בשבוע שעבר יוסי כתב כאן עוד פוסט על המחאה החברתית, ובפסקת הסיום הוא התייחס בחיוב למאמר דעה קצרצר של דן תמיר ב- The Marker בנושא שיא תפוקת הנפט וסוף עידן הצמיחה הכלכלית. רפרפתי על התגובות לפוסט ונראה שהסיפא עניינה את המגיבים לא פחות מהרישא. הפוסט הזה הוא ניסיון להעמיק קצת בסוגיה הזו שזוכה למעט מאוד התייחסות בתקשורת הממוסדת בכלל ובישראל בפרט – למרות שההשלכות שלה על עתידנו עשויות להיות די משמעותיות בלשון המעטה.
לפני 213 שנה כומר אנגלי בשם תומס מלתוס פרסם טקסט שנוי במחלוקת שעורר עליו מאז ועד היום את זעמם של רבים וטובים מכל קצות הקשת הפוליטית (לי לפעמים נדמה שהוא שאב קצת השראה מ'הצעה צנועה' כשהוא כתב את זה). מלתוס פיתח תיאוריה לפיה בזמנים טובים בני האדם (כמו כל בעלי החיים) נוטים להוליד יותר ילדים מאשר בזמנים קשים. מכיוון שבזמנים טובים אוכלוסיות נוטות לגדול בשיעור מעריכי (1,2,4,8) ותנובת המזון מצליחה לגדול רק בקצב ליניארי (1,2,3,4), אמא טבע (או אולי אלוהים?) נאלצת תמיד להתערב ולהחזיר את האיזון למקומו באמצעות מחלות, מלחמות ורעב. הסבל, למרבה הצער, נופל בעיקר על כתפי העניים – אבל אסור בשום אופן לסייע להם (מלתוס התנגד נחרצות לחוקי העוני) כי זה רק יגרום להם להוליד יותר ילדים ולהחריף את הסבל. תשלומי רווחה רק מנציחים את העוני, טען מלתוס, ולטענה הזו יש עדיין לא מעט תומכים בימינו. במהדורות המאוחרות יותר של הספר הוא התייחס לאפשרות התיאורטית של 'איפוק מוסרי', כלומר של הגבלת ילודה יזומה – אבל הוא נטה להאמין שהאוכלוסיה, ובמיוחד העניים, אינם מסוגלים לשלוט בתאוותיהם המיניות. מחזורים של גידול וקיטון של האוכלוסיה האנושית, מלווים בתקופות של רווחה וסבל בהתאמה, הם פשוט מוטיב חוזר לאורך ההיסטוריה שצפוי להימשך לנצח (מלתוס גם זיהה התקדמות טכנולוגית מסוימת הודות לתמריצים שהסבל מספק, ולכן לא ראה בו דבר שלילי לחלוטין).
מאז ועד היום נשפכו על מלתוס קיתונות של בוז, ועם הזמן למדתי שגם למלתוס יש מעין "חוק גודווין" משלו – ככל שדיון על גבולות לצמיחה מתארך, ההסתברות שאחד הצדדים יכריז "מלתוס טעה" ויראה בצמד המילים האלה נוק-אאוט אינטלקטואלי מתקרבת לאחד (למעשה, רוב הדיונים מתחילים ישר עם הטיעון הזה ולכן מסתיימים מהר מאוד). הביקורת על מלתוס היא כפולה – פעילים חברתיים (וכל אדם בעל חוש מוסרי והיסטורי בסיסי) נגחו בו על יחסו האליטיסטי כלפי המעמדות הנמוכים והתעלמותו מפעולות הנישול היזומות שטרינספרו אותם מהכפר לעיר בחסות חוקי הגידור. שיעור הילודה גרם לעניים הרבה פחות סבל מהעובדה שכפו עליהם בניגוד לרצונם לשמש כגלגל השיניים של המהפכה התעשייתית. כלכלנים (וכל אדם אחר שעיניו בראשו) שמו אותו ללעג על כישלונו לתפוס את מימדיה של המהפכה התעשייתית שהתחילה להאיץ בתקופתו. כאן הכישלון של מלתוס הוא ענק – לא רק שצריכת המזון לנפש עלתה בעקביות מאז כתיבת הספר על אף גידול אדיר באוכלוסיה האנושית, אלא שהפעילות הכלכלית כולה (כפי שהיא נמדדת בתמ"ג לנפש) גדלה, והתגברה לא רק על מחסור בקרקע חקלאית אלא גם על מחסור בכל חומר גלם אחר שמזין את הפעילות הכלכלית.
