הוויכוח על סרבנות מלווה את השמאל הישראלי מאז 1982. 36 שנים אחרי, אין לו עוד מקום

נכחתי באירוע של שוברים שתיקה לפני כחודש, לרגל הוצאת החוברת החדשה שלהם, “למה שברתי שתיקה.” בסוף האירוע היו שאלות מהקהל. אחת מהן, שלדעתי לא הוצגה לה תשובה טובה, היתה “למה לא סירבתם?” השאלה הזו שבה והתעוררה גם בעקבות פוסט האורח של עמרי ברנס, שפורסם אתמול (א’).

יש תשובות טובות, אבל לדעתי לא מספקות, לשאלה הזו. הראשונה שבהן היא שסרבנים מוציאים את עצמם מכלל הציבור הישראלי, וככאלה הם לא יוכלו להשפיע על המיינסטרים הישראלי. ואכן, הפעילות של שוברים תוכיח: היא מוציאה את המרכז הרדיקלי הישראלי מכליו בדיוק משום שהיא מגיעה מאנשים ששירתו שירות צבאי מלא. תשובה אחרת היא שכדי לקבל מושג טוב על הצורה שבה הכיבוש עובד, צריך אנשים שחוו אותו. רק אנשים שבאו מבפנים ידעו בדיוק על מה הם מדברים, והם יהיו היריבים האפקטיביים ביותר שלו. דוגמא קלאסית מהבחינה הזו היא ג’ורג’ אורוול, שאת הקריירה שלו התחיל כשוטר בריטי בבורמה. בשעתו היתה גם תשובה שלישית: האדם המוסרי צריך לשרת בשטחים כדי למנוע עוול מצד חיילים לא מוסריים. היא היתה נפוצה מאד בשנות השמונים אבל, בצדק, לא שומעים ממנה כל כך בשנים האחרונות.

סרבנות קיטבה את השמאל הישראלי מאז 1982, כששורה של חיילים סירבו לשרת במלחמה בלבנון. היו דורות קודמים של סרבנים: מיעוט קטן מאד של אנשים שסירב לשרת במהלך הפלישה הישראלית לסיני של 1956, או לשרת בשטחים הכבושים אחר כך. גדי אלגזי משך תשומת לב ציבורית בשנת 1980, כשנכלא לשנה בשל סירוב חוזר ונשנה לשרת בשטחים. תחת לחץ ציבורי הוא שוחרר כעבור חודש. האינתיפאדה הראשונה הולידה קבוצות גדולות והולכות של סרבנים, ובאינתיפאדה השניה היו כמה קבוצות קטנות יותר, ו”מכתב הטייסים” זעזע בשעתו את הצבא.

בשורות מרצ, הוויכוח העיקרי היה בין הבטחוניסט יוסי שריד, שהתנגד לסרבנות נחרצות (בין השאר מתוך התפיסה של “השמאלן הטוב” שימנע את ההתעללויות) ובין שולמית אלוני, שתמכה בו בהיסוס. לאחרונה הודיעה ראשת מרצ, זהבה גלאון, על תמיכה מרומזת בסרבנות (”מה שימנע ממדינת ישראל להפוך למדינת אפרטהייד היא שאנחנו לא מסכימים שזה מה שיהיה. פשוט לא מסכימים ואנחנו לא נשלח את בנינו ליהרג, לא נשלח את בנינו להיות חמורו שח סמוטריץ’”) האמירה לא זכתה לתשומת לב, בין השאר משום שהיא מגיעה 30 שנה מאוחר מדי.

סרבנות כן או לא – ניהלתי את הדיון הזה בנוער רצ כשאני לובש מדים, בחופשות מדיר אל בלאח. כפי שאפשר להבין, התשובה שלי בגיל 19 היתה “לא.” בגיל 48 היא “כן.” מה השתנה?

