חמושינו האמיצים מגינים על המולדת.

(באדיבות בצלם)

החדשה המכעיסה של השבוע היא בלוף המימון החדש של צה"ל: עכשיו הוא דורש תוספת של 15 מיליארדי שקלים, בפריסה של חמישה מיליארדים במשך שלוש השנים הקרובות, כדי "לחזור לחזית המצרית."

נניח עכשיו לחוסר האחריות שבדיבור הפומבי על "חזית מצרית," שמערער בפני עצמו את הסכם השלום עם מצרים: אחרי הכל, אם ישראל נערכת למלחמה עם מצרים, מצרים צריכה להיערך למלחמה עם ישראל, ויהיה מי שיעלה את הדרישה הזו.

מה, בדיוק, יעשה צה"ל עם הכסף? האם הוא יקים יחידות חדשות? או שמא יסתפק במפקדות חדשות, על קציניהן עתירי הבזבוזים והמשכורות השמנות? האם צה"ל זקוק ליחידות חדשות? האם הוא מתכוון לגייס עוד אנשים? הוא לא הרחיב את הסד"כ שלו ב-30 השנה האחרונות – וגם לא הקטין אותו אחרי השלום עם מצרים.

בידיעת היח"צ של חנן גרינברג – בדובר צה"ל מעדיפים לקרוא לזה "ידיעה בשם הכתב" – מפורט הסד"כ האימתני של צבא מצרים, על כוח האדם הגדול שלו, כלי השיט שלו, ו-240 מטוסי הקרב שלו מדגם F-16. הכתב מעדיף להתעלם מהיתרון האיכותי של חיל האוויר הישראלי, ומהעובדה שיש לו גם יתרון מספרי: 343 מטוסי F-16 מדגמים שונים. ויש לו עוד.

הצרות של צה"ל, אליבא דגרינברג, היו החזית הצפונית ועזה. בעזה יש ארגון חמושים שבהתנגשות האחרונה שלו עם צה"ל לא הצליח – כנראה גם לא רצה – להביא לקרב בסדר גודל גדול יותר מזה של חוליה. הגזרה הצפונית – מחליפתה של "החזית המזרחית" המיתולוגית – היא בדיחה. צבא סוריה היה גרוטאה, וגרוטאה שערוכה למגננה ולא למתקפה, עוד קודם להתקוממות נגד משטר אסד. ואף שאנחנו לא יודעים איך תגמר ההתקוממות הזו, אפשר לומר בבטחון שצבא סוריה לא יהיה כוח תוקפני בעשור הקרוב לפחות. זה מצריך בניית כוח, ותפקידו של צבא סוריה היה תמיד קודם כל הגנה על המשטר בדמשק. אין סיבה להניח שזה ישתנה בקרוב – ואין סיבה להניח שסוריה העניה תעביר את צבאה מודרניזציה בקרוב. ארטילריה לא מדויקת וצבא גדול של חמושים ברובי סער מספיקים לצרכיה.

אז צה"ל, לצרכי התקציב שלו, צריך אויב חדש. הוא בחר במצרים, כי זה הולך טוב עם הכותרות. הוא יודע שהוא לא יקבל את כל הכסף, אבל זה ישמש אותו ככלי מיקוח עם האוצר – ומעכשיו, כל פעם שמשהו ישתבש בפיקוד דרום, אפשר יהיה להאשים את האוצר, שלא נתן לו את מבוקשו.

צה"ל עדיין נערך, רשמית, למצב של מלחמת יום כיפור שניה: מאבק בו זמני בשתי חזיתות, אולי בסיוע של צבאות ערביים אחרים. לא משנה שהחזיתות האלה כבר לא קיימות. לא משנה שהדבר המטומטם ביותר שמצרים יכולה לעשות הוא ביטול הסכם השלום – היא זקוקה לסיוע האמריקאי עוד יותר מישראל. לא משנה שביטול כזה של הסכם השלום יעמיד כוחות אמריקאים לצד ישראל. לא משנה שלצבא המצרי, שלא מצליח להשתלט על חלקי סיני שבהם הוא פועל, אין יכולת לחצות את סיני ולהגיע לגבול הישראלי בלי להיות מושמד מהאוויר. לא משנה שמהפכה איסלמית במצרים, אם תקרה, צפויה לפגוע אנושות בצבא המצרי – שהוא אויבה הגדול – מה שבהכרח יפגע ביעילותו של הצבא המצרי. לא משנה שעיקר פעילותו המעשית של צה"ל היא שימור הכיבוש.