שני הכישלונות של מלתוס, המוסרי והחומרי, היו אמורים להוביל לכך שהוא יגמור בפח הזבל של ההיסטוריה מבלי שאצטרך להשחית עליו מילים מיותרות. אבל הנאו-מלתוסיאנים קמים ונופלים בכל דור מחדש (כפי שכתב אחד המגיבים לפוסט של יוסי) ומסרבים להיעלם בעקשנות שאחרוני המרקסיסטים לא היו מתביישים בה. על רובם רובצת התחושה המעיקה שההגיון הקר של מלתוס עדיין אורב בפינה, ממתין לשעת כושר לחשוף את ערוותה של המודרנה ולצחוק אחרון. כל דור ודור של נאו-מלתוסיאנים מבסס את התחושה הזו על תהליכים ומגמות שגורמות לו להאמין שהפעם זה באמת שונה, שהפעם באמת לא נשארו לנו יותר שפנים לשלוף מהכובע ושאין דרך שבעולם ש- X מיליארד בני אדם יוכלו לחיות בסגנון החיים של האדם המערבי הממוצע (או לחיות בכלל). בתגובה אליהם מרבית הכלכלנים והציבור הכללי נוטים לגחך (במקרה הטוב) או להתעלם (במקרה הרווח) כי התהליכים והמגמות שמפניהם הנאו-מלתוסיאנים מזהירים הם בדרך כלל רחוקים מהעין ומהלב. נביאי הזעם נובחים, השיירה עוברת, והחיים דבש (לפחות במערב) – למי שיש כוח לצדקנים האלה כשאפל מוציאה צעצוע חדש ומגניב כל חודשיים?
נתמזל מזלו של הדור הנוכחי של הנאו-מלתוסיאנים (והנה ההודאה – אני ביניהם) שהתיאוריות שלנו מתחילות לקבל סוף סוף חיזוקים גם בעולם היומיום המוחשי – מחירי הבנזין והמזון במגמת עליה כבר עשור, והמערב תקוע כבר כמה שנים טובות במשבר חוב וצמיחה ששום כלי פיסקלי או מוניטרי מוכר לא מצליח לסיים אותו (הם ניסו כבר כמעט את הכל). אבל הרעיון של גבולות טבעיים לצמיחת האוכלוסיה והכלכלה האנושית הוא משהו שרוב האנשים פשוט לא רוצים לשמוע עליו. להכחשה הקולקטיבית הזאת יש כל כך הרבה סיבות (לגמרי במקרה זה נושא שאני כותב עליו תזה), אבל אשמור אותן לפעם אחרת – בפוסט הזה אני אנסה להסביר למה אני חושב שהפעם זה באמת שונה. איבדתי את תמימותי באשר לרציונליות של רוב האנשים כשזה מגיע לנושאים האלה, אבל אנסה בכל זאת – ולו רק כי אני מסכים עם מה שכתוב למעלה בהקשר לאורוול ולאמירת האמת, וגם כי אני יודע שמי שקורא כאן מסוגל לחשיבה ביקורתית שהיא גבוהה בהרבה מהממוצע.