קודם כל, נוריד את איש הקש של השמאלני הטוב שימנע התעללות. זה לא יקרה. הלחץ הקבוצתי יהיה חזק מדי. השמאלני שיתנדב לשירות בשטחים ימצא את עצמו מנהל מיקוח בלתי פוסק עם המצפון שלו: אני משתתף בהריסת בית, שהיא פשע מלחמה, אבל אם אני משתתף בו, אולי אוכל לשכנע אחר כך את החבר’ה במחסום לא להרביץ יותר מדי לעציר הכפות. אני משתתף בהטלת עוצר על עיר, אני פולש לבתים ומטיל אימה על יושביהם רק כדי להטיל אימה על יושביהם. אני עוסק, למעשה, בטרור של מדינה; אבל אם רק אנסה להשתלב, אוכל למנוע את הדברים הגרועים יותר. ותוך כמה זמן, כבר השתלבת. אתה עושה כל כך הרבה דברים שהיו מחרידים אותך רק לפני שמונה חודשים, ואתה אפילו לא שם לב. זה כוחה של המערכת, כוחה של תפיסת הרעות המרעילה: היכולת להפוך אדם עצמאי לבורג.

ואנחנו לא ב-1982. אנחנו גם לא ב-1987. הצבא אז היה גוף תחת מחלוקת תמידית. מלחמות ברירה היו משהו שדנים בהן. שמאלנים טובים הירשו לעצמם לדבר בתיעוב המתבקש על גנרלים כמו שרון ורפול. היום הצבא הוא בהמה קדושה (וירוקה). אף אחד לא יעז לדבר על הקצב מעזה בנימין גנץ, למשל, כפי שדיברו על רפול. “איך אתה מדבר ככה על הצבא” הוא ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב. הבוקר, למשל, התבשרנו שהשופט מלצר מסרב לתמוך במינוי של שופט שחי מחוץ לישראל ב-15 השנים האחרונות, אלא אם בנו של האחרון יגיע לישראל וישרת בצבאה. כלומר, מעמדו של האב יהיה כפוף לשירות הצבאי של בנו. וכשבארזים אוחזת שלהבת, מה יאמרו אזובי הקיר?

נשארו שני טיעונים של המתנגדים. האחד הוא: לא תוכל להשפיע על הציבור הישראלי אלא אם שירתת בצבא. ההנחה הזו היא סוג של קידוש הצבא. רוב הציבור הישראלי לא משלים שירות צבאי מלא ורק מיעוט קטן משרת במילואים. לפני כמה ימים למדנו שגם ראש השב”כ לשעבר, יעקב פרי, לא שירת בצה”ל (ושיקר על כך). לחרדים אין שום בעיה להשפיע על הציבור הישראלי גם ללא שירות צבאי. הדרישה של השמאל צריכה להיות חופש מצפון לכולם. כן, זה אומר שהשמאל יצטרך להפסיק לשלם מס שפתיים לשירות צבאי ולחזור לתפיסה שהצבא הוא רע הכרחי, רע הכרחי שצריך לצמצם. חבר הכנסת מוסי רז כבר מדבר בפומבי על ביטול שירות החובה.

העמדה הזו הכרחית משום שצה”ל הוא הנשק המרכזי של האנטי-ליברליות בישראל. במידת הצורך, כמובן, אין לימין שום בעיה להפוך את הצבא לדמון: די להסתכל על ההתבטאויות של רבני החרד”ל בנושא. הגיע הזמן שגם השמאל ידרוש שהצבא יתאים את עצמו לצרכי המשרתים שלו, ולא להיפך. וכשהימין הדתי יעלה את זעקת “למה אתם לא מוכנים לשרת”, נזכיר לי שבנותיו פטורות משירות אפריורי, ושבניו הם משתמטים שעושים שירות של 17 חודש.