צה"ל גדול מדי על ישראל. הוא התרגל להוליך שולל את אזרחיה ולהוציא יותר כסף ממה שהם הקציבו לו. התקציב של צה"ל גדל במקביל לירידת האיומים על ישראל. פעם היא היתה צריכה להתמודד עם מצרים, סוריה, ירדן, קצת עיראק; כולן יצאו משדה הקרב. התקציב הצה"לי רק גדל.

והוא גדל על חשבון התקציב האמיתי של המדינה, זה שאמור להיות מושקע באזרחים. ההוצאה הממשלתית האזרחית ירדה משמעותית בעשור האחרון, והיא עומדת על 32% בלבד – אחרי ארה"ב (35%) והרבה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (44%). כל שקל שהולך לצה"ל, כל שקל שאנחנו נותנים לגנרלים בלי שנטרח לברר מה הם עושים בו (זה סודי, אסור לכם לדעת), הוא שקל שלא הולך לחינוך, לא הולך לבריאות, לא הולך לרווחה. צה"ל ממשיך להתעצם על חשבון החברה האזרחית. השאלה היא כמה זמן אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק טפיל כזה – טפיל שמסוכן לה הרבה יותר מהחרדים, למשל.

ועוד דבר אחד: ומאחר וצה"ל הבין מיד שהמחאה החברתית מסוכנת לו – ראו התבטאויות הגנרלים בשנה שעברה – זה לגמרי לא מפתיע שכלי רכב למעקב אלקטרוני הופעל ברחובות תל אביב במהלך ההפגנה במוצ"ש. בצה"ל טוענים שמדובר בכלי רכב של מג"ב, ומנסים שנשכח את העובדה שמג"ב אולי כפוף רשמית למשטרה, אבל מדובר בחלק מהסד"כ הצה"לי לכל דבר ועניין.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דו"ח של שורה של משפטנים בריטים בכירים שפורסם אמש (ג') קובע כי ישראל מפרה את אמנת זכויות הילד, עליה חתמה, באופן שבו היא מתנהלת בשטחים הכבושים, וכי במקרים מסוימים היא מפרה גם את אמנת ז'נבה הרביעית. הדו"ח נערך בשיתוף עם משרד החוץ הבריטי, ופקידיו אמרו כי בכוונתם להעלות את נושא הילדים האסירים בגדה בשיחות עם ישראל.

הדו"ח, כשלעצמו, כתוב בשפה מדודה וזהירה, והוא איננו מחדש הרבה למי שמכיר, למשל, את הדו"ח של בצלם בנושא. הוא מציין את מה שכולנו יודעים, וחלקנו חווינו: הפלישה לעת לילה לבית; הוצאתו של ילד ממיטתו; כבילתו וכיסוי עיניו, אף שהוא איננו מהווה סכנה לחמושים המשוריינים; גרירתו למתקן חקירה מרוחק, ללא קרוב משפחה; חקירה עוינת, שכוללת לעתים קרובות איומים ולעתים אלימות של ממש; הדרישה ממנו להפליל אחרים; מניעת גישה לקרוב משפחה או עורך דין; כליאה של חודשים עד שנים ללא משפט, ותוצאתו הידועה מראש של המשפט, כשזה מגיע.