הניסוי הכלכלי של 250 השנים האחרונות – הצמיחה הבלתי פוסקת של הכלכלה הגלובלית – הניב מנצחים ומפסידים. אפשר לומר בזהירות מתבקשת שהמדינות המפותחות, כלומר אנחנו, יצאנו עם ידינו על העליונה כמעט בכל פרמטר – רמת החיים, ההשכלה, תוחלת החיים, התקשורת והתחבורה, החופש לעשות הרבה מאוד דברים שלא היו נתפסים בכלל בעבר הלא כל כך רחוק. וכמו במחזה הטראגי הטוב בכל הזמנים, התהליך הזה שהסב לנו כל כך הרבה עונג היה מלווה במכירת נשמתנו לשטן. אני ממש לא מתכוון להיכנס לדיונים פילוסופיים על חומרנות, ריקנות וניצול, אלא לכסף במובן הבסיסי והפשוט ביותר של המילה. השטן, כפי שאני מבין אותו, הוא הפיכת הכסף שלנו לחוב. התהליך הזה התחיל מיד אחרי שהבנק הראשון בעולם המודרני הוקם באמסטרדם בשנת 1609, ושטרות נייר התחילו להחליף את הזהב והכסף כאמצעי המסחר המרכזי. כדי להמריץ את הכלכלה ולאפשר לה לצמוח בקצב מהיר יותר (הפיתויים שהעולם החדש והתמים העמיד לכובשים היו אינסופיים, בניגוד להיצע הסופי של הכסף והזהב), פוליטיקאים, סוחרים ובנקאים התחילו לייצר כסף חדש שהיה עשוי מנייר (תארו לכם!). הנייר הזה נוצר, פשוט מאוד, באמצעות הלוואה נושאת ריבית – תוך מסע פרסום אגרסיבי שנועד לשכנע את הציניקנים שלנייר הזה יש משמעות כלשהי מעבר לצרכים היגייניים מאוד מסוימים. השיטה הזו הפכה עם השנים לדרך היחידה שבה מייצרים כסף, ובאופן רשמי, מאז 1971 כל שטר ומטבע שקיימים בעולם – דולר, שקל, ין או לירה טורקית – מייצגים חוב ותו לא. ובגלל שלחובות יש ריבית, בכל רגע נתון יש בעולם יותר חוב מכסף. השיטה הזאת עובדת לא רע כל עוד יש צמיחה כלכלית והעוגה גדלה – כשאנחנו נעשים עשירים יותר, קל לנו יותר לשלם את החובות הישנים ואנחנו יכולים לקחת על עצמנו חובות גדולים יותר, כי אנחנו יודעים שבעתיד נהיה עוד יותר עשירים ונוכל לחזור על התהליך הזה לנצח. משחק הכסאות המוזיקליים הזה הוא די פשוט – חובות מייצרים צמיחה, וצמיחה מאפשרת לקחת עוד חובות, וכולם נהנים מהחיים. אבל כשהמוזיקה נפסקת, והצמיחה מאיטה או חס וחלילה נעצרת, זה נעשה לא כל כך נעים. אנחנו מייצרים פחות, ולכן חברות מפטרות עובדים ומפסיקות לגייס עובדים חדשים. הן מורידות את השכר, והצרכנים צורכים פחות ומפסיקים לקחת הלוואות (ומתקשים להחזיר את החובות הקיימים שלהם). המדינה מצליחה לגייס פחות הכנסות ממיסים, מתקשה להחזיר את החובות שלה בעצמה, ונאלצת לחתוך לאזרחים את השירותים הנפלאים שהם התרגלו אליהם. כל זה מודגש עוד יותר כשהאוכלוסיה גדלה בקצב מהיר – אם הכלכלה לא צומחת, הרווחה של כל אחד מהאזרחים נשחקת כשיעור גידול האוכלוסיה, כי אותו התוצר מתחלק על יותר אנשים. ובכלל, איך אפשר לרצות את כולם מבלי להגדיל את העוגה בכל שנה מחדש? השמאל רוצה יותר כדי לצמצם את הפערים החברתיים; הימין רוצה יותר כדי לקבל החזר יותר גבוה על ההשקעות שלו; העסקים, הפועלים, הבנקים ולכן גם הפוליטיקאים (וזה באמת הדבר היחיד שמאחד את כל המפלגות) – כולם מכורים לצמיחה כלכלית – הפרה הקדושה שכבר מזמן הפכה לאל נערץ יותר מיהוה, ישו ומוחמד גם יחד.
ואת הפרה הזו יש גרף אחד ויחיד ששוחט במאמץ קטן מאוד.
