר מוביל: הנטיה לחפש את הפשרה. תחת אורון, המסרים של מרצ התעמעמו קשות, והיא עשתה שגיאה של תמיכה ב"עופרת יצוקה."

קל לי לסלוח לה על השגיאה הזו, לא מעט משום שזו היתה השגיאה שלי-עצמי; היממה הראשונה של "עופרת יצוקה", עם הריגתם של השוטרים של חמאס – אנשים נושאי נשק – נראתה לי כמו מהלך סביר בהחלט. אני חושב שגם אני וגם חלק ניכר מאנשי מרצ למדנו מאז להיות הרבה יותר זהירים בתמיכה בצה"ל. השגיאה הזו לא חדשה למרצ – שולמית אלוני תמכה בשעתו בגירוש פעילי החמאס ללבנון, ואמרה לאחר מכן שמדובר היה ב"ליקוי מאורות" – אבל אני חושב שנזהרים בה יותר.

אבל מאז נבחרה זהבה גלאון לראשות מרצ, והמסרים המעומעמים של שש השנים האחרונות מוחלפים בעקביות בקול תקיף. גלאון התייצבה נגד חרחור המלחמה של בנימין נתניהו נגד איראן, היא מדברת בעקביות הן על צדק חברתי והן על הצורך בפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינים, נגד הכניעה המתמשכת למתנחלים, והיא קראה לממשלת ישראל להעניק סיוע הומניטרי לפליטים בסוריה. מרצ תמיד דיברה על כך שיש צורך להניף את שני הדגלים, גם החברתי וגם המדיני. בעשור האחרון היא הניפה אחד מהם לסירוגין. לא עוד.

בניגוד למפלגת העבודה, מרצ יודעת היטב לשרת את בוחריה באופוזיציה. בניגוד לחד"ש, היא גם שותפה סבירה ועם רקורד מרשים כחברה בקואליציה. אני רוצה מפלגה שתקדם את העמדות שלי, אבל גם תבצע שינויים פוליטיים בלי למכור חלקים גדולים מדי מנשמתה. מרצ הוכיחה בעבר שהיא מסוגלת לזה. יתר על כן, מרצ כבר הוכיחה בשנה האחרונה שהיא מבינה שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת במשמורת התאבדות, והיא פועלת בהתאם. נציגים של מרצ הופיעו להפגנות בשטחים; בשייח ג'ראח הופיעו חברי כנסת של המפלגה דרך קבע. הרדיקליות של פעילי המפלגה משפיעה, ולדעתי בחיוב, על חברי הכנסת שלה.

זהבה גלאון היא לא שולמית אלוני, אבל גם שולמית אלוני לא הגיחה אל הקריירה שלה כאתנה מראשו של זאוס, חמושה במגן וחנית. לגלאון יש בהחלט הפוטנציאל להפוך למנהיגה הרבה מעבר לראויה של השמאל הישראלי. היא צריכה זמן ואומץ. האחרון, מהתרשמותי, קיים במצבורים גבוהים. זמן, כמובן, הוא עניין אחר. נתניהו יכול להוציא אותנו למלחמה באיראן מחר, ואחריה כל הדיבורים האלה יהיו אבק פורח.

קיקרו העיר פעם במרירות על קאטו הצעיר שהוא מתנהג כאילו הוא חי ברפובליקה של אפלטון, בעוד שבפועל הם כולם חיו בין חרבוניו של רומולוס. מרצ היא לא מפלגה אידיאלית; אבל אנחנו מעולם לא חיינו בטוב שבין העולמות האפשריים. מרצ היא פשוט הכלי הטוב ביותר להצלת מה שנשאר מהדמוקרטיה הישראלית. ככזה, היא יותר מראויה לתמיכתם של הליברלים והסוציאל דמוקרטים בישראל.

ועוד דבר אחד: לשכת ראש הממשלה הוציאה סרטון תעמולה, כחלק ממתקפת שלוש השנים לממשלת נתניהו. אפשר לראות אותו פה. הוא מכיל (0:55) לפחות שקר גס אחד: לטענת הסרטון, שיעור האבטלה בישראל עומד על 5.4%. כפי שציינתי שלשום, הלמ"ס הודיע שהוא טעה והעלה את שיעור האבטלה בכ-20%. היא הוציאה את ההודעה כבר ביום חמישי שעבר. מי שאחראי על הפקת התוכן הזה בלשכת ראש הממשלה היה צריך לעכב את הסרטון זמן קצר, רק כדי לשנות שקופית אחת, אבל כנראה שזה לא היה מספיק חשוב ולשכת ראש הממשלה השקרן ביותר בהיסטוריה של המדינה מכרה לתושבים שלה עוד שקר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט הקודם התקבלה תמיכה נוספת בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

זה היה בוקר רע לבנימין נתניהו. ימים ספורים אחרי שדו"ח של בנק ישראל קיבע במסמרות ברזל את מה שכבר הרגשנו כולנו – שמדיניותו של נתניהו היא האחראית להרחבת הפערים החברתיים ולחלוקה מחדש של ההון כך שיזרום יותר אל המאיון העליון – הוא קם בבוקר לביקורות שליליות מכל הכיוונים על העלאת מחירי הדלק. ואם זה לא היה מספיק, אז הישג שהוא וסנצ'ו פנשה שלו במשרד האוצר נופפו בו שוב ושוב בשבועות האחרונים, הירידה לכאורה במספר המובטלים, קרס בקול רעם: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודתה הבוקר בשפל רוח שהחישובים שלה היו מוטעים – מי היה מעלה על הדעת שהמנעות מדגימת ישובים מוכי אבטלה תשפיע על חישוב שיעור האבטלה? – ושבפועל יש בישראל כ-20% מובטלים יותר ממה שנתניהו ושטייניץ מכרו לנו.

אופס.

על כן, מיהר נתניהו לעשות מה שהוא יודע לעשות טוב מכל אדם אחר: לנפנף בסדין אדום, כדי להטעות את הצופה. כן, הוא אמר לנו, אתם משלמים יותר מסים, אבל המסים האלה מממנים את כיפת ברזל. הוא אמר את זה פעמיים.

עכשיו, התגובה האינסטינקטיבית שלי היתה שאם נתניהו דווקא רוצה להעלות מסים, אני לגמרי בעד, אבל שיעלה את המסים הישירים ולא את העקיפים: שיחזיר את מסי החברות ואת מס ההכנסה על המאיון העליון למה שהם היו לפני ה"רפורמה" שלו מלפני עשור. וכתגובה אינסטינקטיבית, היא היתה נכונה. אבל היא נפלה קורבן לסדין המתנופף של נתניהו. זה בכלל לא הדיון.

המסים של תושבי מדינת ישראל כמעט ולא מממנים את כיפת ברזל. היא ממומנת בעיקרה על ידי הממשל האמריקאי, שהשקיע 205 מיליונים בשנה הקודמת בארבע סוללות כיפת ברזל. בימים האחרונים הודיע הפנטגון שהוא פונה לקונגרס להקצות עוד כספים לשם כך, בעקבות הצלחתה של המערכת בסיבוב האחרון מול עזה. הידיעה לא נקבה בסכומים, אבל מקורות אמרו לפוקס ניוז שמדובר בכחצי מיליארד דולרים – עשר סוללות במחיר כ-50 מיליונים כל אחת. הסכום הזה נפרד מהתמיכה הצבאית הרגילה של ארה"ב בישראל, בשווי כשלושה מיליארדי דולרים כל שנה. המימון של האמריקאים כל כך מרכזי, שכשצה"ל ניסה לאחרונה לעשות את אחד התרגילים הקבועים שלו מדי עונת תקציב – רוצים לקצץ בתקציב שלנו? תמותו – והודיע שלמרבה הצער, הוא נאלץ לתעדף את הפנסיה של אנשיו בגיל 42 על פני רכישות סוללות כיפת ברזל, הוא אמר ש"הכסף האמריקאי לא עונה על כל הדרישה." בכירים בפנטגון הבהירו אז לצה"ל שאת התרגילים שלו בלוחמה פסיכולוגית, מוטב שיגביל לציבור הישראלי ושלא יגרור אותם לסכסוך.