כל זה ידוע. כל כך ידוע, שליבנו גס בזה. כמה ישראלים בוגרים לא ראו ילדים פלסטינים יושבים, אזוקים ופלנלית על עיניהם? היושבים בחושך התרגלו אליו. ואז מגיעים משפטנים בריטים ומפנים אליו זרקור, ומראים לו עד כמה התרחק מהמקובל במדינות מתורבתות. בכמה משפטים צוננים הם מקלפים את שכבת ההגנה הדקה של "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון" ומשאירים אותך רק עם "מדינה במזרח התיכון."

המשפטנים קובעים שבתוך ישראל גופא, היא דווקא שומרת על האמנה. הבעיה היא במה שקורה בשטחים הכבושים. הם קובעים בקול צלול (מסמך) ש"לישראל אסור להפלות בין הילדים שלגביהם יש לה סמכות שיפוט. החוק הצבאי והאחראים ליישומו חייבים להתייחס לילדים פלסטינים באופן דומה לזה שהם מתייחסים לילדים ישראלים." כל כך ברור, כל מובן מאליו – זה מה שאומר סעיף 2(א') לאמנת זכויות הילד שישראל חתמה עליו: "המדינות החברות יכבדו ויבטיחו את הזכויות המפורטות באמנה זו לכל ילד שבתחום שיפוטן, ללא הפליה מכל סוג שהוא, ללא קשר עם גזע, צבע, מין, שפה, דת, השקפה פוליטית או אחרת, מוצא לאומי, אתני או חברתי, רכוש, נכות, לידה או מעמד אחר בין אם של הילד, בין אם של הוריו או של אפוטורופסו החוקי." ההדגשה שלי.

זה לא טקסט מסובך כל כך, וזו לא דרישה מורכבת כל כך, ובכל זאת ישראל נכשלת בה פעם אחר פעם. הדו"ח מוצא (סעיפים 110-111) שישראל עוברת על סעיפים 2 (שצוטט לעיל, וזאת בשל אפליה אסורה); על סעיף 3 (שמירה על האינטרסים של הילד – "בכל פעולות הנוגעות לילדים… תהא טובת הילד שיקול ראשון במעלה"); על סעיף 37(א'), האוסר על "עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים", כשהם מציינים שמעצר בבידוד לתקופה ארוכה עשוי להיחשב לעינוי; על סעיף 37(ב') (האוסר על שימוש מהיר מדי במעצר – "לא ישלל החופש מילד שלא כדין או באופן שרירותי. מעצרו, חבישתו או מאסרו של ילד יהיו בהתאם לחוק וישמשו רק כאמצעי אחרון ולפרק זמן מתאים הקצר ביותר" – הדגשה שלי); על סעיף 37(ג') (האוסר על כליאת ילדים עם מבוגרים); על סעיף 37(ד'), שדורש גישה מהירה לעורך דין (ואפשר גם לציין את הדרישה ל"קבלת החלטה מהירה בהליך כאמור"); ועל סעיף 40, שהמשפטנים הבריטים מפרשים כאוסר על כבילת ילדים – והכבילה הזו, השגרתית כל כך, שאנו כבר לא שמים אליה לב, משכה הרבה תשומת לב זועמת בחו"ל. עוד מצא הדו"ח כי המנהג הרווח של העברת ילדים עצורים מהשטחים הכבושים לישראל עצמה הוא הפרה של אמנת ז'נבה הרביעית.

בשיחותיהם של המשפטנים הבריטים עם משפטנים ישראלים, הבטיחו האחרונים לשפר מתישהו את תנאי המעצר של קטינים, אך התנו זאת בכך ש"לא יהיו הפרות סדר ניכרות או תפרוץ אינתיפאדה שלישית"; המשפטנים כותבים בצינה (114) ש"עילה מרכזית להפרות סדר עתידיות עשויה להיות הטינה בשל עוול מתמשך".

אולי הסעיף המטריד ביותר בדו"ח הוא סעיף 115: "יתכן שהרבה מחוסר הרצון להתייחס לילדים פלסטינים בהתאם לנורמות הבינלואמיות נובע מהאמונה, שהובעה בפנינו על ידי תובע צבאי, ש'כל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי'. עמדה כזו נראית לנו כתחילתה של מערבולת של עוול, כזו שרק ישראל, ככוח הכובש בגדה המערבית, יכולה להפוך."