מקור
בכל פעם שמחירי האנרגיה עלו באופן משמעותי במהלך 40 השנים האחרונות, הכלכלה העולמית הפסיקה לצמוח ונכנסה למיתון. הקשר בין מחיר האנרגיה לפעילות כלכלית ברור לכל אדם בר-מוח (אלא אם הוא כלכלן ממוצע) – אנרגיה, שבהגדרתה היא "היכולת לבצע עבודה", היא, ובכן, מה שמבצע את העבודה. הגרף הזה היה נראה ככה גם אם היה מדובר במחירי שוורים במאה ה-13 או עבדים במאה ה-17. היכולת של הכלכלה שלנו לגדול לאורך זמן תלויה ביכולת שלנו להגדיל את צריכת האנרגיה שלנו ולהשאיר אותה זולה, ואותו הדבר נכון גם לגבי חומרי גלם, שמהם עשוים הדברים שאנחנו מייצרים בעזרת האנרגיה הזאת. רוב הכלכלנים יטענו שהטענה הזו שגויה משתי סיבות:
א. אפשר תמיד להתייעל ולייצר יותר מאותה כמות של אנרגיה וחומרי גלם (זאת משוואת קוב-דאגלס המשופרת – המקורית מתעלמת לחלוטין מחומרי גלם ואנרגיה ומושפעת רק מהון ועבודה).
ב. הטענה עצמה לא רלוונטית, כי צריכת האנרגיה וחומרי הגלם שלנו ימשיכו לגדול לנצח. ברגע שיתחיל להיווצר בהם מחסור, עליית המחירים תתמרץ יזמים מוכשרים לפתח חלופות חדשות, זולות ואיכותיות יותר.
לטענה הראשונה אענה עם אחד המשלים הקלאסיים של הרמן דיילי – כאן הכלכלן טוען שאפשר לאפות פאי תפוחים שמשקלו 20 ק"ג מקמח, ביצים, סוכר ותפוחים ששוקלים ביחד רק 2 ק"ג, אם רק נצליח לשכלל מספיק את הטכנולוגיה של המיקסר והתנור, ונגייס גדוד גדול מספיק של טבחים שילושו ממש ממש חזק את הבצק. אם נתאמץ מספיק, בסופו של דבר יהיה אפשר לאפות מהמרכיבים האלה עוגה במשקל אינסופי. זה אמנם נכון שקיימים מוצרים ושירותים כלכליים שהקשר שלהם לבסיס החומרי הוא חלש מאוד (שיעורי יוגה? קמעות של הרב כדורי?), אבל נסו פעם לחשוב על חיים בעולם שבו הם מוצעים לכם כתחליף לאוכל בגלל ש"משהו חייב להמשיך לצמוח". לצערם של חובבי תיאוריית הסינגולריות, אנחנו יצורים ביולוגיים עם צרכים פיסיים בעולם אמיתי, ולשיפורים טכנולוגיים במובן הזה יש גבולות – חוקי התרמודינמיקה ניסחו אותם היטב כבר במאה ה-19.
הטענה השנייה מאוד דומה לראשונה אם לוקחים אותה גם כן אל הקצה, אבל בטווח הזמן הקרוב היא יותר מורכבת, ודורשת תשובה יותר מורכבת. הפוסט הזה ארוך מדי גם ככה, ולכן אפנה אתכם למחקר (אחד מבין אלפים) שבוחן בדיוק את הסוגיה הזו, לא במונחים תיאורטיים אלא במונחים מציאותיים. מכיוון שהיום 88% מהאנרגיה שהאנושות משתמשת בה היא אנרגיה מחצבית (נפט, גז טבעי ופחם) שהיא גם אנרגיה מתכלה, אנחנו צריכים לא רק לספק תחליפים ממקורות אנרגיה אחרים אלא גם להמשיך ולהגדיל אותם לנצח אם אנחנו רוצים להישאר בעולם של צמיחה כלכלית אינסופית. האם זה אפשרי? כל אחד ישפוט בעצמו. הפחם התגלה כמקור אנרגיה איכותי יותר מעץ לשימושים תעשייתיים, והנפט התעלה על הפחם בכל פרמטר שהוא. שפטו בעצמכם אם לאנרגיה מתחדשת וגרעינית יש יתרונות בסדרי גודל דומים על פני אנרגיה מחצבית (בהיבטי תחבורה למשל) – רק קחו בחשבון שכל הביצים שלנו מונחות כרגע בסל הזה, וכרגע אין לנו (מצטער, אני מתכוון לפוליטיקאים) תוכנית ב' למקרה שלא נוכל להמשיך לצמוח לנצח עם התחליפים הבעייתיים האלה.