הטיעון השני הוא חוסר היכולת להבין את הכיבוש מבלי להשתתף בו. אין ספק שהיכרות אינטימית עם השירות מבפנים נותנת לך הבנה יוצאת דופן של הצורה שבה הוא מתנהל. מצד שני, השירות עצמו מקהה את הרגישויות שלך וחלק ניכר מהזמן אתה לא מבין מה בעצם אתה עושה. כך, למשל, רוב החיילים לא יודעים שתפקידם החוקי הוא בין השאר אכיפת חוק בגדה המערבית; שיש להם חובה להגן על התושבים המוגנים שם מפני מתנחלים; ובהתאם, הם מניחים למתנחלים להשתולל כרצונם. כדי להבין מה עשית, בדרך כלל נדרש מבט מבחוץ. פעילי זכויות אדם ותיקים מבינים היטב מה המערכת עושה, גם מבלי לשרת בה ולו יום אחד. זה לא משהו שאי אפשר ללמוד. המחיר שנדרש כאן מהמומחה/עד לעתיד הוא מעבר לסביר.

ויותר מכל: במשך 50 שנה, אמר השמאל לצעירים שלו לשרת הן כדי לשנות מבפנים (אף אחד לא מאמין בזה יותר), והן כדי שתהיה לו לגיטימציה לדרוש פינוי: אנחנו שירתנו כשצריך היה לשמור על התנחלויות, אנחנו החזקנו דיקטטורה צבאית שלא האמנו בה, אנחנו הפרנו את העקרונות שלנו כדי לשמור על אחדות הצבא – עכשיו תורכם. רק שהימין אף פעם לא קיבל את התפיסה הזו. הוא השתמש בצבא כדגל, אבל גם לא היסס להפוך אותו לאויב. בזמן ההתנתקות, הימין התקרב למרד גלוי. מאז, יש בו ביטויים לא רק לסרבנות (שהיא הליך אישי) אלא גם להמרדה (קריאה ליחידות צבא לא לבצע פקודות).

כלומר, במשך 50 שנה שלח השמאל את אנשיו לצבא כדי לבגוד בעקרונות שלהם, מתוך אמונה שיש עקרון-על שמקובל גם על הימין. זו היתה טעות איומה. אילו היה השמאל יוצא בקריאה לסרבנות כבר לפני 30 שנה, ולא היה מוקיע את הסרבנים, סביר שהמציאות היתה אחרת. אבל השמאל הממוסד הניח לכיבוש להתקיים באמצעות שירות אנשיו, ובכך שקידש בעצמו את השירות הצבאי (אם לא את הצבא עצמו) הפך את הכיבוש לנורמטיבי.

זו היתה טעות מובנת 15 שנים לאחר הכיבוש. זו היתה טעות נסלחת אחרי 25 שנים. חלפו חמישים. אם אתם רציניים ב”די לכיבוש” שלכם, אתם צריכים לומר “די לשירות הצבאי.” יש לנו מושג ברור למדי לאיפה הוא מוביל.

ספק אם אפשר לומר שסרבנות המונית תמוטט את הכיבוש, אבל ברור שהיא תקשה עליו. סביר שהיא תאלץ את הציבור לדון בו שוב. ספק אם זה יהיה דיון נעים, אבל לפחות יהיה דיון. כדי שהעמדות שלנו תנצחנה, הן צריכות קודם כל להיות מובעות – גם במעשים.

כל זה מתייחס לפן הציבורי של סרבנות. ישנו כמובן גם הפן האישי. מבלי לומר דבר על הנזק שנגרם לנפשו של המשרת, שנאלץ להשתתף בפעולות של דיכוי. אם הנחת היסוד שלנו היא הומניסטית, כלומר שאדם הוא לעולם תכלית ולא אמצעי, יש לנו חובה מוסרית למנוע שירות של צעירים בצבא. אנחנו יודעים שהם יינזקו ואולי יגרמו נזק, ואנחנו יודעים שמטרת הנזק – להם ולאחרים – היא בלתי מוסרית, דיקטטורה צבאית שמקיימת משטר אפרטהייד. לו מטרת השירות הצבאי היתה קיומה של חברה חופשית, גם אז אסור היה לאכוף את השירות הצבאי; משמטרתו ידועה, חובה להציל אנשים משירות בו.