כלומר, יש לפחות תובע צבאי אחד שקיבל את עמדת הבסיס של הספר "תורת המלך": שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט פוטנציאלי ושככזה, אין להחיל עליו את הכללים החלים על ילדים "רגילים." העובדה שהוא היה מטומטם מספיק כדי לומר את זה לוועדת בדיקה בריטית היא סיפור בפני עצמו, ומותר לתהות אם הוא בכלל הבין מה הוא אומר – או שהוא פשוט חי מספיק זמן בישראל כדי שהמוסר שלו יתקהה, מעצם חשיפתו לישראלי הממוצע. אני מקווה שהאמירה הנפשעת הזו תספק הרבה עבודה למומחי ה-Hasbara שלנו.

התשובה של השגרירות הישראלית בלונדון ראויה לציון, משום שהיא מדהימה בחוצפתה: היא טוענת שכל זמן שהרשות הפלסטינית לא עוצרת ילדים שלכאורה מעורבים באלימות (כמובן, בתגובה שלה אין "לכאורה", ילדים פלסטינים אשמים מרגע מעצרם), לישראל אין ברירה אלא לעצור אותם. השגרירות שוכחת לציין שהמעצרים מתבצעים ברובם המוחלט בשטחי C ו-B, שם לרשות הפלסטינית אין סמכות מעצר.

ישראל עוצרת מדי שנה בין 500 ל-700 ילדים פלסטינים. כלומר, לפחות אחד מדי יום. המעצרים הללו מתבצעים בהסכמתם – בשתיקה ובמעשה – של רוב מוחלט של הישראלים. יום אחד הם יצטרכו להסביר את זה, לדבר על זה.

ועוד דבר אחד: ואם היינו צריכים חיזוק לכך שהתפיסה שכל ילד פלסטיני הוא טרוריסט בפוטנציה פושה בקרב אנשי החוק הישראלים, הנה דבריו של חמוש מג"ב, שהרג ילד פלסטיני בן 10, אחמד מוסא, בעת הפגנה בניעלין. החמוש שהה ברכב ממוגן ולא נשקפה לו כל סכנה, ואף על פי כן הוא פתח את הרכב וירה שני כדורים באחמד מוסא. הסיבה לירי? "אם יראו שאתה לא מגיב, זה ייתפס כחולשה." החמוש לא טרח לדווח על התקרית מאוחר יותר, למרות שנשאל על כך; "זה עלול לגרום לתחקירים מיותרים," אמר לבית המשפט. הוא אמר לבית המשפט שהוא "מצר" על ההרג, שלדבריו הוא "משהו שלא צריך היה להיעשות ונעשה מתוך תמימות וחוסר בשלות מבצעית." כך מתארים חמושים ישראלים הרג ילד: תמימות וחוסר בשלות מבצעית.

(יוסי גורביץ)

גזע הוא מושג הלקוח מהטרמינולוגיה החקלאית, שם הוא בא להצביע על שוני ביולוגי אבסולוטי: לזה יש רגליים חזקות ולזה פרווה מבריקה; לזה יש אזניים זקופות ולזה זנב מקורזל; מטרתו היא לציין שונות אופקית, לא ליצור היררכיה אנכית של עליון ותחתון, טוב יותר או טוב פחות.

נהוג לחשוב כי התיאורטיקן הראשון שכתב על הגזענות האנושית היה גובינו בספרו "על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" (1853-1855) אך כבר מונטסקיה כתב בלגלוג על הצידוקים המוסריים של סוחרי העבדים, טקיטוס, סנטור רומאי מהמאה הראשונה, הדגיש את מומיהם הפיזיים של בני יהודה, אפיון, שליחו של קליגולה, הוקיע את היהודים בשל טומאתם הביולוגית שהיתה לדידו הגורם להתפשטות הצרעת. חוקרים מארקסיסטים טוענים שהגזענות צמחה כשיטה נוחה של הבורגנות המערבית להצדקת מסחור וניצול של אפריקאים שחורים, וכי אמריקאים ואירופאים לבנים פיתחו דוקטרינה של עליונות כרציונליזציה של העבדות. מיתוס גזעני נוסף הקודם לגובינו הוא הס"ט, היהודים הספרדים בעלי הדם הטהור.