עכשיו משתמש נתניהו באותה לוחמה פסיכולוגית של צה"ל: המסים גבוהים? הם בשביל כיפת ברזל. הוא סומך על האילוף של הציבור הישראלי, שעצם הנפנוף בפרת הבטחון הקדושה יגרום לו להסתדר בשלשות, להצדיע, ולשלם בחרי אף עוד מסים, לקבל משכורת נמוכה יותר מהמקובל במדינות ה-OECD ולשלם מחירים גבוהים יותר מהמקובל שם. האילוף, משוכנע נתניהו, מספיק טוב כדי שאף אחד לא ינסה לברר את הנתונים האמיתיים. בקצרה, הוא חושב שאנחנו מטומטמים.

נתניהו הוא קריקטורה קומוניסטית ישנה שקמה לתחיה: הוא מנפנף בתירוצים בטחוניים כדי להסתיר את העובדה שהוא מעביר את כספי האזרחים אל המאיון העליון. זכרו את התרגיל המהיר הזה, בפעם הבאה שנתניהו ינסה למכור לכם משהו.

הגיע הזמן להפסיק את הבדיחה הזו על חשבוננו; היא יקרה מדי. יוצאים לרחובות, ומפילים את תשלובת נתניהו-תשובה-דנקנר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים תמכו מספר קוראים בבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות להם ולאחל להם שיזכו לראות במהרה בימינו את נתניהו מחפש ג'וב חדש – אולי כשר אוצר באיטליה. במחשבה שניה, האיטלקים סבלו מספיק.

(יוסי גורביץ)

בסוף 2004 נערך דיון בבית הדין הבינלאומי בצדק בהאג, שדן בשאלת החוקיות של גדר ההפרדה. ישראל נערכה למערכה הזו בגיוס מתוגבר של גדודי hasbara; בין השאר נשלח לשם שלד מפויח של אוטובוס שבו בוצע פיגוע על ידי מחבל מתאבד. אבל נשק יום הדין של הקמפיין היה פסיקה של בג"צ, שמצאה שגדר ההפרדה חוקית.

ממשלת שרון, כמו ממשלות ימין אחרות, תקפה בעקביות את בית המשפט בתואנה שהוא גוף שמאלני שלא שם בראש מעייניו את צרכי הבטחון של ישראל. זה לא הפריע לה לעשות בבג"צ שימוש כפול: לתקוף אותו מבית לצרכי תעמולת פנים – ולנפנף בו מחוץ לישראל, כדי לקדם את עמדת הממשלה.

בית הדין בהאג פסק מצא בחוות דעת שהגדר בלתי חוקית, ומצא שהיא מיועדת לא לצורך בטחוני, אלא כדי לסייע לבניית ההתנחלויות. כשנה מאוחר יותר, דן בג"צ שוב בנושא, ודחה את פסיקתו של בית הדין בהאג, בנימוק שהוא לא התחשב בצרכים הבטחוניים של ישראל ולא דן בהם. זה היה חצוף למדי, משום שהסיבה שבית הדין בהאג לא דן בהם הוא שישראל סירבה לנמק את עמדתה בפניו, והסתפקה בשליחת מסמך שטוען שאין לו סמכות לדון במצב. זה לא הפריע לבג"צ לקבוע ב-2005 שהפסיקה של בית הדין הבינלאומי איננה "מעשה בית דין", כלומר לשוב ולהדהד את תפיסת המשטר הישראלי שלבית הדין הבינלאומי אין את הלגיטימציה הנדרשת לדון בנושא.

אתמול (ו') חשף עקיבא אלדר שבמפות המנהל האזרחי חופף תוואי הגדר שורה של מקומות שבהם החליט המנהל להפקיע "אדמות מדינה" כדי להקים בהם בעתיד התנחלויות. במפות של המנהל האזרחי מופיעים שטחים שמיועדים לבניה עתידית של התנחלויות בסמוך לגדר ההפראדה, עם השמות העתידיים שלהן: שלומציון תקום על אדמות עקרבה, לב השומרון תקום9 על אדמות חג'ה, ומבוא אדומים על אדמות עזריה ואבו דיס.

כלומר, הטענה של המשטר הישראלי שתוואי הגדר נערך אך ורק מצרכי בטחון – טענה שהתקבלה ללא פקפוק על ידי בית המשפט העליון הישראלי – היתה שקרית. בוויכוח בין בית המשפט העליון הישראלי לבית הדין הבינלאומי בהאג צדק האחרון: תוואי הגדר היה פוליטי, לא בטחוני, והוא מיועד לסייע להקמת התנחלויות עתידיות.

וזה לא מקרה בודד. כמו יאיר לפיד, בית המשפט העליון מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון, גם כשהיא מופרכת בעליל. בג"צ לא ביטל אף הרס בית של משפחה פלסטינית – גם אחרי שהצבא עצמו הגיע למסקנה שהריסת בתים גוררת נזק בטחוני, לא רווח בטחוני. בג"צ לא התנגד להכשרה בדיעבד של שורה של מאחזים בלתי חוקיים אפילו אליבא דמדינת ישראל, כגון שבות רחל, שכמסתבר הוקמו על אדמות שמפות המנהל האזרחי הקצה מראש להתנחלויות. צירוף מקרים משונה, הא?

לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, אמר אהרן ברק שמערכת הבטחון "סיבנה" אותו לפעמים. הוא מעולם לא עשה שום דבר בנידון: אחרי שהמתנחל דני תרזה רימה את בית המשפט, וברק תפס אותו על חם, הוא לא הורה להעמיד אותו לדין. הוא הסתפק באנחה רפה לאחר פרישתו. לאחרונה הוא אמר שההתנחלויות הן בלתי חוקיות. כמו בכירים במערכת הבטחון שמגלים את האור אחרי שהם מפסיקים לקבל את המשכורת מהמערכת – זכורה לבוז התנהלותם של רבים מהם סביב רצועת הבטחון בלבנון; הם תמכו בה כשהיו במדים והתנגדו לה כשהסירו אותם – ברק לא העז לומר אותם כשעוד היתה לאמירה שלו משמעות. אין להתפלא אם נשמע בקרוב דברים דומים גם מצד דורית בייניש.

