דו"ח המבקר שפורסם אמש (ד') בעניין השריפה בכרמל מצא ארבעה אחראים, שניים מרכזיים (אלי ישי ויובל שטייניץ), ושניים מרכזיים פחות (נתניהו והשר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. אף אחד מהארבעה לא מתכוון ללכת הביתה. על ישי כתבתי בשעתו, ואני רוצה לטפל כרגע בשטייניץ.

אף פרשן בכיר לא יצא להגנתו של ישי, אבל להגנתו של שטייניץ דווקא יצאו כמה, כמו כתבלב החצר ארי שביט. הטענה של תומכי שטייניץ, שהוא עצמו מפמפם אותה במרץ, היא שלא יכול להיות ששר האוצר יהיה אחראי לפאשלה של משרד אחר כי הוא לא העביר לו כספים. על פי ההגיון הזה, טוענים תומכיו של שטייניץ, אם הוא יתמוך בקיצוץ תקציב הבטחון הוא יהיה אשם בתוצאותיה של מלחמה. טענה שניה של שטייניץ, שהוא אף הגיש למבקר, היא שתפקידו של שר האוצר הוא "לשמור על הקופה."

פרה פרה. קודם כל, בהתחשב באימפריאליזם הזוחל של משרד האוצר, שנמשך כבר כמעט שלושים שנה, קצת חצוף מצידו לדבר על אחריותם של שרים אחרים. הרי האוצר הצליח לשתול "חשבים", כלומר סוסים טרויאנים שלו, בכל משרדי הממשלה – ואם הם לא חותמים על הוצאה, היא לא מתרחשת. מעבר לכך, בהתחשב בכך בעשורים האחרונים משרד האוצר אמר לנו שוב ושוב שהוא יודע יותר טוב מרופאים מה צריכה מערכת הבריאות, יותר טוב ממורים מה צריכה מערכת החינוך וכן הלאה – אז כן, אם החלטתם שאתם מנהלים את כל המדינה, אתם גם אחראים על כל המדינה.

מעבר לכך – וזו הנקודה הקריטית – שטייניץ לא סתם "לא נענה לדרישות." שטייניץ ידע שמערך הכבאות בישראל על סף קריסה, ובכל זאת נמנע מהעברת כספים אליו מסיבות אידיאולוגיות: הוא תלה את העברת הכספים ב"רפורמה" פעם אחר פעם. הדרישה ל"רפורמה", כפי שכבר נכתב, היתה למעשה דרישה לשבור את הכבאים ולהכריח את מערך הכבאות בישראל להסתפק במה שהם בפועל עובדי קבלן. כשמודיעים לך שעומד לקרות אסון, שהכל מתחת לתקנים, ואתה בכל זאת מסרב להעביר את הכסף – אז כן, אתה חלק מהאסון. אגב, כפי שמזכיר לנו שאול אמסטרדמסקי, מיד לאחר האסון דווקא נמצא הכסף. מסתבר ששמירה על כסאו של שטייניץ חשובה לו יותר מ"שמירה על הקופה."

אמסטרדמסקי עומד על עוד נקודה: ששר אוצר שחושב שתפקידו הוא "לשמור על הקופה" מוטה מאד אידיאולוגית, ואפילו לא מודע לכך. תפקידו של האוצר הוא לא "לשמור על הקופה": הוא לדאוג לרווחתה של ישראל. האידיאולוגיה של "שמירה על הקופה" היא אידיאולוגיה של המעמדות העליונים, שלא רוצים לשלם מסים. הם כבר יסתדרו. כל השאר, פחות.

כמה ימים לפני צאת דו"ח המבקר, נקט שטייניץ בפעולה שסותרת לחלוטין את העמדה שלו: הוא נתן בונוס לחברות המחזיקות ב"רווחים כלואים", והוא יגבה מהן רק שישה עד 12% אחוזי מס במקום ה-25% שהן צריכות לשלם. ההפסד לקופת המדינה נאמד, תלוי את מי שואלים, בין 20 מיליארדים ל-30 ומשהו מיליארדים. שטייניץ העדיף לדבר על כך שהאוצר יקבל מיידית חמישה מיליארדים. טובה ציפור ביד, או משהו. עיקר ההטבות ילכו לארבע חברות גדולות.

מהם רווחים כלואים? ובכן, מדי פעם אתם עשויים לשמוע שהמדינה העניקה הטבת מס לאינטל או חברה גדולה אחרת, כדי שזו תשקיע כספים בישראל. ובכן, החברות מאד אוהבות את הטבות המס, אבל כל הקטע של השקעה לא נראה להן, אז הן אוגרות את הרווחים. מצד שני, הן לא יכולות להוציא את הכספים הללו, כי הוצאה שלהם – כחלוקה כדיווידנד או כהוצאה לחו"ל – תגרור מס. כל הכסף הזה בעצם יוצא מהמחזור.

אז במקום לעשות את הדבר המתבקש – להודיע לחברות הללו שאחרי כפיות טובה כזו, הן יכולות לשכוח מזה שהכסף יצא אי פעם, ושאם הן לא משלמות את המס המדינה תנקט נגדם שורה של צעדים, כולל תביעה בדרישה להחזרת הכספים שקיבלו החברות מהמדינה, והעלאת מס החברות עליהן למשהו כמו 80% – שטייניץ העדיף להתכופף בפניהן ולאפשר להן להוציא את הכספים. האוצר אפילו לא כפה עליהן חלוקת דיווידנד, שהיתה מכניסה לו משהו כמו 15%. כלומר, בפועל, אנחנו סיבסדנו את הפעילות של אינטל ואחרות בישראל – וקיבלנו על כך פחות מחצי המס שהגיע לנו. תחשבו על זה בפעם הבאה שהמדינה תנסה להסביר למה מעניקה הטבות לחברות, במיוחד חברות מחו"ל. אם זו המשמעות של "למשוך עסקים לישראל", אז שייחנקו בחוץ.

ההפסד לקופת המדינה, כאמור, נאמד בכ-20 מיליארדים במקרה הטוב. הכסף שהיה חסר למערך הכבאים נאמד בשעתו על ידי אלי ישי בכ-400 מיליוני שקלים. כלומר, בפטור הנפשע שהעניק שטייניץ לחברות הענק אפשר היה לממן את שיפור מערך הכבאים 50 פעמים.

אז ככה שטייניץ "שומר על הקופה": את השירותים לציבור הוא חונק באיטיות, ואת המסים הוא מחלק כמתנה לעסקים הגדולים. אלה חברות, נזכיר, שממילא משלמות משהו כמו ארבעה (!) אחוזי מס בלבד. זה קורה כמה ימים לאחר שהממשלה סירבה להטיל מס של שני אחוזים על הכנסה של יותר ממיליון שקלים בשנה. זכרו את זה, כשיעלו בקרוב את המע"מ; זכרו את זה, כשיגידו לכם שאין ברירה ושצריך לקצץ בשירותים שלכם שוב.

אבל אל תסתפקו רק בזכרון: עשו עם זה משהו, לעזאזל.

(יוסי גורביץ)