מה שמכניס קצת ריגוש לכל הסיפור הזה הוא העובדה שהתחליפים האלה לא צריכים להחליף בסדרי גודל משמעותיים את הדלקים המחצביים בעוד 100 שנה, אלא כבר לפני 10 שנים. נפט, למשל, הוא מקור האנרגיה הגדול ביותר של האנושות, והוא משמש אותנו לא רק לתחבורה אלא גם לחקלאות, תעשיה, בניה, צבא וכל מרכיב אחר בחיים המודרניים שלנו בהיותו הדלק הנוזלי היחיד שמצוי בטבע. מאז שנת 2007 העולם כמעט ולא מצליח להגדיל את התפוקה של הזהב השחור למרות תמריצים כלכליים אדירים (זה המחיר בתחנת הדלק אם לא שמתם לב), השקעות של מיליארדים וטכנולוגיית קצה. זאת הפעם הראשונה שזה קורה מאז שקדחו את באר הנפט הראשונה במחצית השנייה של המאה ה-19 (להוציא השבתות יזומות של אופ"ק ב-73' ו-79'), וזה היה צפוי מראש למי שבחר להקשיב לקבוצה גדולה של גיאולוגים שבילו את כל חייהם בתעשיית הנפט במקום לכלכלנים נאו-קלאסיים שמתמחים במודלים מתמטיים ובאמונה דתית בכוחות השוק. האחרונים פשוט לא מצליחים להבין איך המודלים שלהם לא עובדים בעולם האמיתי, שבו שולטת מציאות פיסיקלית ולא דמיון קודח. ההכרה בכך שזרם הנפט לא יגדל יותר באופן משמעותי (לזו הכוונה ב'שיא תפוקת הנפט') מחלחלת לאט לאט למקומות שבעבר נשלטו על-ידי חשיבה כלכלית נאו-קלאסית. סוכנות האנרגיה הבינ"ל, שעד לשנים האחרונות סיפקה תחזיות נפט אופטימיות עד קץ הימים, היום נובחת בהיסטריה מעל כל במה אפשרית שמחירי הנפט הגבוהים עומדים לפגוע בהתאוששות הכלכלית (surprise surprise). זאת אותה הסוכנות שמקטינה את התחזיות שלה כמעט כל שנה בעשור האחרון, וחושפת את כישלונה המהדהד וחוסר הרלוונטיות שלה פעם אחר פעם. מי שיטה אוזן ישמע עוד כמה נביחות – למשל העובדה שהסעודים החליטו לבנות 16 כורים גרעיניים עד 2030; שסין עסוקה במסע קניות של שדות נפט ומחצבים אחרים בכל רחבי העולם; שדו"ח היסטרי של צבא גרמניה מדבר על אפשרות של התמוטטות הסחר הבינ"ל בעשורים הקרובים כתוצאה אפשרית ממחסור בנפט; שהאמריקאים בינם לבין עצמם מודים שלסעודים אין יכולת להגדיל באופן משמעותי את תפוקת הנפט ולשלוט על מחירו; ושמנהל אחת מקרנות הגידור הגדולות בעולם (מעל 100$ מיליארד) מייעץ ללקוחותיו להתעורר (קריאה מומלצת מאוד אגב גם למי שאינו משקיע בבורסה). ואף על פי שהפעם הכלבים נובחים והשיירה באמת מאיטה לקצב צב, היא משום מה בוחרת לאטום אוזניים, לעצום עיניים, ולהאמין שהסוסים יחזרו לדהור רק כי לנוסעים כבר ממש נמאס לעמוד במקום.