אז בפעם הבאה שיאמרו לכם ש"יש שופטים בירושלים", ושהם אומרים שההתנחלויות בסדר או על כל פנים לא-לא בסדר, וכשלא יפנו את מגרון באוגוסט ובג"צ לא יכניס את שר הבטחון לכלא על בזיון בית המשפט, זכרו שמדובר בעצם באידיוט מועיל של מערכת הבטחון והבן יקיר לה, מפעל ההתנחלויות.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד פרסם לאחרונה עוד סרטון שבו הוא מנסה לשלהב את עדת המעריצים שלו לקראת קמפיין הבחירות. צופה חד עין ששלח לי את הסרטון שלפיד מצטלם על רקע כמה ספרים, והשקיע מאמץ מסוים בזיהוי הכותרים שמאחוריו. ובכן, מדובר בספרים הבאים: "מילה במילה – אוצר המילים הנרדפות," "ספר הציטטות היהודי הגדול," "Respectfully quoted – A dictionary of quotations", וספר נוסף שהכותרת שלו כוללת את המילים dictionary of quotation. כי ספרים אמיתיים, לא רק ציטוטים, זה לחלשים, לא לשרי חינוך בעיני עצמם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(פוסט עדכון)

אחרי הפוסט של אמש, פרסם אתר כיפה, שמסתמן כאתר הבית של אל"מ הרב אייל קרים, "הבהרה" מטעמו לפסק ההלכה שפרסם לפני תשע שנים, שבו התיר אונס בזמן מלחמה. כעת טוען קרים ש

"כמובן שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין.

בנוסף, כל מהות הדין הייתה לעדן את המצב בעולם המלחמות הברברי שהיה קיים אז, בו כל חייל היה רשאי לעשות בשבויו כרצונו, ומטרת הדין היא למנוע מהחייל לקחת את השבויה לאישה בסערת הקרב. ברור שבימינו שהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא."

כל ההסתייגויות האלה, נזכיר, לא מופיעות בפסק ההלכה המקורי של קרים, שבו – נזכיר שוב, כי חנפיו של קרים וסתם אנשי hasbara מנסים לעוות את האמת בנקודה זו – הוא נשאל האם דיני ההלכה מתירים אונס שבויות על ידי חיילי צה"ל כיום. קרים גם ממשיך לנסות ולזרות חול בעיני הציבור, כשהוא מתעקש שלא להתייחס לעובדה – שהוזכרה על ידי השואל המקורי – שדיני "אשת יפת תואר" מתחילים באונס של השבויה ושכל התהליכים של המתנת חודש מגיעים אחר כך. הוא ממשיך להתחמק מנושא האונס לכל אורך התשובה, כשהוא מדבר באופן אבסורדי על "לקיחת שבויה לאשה." אתר "כיפה" ממשיך לשמש כאתר תעמולה, כשהוא ממשיך לטעון שדבריו של קרים הוצאו מהקשרם.

בקצרה, קרים החליט שהוא מעדיף להיות מוצג ציבורית כשוטה שלא הבין מה נשאל ולא כרשע. מותר לפקפק עד כמה הוא מאמין במה שהוא כותב עכשיו, כשהוא נמצא תחת לחץ תקשורתי וכנראה גם על ידי לחץ מערכתי מצה"ל, שהיה צריך את הפרשה הזו כמו חור בראש. יפה גם לראות שקרים מודה במשתמע שמערכת המוסר ההלכתית מפגרת משמעותית אחרי העולם המערבי. לא בכל יום שומעים דבר כזה מרב אורתודוקסי. אולי יום אחד קרים גם יבין שאין דבר כזה, "לקיחת שבויה לאשה", שאיננו אונס.

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפוסט שעסק ברב הקולונל אייל קרים ובהצדקת האונס שלו עורר שורה של תגובות נדהמות או נזעמות, במיוחד בתרגומו לאנגלית, ומכמה סיבות. ראשית, רוב היהודים היום – בישראל ובעולם – לא מכירים את הטקסטים היהודיים. יש לכך כמה סיבות: קודם כל, הם כתובים בשפה ארכאית ובלתי קריאה, ומצריכים שליטה בעברית עתיקה, בארמית, ובשליטה ניכרת בתנ"ך שתאפשר לזהות במהירות ציטוטים שהיו מובנים מאליהם לכותבים אבל לא לקורא המודרני. היו לכך כמה סיבות היסטוריות: כמו אנשי הכנסיה, הרבנים לא רצו שהטקסטים שלהם יהיו זמינים לכל אדם. שליטה בז'רגון היא גם שליטה בכוח מסוים. מעבר לכך, חלק מהטקסטים היו בעייתיים בלשון המעטה.

היהדות מעולם לא עברה חילון ראוי, כלומר כתבי הקודש וכתבי אבות הכנסיה שלה לא הוקעו ללעג לעין כל, כפי שקרה במערב אירופה. הטקסטים האלה נכתבו, בחלקם הגדול, בתקופה ברברית ועל ידי אנשים נבערים, שניזונו משנאת המין האנושי שהיא אנדמית ליהדות. כתוצאה מכך, חלק מהטקסטים האלה מכילים מפלצות של ממש, ואף אחד לא רוצה להאמין שהטקסטים שהם חלק מהאוצר התרבותי שלו הם זוועות חיות.

מקרה "אשת יפת תואר" הוא דוגמא בולטת. חלק ניכר מהקוראים באנגלית סירבו להאמין שהשאלה שהופנתה לקרים עסקה באונס ממש (בשאילתה – הנה היא כאן שוב – מופיעה המילה "אונס", על הטיותיה, ארבע פעמים); הם העדיפו לחשוב, או להעמיד פנים, שאני הכנסתי את המילה לדיון. קרים, בהיותו רב, נמנע מלהשתמש במילה; הוא העדיף את "התחברות אל גויה." אבל המילה היתה שם מלכתחילה, והיא לא הוכנסה על ידי.

רבים מן המגיבים מיהרו להציג את התיאודיציאה האורתודוקסית הקלאסית: לא מדובר באונס, הם אמרו, אלא בלקיחת השבויה אל ביתו של הלוחם, ובכלל מדובר בהלכה הומניסטית לזמנה. נניח, לצורך הדיון, שביחס לתקופת הברזל זו הלכה הומניסטית; אבל השאלה התייחסה לחיילי צה"ל, בימינו אלה. לא ללוחמים בתחילת האלף הראשון לפנה"ס.

אבל התיאודוציאה הרבנית הצליחה, וגם מי שמכיר את מצוות "אשת יפת תואר" מכיר אותה בגרסה מרוככת וחסרת קשר למציאות ההלכתית. הבה נפנה אל העיט הגדול, הרמב"ם: "וכן בועל אשה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה וילך לו – אלא מכניסה לתוך ביתו, שנאמר "וראית בשביה אשת יפת תואר…", ואסור לבעול אותה ביאה שניה, עד שיישאנה." ההדגשות שלי. כלומר, יש לנו אונס ראשון – אי אפשר לדבר כאן על הסכמה – אבל לפני שיהיה אונס שני, חייב לחלוף זמן. הרמב"ם קובע עוד שם ש"הכוהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דיברה תורה אלא כנגד היצר; אבל אינו יכול לישא אותה אחר כן, לפי שהיא גיורת." ההדגשה שלי. כלומר, לכהן מותר לאנוס שבויות, אבל אסור לו לשאת אותן, כי הוא אמור להיות טהור לעבודת יהוה. האונס איננו מטמא; נשיאת הגרה דווקא כן, שהרי ידוע שכל הנשים הנוכריות הנן זונות.

הפרק כולו ראוי לקריאה, במיוחד סעיף יא': "יפת תואר שלא רצת[ה] להניח עבודה זרה לאחר השנים עשר חודש, הורגין אותה." חשוב לציין שהשואל שכתב לקרים מכיר היטב את ההלכה הזו, ומתייחס אליה במפורש: "אם כן, אונס במלחמה נחשב דבר מזעזע. איך, אם כן נאמר לי ע"י רב, שאישה יפת תואר מותר, לפי חלק מן הפוסקים, גם לפני כל התהליך המתואר בתורה? זאת אומרת, יכנע ליצרו וישכב עימה, ורק אחר כך יקח אותה לביתו וכו'?"

