[המכתב המצורף בזאת נכתב על ידי הסרבנית עמרי ברנס. אני מפרסם אותו משום שחשוב לדעת שגם כיום, בעת השתוללות לאומנית חסרת תקדים, יש אנשים שחושבים אחרת – ויותר מכך, מעיזים לפעול אחרת. יצ"ג]

שמי עמרי ברנס. סירבתי להתגייס לצבא, ובשל כך ישבתי בכלא 67 ימים. הגעתי להחלטה לסרב להתגייס ממקום אמיתי, מוסרי ואכפתי של אהבת בני אדם ושנאת אלימות ודיכוי. עוד לא ידעתי אז מספיק על הכיבוש, על המצב הפוליטי, אבל ידעתי לזהות את הגוף האלים ביותר בארץ, ולהתנגד להשתתף בו. עם הזמן, לאחר הסירוב, למדתי וחקרת את המצב הפוליטי, ואת אפשרויות השינוי והמחאה של האקטיביזם הישראלי:

המצב הפוליטי כיום הוא שממשלת ישראל וקודמותיה מפעילות מדיניות של אפליה, ניצול ואי שוויון. כיבוש העם הפלסטיני בשטחים נמשך כבר 50 שנה ובו מופרות זכויות אדם בסיסיות ונמנעות זכויות לאומיות. המדיניות האלימה והדכאנית הזו כלפי הפלסטינים, וכן כלפי קבוצות בתוך החברה הישראלית, נמשכות ומשמרות את המצב הקיים עבור אותם בעלי הון, המפעילים את אימפריית הנשק הישראלית והפועלים בשירות ארה"ב ובעבור אותם מושחתים בשלטון המגדילים את הונם בשיתוף פעולה איתם.

החלטתי לפעול מתוך נאמנותי לערכי השלום והשוויון ומתוך התנגדותי למדיניות האנטי דמוקרטית. התחלתי לנסוע לשטחים ולתעד ולעזור כפי יכולתי לפרטים הנפגעים ישירות, וזאת לשם צבירת ידע על המתרחש בשטחים. התחלתי לפעול בתוך "מסרבות" למען שינוי תודעתי בתוך החברה הישראלית דרך העלאת שיח פוליטי על המצב. לבסוף הגעתי לבנק״י – ברית הנוער הקומניסטי הישראלי, והפכתי להיות חברה במפלגה הקומניסטית הישראלית בה אנו פועלים דרך מאבק עממי ערבי-יהודי משותף למען שינוי מן היסוד של השיטה הקפיטליסטית ולהבסת מדיניות הדיכוי, הניצול והאפליה.

אחרי השנתיים בהן למדתי והבנתי את כל זה, חזרתי לסירוב כדרך מאבק שמאפשרת לי להזיז הכי הרבה, להפריע לכיבוש הכי הרבה, לשנות ולהגיע לתודעות ולשיח הציבורי של כמה שיותר אנשים.

נכנסתי ליוזמה להקמת מכתב השמיניסטיות החדש, והייתי מעורבת בכתיבה ובניסוח שלו. התהליך לקח חודשים – התדיינו על כל פסיק, ניסינו לגבש ביחד הצהרה פוליטית מחאתית אמיתית, לגבש את הביקורת שלנו על הגיוס לצה״ל יחד, ולהבין איך יקראו את זה אנשים מבחוץ. זה לא היה פשוט משום שלכל אחת מאיתנו הפעילות יש סיפור ללמה היא הגיעה לסרב, וישנן דעות והשקפות שונות; אך לבסוף הצלחנו לגבש יחד הצהרה שכולנו מסכימות ועומדות מאחוריה.

ובסוף התהליך התיישבנו ועשינו טלפונים: לאתר 63 חותמים על המכתב, ולהתחיל להתכונן יחד ליציאה לתקשורת. שמרנו על המכתב מפני חשיפה מוקדמת ואספנו חתימות מפה לאוזן. ולפי המענה המהיר של אנשים לחתום אנו סבורות כי ישנן עוד הרבה סרבניות או כאלו אשר היו רוצות לסרב אך חוששת מפני רדיפה או הדרה חברתית.

ואז המכתב יצא, ושוב ראינו איך הצהרה פוליטית חדה ומגובשת שלנו, הצעירים הסרבנים, יכולה לבעוט בבטן של הכיבוש יותר מכל אקט אחר שלנו.

שר החינוך יצא בראיונות היסטריים על כך שמה שהוא עושה במערכת החינוך, כשהוא מכניס חיילים לבתי ספר, ״זה לא מיליטריזציה״, הרמטכ"ל יצא בהתקפה בשני ראיונות שונים, ראש הממשלה פתח את ישיבת הממשלה בדיון על המכתב שלנו, ושר הבטחון, ליברמן, ישב בתוכנית פריים טיים מול חותם המכתב – מתן הלמן – אשר נכנס כעת לכלא ושהיה אז בחופשה בין כליאות; ליברמן ניסה לתקוף אותנו, כשמתן נותן נימוקים חדים וברורים לחוסר יכולתו לשרת בצבא כובש.

הצלחנו שוב לזעזע את המערכת הרקובה, ועכשיו כשחברינו נכנסים לכלא ומשלמים את המחיר על החלטותיהם, נמשיך במאבק משותף וצודק למען שלום ושוויון לשני העמים.

(עמרי ברנס)