מביולוגיה לאידיאולוגיה

אלבר ממי (memmi), יליד אלג'יריה וחוקר גזענות ידוע, מגדיר שלושה סוגי טיעונים עיקריים של הפילוסופיה הגזענית:

1. יש גזעים טהורים, כלומר גזעים מובחנים מיתר הגזעים. זאת אומרת שיש הבדלים ביולוגים ניכרים בין קבוצות ובין היחידים שמרכיבים אותן

2. הגזעים הטהורים נעלים מבחינה ביולוגית על הגזעים האחרים: עליונות זו מתורגמת גם לעליונות פסיכולוגית, חברתית, תרבותית ורוחנית

3. עליונות רבת פנים זו מסבירה ומכשירה את השליטה ואת הזכויות היתרות של הקבוצות הנעלות

כולנו מכירים את הטיעון הראשון: נורווגים הם בדרך כלל בלונדינים וגבוהים בעוד בני זנזיבר שחורים ובעלי שיער מקורזל, הגרמנים ורדרדים זהובי שיער בעוד אפם של היהודים עקום ואצבעותיהם ארוכות. אה, לא? יש בדיחה מפורסמת שהופצה על ידי הבריטים ב1936 על הארי המושלם "בלונדיני כמו היטלר, רזה כמו גרינג, וגבוה כמו גבלס"

*

גלויה שהפיצה השגרירות הבריטית בליסבון

עצם ההגדרה של "גזע" היא נזילה מאוד ויש בינה לבין הביולוגיה מעט מאוד: "הגזע השחור" מורכב ממאות גוונים החל מיושבי הערים החיוורים של צפון אפריקה עד לבני שבט המסאי הגבוהים והכהים של קניה. "הגזע הלבן" מכיל הן את האיטלקים הכהים ובעלי השיער השחור והסמיך ואת הפינים הבהירים עם שיערם הצהוב והחלק. "הגזע היהודי" מכיל את בני קוצ'ין הרזים והכהים מהודו, ואת הליטאים בהירי השיער. תעמידו איטלקי, יהודי צרפתי, ואתיופי בחדר, איפה יעבור הקו? הספקטרום האנושי רחב ועדין מדי כדי למתוח בו קווי תיחום גזעיים בעלי משמעות כלשהי, ולכן הטיעון הראשון רחוק מלעמוד במבחן הרצינות המדעית.

אבל – אם אין הבדל ביולוגי ממשי – למה לא להמציא אותו? דמם של האצילים אמור להיות כחול ומן המפורסמות היא כי מלכי צרפת יודעים לרפא חזרת. באותה מידה היה אפשר להחליט שהג'ינג'ים הם נציגיו הראויים ביותר של המין האנושי וכי נועדו להנהיג את העולם. שיער אדום הוא לפחות תכונה אובייקטיבית (בלי להיכנס לכמותיות של אדום יותר או חום בגוון אדום), אך מעולם לא העז איש להציע כי ריכוז זה או אחר של פיגמנטים בשיער יוצר אאורה מסתורית המועידה את בעליה לשלטון על שאר בני האדם האדומים פחות.

ואם הטיעון הראשון הוא ביולוגיזם משולח רסן בחזות פסאודו מדעית, שני הטיעונים הבאים כלל לא נובעים מן המדע: נניח והיה כזה דבר גזע טהור, למרות שראינו שדבר כזה הוא פנטזיה אווילית, האם גזע כזה טוב יותר מאחרים? למה? דג שוחה טוב יותר מסוס. האם הוא נעלה עליו? סוס עוקף בקלות ברווזן שטוח רגל. האם הסוס הוא אדונו של הברווזן? באולימפיאדה האחרונה ניצח רץ קנייתי את בני שאר הלאומים בריצת מרתון, האם עלינו להשתחוות לאדונינו החדשים? התפישה שאחרות היא עליונות היא מטומטמת. אחרות היא אחרות, שונה הוא שונה, אין בין זה לבין צידוק ביולוגי לשליטה בעם אחר ולו דבר. זוהי מיסטיפיקציה מרושעת של המדע ונסיון להצדיק עוול בתאוריה שקרית.