אלו דברים שהם בלתי ניתנים לתפיסה היום, ועל כן אנשים הגונים מתייסרים בהם או מנסים להדחיק אותם. הלכה מפלצתית אחרת של העיט הגדול פוסקת ש"אבל ישראל שבא על הגויה–בין קטנה בת שלוש שנים ויום אחד בין גדולה, בין פנויה בין אשת איש, ואפילו היה קטן בן תשע שנים ויום אחד–כיון שבא על הגויה בזדון, הרי זו נהרגת:  מפני שבאת לישראל תקלה על ידיה, כבהמה." הדגשה שלי. כשציטטתי את פסק ההלכה מהפך הקרביים הזה ב-972, אנשים סירבו להאמין שהוא אמיתי. הם טענו שהמצאתי אותו או שסירסתי את הטקסט. מישהי אפילו השקיעה המון אנרגיה בטענה שהמילה "בא" מתייחסת ליחסי מין אנאליים ושזו אשמת הילדה בדרך כלשהי. הציטוט מגיע מספר הלכות איסורי ביאה של הרמב"ם; שאלתי אותה בלגלוג אם היא חושבת שהרמב"ם הקדיש ספר שלם למין אנאלי. והרמב"ם הוא רק חלק מהבעיה: הבעיה האמיתית נמצאת בתלמוד, שמלא בכל כך הרבה דברי תועבה, שכאשר מתרגמים בימים אלה את התלמוד לערבית, מומחים מתלוננים שמדובר ב"חלק מהתפשטות האנטישמיות בעולם הערבי."

אז יש את האנשים שדעתם איננה עומדת בזוועה, והם מתחמקים מפניה. אלה האנשים הישרים ביחס. הם לא עומדים בדיסוננס הקוגניטיבי, ומנסים להדחיק אותו. ישנם, מצד שני, השקרנים. ובקרב אלה רב חלקם של חובשי הכיפות. אחרי הכל, הם צריכים להגן על עצמם.

אמש קיבלתי טלפון מאדם שטען שהוא איש הרבנות הצבאית שרצה לשלוח לי טקסט, שלדבריו נכתב מטעמו של אל"מ קרים. קיבלתי את הטקסט, קראתי אותו, ומאחר ולא היתה לי אפשרות לדעת מי כתב אותו, עניתי לו הבוקר שאני מוכן לפרסם את הטקסט – אם הוא יופיע רשמית, און רקורד, מטעם קרים או לשכתו. זמן קצר לאחר מכן התקשר אדם שהציג את עצמו כבכיר בלשכה של קרים, ואמרתי לו שיש להם את המייל שלי ושאם הם מוכנים לשלוח את הטקסט כשהוא חתום ע"י קרים וסימן מזהה רשמי כלשהו של הרבנות הצבאית, אפרסם אותו.

כשעתיים לאחר מכן, ואני עייף ויגע ולא ירא אלוהים, עדכן אותי תומר פרסיקו על הטקסט הזה שפורסם באתר "כיפה", האתר שבו פורסמה השאילתה המקורית. "גורמים ברבנים הצבאית" מצטטים שם, תחת כותרת עוינת כמתבקש, חלק ניכר מהטקסט שהם שלחו לי. כנראה שהבינו שאצלי הוא לא יתפרסם בלי שהרב קרים יצטרך להביך את עצמו ולחזור בו פומבית ממה שכתב, אז הם הלכו לאכסניה נוחה יותר.

הם מסלפים את הדברים פעמיים. ראשית, הם טוענים – זה כנראה הקו הלא-רשמי של הרבנות הצבאית – שהדברים על אונס הוצאו מהקשרם. בפעם המי יודע כמה, לא. השאלה שנשאלה היתה ספציפית על אונס, וקרים סיפק לה תשובה חיובית. עכשיו, קרים רשאי לבחור אם הוא אוויל משריש שלא הבין מה הוא קורא, או שהוא רשע ופחדן, שכמנהגם של רבנים אומר את מה שהוא חושב במילים מעורפלות מספיק כדי שהוא יוכל להתחמק מהן אחר כך, ומשאיר את תלמידיו לשאת בתוצאות. צריך לתהות, באותה ההזדמנות, על ההחלטה של אתר כיפה לפרסם את הדברים, כשבקישור שהם עצמם מספקים בתחילת הפוסט נמצאת ההפרכה של הדברים.

הסילוף השני הוא ש"כל מי שלמד יותר מחמש דקות את עניין 'אשת יפת תואר' מבין שאין קשר בין הדברים שנכתבו על ידי הבלוגר ובין דעת ההלכה או דעת הרב." כפי שצוין כאן קודם לכן, יסוד דין 'אשת יפת תואר' הוא באונס בעת מלחמה, שרק לאחריו נלקחת האשה לביתו. אלה התנאים שאליהם מתייחס קרים כשהוא אומר "בתנאים שהוא הותר." העניינים אינם מסובכים, הם פשוטים, וכל מי שיש לו רבע שעה – באמת שאין צורך ביותר מכך, זו לא מדע טילים – יכול להבין אותם. הנחת היסוד של קרים ואנשיו היא שהחילונים הם טיפשים, שאפשר לסבן בקלות בטענה שהם חסרים את ההבנה הנדרשת. הם משתמשים בשטיק הזה – שקר אוטומטי על אמונותיהם, טענה שהן לא מובנות – למרות שהוא נכשל פעם אחר פעם בעבר. אם קרים רוצה לומר לנו שהוא לא מכיר את ההלכה ברמב"ם, אף שזו צוטטה על ידי השואל, הוא רשאי לעשות זאת – ונתייחס להצהרה הזו בלעג הנדרש לה כשהיא מגיעה מפיו של ראש מדור הלכה ברבנות הצבאית.

עדכון. תוך כדי כתיבת הפוסט, הגיעה התגובה הבאה מדובר צה"ל, שמייצגת כנראה את עמדת הרבנות הצבאית: "הדברים אשר נכתבו באתר "כיפה" הוצאו מהקשרם מבלי שהובנו או מבלי שנלמד דין אשת יפת תואר בצורה ברורה. יודגש כי עמדת רמ"ח הרבנות שוללת אונס בכלל ובשדה הקרב בפרט. אי לכך, שאר שאלותייך הנוגעות לרב קרים, אינן רלוונטיות." אני חושב שראוי להתייחס אליהם לאור מה שנכתב בפוסט.

ועוד דבר אחד: בבתי הכלא הישראליים מוחזקים כיום כ-320 עצירים מנהליים, ולאחרונה פתחו 34 מהם בשביתת רעב. הנאא שלבי, ממשוחררות עסקת שליט שנעצרה לאחר מכן במעצר מנהלי, נכנסת ליום ה-43 של שביתת הרעב שלה, ורופאים לזכויות אדם מזהירים כי היא נמצאת בסכנת חיים ממשית. שני אסירים אחרים, ת'איר חלאחלה ובלאל דיאב, שובתים רעב מזה 30 ימים. הם הועברו לבתי חולים עקב מצבם הרפואי. עצירים מנהליים מוחזקים ללא משפט ומבלי שיותר להם לדעת במה הם חשודים או מואשמים.

הערה מנהלתית א': ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': המגזין טיים אאוט בחר בי כאחד מ-50 האנשים המשפיעים בתרבות הדיגיטלית הישראלית, מספר 48 אם לדייק. אפשר לראות שם (עמ' 50) גם ראיון קצר.