ועוד דבר אחד: אפילו בוויקיפדיה שמו לב שהשירות הצבאי של יאיר לפיד מעורפל משהו, בלשון המעטה, ושהאיש מוכר שני נראטיבים שונים ביחס לסיבה שבשלה הוא הוא יצא משירות קרבי, ואיפה התרחש השירות הקרבי הזה. אני מניח שרוב הקוראים שלי היו זוכרים פרט די בסיסי בביוגרפיה שלהם, אבל אנחנו מדברים על מישהו שרק לפני כמה ימים נאלץ להוציא הבהרה שכאשר הוא אמר שסבתו נרצחה באושוויץ, הוא התכוון בעצם לאם סבתו. האם זה היה קורה גם לכם?

(יוסי גורביץ)

[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את זה אנשים מבחוץ. זה לא היה פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא הגיעה לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ״זה לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)

בבואם לדון בסרבני מצפון, קציני צה”ל נשמעים כמו קצינים בריטים ב-1917

ברוך פודה שבויים: סרבנית המצפון השלישית השנה, עתליה בן-אבא, שוחררה היום (ג’) לאחר 110 ימי מאסר במתקן צבאי. בן-אבא לא שוחררה מטעמי מצפון, אלא הוגדרה על ידי הצבא כבלתי מתאימה לשירות. ברכות למשוחררת, ומי יתן שלא תדע עוד צה”ל. היא עשתה את שלה כדי לא להיות חלק ממנגנון העוול של הדיקטטורה הצבאית הישראלית. מותר להעריך ששמה ייזכר יותר מאשר שמם של השופטים שלה.

ועדת המצפון ניסתה, כרגיל, להפיל את בן-אבא בשאלות מטומטמות. בכל מה שקשור לסרבנות מצפון, נראה שקציני צה”ל עוד לא השתחררו מחפירות פשנדל ב-1917: הם מתנהגים כמו הקצינים האוויליים של הצבא הבריטי דאז בבואם להתמודד עם סרבני מצפון. השאלה הקלאסית אז היתה “אם היית רואה חייל גרמני מנסה לאנוס את אחותך, מה היית עושה?”. התשובה של אחד הסרבנים היתה קלאסית לא פחות: “הייתי מנסה להפריד ביניהם.”

ועדת המצפון שאלה את בן-אבא מה היא מעדיפה, את סיום הכיבוש או את שחרורה. באותה המידה היו יכולים לשאול אותה מה היא מעדיפה, כרכרה רתומה לברבורים או לחדי קרן. בן-אבא ענתה את התשובה המוסרית המתבקשת – שהיא היתה מעדיפה את טובתם של מיליוני בני אדם על טובתה שלה – ובתגובה הודיעה ועדת המצפון בתרועת נצחון שבכך היא מוכיחה שהיא לא סרבנית מצפון אלא סרבנית פוליטית.

האם אפשר בכלל להבדיל בין “מצפוני” ו”פוליטי”? רק אם אתה מאמין שיש הבחנה מוחלטת ביניהם, כלומר שמה שמתרחש במישור המצפוני לא נוגע כלל למישור הפוליטי. כלומר, מצפון הוא עניין אישי, פרטי, ואין לו קשר להתרחשויות במישור הציבורי. הרי המשמעות של “פוליטי” היא “ענייני הפוליטיאה,” כלומר ענייני הציבור. על פי התפיסה של צה”ל – שבהחלט יתכן שהיא ירושה מהצבא הבריטי – מצפון הוא עניין של אמונה, עניין דתי במובן הפרוטסטנטי של המושג; משהו שהוא בין הפרט ובין אלוהיו, משהו פולחני ביסודו. ברגע שהסירוב שלך נוגע לעוול חברתי, אז הסירוב הוא “פוליטי”, וכידוע אין בצבא פוליטיקה. הדיכוי של מיליוני בני אדם איננו פוליטי, אליבא דצה”ל; הסירוב להשתתף בו, פוליטי עד מאד.