עד לכאן כיסיתי מדגם חלקי של ראיות לכך שהכלכלה הגלובלית ניצבת בפני מצוקת אנרגיה קשה שתכתיב שיעורי צמיחה עלובים או שליליים בעשורים הקרובים, ולא נגעתי בכלל בגבולות שמציבים בפנינו הכיורים של כדור הארץ (היכולת לספוג את הבלגאן שאנחנו עושים) כמו התחממות גלובלית. אני מניח שמי ששרד עד לכאן הבין את הרעיון, ולמי שרוצה ללמוד עוד אמליץ להתחיל כאן וכאן (ואפילו יש כמה גופים ישראליים שעוסקים בתחום), שם תוכלו לקבל הפניות לעוד אלפי ספרים, מחקרים אקדמיים ודו"חות ממשלתיים שנכתבו על הנושאים האלה. לסיכום החלק הזה הרשו לי רק להפנות את תשומת לבכם לכך שהיכולת שלנו להתגבר על משאבים מתדלדלים עד היום הייתה תמיד בצורת "פתרון" של צריכת עוד אנרגיה. אין יותר מספיק מים מתוקים? התפלה. נגמרו הדגים באוקיינוס? חוות דגים. אין מספיק נפט? בישול חולות זפת ופצלי שמן. איכות הקרקע מתדרדרת? עוד יותר דשן, חומרי הדברה ומים. פתאום הסינים רוצים גם כן לחיות כמונו? ניקח את כל ה'פתרונות' האלה עוד יותר אל הקצה. כל זה עבד לא רע כשהצלחנו להפיק יותר ויותר אנרגיה כל שנה. מרגע שזה לא עובד יותר – איך לומר זאת בלשון עדינה? – צריך לפנות לכיוונים אחרים. כמו שניסיתי להראות בתחילת הפוסט, להגיע לא מוכנים לעולם שבו הצמיחה הכלכלית מפסיקה זה לא דבר כל כך נעים.
מכיוון שזה בלוג פוליטי והיסטורי, בחלק הנותר אני רוצה לגעת קצת בהשלכות הפוליטיות של עולם ללא צמיחה כלכלית, לספר סיפור היסטורי קצר ולחזור לביקורות המוצדקות על מלתוס הרשע.
בשנת 1900, כשהתנועה הסוציאליסטית העולמית הייתה עדיין צעירה וסקסית, חברו [זהירות: PDF] יחד בפריז כמה קבוצות של נאו-מלתוסיאנים ממדינות שונות והקימו את "הפדרציה הבין-לאומית להתחדשות אנושית". בהובלת הסוציאליסט-אנרכיסט פול רובין, הקבוצה שברה ממלתוס שמאלה וטענה שמעמד הפועלים מסוגל לשפר את מצבו החומרי אם במקביל למאבק החברתי למען עולם צודק יותר הוא גם יוריד באופן יזום את שיעור הילודה. הנאו-מלתוסיאנים האמינו שרק באמצעות השבתה יזומה, עצמאית ומדודה של הרחם, דרך חינוך מיני, אמצעי הגנה, וחירות האישה על גופה, הפרולטריון יצליח לשבור את מעגל השעבוד הנצחי שלו. הסיבות לכך הן ששיעור ילודה גבוה משרת את המדינה האימפריאליסטית (מספק בשר תותחים זול), את הבורגנות (היצע גדול של דורשי עבודה מאפשר לשלם להם שכר רעב) ואת הכנסיה (במיוחד הקתולית, שלא רק נאבקה אידיאולוגית בהגבלת ילודה, אלא גם נחלשה משמעותית מול הפרוטסטנטיות והייתה זקוקה תמיד ליותר מאמינים חדשים). בנוסף לאתוס הסוציאליסטי, הפמיניסטי והאנטי-מיליטריסטי, בטקסטים של התנועות הנאו-מלתוסיאניות מאותן שנים אפשר למצוא מוטיבציה נוספת. כך למשל הצהרה מ-1913 קובעת כי "בהתחשב במה שעלול לקרות לצאצאינו, אנחנו נוטלים לעצמנו את הזכות לעודד בניית גדר סביב הגידול הבלתי נשלט באוכלוסיית המין האנושי". חברי התנועה, במיוחד בדרום אירופה וביבשת אמריקה (צפון ודרום), נרדפו, נכלאו והוצאו להורג אחרי שעלו על העצבים של הצבא, הכנסייה ובעלי ההון. למרות זאת, בין אם בעזרת הנאו-מלתוסיאנים ובין אם לא, שיעורי הפריון במערב החלו לצנוח באותה תקופה, ומעולם לא עלו יותר שוב. הרחם המערבי אמר את שלו.