(יוסי גורביץ)

הרבה מאוד חלקים בציבור כבר יודעים, שבישראל יש משרדי ממשלה שלא מקבלים את הרעיון של דמוקרטיה: משרד האוצר והבטחון עושים מה שבא להם, בלי קשר לדעת הכנסת, כופים החלטות בשטח על שרי הממשלה ולא מקיימים את פסיקת בית המשפט כשזה לא מתאים להם.

אבל לא הרבה חלקים בציבור יודעים שיש עוד משרד ממשלתי שנוהג כך: משרד הפנים. מדובר במשרד שמנהל מדיניות עצמאית כטוב בעיניו, בלי קשר להכרעת הבוחר ותוך ניסיון להתחמק מקיום פסקי דין. אחד התחומים הבולטים בהם משרד הפנים עושה מה שהוא רוצה הוא תחום ההגירה והמעמד בישראל: "עובדים זרים", עולים, פלסטינים ועוד.

לאחרונה החליט משרד הפנים שהוא "חוטף" החלטת ממשלה מתחת לרדאר, וממשיך לקיים מדיניות רבת שנים של התעמרות חסרת גבולות בלא-יהודים. לפני שנה וחצי, ב-1.8.2010 התכנסה הממשלה לישיבה סוערת, שהתארכה בכמעט שעה בגלל ויכוחים ועימותים בין השרים. הנושא היה מה שמכונה בפי רבים "גירוש ילדי העובדים הזרים". ההחלטה של הממשלה הייתה ברורה מאוד: לאמץ, בשינויים חשובים, המלצות של ועדה בין משרדית מיוחדת שפעלה בחודשים שלפני כן.

אחד השינויים החשובים שהממשלה הכניסה, ועליו התעקשו שרים רבים, הוא "מנגנון ההחרגה". החלטת הממשלה מורה במפורש למשרד הפנים שלא לנקוט בגישה טכנוקרטית. הממשלה הורתה למשרד הפנים שלא לסרב להעניק מעמד לילדים שאינם עומדים בכל הקריטריונים במלואם אחד לאחד, אלא לערוך דיון מיוחד של ועדת חריגים בעניינם ולבחון אותם כמקרים גבוליים. בדיון עצמו, אמר ראש הממשלה: "רובם המכריע [של הילדים] יישארו כאן, גם באמצעות ההחלטות וגם באמצעות מנגנון ההחרגה". אז מה עושה משרד הפנים? לוקח כל ילד שלא עמד בפסיק ותג מהקריטריונים ומודיע לו שהוא מגורש. וכמה ילדים באמת יקבלו מעמד, הרוב? הרוב מתוך אלו שהגישו בקשות? מה פתאום!

קצת מספרים ודוגמאות:

· על פי הערכת הועדה הבין משרדית, בישראל יש כ-1,200 ילדים חסרי מעמד למהגרי עבודה. אלי ישי ומשרד הפנים מקפידים להגיד לציבור שיש 20,000, כי אם אפשר להטעות, ליצור שנאה ופחד – אז למה לא?

· החלטת הממשלה קבעה שרק ילדים שבבדיקה ראשונית עונים על הקריטריונים יוכלו בכלל להגיש בקשה למעמד.

· 701 משפחות הגישו.

· 65 נדחו על הסף בשל אי עמידה בקריטריונים.

· כל השאר חיכו במשך שנה וחצי לתשובות. משרד הפנים לא הודיע לאף אחד שמותר להורים לעבוד. ישנן משפחות שנאלצו להתקיים ללא פרנסה במשך חודשים ארוכים.

· חצי שנה אחרי שהדרג המקצועי ברשות ההגירה סיים לבדוק את הבקשות והן חיכו לחתימה של אלי ישי, ורק אחרי שגררנו את משרד הפנים בכח לדיון בכנסת – הואיל בטובו משרד הפנים להתחיל ולהחזיר תשובות למשפחות.

· על פי ההודעה של משרד הפנים לכנסת: 257 משפחות צפויות לקבל תשובה חיובית.

· 118 משפחות צפויות לקבל תשובה שלילית.

· 260 משפחות לא יקבלו תשובה כלל כי הן ממתינות ל"ועדת החריגים.

אז מה יצא בסוף? רק 40% מהמשפחות שבקשתן נבחנה יקבלו מעמד. וזה 40% לא מכל הילדים, אלא רק מאלו שהגישו בקשות. יש עוד 500 ילדים שמשרד הפנים החל לעצור ולגרש.

בטח תגידו: מה אתה רוצה, הנה יש ועדת חריגים, משרד הפנים כן בודק את המקרים הגבוליים. אז זהו, שלא. בשבועות האחרונים משרד הפנים דחה מספר מקרים שבבירור היו צריכים לעבור לועדת החריגים – ואני מוכן להמר על לא מעט שהיא לא תאשר יותר מ"חריגים" בודדים. אלו כמה מהמקרים:

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל סיימו כיתה י"ב שנה לפני הזמן שנקבע בהחלטה. הם פחות קשורים לכאן מילד שסיים י"ב שנה אחר כך? הם היו אמורים להיכשל במבחנים ולהישאר כיתה?

· ילדים שהופנו על ידי עיריית ירושלים ללמוד בבתי ספר פרטיים, בגלל שבירושלים חסרות כיתות לימוד.

· ילדים שעונים על כל הקריטריונים של הממשלה, אבל ההורים שלהם נכנסו לישראל באשרת סטודנט, שאינה מופיעה בהחלטת הממשלה.

אחד משיאי ההתעללות של משרד הפנים במשפחות, הוא לתת מעמד לאמא ולילדים, ולהודיע לאבא שהוא מגורש. ולמה? כי האבא במקרה לא גר עם האמא והילד, כי הוא עובד בעיר אחרת ומבקר בבית פעם בשבועיים. או שהוא והאמא פרודים, ועדיין הוא משמש אבא לילדים, יותר מהרבה מאוד אבות שגרים באותו הבית עם הילדים שלהם. לכמה ילדים ישראלים יש אבא שהיה במשך שנים בצבא או במשטרה ולא בא הביתה? לכמה ילדים ישראלים יש הורים גרושים או פרודים, כאלו שלא נמצאים איתם בקשר? למה ילדים ישראלים יש הורה שנסע לעיר אחרת כדי לפרנס את המשפחה, וחוזר הביתה רק פעם בתקופה? מישהו העלה על דעתו כי המדינה תפלה אותם לרעה? אבל למשרד הפנים מותר הכל.

מה אפשר לעשות?

אילן החליט להמשיך ולהיאבק בשביל אבא שלו, וגם בשביל האבות האחרים שמשרד הפנים מנסה להפריד מהילדים שלהם. מלבד הסרטון, אילן גם שלח מכתב לנשיא, שבעבר הבטיח לפעול נגד גירוש הילדים, ובו הוא מספר על המקרה שלו. אפשר לעזור לאילן ולשלוח מכתב משלכם אל הנשיא.

מלבד זאת, פועל מערך מתנדבים המסייע לעוד משפחות כמו של אילן. בכל שבוע עוד משפחות מקבלות תשובה שלילית בבקשתן, וכנראה שעוד יהיו מקרים נוספים בהם משרד הפנים ינסה להפריד אבות מילדיהם. אפשר להצטרף למערך ולסייע למשפחות, לרישום ניתן לשלוח מייל אל [email protected]

ולא פחות חשוב: אפשר להפיץ את המידע הזה הלאה. כי כשהפעילות של משרד הפנים לא תהיה במחשכים, בחדרי חדרים ובועדות מסתוריות – אז הוא לא יוכל להמשיך לפעול כפי שהוא פועל היום.