כאן המקום להזכיר שאם בן-אבא היתה רוצה לעשות שקר בנפשה, היא פשוט היתה מצהירה על כך שהיא דתיה ומשתחררת במקום. אם ה”מצפון” שלך הוא אמונה בדמון שמאמיניו חושבים שנשים הן נחותות מטבען, שקי צואה מלאי דמים, ושרצוי שהן לא יצאו מהבית בזמן שהזכרים מבצעים באויב רצח עם, אז צה”ל ישחרר אותך מיד ובלי שאלות. אבל אם המצפון שלך מכתיב שגרימת סבל לאחרים בשל מוצאם היא דבר שלילי, אז צה”ל יכאיב לך בגלל מצפונך ויכלא אותך ל-110 ימים או יותר.

והנה, צה”ל מדגים לנו מה מצפוני בעיניו ומה “פוליטי.” פוליטי הוא כמובן שם גנאי; במדינה שמעולם לא הבינה שהפוליטיקה היא השתתפותם של כל האזרחים בקביעת עתידם, פוליטיקה נתפסת כמשהו מגונה. עמירם לוין, הקצין שלא ידע לספור עד שתיים, הפציר לאחרונה במפלגת העבודה להפסיק להיות פוליטית. גם צה”ל רוצה שלא תהיו פוליטיים – כלומר, שהוא עצמו וכל פעולותיו יהיו מעל לכל מחלוקת פוליטית. אבל ספק אם יש משהו פוליטי יותר מהצבא, שהוא כלי הפעלת האלימות הרשמי של המדינה.

וספק, לסיום, אם יש משהו נלעג יותר מצבא שמפחד מצעירה בעלת מצפון. הוא, שמשחרר אלפי צעירות בלי מחשבה שניה, מזועזע מהאפשרות של שחרורה של מי שבעליל לא תביא לו כל תועלת, אבל מעיזה לחלוק על הנחות היסוד שלו. כמו כל כנסיה, לצה”ל אין בעיה עם חוטאים – יש לו בעיה עם מינים. הרדיפה שלו אחרי בן-אבא, והפיתולים הישועיים שלו בשאלת “מצפון מול פוליטיקה”, גורמים לצה”ל להיראות כמו חבר אינקוויזיטורים ששכח שפירקו את האינקוויזיציה לפני מאות שנים. עתליה בן-אבא הצילה את נשמתה; אבל בכך עשתה שירות ציבורי, שירות פוליטי, יוצא דופן: היא הגחיכה את צה”ל, הציגה אותו בטמטומו הממאיר, הזכירה לנו שהגוף הלכאורה איכותי הזה הוא שדחף לחיינו את עוזי דיין ומירי רגב. ורק על זה מגיע לה צל”ש.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בכלא שש עצור כעת יניב מזור, סרבן מצפון שנעצר לפני כעשרה ימים. מזור, ששירת בצה"ל בסדיר ובמילואים כמפקד טנק, בכלל זה בגדה המערבית, עבר בשנים האחרונות תהליך שגרם לו לחשוב מחדש על משמעות שירותו הצבאי. כתוצאה מכך, כשזומן למילואים בשבוע שעבר, הוא סירב. הסירוב של מזור, כפי שהגדיר אותו בשיחת טלפון, הוא מצפוני: הוא לא מוגבל לשירות בשטחים אלא לשירות בצה"ל בכלל, משום שאין תפקיד בצה"ל שלא מסייע, במישרין או בעקיפין, לכיבוש.