החוויה הגזענית

כפי שראינו, הגזענות אינה תאוריה אלא פסאודו תאוריה. היא אינה מדע אלא התנסות חווייתית וזו עוצמתה האמיתית: קל יותר להלחם בטיעון מאשר להלחם ברגש, וקל יותר לשלול שיח מאשר חוויה.

כמעט כולנו מתפתים להיות גזענים וכולנו בבחינת קרקע המוכנה לקלוט ולהנביט את זרעיה. אנחנו מסתכנים בהתנהגות גזענית בכל פעם שאנו מרגישים שהזכויות היתרות שלנו, כשהרכוש או הבטחון שלנו, נתונים באיום. בניגוד למה שנהוג לעיתים להניח, אדם לא נחשב לגזען או לאנטי גזען כשהוא מציין או מכחיש את ההבדלים בינו לבין האחר, אלא כשהוא משתמש בהם נגד האחר ולטובתו שלו. לא צריך להכחיש את ההבדלים האמיתיים בין בני האדם אלא להיפך: צריך להכיר בהם ולכבדם ככאלה. יש להכיר באחר כאחר ואולי גם להתעשר משונותו, הכחשת ההבדלים היא מיותרת ומסוכנת: הגישה האולטרא-הומניסטית המכחישה את ההבדלים בין בני האדם עושה עוול לאמת. כשאדם מכחיש את מה שעיניו רואות, יקל עליו לקבל הסבר אלטרנטיבי שקרי אחר. שונה הוא שונה, אבל הנקודה החשובה ביותר היא ששונה לא מצביע על עליונות, ובנקודה הזו יש לתקוף את הגזענות, ובפראפרזה על אמרתו המפורסמת של טוסנל: הגזענות היא הסוציולוגיה של המטומטמים.

אלרגיה

המילה אלרגיה מורכבת מהמילה היוונית allos שפירושה "אחר" ומן המילה ergon שפירושה "עבודה", והגזענות אינה רחוקה מההגדרה הזו: היא חוויה הנושאת מטען של פעולה הבא לדחות את השונה, את הזר, את מי שאינו חלק מה"אני" הקולקטיבי. השיח הגזעני הוא בין קבוצה אחת לאחרת. אין אינדיבידואל, אלא רק חבר בקבוצה שאת מאפיניה הוא חייב לשאת מראש. הקבוצה המותקפת מתוייגת כמזיקה ותוקפנית ולפיכך ראויה ליחס תוקפני, מכאן כל יחיד בקבוצה, יהיה אשר יהיה, ראוי לעונש.

הנושאים שבהם דנים הגזענים סובבים תמיד סביב אותם עניינים: כסף, כח, ומין: השחורים הם גדולים וחזקים בעלי איבר מין אדיר שכל אישה לבנה שתבעל על ידי אחד לא תוכל לחזור להיות עם בני גזעה, היהודים הם רמאים ותאבי בצע שיקחו את כל רכושכם וישליכו אתכם לרחוב, כל היהודיות חולות עגבת ולעיתים הן כורתות בשיניהן את איבר מינו של מאהבן, ועוד ועוד. העצמת הפחד הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו הוא לחם חוקה של הגזענות, אבל קיים הסבר נוסף: אצל הגזען קיים רגש עליונות המבוסס על היררכיה. לפעמים ההיררכיה הזו אובייקטיבית כיוון שלגזען יש זכויות יתר, אבל אפשר להיות גם אביון אומלל חסר כישורים אינטלקטואלים ובכל זאת להרגיש נעלה על מישהו אחר, יהיה עשיר, יפה, ומשכיל ככל שיהיה.