מידע נוסף על החלטת הממשלה ועל נושא הילדים בכלל ועל התנדבות

(יונתן שחם)

משום מקום, צץ פתאום שו"ת שעליו ענה לפני כתשע שנים הרב אייל קרים. השאלה נגעה להלכות "אשת יפת תואר" – בקצרה, נהלי האונס בזמן מלחמה – ולמרות שהשואל עצמו דווקא מלא הסתייגויות, והוא רואה את הבעיה שבישום מצווה שנכתבה בעידן הברזל לימינו אנו, הרב ענה כך על השאלה האם מותר בימינו לחייל צה"ל לאנוס נשים בזמן מלחמה:

"מלחמות ישראל – הן מלחמות מצוה והן מלחמות הרשות – הינן מלחמות מצוה. בז שונות הן משאר המלחמות המתנהלות באומות העולם, בינם לבין עצמם.
מאחר שמלחמה במהותה אינה ענין ליחיד אלא האומה בכללותה לוחמת, ישנם מצבים שאישיותו של הפרט "נמחקת" למען הכלל. וגם להיפך, יש ומסכנים יחידה גדולה למען הצלת הפרט כשהדבר נחוץ מטעמים מורליים.
אחד הערכים החשובים והמכריעים במלחמה הוא שמירה על כושר הלחימה של הצבא. בשל כך, הירא ורך הלבב חוזר מעורכי המלחמה, כדי שלא יימס את לבב אחיו, ורגשותיו וצרכיו של היחיד נדחים לקרן זוית לממן הצלחת האומה במלחמה.
כשם שבמלחמה "נפרצים" גדרי ההסתכנות למען אחרים, כך גם "נפרצים" במלחמה גדרי הצניעות והכשרות. יין נסך שלא הותר בזמני שלום, הותר במלחמה, כדי לשמור על הרגשתם הטובה של הלוחמים. מאכלות אסורים הותרו במלחמה (ולשיטות אחדות גם כשיש מזון כשר), כדי לשמור על כושרם של הלוחמים, אף שבתנאי שלום הם אסורים.
כך גם דוחה המלחמה צדדים מסוימים של גילוי עריות, אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל."

וואו. יש כאן שורה של בעיות. הראשונה היא שמדבריו של קרים עולה שאונס שבויות הוא לא רק מותר, הוא גם הכרחי במלחמה. הצלחת הכלל במלחמה תלויה בכך. אפילו ג'ינג'יס חאן, שהכריז על פי המסורת שהדבר הטוב ביותר בעולם הוא "לכתוש את אויביך, לראותם נופלים לרגליך, לקחת את סוסיהם ורכושם ולשמוע את קינות נשותיהם", ושהצטיין באונס שבויות, לא ראה בכך הכרח ללחימה, אלא רק תוצאה מספקת. סטאלין גם הוא פטר תלונות על מעשי האונס שביצע הצבא האדום באמירה שחיילים "צריכים להתפרק", אבל לא ראה באונס הכרח. קרים מחדש כאן הלכה צבאית: אמור מעתה, הצבא צועד על פאלוסו. אולי, על פי ההגיון הזה, יחידות צה"ל צריכות, כמו קציני אספקה, גם קציני אשת יפת תואר (קאי"ת), כדי לוודא שאף חייל לא יוותר בלתי מסופק.

בעיה נוספת היא שקרים משתמש כאן בהצדקה הקבועה של אלו המדברים גבוהה גבוהה בשם "מוסר יהודי": הוא טוען שמלחמה היא סכסוך בין אומות, לא בין פרטים, ושלפרט אין כל חשיבות בעת מלחמה. האשה הנאנסת איננה אשה, איננה אדם, איננה אינדיווידואל, אין לה רגשות ואם היא חשה כאב זה לא חשוב – כי היא לא אשה או אדם, היא אך ורק פרט משבט אויב שאיתרע גורלו להשבות. יתר על כן, אונס בעת מלחמה אליבא דקרים עשוי להיות לא ראוי כשהוא מבוצע על ידי בני שבט יריב, אבל מלחמות של השבט היהודי הן, כולן, מלחמות מצווה. אם אונס חסרות מגן הוא חלק מהמוסר היהודי, לא מסובך לקבוע שהוא נחות מכל מערכת מוסר מוכרת אחרת. וכרגיל, כשמדובר ב"מוסר היהודי" ראוי להזכר בדבריו הנכוחים של תומר פרסיקו: שהוא תולדה של רומנטיקת דם ואדמה גרמנית.

בעיה שלישית היא שקרים קובע בעצם שאין שום דבר שהוא אסור בזמן מלחמה, אם הוא "למען הצלחת הכלל." ידענו שהרג של חמושים מותר – זו, אחרי הכל, מהותה של מלחמה – ועכשיו אנחנו למדים שמותר גם לאנוס, למען שמו יתברך, נשים חסרות מגן. מאליה עולה השאלה האם מותר, לשם הנצחון, גם להרוג אנשים לא חמושים. ילדים, נניח, שיש מקום לסברה שיום אחד יגדלו וירצו לנקום את מות אביהם ואחיהם ואת עינויי אמם ואחותם. הספר "תורת המלך" ענה על השאלה הזו בחיוב. מעניין איפה עומד קרים בשאלה הזו, ואם יש דבר תועבה שלשיטתו אסור לחייל יהודי לעשות לשם הנצחון.

אבל הבעיה העיקרית כאן היא שאייל קרים נושא כיום בדרגת אלוף משנה והוא רמ"ח הרבנות הצבאית, כלומר נמצא בעמדה בכירה מאד במערך שמנפיק פסקי הלכה לחיילי צה"ל. פניתי לדובר צה"ל בשאלות הבאות:

א. האם אונס נשים בזמן מלחמה עולה בקנה אחד עם ערכי צה"ל?
ב. אם לא, מדוע רב צבאי בולט מקדם אותו?
ג. אם לא, האם מתכוון צה"ל להפסיק את שירותו של אל"מ קרים, או לנקוט נגדו צעדים משפטיים?
ד. כיצד בדעת דובר צה"ל להתמודד עם הנזק הצפוי לתדמיתו של צה"ל בזירה הבינלאומית כתוצאה מדבריו של אל"מ קרים?

לא ציפיתי לתשובה, אבל להפתעתי קיבלתי תגובה מקצין נרגז ביחידת הניו מדיה של צה"ל. הוא אמר שקודם כל, קרים לא היה במדים בזמן שכתב את התשובה ההיא, ויתר על כן שלאור שאלה א', שלדבריו "לא מכבדת את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית", ליחידת ניו מדיה אין כוונה להמשיך ולעבוד מולי. ניסיתי להסביר לו שאל"מ קרים הוא פצצה מתקתקת, להזכיר שכבר היו מקרים שבהם חיילי צה"ל אנסו נשים – מקרים מועטים ביחס, חובה לציין – ושאחרי הסיפור הזה, כל זמן שאל"מ קרים נמצא בתפקידו כל מקרה אונס עתידי מצד חייל צה"ל ייוחס אוטומטית למדיניות רשמית. הוא לא היה מוכן להקשיב.