בשבוע שעבר, פתח מזור בשביתת רעב מתוך הזדהות עם העצורים המנהליים הפלסטינים השובתים גם הם רעב. כתוצאה מכך, וכתוצאה מסירובו ללבוש מדים ולתת לקצינים את הכבוד המגיע להם, הוא הועבר לבידוד. בתחילת השבוע הוא הועבר מכלא ארבע לכלא שש, שם תנאי הבידוד קשים יותר. מזור, שנידון ל-20 ימי מאסר ואמור להשתחרר ביום חמישי הבא, החליט לציית.

לדבריו, התנאים בבידוד בכלא 6 כוללים מנורת הלוגן כבדה שמאירה את התא בכל שעות היממה, חום כבד, סירחון משירותים שלעולם אינם נשטפים, צעקות והשפלות מצד הסוהרים, כמו גם איומים באלימות פיזית כלפי האסירים. האיום העיקרי כלפי האסירים הוא בהארכת המעצר שלהם – שלילת חירותו של אדם היא עניין הנתון, בכלא צבאי, לגחמתו של קצין בן 20.

סרבנות צבאית בישראל היא עניין ותיק. היו סירובי פקודה כבר בפלישה לסיני ב-1956, מצד חיילים שהבינו שמדובר במלחמה קולוניאלית. הם הפכו לתופעה רחבה בתחילת שנות השמונים, במיוחד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ועוררו ויכוחים חריפים. המיינסטרים בשמאל הציוני שלל את הסירוב – יוסי שריד היה ידוע בכך – כשהוא מאמץ את התפיסה ש"הצבא לא בוחר את משימותיו", ומתוך האמונה שיום אחד הצבא גם יקבל פקודה לפנות התנחלויות. בשם הצורך לשמר את אחדות השורות בצה"ל, צוו חיילי השמאל על ידי מנהיגיהם לשרת בשטחים – כלומר, לשמר בפועל את הכיבוש. זה לא היה בדיוק יורים ובוכים, אבל זה היה די קרוב.

שביתת הרעב של מזור מיועדת, מצד אחד, להזכיר לנו את העובדה שיש עצירים מנהליים פלסטיניים ושחלק מהם שובתים רעב, ומצד שני להזכיר לנו את העובדה הנשכחת ששירות צבאי הוא עניין רציני, משהו שצריך לחשוב עליו היטב. בכל מדינה מערבית הוא כזה: יש בו דיון ציבורי ער. צעירים שעומדים להתגייס יכולים לקבל את כל המידע שהם זקוקים לו כדי לקבל החלטה מושכלת. רוב המדינות המערביות מכירות במעמד של סרבן מצפון.

בישראל, הנחת היסוד היא שהצעיר היהודי יתגייס. כל מערכת החינוך, מהגן והלאה, בנויה כדי להכין אותו לעובדה החד משמעית הזו. הסיכוי שצעיר יהודי יתגייס לצבא גבוה, למעשה, מהסיכוי שהוא יסיים את לימודיו עם תעודת בגרות. כל המערך בנוי כדי לשכנע אותו מראש שאין כאן על מה לדבר. השאלה איננה אם הוא יתגייס, אלא לאיפה הוא יתגייס. הגיוס, מבחינת המערכת הישראלית, איננו נתון בוויכוח.

אבל שאלת הגיוס היא שאלה כבדה, ולא רק משום שגיוס חובה הוא סוג של עבדות, העבדות הקשה ביותר שבאפשר (אם כי היא מוגבלת בזמן). מה עושה צה"ל? זה סוג השאלות שכל המערכות מתחמקות מהן. רוב משימותיו של צה"ל הן הכיבוש. הפעם האחרונה שצה"ל התמודד עם צבא סדיר היתה 1982 – והקרבות הללו היו תוצאת פלישת צה"ל למדינה ערבית. החזית המזרחית המאיימת התמוטטה בפועל כבר ב-1991, עם קריסת הצבא העיראקי, והסכם השלום עם ירדן ב-1994 חיסל אותה בפועל. הצבא המצרי, האיום הרציני ביותר על ישראל, יצא ממעגל האיבה ב-1978. לבנון לא היוותה מעולם איום צבאי. הצבא הסורי, בפני עצמו, לא היה מסוגל לתקוף את ישראל – והחל מאמצע שנות השמונים הוא במגננה מובהקת, כשהטנקים שלו קבורים בחול ומטרתם לשמש ארטילריה כנגד כוחות ישראלים מתקדמים. מאז 1983, כל מה שצה"ל עשה הוא התמודדות עם התקוממות עממית – בגדה המערבית, ברצועת עזה ובלבנון.