נאורות

גם בקרב ה"גזענים הנאורים" הפחד מהשונה מעורר אי נוחות, והפעולה הגזענית היא זו הדוחפת את השונה כדי להעלים את אי הנוחות הזו. הגזען הנאור היה רוצה שהקורבן יהפוך עצמו לשקוף. לא לגרש אותו, רק שיעלים הקורבן את ההבדלים: שיתלבש כמו כולם ולא יכסה את פניו ברעלה או את ראשו בשטריימל, שלא יבשל את תבשיליו הזרים הממלאים את הרחוב בריחות שהאזור אינו מורגל בהם, שישמע רק את המוזיקה המקובלת ולא את הרעש האתני שלו, ועוד ועוד. אם היה אפשר, היה שמח הגזען הנאור גם להתאים את גוון העור של הקורבן לנורמה המקומית.

ישנו קונצנזוס מוזר האומר שרע מאוד להיות שונה. הדגם הטוב אליו צריכים לשאוף האזרחים הוא זה שמתגלם בשליט, וכל סטיה מן הנורמה היא מסוכנת לחברה. הגזען מייחל לדמותה של המולדת המושלמת שהוא אפילו לא מצליח להגדיר: האם מדובר בחזרה למצב הקודם או בכינון סדר חדש? אם לחזור, אז לאן? בישראל למשל, האם חוזרים לשנות התשעים בלי העליה מאתיופיה? לשנות השמונים לפני העליה מרוסיה? עוד אחורה לפני העליה מצפון אפריקה? הגזען שואף למין אידאה הטרוגנית שהוא אפילו לא יודע להגדיר את גבולותיה.

הכלכלה של הגזענות

כבר הזכרנו את נוגשי העבדים שפיתחו לעצמם צידוקים מוסריים לרווחיהם העצומים בשיעבוד "זן נחות" של בני אדם, אבל כאן הייתי רוצה לדבר על כלכלה מסוג אחר: הכלכלה של האגו. תכליתה של הגזענות היא שליטה, תהה זו שליטה חומרית בחייהם של בני אדם מקבוצה אחרת, או שליטה היררכית בראיה של אדם את זולתו. הגזענות נותנת את האפשרות לקרוא לרע בשמו, לתת לו פנים, זה מה שיוצר את אשלית הכח לשלוט בו. זה מה שמרגיע ומחזק את האני המשותף, וכן את האני הפרטי.

ההסבר הגזעני משתלם יותר. הוא מצדיק ומחזק את הגזען על חשבון הקורבן. הקטנת האחר מסייעת לו להראות גדול יותר בעיני עצמו. הכניעה לסיפוק היא קלה וזולה, את החשבון משלם מישהו אחר. כל אחד מחפש לעצמו מדרגה נחותה ממנו כדי שיוכל להתעלות עליה במשהו ולהראות שולט בעיני עצמו או אחרים. הגזענות מציעה לכל אחד את הפתרון המתאים לו: די למצוא מישהו קטן ממך, רמוס קצת יותר ממך, לגלות קורבן מתאים, לבוז לו ולטפול עליו אשמה כלשהי. הגזענות היא הנאה שנמצאת בהישג ידם של כולם, חינם אין כסף.

עם זאת, אסור לזלזל גם בהיבטים החומריים של הגזענות: אין זה מקרה שתקופות של מיתון כלכלי גורמות לעלייה באלימות על רקע גזעני. פחד מסוג אחד (רווחה כלכלית, במקרה הזה) מתועל לפחד מסוג אחר אם באופן לא מודע או באופן יזום על ידי השלטון המנסה להסיט את אש הכשלון מעצמו. ככל שבני האדם רואים את עצמם שווים יותר כך פוחתת האלימות, ככל שמתגבר אי השוויון כך היא גוברת.