לעובדה שקרים לא היה במדים יש, לדעתי, חשיבות משנית: הבעיה היא שמי שכתב דברים כאלה הועסק על ידי הרבנות הצבאית וקודם לתפקיד בכיר בה. קרים היה, בין השאר, מועמד לתפקיד הרב הצבאי הראשי. אלה פני צה"ל בשנת 2012, ואלה פניהם של הרבנים שהוא מעסיק. יש ודאי אחרים, אבל משום מה צה"ל מושך אליו את הקרימים ואת הרונצקים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משרד החוץ הודיע היום כי ישראל החליטה לנתק את כל קשריה עם מועצת זכויות האדם, ולא לענות לה "אפילו בטלפון." אין ספק, בניתוק קשרים משרד החוץ דווקא מוצלח. השלב הבא יהיה להתעלם ממועצת זכויות האדם אפילו כשהיא שולחת מסרוני "ערה?"

עכשיו, מועצת זכויות האדם היא מועמדת מובילה לפרס "הגוף הגרוטסקי ביותר של האו"ם", והקשר שלה לזכויות אדם קלוש כמעט כמו זה של ישראל. מצד שני, לישראל אין "זכויות אדם" בשם, ולה יש. מדובר בארגון שהצליח להביא את המנגנונים הבינלאומיים לכדי אבסורד, כשלוב הועמדה בשעתו בראשו. הנטיה האוטומטית, והמוצדקת, היא להתעלם ממה שהגוף המיותר הזה עושה, שהוא בעיקרו לספק לבן דרור ימני חומר למאמרים.

הפעם, מצד שני, זה לא יהיה כל כך פשוט. לא במקרה החליטה ישראל להתנתק מהמועצה דווקא עכשיו. זה היה אותו הגוף, נזכיר, ששלח לכאן את גולדסטון. במקרה ההוא החליטה ישראל שלא לשתף פעולה עם ועדת החקירה שלו, אבל לא התנתקה ממנה.

אז מה קרה עכשיו? או. הפעם הורתה המועצה על הקמת ועדת חקירה לנקודת התורפה של ה-Hasbara הישראלית, ההתנחלויות. אפילו ידידיה של ישראל בעולם עוצרים בהגנה על ההתנחלויות, כי הן לא ניתנות להגנה. כשנוכלי Hasbara בעלי שם, כמו תומך העינויים אלן דרשוביץ, יוצאים להגנתה של ישראל, הם מקפידים קודם כל לומר שהם מתנגדים להתנחלויות. מותר לחשוד בהתנגדות הזו: דרשוביץ ודומיו מעולם לא הפעילו על ישראל את הלחץ שהם מפעילים על מתנגדיה בדרישה שתפסיק את ההתנחלויות. אבלו זו המנטרה המקובלת. מכאן אפשר להמשיך ולבצע את הספין, שאומר שאתה מתנגד להתנחלויות אבל יריבך מסתיר את העובדה שהוא רוצה בעצם להשמיד את ישראל, אם לא משתמש בדם ילדים יהודים כתבלין מרכזי בבישוליו.

רצוי להתבונן היטב באופן שבו התקבלה ההחלטה הזו. רק מדינה אחת – ארצות הברית – התנגדה להחלטה. היא התקבלה ברוב של 36 מדינות. עשר מדינות אחרות, אירופאיות ברובן, שבדרך כלל היו מצביעות עם ארצות הברית, העדיפו להמנע. הן לא אוהבות את הצחנה שעולה ממועצת זכויות האדם, אבל הן לא יכולות להצביע נגד ועדת חקירה להתנחלויות. עמדתה של ארה"ב היתה מגוחכת משהו: השגריר שלה טען ש"ההחלטה פוגעת בנסיונות לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים ואינה מסייעת לקידום זכויות האדם של הישראלים והפלסטינים." מישהו ראה מו"מ לאחרונה? ושוב, כאן חוזר ועולה משל הפיצה של עלי אבו ניעמה: ישראל היא אדם שמעמיד פנים שהוא מנהל מו"מ על חלוקתה של פיצה, בעודו בולע משולש אחרי משולש.

זו, ראויה האמת להיאמר, היתה צריכה להיות מוקמת לפני 40 שנה. אז היא היתה עשויה להיות הוגנת. היא מוקמת באיחור ניכר, והיא לא תהיה הוגנת – אבל היא עדיין תהיה הוגנת הרבה יותר מהחזקתו של עם שלם תחת כיבוש במשך 45 שנה (יום השנה מגיע בעוד חודשיים ומשהו).

ומאחר וההתנחלויות חשובות לישראל יותר מאשר, למשל, זכות הפעולה של צבאה, היא נקטה צעד דרסטי, נואש, של ניתוק היחסים עם המועצה. אולי הפעולה הזו תסיח את דעת העולם ממה שעומדת ועדת החקירה לחשוף רשמית ופומבית.

ישראל כבר הודיעה שכמובן, היא לא תשתף פעולה עם ועדת החקירה הזו. המשמעות היא אסון דיפלומטי מתמשך: ישראל תמנע מוועדה רשמית של האו"ם כניסה לשטחים הכבושים על ידיה, ותדגיש בכך שוב את עובדת הכיבוש ואת השקר הנוצץ של השליטה הפלסטינית בשטחי A. אחר כך ייכתב הדו"ח, יופץ, יהפוך לעובדה מצוטטת בכל העולם חוץ מפגישות AIPAC, וישראל תצטרך לכתוב דו"ח משלה. אולי דני איילון ינסה לשכנע, בטיעונים של מועצת יש"ע, שיש לנו זכות על השטח מתוקף החלטת ועדת סאן רמו ושצווים של מעצמות קולוניאליסטיות מ-1918 חשובים יותר ממה שחושבים האנשים החיים בשטח היום. וכשזה לא יקרה, משום מה, הישראלים יוכלו להתכווץ לתנוחת העובר החביבה עליהם ולייבב שהעולם כולו נגדם.

עד שיגיעו הסנקציות הבינלאומיות, ויפה שעה אחת קודם.

ועוד דבר אחד: כתבתי כאן בשעתו על העובדה שאורי אליצור הוא כותב נאומים בשכר של לשכת ראש הממשלה. הוא גם, במסגרת גילוי העריות החביב בלשכת נתניהו, גם עורך המוסף של "מקור ראשון." בסוף השבוע הוא כתב שם ש"אי אפשר להתחמק מהאמת: התרבות האסלאמית היא רצחנית. היא נמשכת לדם, היא הורגת מתוך איזו תשוקה או עונג, היא מביאה אדם לטבול את כפות ידיו בדמם החם של נרצחים ולהרגיש אושר." עד כה, לשכת נתניהו לא התנערה מדבריו אלו של השכיר שלה, ולא הפסיקה את ההתקשרות איתו. מסתבר שאם הם לא נאמרו על דעתה, הם גם לא מטרידים אותה יותר מדי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

לאחר כמה ימים של מבוכה, התברר שהרוצח מטולוז, שסוכל ממוקדות על ידי כוחות הבטחון הצרפתים, בלי נפגעים נוספים בקרב האזרחים – הערה לכוחות הבטחון הישראלים: ככה עושים את זה – נימק את הטבח שביצע בפשעיה של ישראל כנגד הפלסטינים. ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, מיהר להודיע לגברברים המוסלמים המתוסכלים העתידיים שהם מתבקשים להפסיק לטנף את שמה של פלסטין במעשים כאלה, ואחמד טיבי אמר שהעם הפלסטיני "לא זקוק למי שיורה בילדים."