ובכל זאת, מערכת החינוך מגבירה עד היסטריה את התפיסה ש"צה"ל מגן עלינו" – בעודו מנהל את רוב פעולותיו בשטח כבוש. במקביל, היא – תחת הקומיסר סער, אבל לא רק תחתיו – מגבירה את הטענות שהכיבוש הוא לגיטימי, שחברון היא "נחלת אבות." יותר ויותר, הופכת ישראל לספרטה: השירות הצבאי הוא לא חובה מעיקה, הוא עילת הקיום של האזרח; הלוחמה ברמה נמוכה במשך כל ימות השנה היא לא מצב שיש לפתור, הוא המצב; רשעות מגובה באמצעים משפטיים – הספרטנים נהגו להכריז מלחמה על האוכלוסיה המשועבדת שלהם, ההלוטים, מדי שנה, כדי שכל מה שיעשה להם יהיה חוקי – היא המצב הטבעי. הספרטנים נהגו לאנוס את ילדיהם, כדי לחשל אותם לחיי המלחמה שאין לה קץ; אנחנו פשוט מתבכיינים על זה בשירים נוגים.

פעם, כאמור, היה דיון ער בסרבנות. היה אפילו דיבור על "טוהר הנשק." הוא נגמר, כי אין מה לדבר על טוהר הנשק במלחמה שכולה מלחמה נגד אזרחים מתקוממים כנגד כובשיהם. יניב מזור – ואחרים, כמו נועם גור – מנסה להדליק מחדש את הדיון הציבורי בשאלה שאין פוליטית ואין גורלית ממנה. היום הוא אויב העם; אם ישראל תתעשת, ובכלל לא בטוח שזה יקרה, הוא ייזכר כאחד מאלו שסירבו לעמוד מנגד. אבל גם אם ישראל לא תתעשת, אם היא תמשיך במסלול הנוכחי שלה, מזור וגור ודומיהם עשו את הבחירה הנכונה. "טוב לי למות בידיכם מלמות עמכם," נימק פעם סרבן יווני את סירובו לצאת לאיזו מלחמת עוול נשכחת. ישראל עדיין לא מוציאה להורג סרבנים; היא מנסה להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, להעלים את קולם. צריך, על כן, להשמיע אותו.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד, כשהפך לפוליטיקאי, הודיע בצדקנות שהוא לא ינצל את הטור שלו ב"ידיעות אחרונות" כדי לקדם את עמדותיו הפוליטיות. מאז, כמובן, הוא לא עשה בו שום דבר אחר, אבל אתמול (ג') הוא כנראה שכח את הבטחתו: הוא הודיע בעמוד שלו שהוא כבר גינה את ההתקפות על הומוסקסואלים ו"אגנה שוב ביום שישי בטור." כלומר, הוא ישוב וישתמש בטור שלו לצרכים פוליטיים. הבלוג מודה לקשב ג'וס יוס על פיסת המידע המועילה הזו. במקביל, כשניסה אתמול לפיד להסביר מדוע בעצם אנחנו צריכים להתייחס אליו כאיש מעמד הביניים, הוא אמר שיש לו בת אוטיסטית. כל זמן שלפיד היה איש תקשורת, הוא הקפיד לשמור על הפרטיות שלה. משהפך לפוליטיקאי, היא הפכה לכלי משחק. מעולם לא הערצתי את אביו של לפיד, אבל טומי מעולם לא היה מסתתר מאחורי ילדיו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)