ההישג המרשים ביותר שהשמאל יכול לזקוף לזכותו בעיני הוא הרחבת שיח הזכויות שהתרחשה בקצב מעורר השתאות במאה השנים האחרונות. אחרי שהעניים קיבלו זכות הצבעה וזכויות נוספות, הגיע תורן של נשים, שחורים, הומואים ועוד סוגים רבים של מיעוטים. למרבה הצער, מי שלא קם ונאבק על זכויותיו, או מי שאינו מסוגל לעשות זאת, בדרך כלל נשכח בצד. מספיק מילים כבר נכתבו על כך שהישראלים מוכנים להיאבק בהמוניהם על צדק חברתי עבור עצמם, אבל נלהבים הרבה פחות לעשות זאת עבור אחרים (בין אם הם פלסטינים, עובדים זרים או פליטים). בעלי החיים והטבע הצליחו לקבל זכויות חלשות יחסית בחקיקה בדיוק בגלל שהם לא מסוגלים להגיש עתירות ולארגן הפגנות. החקיקה הקיימת בעניינם בדרך כלל מעגנת את זכויותיהם לא בגלל שיש להם ערך אינהרנטי, אלא בגלל שיש להם ערך לאדם, או בגלל שהאדם, בטוב ליבו, הוא יצור רחום וחנון.
אבל הקבוצה הכי מקופחת, ובפער ענק אחרי כל היתר, היא גם הגדולה והשקטה ביותר – והיא מייצגת את מי שיחיה כאן בעתיד – צמחים, בעלי חיים ובני אדם. וזה כולל גם את רובנו בעוד 10-20 שנה, ואת הילדים שלנו. הגדולה המוסרית של הנאו-מלתוסיאנים מלפני 100 שנה, שידעו לשלב צדק חברתי, פמיניזם, התנגדות בלתי מתפשרת לאלימות וקיימות ( זאת הגישה שדואגת לדורות הבאים) צריכה לשמש לכולנו מצפן מוסרי. נשמע מופרך במציאות של היום? תתפלאו. גם בתחילת המאה ה-21 קמות קבוצות שנושאות את אותן המסרים – Degrowth ו-Transition Towns הן בעיני המובילות שבהן. לתנועות ה- grassroots האלו יש שורשים אינטלקטואליים חזקים שחיים ובועטים, כמו כלכלה אקולוגית ואקולוגיה עמוקה, שיונקים בעצמם מענקים כמו ג'ון סטיוארט מיל, גנדי (המהטמה, לא זה עם העוזי) והנרי דיויד ת'ורו. מי שדבק בעקרונות האלו היום נאבק כדי לשכנע אחרים להפחית את הצריכה שלהם ולאמץ סגנון חיים חלופי, והוא לא מתבייש לשמש דוגמא גם אם אחרים רואים בו פראייר או לוזר לפי סולם הערכים המקובל.
התנועות האלו עברו לעסוק במה שבעיני יהיו האתגרים האמיתיים של המאה ה-21 ומציעות תפיסת עולם מגובשת שמכילה לא רק את המרכיבים המוסריים שציינתי למעלה, אלא גם חזון ודרכי פעולה מפורטות איך אפשר להגיע אליו באופן שפוי. רוב האנשים, במפתיע או שלא, לא מעוניינים לשמוע על זה בגלל שזה דורש מהם לא מעט ויתורים חומריים ולא פחות חשוב מכך, אידיאולוגיים. לצפות שהפוליטיקאים במערב יגלו מנהיגות אמיתית באווירה כזו זו בדיחה תפלה, ותעיד ההתעלמות הגורפת שלהם מדו"חות שהגופים שהם עומדים בראשם חיברו בעצמם. ובגלל זה השיח הציבורי, בישראל כמו בשאר העולם, תקוע בשאלות הגדולות של המאה ה-20. במקום לחשוב איך אנחנו יכולים לחיות טוב יותר עם פחות, אנחנו עסוקים בלהיאבק מי יקבל יותר.