בישראל, מצד שני, התגובה היתה מעורבת יותר. היה, כמובן, גינוי לרצח – אבל הוא לווה בתפיסה שישראל חייבת להגן על יהודי העולם, כי לכאורה הרשויות האנטישמיות בצרפת לא מסוגלות לכך. דני דנון, שמישהו באחים היהודים צריך לומר לו שהוא הופך במהירות לקריקטורה של עצמו, הודיע שהוא יערוך דיון דחוף בכנסת כדי שישראל "תגן על העם היהודי ברחבי העולם." הוא הוסיף בפאתוס "לא נאפשר לפוגרומים של תחילת המאה ה-20 לחזור לאדמת אירופה." כלומר, דני דנון החליט שהריבונות של שאר מדינות העולם נסוגה מפני זו של מדינת ישראל, שיש לה סמכות בינלאומית להגן על יהודים. אחרי מותו של הרוצח, הוא הוסיף שהוא יפציר בפרלמנטים ברחבי העולם להעביר חוק מיוחד, שיקבע שהעונש על רצח על רקע אנטישמי חייב להיות אחד – מוות. כלומר, דני דנון, האיש והאגדה, ידרוש מהגויים הרשעים להכריז שדם יהודי סמוק טפי, וכמובן – אם הם יסרבו, הם יוכרזו אבטומטית כאנטישמים. האיש גאון.

העניין הוא שכאן קלע דנון לדעת חלק ניכר מהישראלים. רבים אמרו ש"המוסד צריך למצוא את הרוצח", בהתעלם מכך שלצרפת יש כוח שיטור מתפקד שגם עשה את העבודה. למעשה, כפי שהפתיע אותי הקורא עומר הלפרן, מסתבר שדנון מייצג במידה מסוימת את החוק הישראלי. חוק העונשין, סעיף 13 (ב) (2), קובע ש"דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו גם על עבירות חוץ נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו באשר הוא יהודי, או רכוש מוסד יהודי, באשר הוא כזה." ההדגשה שלי. שיחה מהירה עם עורך הדין מיכאל ספרד אישרה שאני לא הוזה ושהסעיף הזה אכן נמצא שם. הוא לא מי יודע מה ישים – החוק הישראלי מגביל את עצמו לתוקפים אנטישמים פעילים שידועים לרשויות החוק הישראלי ושמסיבה לא ברורה נכנסו לגבולות ישראל – אבל ההצהרה שלו איננה שנויה במחלוקת: מדינת ישראל מינתה את עצמה לנוקמת הרשמית של היהודים, יחיו באשר יחיו.

החוק, כאמור, לא ישים במיוחד. אבל הוא משמש תירוץ נהדר למי שרוצה לומר שיהודים ברחבי העולם הם שלוחיה של ישראל, או אזרחים בכוח שלה. זו כמובן לא ההצהרה הישראלית היחידה בנושא: ראשי הממשלה שרון ואולמרט קראו ליהודי צרפת להגר לישראל, תוך רמיזה גסה שהם אינם בטוחים שם.

אבל הצהרות כאלה, וחוקים כאלה, משמשים בעצם לסמן את יהודי העולם כמטרות. ישראל היא הסיבה העיקרית כיום – דגש על המילה האחרונה – לאנטישמיות. פעולות צבאיות שלה גוררות, בעקביות, עליה באנטישמיות. כשניסתה הליגה נגד השמצה לקושש מעט אנטישמיות בספרד, היא מצאה רק שלוש תקריות אנטישמיות ב-2009 – ושתיים מהן היו קשורות במישרין למדיניותה של ישראל. ארגון ספרדי שבדק את מדד האנטישמיות שם הגיע למסקנה הלא מפתיעה שהיא גואה בעקבות פעולות ישראליות – מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה", שניהם דוגמאות לחוסר ריסון צבאי ישראלי ולמותם של הרבה מאד ילדים – הרבה יותר מאשר בטולוז, למשל, אבל אצלנו זה לא טרור. אנחנו, אחרי הכל, לא מכוונים אל הילדים, רק אל הסביבה הקרובה שלהם. ואם הם מתים, אופס. דובר צה"ל ישמיע התנצלות רפה.

ישנם, למרבה הצער, חמומי מוח ברחבי העולם שמתקשים להבין את ההגיון הישועי הצרוף הזה, ואף גרוע מכך – הם חושבים שאם ישראל מדברת על עצמה כמדינת היהודים, מתיימרת להגן עליהם באשר יהיו, מעניקה להם אזרחות עם נחיתתם בנתב"ג בלי יותר מדי שאלות, אז היהודים האלה הם בעצם נציגיה של מדינת ישראל. העובדה שהשירותים החשאיים של ישראל הרשו לעצמם בהרבה יותר מדי מקרים להשתמש ביהודים מקומיים כשלוחים שלהם גם היא לא תורמת. ומאחר ובישראל קצת קשה לפגוע, אז המטרות המשניות והקלות משמעותית האלה נבחרות כמטרות לנקמה. זה פסול מוסרית, זה מעיד על רקבון מוחלט של מבצעי הפיגועים האלה ועל כשל בסיסי בהבנת העולם שבו הם חיים. הכל נכון. ואחרי שגמרנו לגנות, צריך להכיר בכך שזו המציאות. מה עושה ישראל בנידון?

ובכן, למעשה לא אכפת לה יותר מדי מיהודי העולם. אנטישמיות, אחרי הכל, היא רווח נקי מבחינת המדינה הציונית: היא מאפשרת לה לצייר את עצמה כמקום בטוח ליהודים – העובדה שיש כאלה מהם שמאמינים בכך למרות המציאות היא עדות יוצאת דופן כנגד המוניטין שיצא להם כחריפים במיוחד – ולשכנע אותם להגר אליה. והיא צריכה כל אחד מהם במאבק הדמוגרפי המחמיר והולך. ואם הם מעדיפים בכל זאת את סירי הבשר של לונדון או טולוז על פני מעלה אדומים, ישראל תגרום להם רגשי אשמה, ותדרוש את נאמנותם ואת הכסף שלהם. בתמורה, הציונים הטובים ימשיכו לראות בכל יהודי שחי בחו"ל, כפי שנער לאחרונה א.ב. יהושע (ולא בפעם הראשונה), יצור פגום, וקצת מגונה ודוחה.

עכשיו, ליהדות הגולה יש היסטוריה ארוכה יותר ומשמעותית מפוארת יותר מאשר ליהדות יהודה/פלסטינה-א"י/ישראל. הגיע הזמן שהם יקחו את עצמם בידיים ויגידו לישראל בפשטות: לא, תודה. לא רוצים שתבטיחו לנקום את מותנו. אנחנו מעדיפים לחיות, והחיים שלנו הם חיים יהודיים שלמים גם אם אנחנו לא מסתובבים בהרי הגדה ועוקרים עצים של פלסטינים. הבה נפרד כידידים. הפסיקו להפוך אותנו לשעיר לעזאזל שלכם. צטטו להם את ירמיהו אל הגולים: "בנו בתים ושבו; ונטעו גינות, ואכלו את פריין; קחו נשים, והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים, ותלדנה בנים, ורבו שם ואל תמעטו; ודרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל יהוה, כי בשלומה יהיה לכם שלום."

ספק אם יש בכוחה של ישראל לסייע ליהודים שאינם רוצים לגור בה, שעוד לא הצליחו להבין מה בעצם כל כך רע בלהיות צרפתי בן דת משה. רצוי, על כן, שתצמצם למינימום את הנזק שהיא גורמת להם. רצוי שישראל תבטל את חוק השבות, שתבטל את סעיף 13 (ב') (2) לחוק העונשין, ושאחרי 64 שנות קיום כמעט, תבין שהיא עומדת בזכות עצמה, ושעליה לפעול אך ורק למען אזרחיה. לא מי שעשויים להיות אזרחיה, אבל אינם רוצים בכך והקשר עמה מסכן אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, ביניהן תרומה גדולה במיוחד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)