גזענות ממסדית

ממי ניסה להגדיר את הגזענות במשך רוב חייו. ההגדרה האחרונה שהצליח לנסח היא זו:

"הגזענות היא יחוס ערך כללי או מסויים להבדלים ממשיים או מדומיינים לטובתו של המפליל ומתוך פגיעה בקורבן, אשר תפקידו נועד להצדיק תוקפנות או זכויות יתרות"

זוהי, אפוא, המטרה הסופית של הגזענות: רווח אישי או לאומי, מתן זכויות יתר לקבוצה אחת על חשבון האחרת, ומשם מתחיל מעגל קסמים: קיומן של זכויות יתר גלויות יוצר מנגנון של פיצוי עצמי מצד המדכא: "הם [הקורבנות] מקבלים את מה שמגיע להם, הרי הם שקרנים, בטלנים, חסרי תרבות ועל כן הם מתאימים רק ל'עבודה ערבית' ואינם ראויים ליותר". זאת ועוד, הגזענות של הגזען מאוששת ע"י הממסד: הקורבן לא רק מואשם בהיותו אדם ממדרגה שניה, הוא באמת כזה: הוא לא נהנה מהזכויות של המדכא, והוא לא יכול להסתגל כי הממסד אינו נותן לו. נחיתותו של הקורבן הפכה לעובדה, לכן קל להתפתות ולראות באידיאולוגיה הגזענית ביטוי הולם למצב אובייקטיבי

הגזענות מגדירה במידה מסויימת את הקבוצה המדוכאת ודוחפת אליה גם אינדיבידואלים שלא ראו את עצמם חלק ממנה. יהודים רבים בגרמניה ראו את עצמם קודם כגרמנים ורק אחר כך כיהודים, או כפוסט-יהודים, והגזענות הגרמנית דחפה אותם לזרועות הציונות כנגד רצונם. כך גם בישראל: פלסטינים ישראלים רבים היו רוצים לחיות כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אך הגזענות דוחפת אותם לחיזוק זהותם הפלסטינית, הקו שמותח הממסד הישראלי בין "אנחנו" ל"הם", מבצר את הפטריוטיות הפלסטינית ומותיר מאחורי הגדר רבים שהיו רוצים לחיות ביחד כחלק מחברה אחת.

סודו של הפרולטריון, כפי שאמר מרקס, הוא שהוא נושא בחובו את הרס החברה הבורגנית. בהרחבה, הקבוצה המדוכאת נושאת בחובה את זרע ההרס של החברה הגזענית, קל וחומר אם זוהי חברה גזענית הרואה את עצמה כדמוקרטיה. אם נחזור לז'וז'ף ארתור דה גובינו, אבי הגזענות המודרנית שהגדיר את עליונות הגזע הארי ונחיתותם של הגזעים האחרים, לדידו ההיררכיה הגזעית נפגעה בגלל שני דברים עיקריים: בגלל נישואי תערובת ובגלל שליטת הדמוקרטיה, משטרם של נחותי הגזע המשווים את הגזעים הנחותים לעליונים.

אפילוג

חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה להיות חברה גזענית. חברה דמוקרטית אמיתית לא יכולה לתת זכויות יתר לגזע אחד על חשבון גזע אחר. זו אינה גזענות להצביע על הבדלים בין בני אדם, אבל זו כן גזענות להשתמש בהבדלים האלה כדי להצדיק דיכוי של הזולת. "האדם הוא חיה רעה" כתב פרויד ערב מלחמת העולם השניה, אבל תפקידה של התרבות הוא להשתלט עליה. הגזענות היא כלי נשק בידיהם של הרשעים, לכן חשוב כל כך להבין אותה, להכיר בקיומה בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ולהתייצב מולה חמושים באנושיות. הצורך האנושי בשליטה על האחר כנראה אף פעם לא ירפא, אבל אם נבין את המניעים העומדים מאחוריה, אפשר יהיה להקל את הבחירה במוסריות על פניה.

—

לקריאה נוספת: "הגזענות" מאת אלבר ממי, הוצאת כרמל, ירושלים

(הפוסט פורסם במקור כאן.)

(נעם ר')

(פוסט נסיוני)