חוזי השחורות הקיצוניים שבינינו נוהגים להשוות את המאבק בין המעמדות הגבוהים לנמוכים על חלוקת העוגה לויכוח שבין נוסעי המחלקה הראשונה לבין נוסעי המחלקה השניה והשלישית על הזכות למקום מרווח על סיפון הטיטניק כדי לצפות בקרחון היפהפה המתקרב אליהם באיטיות. גם אם לנוסעים במחלקה השניה והשלישית יש זכות לצפות בשירת הסירנות הזו ממש כמו לנוסעי המחלקה הראשונה, יהיה מועיל יותר אם כל הנוסעים יעזבו את רווחת הסיפון ויתחילו לנקוט בפעולות שקולות, מתואמות ומאוזנות כדי להטות את נתיב האוניה מהקרחון, או לנסות לפחות למזער את הפגיעה (כן, אני יודע שהיא טבעה בלילה, אבל זה הורס את המשל).
סלחו לי על הפתוס המוגזם. המציאות, למרבה המזל, רחוקה מלהיות כל כך טראגית. האנושות לא תיכחד בזמן הקרוב, והאיזון יוחזר למקומו – בועטים וצורחים (אם להשתמש במטבע הלשון של יוסי) אמא טבע תחזיר את היקף האוכלוסיה והכלכלה שלנו לשיווי משקל שתואם את כושר הנשיאה של כדור הארץ. השאלה היחידה היא האם נוכל לוותר על הבעיטות והצווחות ולעשות זאת בעצמנו, או שמלתוס יחייך מדושן מעונג בקברו מהסבל שיהיה כרוך בתהליך הזה, מרוצה מכושר האבחנה הדק שלו אודות טבע האדם.
תכננתי לעצור כאן אבל אני חייב לזרוק כמה מילים על ההקשר הישראלי לכל זה. אנחנו אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, וקצב גידול האוכלוסיה אצלנו גבוה ביותר מפי 2 מזה שבצפון אמריקה, וביותר מפי 10 מזה שבאירופה; המים המתוקים שלנו כבר מזמן לא מספיקים לצרכים שלנו ואנחנו תלויים לחלוטין בהתפלה שמבוססת על אנרגיה מחצבית; ולמרות ההתפלה הזאת אנחנו לא מסוגלים לספק לעצמנו אפילו חלק קטן מהמזון שלנו, ואנחנו מייבאים כ-80% מהתצרוכת הקלורית שלנו; נותנת החסות שלנו בשכונה הקשוחה הזאת היא מעצמה שהתרחבה הרבה מעבר ליכולותיה והיא מתחילה לאט לאט לקלוט את זה (מישהו אמר רומא?). נגיד הבנק המרכזי שלנו מתגאה בכך שאין לו בכלל זהב בכספות בעיתוי הכי גרוע שאפשר להעלות על הדעת, ואני חושש שאנחנו עומדים להצטער על זה מאוד. המצב במדינות סביבנו, כמו שכולכם יודעים, עוד פחות טוב. מי שקורא את הבלוג הזה לא צריך להתרגש יותר מדי מקריסה עתידית של החברה הישראלית, אבל אני תמיד דוגל בהסתכלות על התמונה הרחבה – זה מקלקל את ההצגה אם יושבים קרוב מדי (ואני אומר את זה בהרבה כאב – הייתי מעדיף מן הסתם שהדברים היו נראים אחרת). אחרי הכל, אם אפילו לשמעון פרס – אחת הדמויות המבחילות ביותר בציבוריות הישראלית – כבר מתחיל לרדת האסימון, זה באמת מתחיל להיות קצת מדאיג.
(רן ישר)
תגובות אחרונות